פסק דין זה ניתן בהתאם לסעיף 15(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

נתוני רקע

1. הונחה בפניי המרצת פתיחה שכותרתה היא "פסק דין הצהרתי + אכיפת חוזה" . ואכן לב טיעונם של המבקשים, בעל ואישה (להלן, גם "ועקנין") , נסמך על חוזה מכר מיום 4.10.98 (להלן – "חוזה המכר"), שאותו מבוקש לאכוף, בחתימתם של המשיבים (להלן, גם "לוי"). מכוחו של חוזה המכר, כך נטען, מכרו לוי לועקנין מלוא זכויות בנחלה 37 במושב שומרה שבגליל המערבי, הכולל בית מגורים ומשק חקלאי לרבות לול מטילות (להלן – "המשק"). וכן נטען כי מכוחו של חוזה המכר שולמו תשלומים ללוי, הכל כעולה ממסמך מיום 31.5.01 (להלן – "אישור התשלום"), אף הוא בחתימת לוי.

2. לוי כופרים בחתימתם על המסמכים האמורים. כך, מעבר למכלול טענות המושמעות על ידי בעלי הדין בכתבי בי-דין שבפניי. על כך להלן.

לימים נותבה המרצת הפתיחה לדיון בסדר דין רגיל.

3. עם הגשת המרצת הפתיחה נתבקשתי ליתן צו מניעה זמני האוסר על לוי, וכן על הסוכנות היהודית ועל המועצה לענף הלול, לעשות שינוי במצב הקיים ולהימנע מכל פעולה, בין במעשה ובין במחדל, המשנה את מצב החזקה, הניהול והתפעול במשק. ביסודו של דבר, הגם שלוי כופרים מכל וכל בחתימה על חוזה המכר, הם מוסרים גרסה מפורטת באשר לטיב חזקתם של ועקנין במשק. על רקע זה ניתן צו המניעה הזמני.

4. עתה נעבור לגרעין המחלוקת העובדתית כפי שהיא עולה מתצהירי העדויות שהונחו בפניי על רקע הבקשה לצו המניעה הזמני והתגובה לה.

5. כאמור ועקנין הם בעל ואישה. המשיב 1 (להלן, גם "רן") והמשיבה 3 (להלן, גם "חדווה"), הם בעל ואישה והם בעלי המשק. המשיב 2 (להלן, גם "דוד") הוא אביו של רן וחמיה של חדווה. נטען מלכתחילה כי ככל שעסקינן בחוזה המכר הוא היה זה שנשא ונתן, על פי הטענה, בשמם של רן וחדווה, בנו וכלתו.

6. התובע 1 (להלן, גם "שמעון") בתצהירו הראשון, מצביע על קרבת המשפחה שלו עם לוי. נטען כי המשא ומתן לקראת חוזה המכר נוהל עם דוד, כאשר נטען שהוא "ייצג בעניין זה את בנו" (והוא רן – ש.ל.) (סעיף 7). ומשעה שהוסכמו התנאים, כך ממשיך שמעון, נחתם חוזה המכר "בינינו לבין המשיב 1 (והוא רן – ש.ל.), כאשר חתימת המשיב 1 על גבי החוזה אושרה כדת וכדין על ידי עו"ד מאג'ד בכרייה מטעמו" (סעיף 8).

7. בהמשך תצהירו מפרט שמעון, לעניין התמורה, כי מלכתחילה שולם על חשבון התמורה הכוללת המוסכמת בסך 350,000 ₪, סכום של 150,000 ₪. כמו כן הושקע ציוד בלול שבמשק כדי סכום של 80,000 ₪. בהמשך הדרך שילם שמעון לרן סכום של 50,000 ₪ כאשר הוא שילם אף למנהלה להסדר במגזר החקלאי סכום נוסף של 22,000 ₪. משמע, כך הגרסה, שולם סכום של 222,000 ₪.

8. ככל שעסקינן בתשלום הסך ששולם למנהלה לא נותרו בידי שמעון כל ראיות ואולם התשלום בסך 50,000 ₪ תועד באישור התשלום. נטען כי זה נחתם על ידי רן. שהרי נרשם כי לעניין תשלום זה "לפחות קיבלנו מן המשיב 1 אישור בכתב לעניין התשלום בסך 50,000 ₪, המצטרף לתשלום קודם, ובסה"כ 200,000 ₪" (סעיף 26).

עיון באישור התשלום מצביע על כך ש"אני לוי דוד (הוא דוד, וממילא לא רן כנטען – ש.ל.) מאשר שקיבלתי מוקנין מיכל ... ואדון וקנין שמעון ... סכום של 50,000 ₪ ע"ח קניית משק מס 37 במושב שומרה. סה"כ הסכום שהועבר אליי על ידי וקנין מיכל ושמעון הוא 200,000 ₪".

9. בגדר תצהירו מפרט שמעון את התחמקויותיו והתכחשויותיו של רן לעניינו של חוזה המכר. נטען כי ברבות השנים הזכויות במשק לא היו רשומות על שם רן, ולימים משנרשמו על שמו באופן שניתן היה להשלים את העברת הזכויות על שם ועקנין, עובדה עדכנית זו הוסתרה ממנו. בסופה של דרך, ועובר להגשת ההליך שבפניי, שיגרו ב"כ הצדדים האחד לשני מכתבי התראה ודרישה.

ביום 11.3.10 שיגרה באת-כוחם הקודמת של ועקנין מכתב דרישה לרן וחדווה. ביום 15.3.10, ומן הסתם כאשר רן וחדווה טרם קיבלו מכתב דרישה זה, שיגר בא-כוחם מכתב דרישה לשמעון ודרש ממנו לפנות את הלול שבמשק. על כך עוד יבואר. בהמשך, וביום 23.3.10, במענה למכתב מיום 11.3.10, ב"כ רן וחדווה השיב כי "מרשיי כלל וכלל אינם מכירים חוזה שנחתם עם מרשיך והם בוודאי לא חתמו על חוזה כזה או הסמיכו מאן דהוא לחתום" (סעיף 1).

