פסק דין

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופט אלי בכר) מיום 25.2.10, בת.א. 12998/05, בקשר לתביעת המשיב, יליד 25.04.79 (להלן: "המשיב" או "התובע") בקשר לנזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בארבע תאונות דרכים, מתוכן שתי תאונות בהן רכב המשיב על אופנועים שבוטחו אצל המערערת, הפול המאגר הישראלי לביטוחי רכב (להלן: "המערערת"). התאונה הראשונה ארעה לטענת המשיב ביום 15.06.03 (להלן: "התאונה הראשונה"); והתאונה השנייה ארעה ביום 25.02.04 (להלן: "התאונה השנייה"). בית משפט קמא דחה את תביעתו של המשיב בגין התאונה הראשונה, תוך חיוב המשיב בהוצאות בסך 10,000 ₪, שקוזזו מהפיצוי שנפסק לו בגין התאונה השנייה בסך 261,016 ₪.

תקציר העובדות, פסק דינו של בית משפט קמא וטענות הצדדים בבית משפט קמא

1. המערערת משיגה הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק שפסק בית משפט קמא למשיב בגין התאונה השנייה.

2. המערערת הכחישה את עצם התרחשות התאונות ואת היותן "תאונות דרכים" על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), שכן לטענתה נמצאו סתירות רבות בעדותו של המשיב, ואין לטענתה כל מסמך המתעד תלונה כלשהי לפיה התאונות אכן התרחשו. מנגד, צירף המשיב להוכחת החבות תצהיר עדות ראשית, מסמכים רפואיים, אישורי משטרה, אישורי אי כושר וחוות דעת רפואית.

3. באשר לתאונה הראשונה טענה המערערת, כי עדותו של המשיב רצופה סתירות, שכן עיון במסמכים הרפואיים מגלה, כי עוד לפני התאונה הוא דיווח לרופאו כי יש לו בעיה בזרת ובשל כך הוא נוטל אנטיביוטיקה, ואילו בעדותו במשטרה הוא טען שהפגיעה בזרת קרתה לו בתאונה הראשונה. רק בחקירתו הנגדית הודה כי שיקר.

בית המשפט ציין, כי גרסת התובע בקשר לתאונה הראשונה נגועה באי דיוקים וזאת "בלשון המעטה", וכי אין מנוס מלקבוע כי התובע לא הוכיח את עצם קרות תאונה זו, ולא הוכיח כי נגרם לו נזק, ומטעם זה דין התביעה ביחס לתאונה הראשונה - להידחות.

4. לגבי התאונה השנייה, מיום 25.02.04, טענה המערערת בפני בית משפט קמא כי גם במקרה זה יש לדחות את תביעת המשיב, שכן גם לגבי תאונה זו קיימות סתירות בעדותו, וכי די בכך שלא צירף מסמך מהאמבולנס מיום התאונה, כאשר הוא הגיע לבית החולים רק כעבור כשעה וחצי, והוא לא זימן לעדות עדים שיכולים היו לתמוך בגרסתו - די בכל אלה ובעובדה שהוכח ששיקר לגבי התאונה הראשונה, כדי לדחות את התביעה גם בקשר לתאונה השנייה.

5. בית המשפט, על אף התלבטותו, כאשר ציין כי: " למרות החשש שמא גם תאונה זו לא התרחשה בפועל, לאור הממצאים הרפואיים, כמו גם חוות דעת המומחה...", הגיע בסופו של דבר למסקנה כי התאונה השנייה התרחשה, וציין כי: "יש לקבוע כי התובע אכן נפגע בתאונת דרכים בתאריך 25.2.04, כאמור בחוק הפיצויים".

6. בבואו לקבוע את גובה הנזק בקשר לתאונה השנייה, הסתמך בית המשפט על חוות דעתו של המומחה הרפואי, ד"ר אליהו סלטי (להלן: "המומחה" או "ד"ר סלטי") מיום 18.5.06, שציין כי התובע נפגע בתאונה השנייה בכף יד ימין, בקרסול ימין ובמרפק שמאל, אם כי לא אובחנו שברים. עוד נקבע בחוות הדעת, כי התובע נפגע גם בכף יד שמאל, וזאת לאור ממצאי צילום תהודה מגנטית של כף היד שהצביעו על נמק בעצם הסקפואיד, כאשר בעקבות זאת עבר התובע ניתוח להרחקת איזור הנמק, וקיבוע השבר שלא התחבר כראוי על ידי שתל עצם. המומחה ציין, כי נמצאה תנועה מלאה של מפרק כף יד שמאל למעט הגבלה קלה בכפיפה גבית ורגישות במישוש מעל העצם הסקפואיד, וקבע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בגין הנמק בכף יד שמאל, וציין, שלאחר הניתוח שהתקיים ביום 15.05.06 נותרו לתובע נכויות זמניות של 30% למשך 3 חודשים ו-20% למשך 3 חודשים נוספים.

בית המשפט אימץ את חוות דעת המומחה, וקבע שלתובע נותרה נכות רפואית בשיעור 10%. לגבי הנכות התפקודית, מצא ביהמ"ש כי יש מקום להעמיד את הנכות התפקודית בגובה הנכות הרפואית, דהיינו על 10% לצמיתות, תוך שציין כי: "עסקינן בפגיעה אורתופדית בכף יד שמאל, ידו הדומיננטית ויש בכך כדי להצביע על נכות תפקודית, במיוחד מי שנזקק לשתי ידיו לצורך ביצוע עבודתו במוסך...".

7. באשר לגובה הנזק, בית המשפט ציין כי מאישור המל"ל עולה כי התובע עבד מאוקטובר 2001 ועד אוגוסט 2003 במוסך פרונט ארביב בע"מ (להלן: "המוסך"), כאשר מאוגוסט 2003 לא עבד המשיב במשך שלוש שנים, דהיינו, במועד התאונה השנייה (25.02.04) לא עבד המשיב כבר כשנה ו-4 חודשים. בית המשפט ציין כי במועד פסק הדין עבד המשיב בחנות להמרת כספים, והשתכר כ-5,500 ₪ נטו לחודש.

בית המשפט ציין, כי האמין שהחל מאוגוסט 2003 ובמשך שנה (דהיינו עד אוגוסט 2004) התובע לקח חופשה לצורך פתיחת עסק עצמאי, וקבע כי יש לראות את השכר אותו השתכר במוסך כבסיס שכרו של התובע עובר לתאונה השנייה, כאשר השכר הממוצע ברוטו לתקופה מינואר 2003 עד אוגוסט 2003 עמד על סך 6,167 ₪ ברוטו לחודש, וכשהוא משוערך למועד פסק הדין, לאחר ניכוי מס הכנסה, עומד על סך 6,688 ₪ - הוא בסיס השכר אותו קבע בית המשפט.

בית משפט קמא פסק פיצויים כדלקמן:

א. לגבי הפסדי שכר לעבר, קבע בית המשפט כי יש לחשב את הפיצוי על פי שלוש תקופות:

(1) מאוגוסט 2004 ועד ליום 15.05.06 (מועד הניתוח) - בית המשפט קבע פיצוי לפי נכות תפקודית בשיעור 10%, לפי בסיס שכר של 6,688 ₪, המסתכם בסך 14,045 ₪, ובתוספת ריבית ממחצית התקופה בסך 16,666 ש"ח.

יצוין כי בית המשפט ראה את המערער כמי שלקח חופשה מעבודתו במוסך החל מאוגוסט 2003, ובמשך שנה, דהיינו עד אוגוסט 2004, וקבע כי לגבי התקופה שממועד התאונה השנייה (פברואר 2004) ועד לאוגוסט 2004, בה היה באי כושר מלא, המערער אינו זכאי לפיצוי, שכן לא עבד.