10. עתה נעבור לגרסתם של הנתבעים, כפי שהוצגה בתצהיר תגובתו הראשון של רן.

רן מציין כי מלכתחילה הוא ואשתו, חדווה, היו בעלי הזכויות הרשומות במשק. זכויות אלו הועברו להם על ידי סבתו המנוחה, מרים לוי ז"ל. אכן רן מציין את קרבת המשפחה שלו עם שמעון, שהוא בן דודתו. שמעון פנה אליו, לאחר פטירת הסבתא, והציע כי הוא יפעיל את הלול שבמשק וינצל את מכסת הביצים של רן וחדווה ו"מהתמורה שתתקבל הוא יפריש מחצית הרווחים להסדרת החובות הרבים שרבצו אותה עת על הנחלה הן למנהלה כאמור והן לבנק הפועלים, למס הכנסה ולוועד היישוב" (סעיף 11). משום כך אמורים היו רן וחדווה לקבל את מחצית הרווחים הצפויים, שנאמדו בסך של 7,500 ₪ לחודש, אך "בכל מקרה סוכם שדמי השכירות לא יפחתו מ- 5,000 ₪ לחודש" (סעיף 12).

משמע, כך לב גרסתם של לוי, זיקתם של ועקנין למשק היא בגין הפעלת הלול של רן וחדווה, כשוכרים, בתנאים האמורים. רק דבר זה מצדיק את פעילותו של שמעון במשק לאורך השנים.

אכן, ברבות השנים, חדל שמעון מלשלם את דמי השכירות האמורים, אף התהווה חוב ניכר של דמי חשמל הקשורים ללול. כתוצאה מכך חזר ותבע רן משמעון לפנות את הלול. רק עקב תחינותיו החוזרות ונשנות של שמעון הוא לא עשה כן, עד למכתב ההתראה האמור.

11. לימים התוודע רן לגרסתם של ועקנין אודות חוזה המכר. ואולם חוזה המכר הוא מזויף. מעולם הוא לא נחתם, לא על ידי רן ולא על ידי חדווה. ככל שעסקינן במאמת החתימות, עו"ד מאג'ד בכרייה (להלן – "עו"ד בכרייה"), הוא לא מכיר אותו ומעולם לא נפגש עמו.

12. אף חדווה מסרה תצהירה. אף היא הכחישה את חוזה המכר האמור. אכן היה ידוע לה על העסקה שנקשרה לעניין הלול שבמשק, שאף היא הופרה. מכל מקום אין עוררין שהיא לא חתומה על חוזה המכר ואף "לא הסמכתי אף אחד למכור את חלקי" (סעיף 3).

13. וחתם דוד בתצהיר עדותו. אכן הוא ציין כי המגעים לעניין הפעלת הלול התנהלו עמו. הוא, איפוא, היה איש הקשר לעניין עסקה זו בין רן לבין שמעון. ולא זו בלבד אלא שבמהלך השנים אף שמעון "העביר אליי מדי פעם סכומי כסף אשר במצטבר לא כיסו ארבע שנים שכירות ..." (סעיף 3). ככל שעסקינן באישור התשלום ציין דוד כי מסמך זה "מעולם לא נחתם על ידי ומעולם לא ראיתי מסמך כזה והחתימה המופיעה שם אינה חתימתי" (סעיף 5).

14. משאלו היו פני הדברים נקל לעמוד על מידת החומרה הנודעת ככל שתוכרע השאלה הגרפולוגית. והרי, כזכור, הכחישו לוי, שהיו מיוצגים כאחד, את החתימה על חוזה המכר. וככל שעסקינן באישור התשלום הכחיש דוד את חתימתו עליו.

ומשכך, ככל שהדין עם לוי נהיר לחלוטין כי המסמכים האמורים זויפו. לכאורה הגורם המובהק המעוניין בכך הם ועקנין. אך ככל שיוכרע שהדין עם ועקנין נהיר לחלוטין כי לוי לא בחלו להטיח בועקנין כי הם מסתמכים על מסמכים מזויפים. נהיר שהדבר ישליך אז לגבי רצונם של לוי להרחיק עצמם מאחריות.

15. לאחר שבעלי הדין, שהם קרובי משפחה וקציני משטרה, לא הגיעו להבנה מיניתי את גב' פנינה אריאלי (להלן – "אריאלי"), כמומחית מטעם בית המשפט בתחום הגרפולוגי. ביום 15.9.10 הונחה בפניי חוות דעתה הראשונה (מוצג במ/1). אריאלי קבעה, באורח נחרץ, כי הדין עם לוי. אכן ככל שעסקינן בחתימות שבמחלוקת קבעה אריאלי כי "קיימת סבירות בדרגה הגבוהה ביותר (דרגה 1) שמר לוי לא חתם אותה וקיימת סבירות גבוהה מאוד (דרגה 2) שמר דוד לוי לא חתם אותה", בהתייחס לחוזה המכר. ככל שעסקינן באישור התשלום קבעה אריאלי כי "קיימת סבירות גבוהה מאוד (דרגה 2) שמר דוד לוי לא חתם אותה".

16. משכך, קבעתי בהחלטתי מיום 17.2.11 כי "די בנתונים עד הנה, בעיקר לנוכח קביעותיה החד-משמעיות של המומחית, על מנת להצביע על הסיכויים הגבוהים שהמרצת הפתיחה תידחה, לנוכח נסיבות חמורות של זיוף מסמכים, שהמבקשים, לכאורה, הם החשודים העיקריים בכך" (סעיף 7). חרף כל אלו החלטתי להמשיך להשאיר על כנו את צו המניעה הזמני שניתן לבקשת ועקנין, ובלבד שועקנין יחתמו על התחייבות עצמית ויפקידו בקופת בית המשפט סך של 50,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית על הסכום הנ"ל.