(2) ממועד הניתוח, 15.05.06, עד תום תקופת הנכויות הזמניות - ביחס לתקופה זו ציין בית המשפט, כי המשיב קיבל הבטחת הכנסה, וכי בהעדר תיעוד לעניין בסיס ההשתכרות ניתן הפיצוי בהתאם לנכויות הזמניות, ולכן עד 15.08.06 זכאי התובע לפיצוי לפי 30% נכות זמנית, בסך 6,019 ₪, ובתוספת ריבית 6,882 ₪, ולאחר מכן לפי 20% נכות זמנית עד 15.11.06, זכאי המשיב לפיצוי בסך (כולל ריבית ממחצית התקופה) בסך 4,547 ₪.

(3) מיום 15.11.06, בתום תקופת הנכויות הזמניות וקביעת נכות צמיתה בשיעור של 10%, ועד למועד פסק הדין - בית המשפט ציין כי התובע צירף תלושי שכר חלקיים בלבד, ועל כן התקשה לקבוע את גובה הפיצוי, והעניק פיצוי גלובלי בסך 20,000 ₪ לתקופה זו.

בסך הכל בגין הפסד השתכרות לעבר העניק ביהמ"ש פיצוי כולל בסך 48,095 ₪;

ב. לגבי הפסד השתכרות לעתיד, ערך בית המשפט חישוב אריתמטי של 10% על בסיס שכרו ערב התאונה ועד גיל 67, והורה על פיצוי כולל לעתיד בסך 177,002 ₪;

ג. בגין כאב וסבל פסק לתובע 19,900 ₪;

ד. לגבי ראש נזק של הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעתיד סבר בית המשפט כי לא הוכח שהתובע יזדקק לטיפולים מיוחדים מעבר לזה שמציע משרד הבריאות, ולפיכך לא פסק לו כל פיצוי.

ה. לגבי עזרת הזולת לעבר, קבע בית המשפט פיצוי גלובלי בסך 1,000 ₪ ולעתיד בסך 10,000 ₪, זאת בשל העובדה שמדובר בפגיעה אורתופדית בכף יד שמאל;

משכך, ובסיכומי של דבר, חייב בית המשפט את המערערת לשלם למשיב 261,016 ₪.

טענות הצדדים בערעור

8. המערערת טוענת כי היה מקום לדחות את התביעה גם בגין התאונה השנייה לחלוטין, וכי שגה בית משפט קמא כאשר על אף כל הסתירות בעדותו של המשיב, ולאחר שקבע במפורש שהוא איננו מאמין למשיב בקשר לתאונה הראשונה, החליט בכל זאת, על אף החשש שהתעורר בקרבו לגבי השאלה אם בכלל ארעה לתובע התאונה - לאמץ בסופו של יום את גרסתו, ולקבוע כי קיימת למערערת חבות לפצות את המשיב בגין התאונה השנייה. לטענתה, המשיב כלל לא הוכיח את נסיבות התאונה השנייה, ולא התייחס לכך בתצהירו בפני בית משפט קמא, ובכלל זאת, לא הוכיח את זהות האופנוע עליו רכב בעת התאונה והאם הוא אכן האופנוע המבוטח.

בכל מקרה, טוענת המערערת, כי לא היה מקום להעמיד את שיעור הנכות התפקודית על שיעור הנכות הרפואית, אלא על שיעור נמוך יותר, אם בכלל, וכי הפיצוי שנפסק למשיב הוא מוגזם, כאשר לטענתה לא היה מקום לקבוע את בסיס השכר על בסיס השכר במוסך, אלא היה מקום להביא בחשבון שגם לפני התאונות המשיב לא עבד, ושמעבר לתאונות המבוטחות על ידה, התובע היה מעורב בתאונות דרכים נוספות. עוד לטענתה, לא היה מקום לפסוק למשיב פיצוי בגין הפסד שכר לעבר בתקופות הנכויות הזמניות שכן בתקופות אלה לא עבד המשיב, ולא היה מקום לערוך חישוב אקטוארי מלא בגין הפסד השתכרות לעתיד. לבסוף, טוענת המערערת כי לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג' והוצאות רפואיות בהעדר הוכחה.