17. בכך לא הסתיימה המסכת הגרפולוגית. בפני המומחית הוצגו מסמכים ונתונים נוספים. בעקבות זאת הגישה אריאלי חוות דעת נוספת מיום 1.3.11 (להלן – "חוות הדעת השנייה"; מוצג במ/2 ). כעולה מהחלטתי מיום 5.5.11 נהיר כי אריאלי שינתה את דעתה, כמעט באופן נחרץ. היא קבעה כי "קיימת סבירות גבוהה מאוד שמר דוד לוי חתם בעצמו על גבי החוזה מיום 4.10.98". שונים היו פני הדברים ככל שעסקינן באישור התשלום. שהרי לגבי אישור התשלום, הנחזה להיות חתום על ידי דוד, לא שינתה אריאלי ממסקנתה והיא קבעה ש"אין שינוי במסקנה מחוות הדעת הקודמת, כלומר – קיימת סבירות גבוהה מאוד שמר דוד לוי לא חתם על מסמך זה".

לנוכח זאת השתנה לחלוטין מאזן שיקוליי. שהרי, כך הראיתי, לנוכח חוות דעתה השנייה של המומחית, "שומה עליי לקבוע עתה כי קיימים סיכויים גבוהים שהמרצת הפתיחה תתקבל. אכן נהיר שמדובר במסקנה לכאורית בלבד... מכל מקום, ושוב לכאורה, נהיר כי העובדה שמומחה המתמנה מטעם בית המשפט מחליט לשנות מהשקפתו המקצועית, לנוכח נתונים נוספים הניצבים בפניו ולא מתבצר בהכרח אחר השקפתו הראשונה, לא זו בלבד שאינה נזקפת לחובתו, לכאורה היא אמורה להיזקף לזכותו" (סעיף 6).

לנוכח זאת ביטלתי את החלטתי מיום 17.2.11 והוריתי כי צו המניעה הזמני יישאר על כנו, ללא כל תנאי.

18. בהמשך הדרך נדרשה חקירתה של אריאלי. היא נחקרה, אך על ידי ב"כ לוי, בשתי ישיבות. חקירתו הנגדית של ב"כ לוי הייתה מקצועית, שאפתנית ויסודית. בחקירה נגדית זו עמדה אריאלי בכבוד והותירה עליי רושם עמוק. בסיום החקירה הוריתי על הגשת סיכומי טענות, לעניין הצו הזמני בלבד.

19. בהחלטתי מיום 19.2.12 דנתי במאזן השיקולים שהתחייב לנוכח הנתונים שבפניי. ככל שעסקינן בב"כ לוי רשמתי ש"מצפה הייתי, לנוכח החקירה היסודית של אריאלי על ידי ב"כ לוי, כי בסיכום טענותיו הוא ירחיב את הדיבור בעניין זה, שמא ינסה לערער מקביעותיה של אריאלי. ואולם נדהמתי שסיכום טענותיו אין בו, ולו בדל-טענה או קמצוץ-התייחסות, לעניינה של אריאלי. במצב דברים זה אין לומר שההר הוליד עכבר, אף אין לומר שההר הוליד עכברון, שהרי ההר הוליד אין ואפס. ואם אכן ביקש ב"כ לוי להתגדר בטענות משפטיות ודיוניות הנשמעות על ידו, ובהן בלבד, לא ראוי היה לבזבז זמן שיפוטי של בית המשפט, של חברו ושל אריאלי. מכל מקום, לנוכח הנתונים האמורים, אין לי אלא להסיק שב"כ לוי אינו חולק על ממצאי אריאלי בחוות הדעת שלה. ספק אם אתיר לו בהמשך הדרך לטעון בכיוון זה, לאחר שההזדמנות המובהקת לכך, בגדר ההליך של צו המניעה הזמני, הוחמצה באופן כה נחרץ" (סעיף 9).

והוספתי ורשמתי כי כך "על אחת כמה וכמה ככל שעסקינן בב"כ ועקנין". שהרי "לא זו בלבד שב"כ ועקנין לא ראה להציב לאריאלי, ולו שאלה אחת, הרי במסגרת סיכום טענותיו הוא קושר לה כתרים לרוב" (סעיף 10).

20. לעניין המתחייב מהחלטתי מיום 19.2.12 אדרש בסמוך. מכל מקום, לאחר שקלא וטריא שם, קבעתי שבדעתי להשאיר את צו המניעה הזמני על כנו, אך להתנותו בהפקדת ערובה בסכום של 8,000 ₪, שאכן הופקדה.

21. בהמשך הדרך, ולאחר שלא מוצו הליכי ביניים במועדים אותם קצבתי, הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות לעניינו של ההליך העיקרי. כתוצאה מכך הונחו בפניי תצהירים משלימים של שמעון, רן ודוד. ובהמשך הדרך הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות.

להלן אדרש, איפוא, לסוגיות הצריכות לפנים לצורך הכרעתי.

לסוגיות הגרפולוגיות

22. כבר ציינתי שלעניין הסוגיות הגרפולוגיות מונתה אריאלי כמומחית מטעם בית המשפט. ולא זו בלבד שחקירתה הממושכת הותירה עליי רושם עמוק, אף לא זו בלבד שברגיל מאמץ בית המשפט חוות דעת של מומחים המתמנים על ידו בהעדר נתונים ייחודיים לסתור, הרי לנוכח התנהלותם הדיונית של ב"כ הצדדים, הנחת עבודה מוצקה היא שיש לאמץ את ממצאיה של אריאלי, כעולה וכמעודכן מחוות דעתה השנייה.

23. ואולם בעוד שבסוגיה אחת שניצבה לפתחה של אריאלי היא פסקה, ולו חלקית, לזכות ועקנין, הרי בסוגיה השנייה היא פסקה לחובתם.

ככל שעסקינן בחוזה המכר, כאמור, הכחישו לוי את החתימה, וממילא ניתן להבין שהם ייחסו לועקנין את החשד לזיוף החתימה. והנה, כעולה מחוות דעתה של אריאלי, היה זה דוד שחתם על חוזה המכר. החתימה על חוזה המכר היא "לוי רן". ממילא מתחייב שהחתימה בה רשום "לוי רן" נחתמה על ידי דוד, אביו, הוא לוי דוד.

מנגד, ככל שעסקינן באישור התשלום, הנחזה להיות חתום על ידי דוד שהרי החתימה שלו היא "לוי ד", ושנטען על ידי שמעון, כזכור, שהיא נחתמה על ידי רן, לא היה שינוי במסקנתה של אריאלי על פיה "קיימת סבירות גבוהה מאוד שמר דוד לוי לא חתם על מסמך זה". בהחלטתי מיום 19.2.12 הנ"ל ציינתי, לשבחה של אריאלי, את נכונותה לשנות מחוות דעתה, ככל שעסקינן בחתימה על חוזה המכר. והנה דבר זה משווה נופך של עוצמת-יתר, לחובתם של ועקנין. שהרי גם כאשר אריאלי בחנה מחדש את מכלול שיקוליה, ושינתה מהם ככל שעסקינן בחוזה המכר, היא לא ראתה לשנות מקביעתה, ככל שעסקינן באישור התשלום.

מתחייב מכך שאם דוד לא חתם על אישור התשלום אין זאת אלא שאישור התשלום, ומכל מקום החתימה עליו, זויף כאשר החשודים הברורים לכך הם ועקנין.

24. בהחלטתי מיום 19.2.12 הנ"ל הצבעתי על הקושי המסתמן, לנוכח הכרעות שונות אלו של אריאלי, לעניין שני המסמכים. שהרי, כך תהיתי, ככל שייקבע שחוזה המכר נושא את חתימתו האותנטית של דוד, כקביעתה של אריאלי, הרי סביר להניח שלא הייתה כל סיבה שלא יחתום כמאשר אף על אישור התשלום, שאז חתימתו על אישור התשלום היא אותנטית. ואולם קביעה זו לא תתיישב עם חוות דעתה של אריאלי, המצביעה על כך שהחתימה על אישור התשלום אינה אותנטית, וממילא מזויפת.

ובמהופך: ככל שתאומץ מסקנתה של אריאלי שחתימתו של דוד על אישור התשלום היא מזויפת, יהא היגיון לקבוע שאף החתימה הנטענת על חוזה המכר היא מזויפת. שהרי אותו היגיון שעמד ביסוד מעשה הזיוף של אישור התשלום, הוא זה שמביא להיגיון בזיוף חתימת חוזה המכר. ואולם אף מסקנה אפשרית זו אינה מתיישבת עם חוות דעתה של אריאלי.

25. אכן בהחלטתי מיום 19.2.12 רשמתי ש"לא מן הנמנע שכאשר אשמע את מסכת הראיות בשלמותה ובמלואה, שמא ניתן יהיה לשרטט תשריט עובדתי שיתיישב אף עם מכלול מסקנותיה של אריאלי" (סעיף 29). מסכת ראיות זו הונחה לנגד עיניי, בגדר התצהירים המשלימים האמורים והסכמתם של ב"כ הצדדים למתן פסק דין ללא חקירה על תצהירים אלו. כגודל הצפייה אף גודל האכזבה. גם בגדר התצהירים המשלימים לא ניסו, אף לא התיימרו, למשל שמעון ודוד, ליתן הסבר למתחייב מקביעותיה של אריאלי.

ככל שעסקינן בשמעון, הרי גם בגדר תצהירו המשלים הוא אינו מתמודד כל עיקר עם החשד הכבד על פיו ידו במעל הזיוף של אישור התשלום. רק בגדר סיכום טענותיו של ב"כ ועקנין, הוא מתייחס לאישור התשלום כשהוא קובע, די בקלילות, ש"גם אם נקבל את קביעות המומחית בחוות דעתה המקורית והמשלימה על פיה אין המסמך שנבדק על ידה לעניין זה ... נושא את חתימתו של הנתבע 2, עדיין עלה בידי התובעים להוכיח על יסוד הודאת הנתבע 2 בסעיף 3 לתצהירו, תשלום מצטבר על סך של 240,000 ₪ על חשבון רכישת הנחלה בזמן אמיתי" (סעיף 50). ואולם ב"כ ועקנין אינו מתמודד עם המשמעות החמורה מה יהא אם אקבל את קביעת אריאלי, והרי בדעתי לקבלה, המצביע על החשד הכבד של זיוף אישור התשלום על ידי שמעון. והרי אם הכל הולך למישרין, על שום מה שמעון טרח לזייף, לכאורה, את חתימתו של דוד.

ולכך חובר נתון נוסף: ברגיל אישור התשלום אמור לאשר את התשלום הספציפי, ובנדוננו תשלום סך של 50,000 ₪ בלבד. עצם העובדה שבגדר אישור התשלום, ושלא כמקובל, הוסף אף הרישום שתשלום זה מצטרף והוא "סה"כ הסכום שהועבר אליי על ידי וקנין מיכל ושמעון הוא 200,000 ₪", אף הוא מעורר חשד כבד לא רק לעניין אותנטיות החתימה, והרי אני קובע שהיא מזויפת, אלא אף לאותנטיות תוכן אישור התשלום, שבו ניסה לכאורה מזייף אישור התשלום, והחשד הוא על שמעון, "לייצר" ראיה על אודות תשלום כולל של 200,000 ₪.

26. כך, ככל שעסקינן בשמעון. כך, אף ככל שעסקינן בלוי.

שהרי הטענה המתכחשת מכל וכל לחתימת חוזה המכר על ידי לוי, והמייחסת את החתימה למעשה זיוף של שמעון, נשללת על ידי אריאלי מכל וכל. שהרי היא קובעת שחוזה המכר נחתם על ידי דוד. אכן הוא לא חתם את חתימתו-שלו אלא את חתימת בנו, רן.

לנתון זה חובר אף תצהירו של דוד, הן הראשון והן השני. הגם שדוד טורח להכחיש מכל וכל את חתימתו על אישור התשלום, וכמסתבר הכחשתו זו נכונה לנוכח חוות דעתה של אריאלי, הנה הוא ממלא פיו מים ולא אומר דבר לעניין החתימה על חוזה המכר. ולנוכח העובדה הדיונית שמלכתחילה לוי מיוצגים על ידי עורך דין אחד, דומה שבהכרח הוא מצטרף לגרסה המשותפת שאין זאת אלא שחוזה המכר זויף על ידי שמעון, כאשר דוד יודע שחוזה המכר נחתם על ידו.

27. בהחלטתי מיום 19.2.12 התעכבתי על משמעות דיונית זו, ככל שעסקינן בניגודי האינטרסים האפשריים בין בני משפחת לוי, רן, אביו דוד ואשתו חדווה.

28. הצבעתי על כך שסביר להניח, משעה שבני משפחת לוי קיבלו את המרצת הפתיחה, התפתח מן הסתם בינם לבין עצמם, שמא במשרד עורך הדין שלהם, תלת-שיח נוקב.

בתלת-שיח זה, כך העליתי על דעתי, יכול היה דוד להודות שהוא חתם על חוזה המכר בשמו של רן, ואולם הוא עשה כן לא תוך מעשה זיוף, אלא בהרשאתו ושליחותו של רן, שמא אף בהרשאתה ושליחותה של כלתו, חדווה. אכן, בדוחק, יכול היה דוד להתוודות שהוא זייף את חתימתו של רן, ועשה זאת בחוסר סמכות, כאשר הוא מנסה לתרץ זאת בדרך זו או אחרת.

ככל שעסקינן ברן, כך המשכתי וניתחתי, הוא אמור היה להטיח באביו, דוד, הכיצד הוא העז להתיימר לחתום על חוזה המכר ולמכור את המשק שלו ושל אשתו, ללא כל ייפוי כוח או הרשאה שלו לדוד, אביו.

ובוודאי שמתעצמים הם הדברים ככל שעסקינן בחדווה. לשיטתה היא מכל מקום נמצאת במקום הטוב ביותר. אם אכן נכונה טענתו של בעלה, רן, נגד אביו וחמיה, דוד, ברי שהיא מצטרפת לטענה זו. ואולם אם במחלוקת אפשרית זו תיקבע הקביעה שדוד היה שלוחו של בנו, רן, הרי מכל מקום היא לא הסמיכה אותו לחתום על חוזה המכר.

29. ואולם, כך ציינתי, לנוכח העובדה שלוי היו מאוחדים בדעתם שאיש מהם לא חתם על חוזה המכר, לרבות דוד, יכולה להיגזר המסקנה שדוד פעל בשליחותם ובהרשאתם, הן כאשר נשא ונתן בשמם עם ועקנין, והן כאשר חתם על חוזה המכר, אכן רק את חתימתו של בנו, רן.

30. ועל מנת לסגור את המעגל, ככל שעסקינן בסוגיה הגרפולוגית, ברי שדמות מפתח לעניין ההכרעה במחלוקת היא עדותו של עו"ד בכרייה. שהרי נטען שהוא היה זה שאימת את חתימותיהם של חותמי חוזה המכר. אכן בהחלטתי מיום 19.2.12 הנ"ל תהיתי וציינתי ש"מנוסח האישור שלו אין לדעת את חתימתו של מי הוא אימת. האם אימת את חתימתו של רן, שאז הדבר לא יעלה בקנה אחד עם חוות דעתה של אריאלי? האם אימת את חתימתו של דוד, כאשר עיניו רואות שהוא חותם את חתימתו של רן, ולנגד עיניו? האם במקרה זה שאל שאלות, ביקש לבדוק ייפוי כוח? ושמא תיטען הטענה כי חתימתו של עו"ד בכרייה אינה חתימתו והיא מזויפת? ואולם אז תישאל השאלה הכיצד הגיעה אף חותמתו של עו"ד בכרייה לידיו של המזייף האפשרי" (סעיף 26).

אין לי ספק שמי שאמור היה להביא בפניי את תצהירו או עדותו של עו"ד בכרייה הם ועקנין. הם טוענים לאותנטיות חוזה המכר, בעוד שלוי גם כופרים בכך וגם מציינים שהם אינם מכירים את עו"ד בכרייה ומעולם לא נפגשו עמו. שעה שהוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות עתר ב"כ התובעים לזמן שורה של עדים, ובעקבות ההסדר הדיוני מתחייב שהוא ויתר על כך. ואולם אף בגדר בקשתו זו הוא לא עתר לזמן לעדות, כאמור כה משמעותית, את עו"ד בכרייה עצמו. אין ספק שנתון זה שוקל באופן משמעותי לחובת התובעים.

לעניין הרחבות חזית ושאלת ייצוגם המאוחד של לוי

31. כאמור, מחוות דעתה של אריאלי מתחייב שדוד חתם על חוזה המכר, כשם שמתחייב שדוד לא חתם על אישור התשלום. משמע, שומה יהא עליי להידרש לשאלה מהו הפועל המשפטי של חתימתו של דוד, ככל שהיא נעשתה בשליחותם של רן וחדווה, או מי מהם. ואין צריך לומר שבעקבות חוות דעתה של אריאלי טוענים ועקנין נגד רן וחדווה, לנוכח העובדה שהם קשורים מכוח מעשה השליחות הנטען של דוד.

32. ואולם טיעון זה של התובעים אינו מתיישב, עובדתית, עם גרסתם הראשונה, כעולה מתצהירו הראשון של שמעון. שהרי, כזכור, הגם ששמעון ידע לציין שדוד היה זה שניהל איתם משא ומתן הרי בסופה של דרך נחתם חוזה המכר עם רן. ולא זו בלבד אלא שחתימתו של רן, וממילא לא של דוד, הייתה זו שאומתה על ידי עו"ד בכרייה.

והרי, לנוכח המתחייב מחוות דעתה של אריאלי, לא זו אמורה הייתה להיות גרסתם של התובעים. אכן ניתן היה לצפות שיטענו שחוזה המכר נחתם על ידי דוד, בשליחותו של רן. או-אז ברי שרן לא היה במעמד החתימה, אף לא אמור היה להיות במעמד החתימה, שהרי שליחו ואביו, הוא דוד, הוא אמור היה לחתום בשמו, אכן את החתימה "לוי רן", אך ברשות ובסמכות. מכאן, שגרסתם של התובעים אודות השליחות הנטענת, היא בבחינת הרחבת חזית לתשתית העובדתית שהונחה על ידם, בגדר התצהיר הראשון.

33. ואולם ניתן לטעון להרחבת חזית, ולמצער להשתק דיוני, אף כנגד הנתבעים. שהרי, כך טענת ב"כ התובעים, לכל אורך הדרך לא חלקו הנתבעים על הצורך גם בבדיקת חתימתו של דוד, והרלוונטיות שלה. והרי מלכתחילה קבעה אריאלי שדוד לא חתם על חוזה המכר. או-אז לא העלו הנתבעים את טענתם לעניין חוסר הרלוונטיות של בדיקת חתימתו של דוד. רק משעה שאריאלי שינתה מדעתה, וקבעה שדוד חתם על חוזה המכר, הם מתעוררים לטעון לעניין כפירה בשליחותו האפשרית.

34. שתי הטענות האמורות הן טענות נכבדות. חרף זאת, לטעמי, מכריעה הכף לחובתם של התובעים.

כך, לא רק משום שהנטל מונח עליהם. כך, לנוכח גרסתם הבסיסית על פיה ידעו התובעים למסור תשתית עובדתית מפורטת, לעניין תפקידם ופעולתם של רן ושל דוד. אכן, בגדר תצהירו הראשון ידע שמעון לאבחן בין כך שהמשא ומתן שקדם לחוזה המכר נוהל עם דוד, בעוד חוזה המכר נחתם על ידי רן, ולא דוד. ואף באחת השיחות המוקלטות בין רן ושמעון, שהונחו בפניי בגדר חומר הראיות, מתקשה שמעון לציין מי היה חותם חוזה המכר, והרי הדבר גובל בחוסר סבירות מוחלט. מנגד, משעה שקבעתי, בעקבות קביעתה של אריאלי, שאכן דוד חתם על חוזה המכר לא אייחס לעניין זה של הרחבות חזית, אם מכאן ואם משם, משמעות מפליגה.

35. כבר ציינתי, למרבה התמיהה, שמלכתחילה לוי היו מאוחדים בייצוגם, הגם שהדבר נחזה להיות חסר סבירות לנוכח ניגוד האינטרסים האפשרי ביניהם, וכמבואר. לנוכח זאת אף רשמתי שבהמשך הדרך "דיונית יהיו מנועים, ככל הנראה, לוי 'מלפרק את החבילה' של אחדותם המשפחתית. דבר זה יוליך לכך, לכאורה, שחתימתו של דוד מחייבת את רן וחדווה" (סעיף 31).

36. ואולם לא כך התגלגלו הדברים. בסופה של דרך, ובעקבות החלטתי מיום 19.2.12 הנ"ל, התפרדה החבילה, אכן לא לכל שלושת חלקיה. שהרי רן וחדווה מיוצגים עתה בנפרד, ודוד אף הוא מיוצג בנפרד. ודומה שלא זו בלבד שב"כ התובעים אינו מתנגד לכך אלא, כעולה מסיכום טענותיו, הרי "על פי המלצתו של ביהמ"ש הנכבד פוצל ייצוגם בהמשך" (סעיף 2). והרי לא זו בלבד שלא "המלצתי" על כך, אלא תהיתי אם הדבר יהא אפשרי. משמע, מתעצמת מסקנתי לעניין הייצוג הנפרד, דיונית.

37. ואף דרך מהות בדעתי להשלים עם הייצוג הנפרד. אכן שוכנעתי, למקרא סיכומי הטענות שבפניי, שדוד עדיין מתכחש לאמיתות חתימתו על חוזה המכר. דומה לטעמי שאלו היו פני הדברים בתחילת הדרך, באופן שהייצוג המאוחד של בני משפחת לוי נחזה לסביר אותה עת. עתה, ולנוכח קביעתה של אריאלי, מצויים בני משפחת לוי במצוקה. שהרי על יסוד ההנחה שקביעתה של אריאלי מאומצת על ידי, והרי כך בדעתי לקבוע, יוצא שדוד חתם על חוזה המכר, שמא מאחורי גבם ושלא על דעתם של רן וחדווה. משום כך סבירה בעיניי טענתם שרק בעקבות החלטתי מיום 19.2.12 נאלצו, שמא על כורחם, לפרק את החבילה.

38. ומשכל אלו לנגד עיניי אכריע, מהותית, בסוגיות הצריכות לענייני לנוכח נתונים המושכים לכאורה לשני הכיוונים.

לעניין המשמעות המהותית הנגזרת מחוות דעתה של אריאלי

39. קבעתי, עד הנה, כי בדעתי לאמץ את ממצאיה של אריאלי, כולם. מכאן, שאני מאמץ את הקביעה שדוד חתם על חוזה המכר ומאמץ את הקביעה שדוד לא חתם על אישור התשלום.

40. מכאן מתחייבת מסקנה מרחיקת-לכת. עולה הימנה שחוזה המכר הוא אותנטי, כשם שעולה הימנה שאישור התשלום הוא מזויף. ברי לחלוטין שמסקנה זו שוקלת באורח מופלג לחובתם של ועקנין. שהרי עולה הימנה שאישור התשלום הוא פועל יוצא של מעשה זיוף אקטיבי. משמע היה מי שהגה-גם-הגה, הן את הרעיון לנסח את אישור התשלום, כפי שנוסח, והן את הרעיון לזייף את חתימתו של דוד, וברי שהחשד הכבד רובץ על שמעון.

המשמעות הנגזרת לעניין חוזה המכר, הגם שאף היא חמורה, היא בוודאי מתונה יותר. שהרי עולה הימנה שחוזה המכר לא זויף, אלא הוא אותנטי. החומרה היחידה הנודעת בעניינו היא שדוד, באורח שקרי, התכחש לכך שהוא חתום על חוזה המכר. לכאורה, נתון זה רובץ לחובתו של דוד, אך לא לחובתם של רן וחדווה. כך, אלא אם ייקבע שדוד פעל בשליחותם של רן וחדווה. ולכך אגיע בסמוך.

41. ועדיין הדרא קושיה לדוכתא: אם אכן חוזה המכר הוא מסמך אותנטי, מה בצע היה לזייף את אישור התשלום? כאמור אף בעקבות התצהירים המשלימים לא סיפקו בעלי הדין כל תובנות חדשות. לנוכח זאת לא נותר לי אלא לספק את השערתי-שלי. אין זאת אלא שבעקבות כריתתו של חוזה המכר, חדלו ועקנין ולא שילמו את תשלומי התמורה. מכאן, וגם לו היו צולחים ועקנין את המשוכה לעניינו של חוזה המכר, הרי מכל מקום הם הפרו אותו, משעה שלא שילמו את תשלומי התמורה המתחייבים מכוחו. זו לטעמי יכולה להיות סיבה הגיונית אפשרית, לזיופו של אישור התשלום.

למעמדה של חדווה ולשליחותו הנטענת של דוד

42. דומה שלא יכולים להיות עוררין על כך שיהא הדבר אשר יהא, ידה של חדווה על העליונה. חדווה, כמוה כבעלה רן, היא בעלת זכויות במחצית המשק. והרי אין בפניי כל טענה, ולו חילופית, על פיה התיימר מי שהתיימר למכור רק את מחצית המשק, דהיינו רק את מחציתו של רן. על המודעות המוחלטת של ועקנין לכך יעיד מכתב הדרישה הראשון שנשלח על ידי באת-כוחם הקודמת של ועקנין, והרי מכתב זה נשלח לרן וחדווה כאחד. משמע, כך אני מסיק, מעבר לקרבת המשפחה וליחסים האינטנסיבים בין בעלי הדין מכוחם ברי לי שמתחילת הדרך מודעים ועקנין למעמדה של חדווה, כבעלת זכות קניינית שווה לזו של רן לכל דבר ועניין, הרי מכתב התראה זה מסיר כל ספק.

43. והרי מתצהירו הראשון של שמעון אני למד, למירב, כי כאשר התנהל המשא ומתן בין ועקנין לבין דוד, הרי דוד "ייצג בעניין זה את בנו" (סעיף 7), והרי הוא רן. משמע, למירב, וככל שאאמץ גרסה זו של שמעון, יילמד ממנה בהכרח שבמשא ומתן ייצג דוד את רן, ואת רן בלבד. לא נשמעה כל טענה, וממילא לא הובאה כל ראיה, על פיה דוד התיימר לייצג לא רק את בנו, רן, אלא אף את כלתו, חדווה.

44. די בנתון זה לבדו, על מנת לדחות את התביעה. שהרי גם אם אלך עם התובעים כברת דרך רבה וארוכה, ככל שעסקינן בשליחותו הנטענת של דוד את רן, הדבר לא יושיע להם. שהרי מבלעדי חתימתה של חדווה, לא יכולה להשתכלל כל עסקת מכר לעניינו של המשק, כאשר ברי לחלוטין שטענת ועקנין היא לחוזה מכר באשר למשק, בשלמותו.

45. עתה נידרש לשליחותו הנטענת של דוד את רן. ברי לי שלא הונח בפניי כל מסמך בכתב המעיד על שליחות נטענת זו. לכך חוברת, כאמור, גרסתו הבסיסית של שמעון על פיה הוא ידע לאבחן בין מעמדו של דוד, שנשא ונתן בשמו של רן, לבין עובדת חתימתו הנטענת של רן על חוזה המכר, באופן שמתחייב מכך ששליחות נטענת זו הייתה מסוייגת אך למשא ומתן, אך לא לחתימה על חוזה מכר.

46. ב"כ התובעים נסמך על פסקי דין מהם ניתן ללמוד שהגם שחוזה מכר במקרקעין טעון מסמך בכתב, הרי שליחות של חותם על חוזה מכר זה, יכולה להשתכלל לא רק בכתב. הוא נסמך, בין השאר, על ספרו של פרופ' אהרון ברק, חוק השליחות. ואולם נשמט הימנו כי הציטוט מספרו של ברק דן ב"ראיה בעל-פה להוכחת הרשאה נסתרת להתחייבות לעסקה במקרקעין" (עמ' 980). וכך, אף ההסתמכות על ע"א 831/79 ראובן וקסלמן ושות' נ' חב' חלקה 35 בגוש 6663 בע"מ, פ"ד לה(2) 533. מפסק דין זה נלמד שכאשר עסקינן בשליחות גלויה, ולא נסתרת, יש לקיים את דרישת הכתב בחוק המקרקעין ואין להתיר ראיה בעל-פה בדבר זהות השולח (שם, עמ' 544).

47. והרי לא יעלה על הדעת, בנדוננו, שעסקינן ב"שליחות נסתרת". שהרי יהא הדבר אשר יהא, גם אם אמחל על הסתירה בגרסתו של שמעון על פיה היה זה רן, וממילא לא דוד, שחתם על חוזה המכר, ברי שועקנין ידעו אז שדוד חותם על חוזה המכר, לכאורה כשליחם של רן וחדווה. לנוכח אימוץ ממצאיה של אריאלי, כמבואר, אין לי ספק שאלו היו פני הדברים. והרי הדבר משתלב אף בכך שמי שניהל את המשא ומתן, והוא דוד, יהיה זה שיחתום על חוזה המכר, הגם שסתירה זו אף היא מצביעה על אמינותם המפוקפקת של ועקנין.

מכאן, שעסקינן בשליחות גלויה-גם-גלויה. ומשכך התחייב שועקנין ידרשו לקבל הסמכה בכתב של דוד לחתום על חוזה המכר. ברי שהסמכה בכתב כזו לא קיימת, לא לעניינו של רן, וקל וחומר לא לעניינה של חדווה.

48. מכאן, הגם שאין בדעתי לקבוע מסמרות, יכול שיש עילת תביעה לועקנין כנגד דוד, לנוכח המתחייב עד הנה. ועל שום מה אין בדעתי לקבוע מסמרות בעניין זה? ראשית, משום שאם הדין קובע את החובה להצטייד בהרשאה בכתב לעניין הסכם במקרקעין, שמא חטאו דוד וועקנין כאחד, שמא לא. ומכל מקום, ויהא הדבר אשר יהא, אין בדעתי להפליג לעניין הנזק האפשרי, לנוכח החשד שלי באשר לתשלום התמורה, לאור ממצאיי אודות זיוף אישור התשלום.

אם כך ואם אחרת, ככל שעסקינן בחוזה המכר הנטען הניצב לנגד עיניי, לכל הדעות הוא לא השתכלל והוא לא אכיף על רן, ובוודאי לא על חדווה. שני אלו לא חתמו, לכל הדעות, על חוזה מכר זה. חדווה, לכל הדעות, גם לא חתמה על חוזה המכר וגם לא הסמיכה את דוד לעשות כן. ככל שעסקינן ברן, למצער, לא הוכחה שליחותו הנטענת של דוד את רן, לעניין חתימה על חוזה מכר במקרקעין במסמך בכתב דווקא.

לנתונים נוספים אפשריים

49. די בנתונים עד הנה על מנת לגזור כליה על תביעת התובעים. זו הסיבה שאין בדעתי להידרש לסוגיות אחרות, לנוכח משקלן הנמוך, במאגר השיקולים שבפניי.

50. ככל שעסקינן בנתונים השוקלים לזכותם של ועקנין אשקול, בין השאר, את העובדה שהם התקבלו כחברים במושב שומרה. לכאורה הדבר יכול להצביע על כך שהם לא בבחינת שוכרים בלבד של הלול, אלא מי שזכו בזכויות במקרקעין.

ועוד ניתן לשקול לזכות ועקנין קלטת של שיחה שהם קיימו עם גב' דינה לוי, אמו של רן ואשתו של דוד. במובאות הימנה ניתן להסיק שדינה זו מביעה חוסר נחת אפשרי מההתכחשות של לוי הן לחוזה המכר והן לתשלומים ששולמו בעקבותיו.

51. ככל שעסקינן בנתונים השוקלים לזכותם של לוי אזקוף את העובדה שברבות השנים לא התגוררו ועקנין בבית המגורים שבמשק, דבר שאינו מתיישב באופן סביר עם העסקה הקניינית הנטענת, אף לא דיווחו על העסקה לרשויות למצער עד הגשת התביעה. עוד למדתי על מצוקתם הכלכלית של ועקנין, שהולידה חילוקי דעות רבים, למשל לעניין חובות חשמל, וחלוקתם בין הלול לבין יתרת המשק. מצוקה כלכלית זו אינה מתיישבת, לכאורה, עם יכולתם של ועקנין לשלם את תשלומי התמורה, כמתחייב מחוזה המכר.

52. כמבואר, הגם שנתונים אלו נלקחו בחשבון במאגר שיקוליי, הנה הכריעו את הכף השיקולים שנימנו עד הנה. די בשיקולים האמורים, ובעיקר לנוכח חובת הנטל המוטלת על התובעים, ובנסיבות שבפניי היא גבוהה-גם-גבוהה, על מנת להראות שנטל זה לא הורם.

סוף דבר

53. לפיכך הנני דוחה את התביעה.

הנני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעים 1 ו-3 שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. לנוכח הממצאים שנזקפו בעניינו של הנתבע 2 בדעתי להמעיט בפסיקת ההוצאות לזכותו. הנני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לו שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכומים האמורים ישולמו, בהתאמה, לידיהם הנאמנות של ב"כ הנתבעים 1 ו-3 וב"כ הנתבע 2 תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.

54. הנני מורה למזכירות לחלט את הערבות הבנקאית שהופקדה בתיק, על פירותיה, ולהעביר את פדיונה על חשבון החוב הפסוק לנתבעים 1 ו-3.

55. המזכירות תמציא עותק מפסק דיני לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ד' ניסן תשע"ה, 24 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.

_________________________

שלמה לבנוני, שופט

סגן נשיא (בדימ')