9. מנגד, טען המשיב, שלא הגיש ערעור שכנגד, כי בית משפט קמא קיפח אותו ופסק פיצוי נמוך, ואין מקום להתערב ולהפחית את הפיצוי. לטענתו, נכותו התפקודית גבוהה לעין שיעור מנכותו הרפואית, במיוחד כשהוא עוסק בעבודת כפיים ושידו הדומיננטית היא שנפגעה. עוד לטענתו, היה מקום להעמיד את בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי השכר לעתיד על סכום גבוה מאשר שכרו עובר לתאונה, וזאת לאור גילו הצעיר, העובדה שמדובר בפגיעה אורטופדית בידו, והעובדה שעבודתו היא עבודת כפיים. בכל הקשור לשאלת החבות, טוען המשיב כי מדובר בערעור על קביעות עובדתיות, וכי אין להתערב בממצאי בית המשפט בעניין זה, וכי גם לגופו של עניין יש די ראיות להוכחת נסיבות התאונה, כגון הדו"ח המשטרתי ממנו עולה כי מדובר בתאונה בה היו מעורבים שני כלי רכב, ולא תאונה עצמית, כפי שמנסה המערערת לטעון, ובמהלך חקירתו הנגדית הוכח כי האופנוע המעורב מבוטח על ידה.

ד י ו ן

10. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, כפי שיפורט לעיל.

שאלת החבות

11. אקדים ואומר כי לא בקלות החלטתי שלא לקבל את הערעור ככל שהוא מתייחס לשאלת החבות, דהיינו האם יש מקום לקבל את עדות המשיב כי אכן ארעה לו התאונה מושא הערעור. מחד, כפי שטוענת בצדק המערערת בעדותו של המשיב נמצאו סתירות והוא אף הודה, לפחות לגבי התאונה הראשונה, כי הוא שיקר, וכי הנזק הנטען על ידו שיוחס לתאונה הראשונה - הפגיעה בזרת, אכן לא קרה לו בתאונה אלא לפני כן, והוא למעשה ניסה להונות ולייחס זאת לתאונה. קשה לקבל שכשם שגם לגבי התאונה השנייה נמצאו סתירות ואי דיוקים מסויימים, ניתן להאמין לתובע שאכן הנזק שנגרם לו לטענתו נגרם כתוצאה מהתאונה השנייה כפי שהוא טוען.

מנגד, מדובר בממצאים עובדתיות ובקביעות מהימנות, שבית משפט קמא הזהיר עצמו והיה ער לסתירות, אך בסופו של דבר האמין לתובע וקבע כי תאונה זו אכן קרתה לו והנזק שמיוחס לתאונה זו אכן ארע, ונובע מהתאונה הנטענת. הלכה פסוקה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, ובודאי שלא בהתרשמותו של בית המשפט ששמע את בעלי הדין, התרשם מהם באופן בלתי אמצעי ונימק מסקנותיו. זה המקרה שבית המשפט בחן את כל הראיות, לא התעלם מטענות הצדדים, הזהיר עצמו, ובסופו של דבר הגיע למסקנה שאומנם התובע שיקר לגבי התאונה הראשונה, אך האמין שהוא נפצע בתאונה השנייה, שהייתה תאונת דרכים. זהו המקרה בו יש להעדיף את התרשמות הערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי [ראו ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.12.10); רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ (פורסם בנבו, 04.01.10)].

12. עוד יצוין, כי אומנם בית משפט קמא לא התייחס במפורש לשאלת זהות האופנוע נשוא התאונה השנייה והאם זהו אכן האופנוע המבוטח, ואולם בפני בית משפט קמא הוצג אישור משטרה לפיו נפגע המשיב בתאונה ביום 25.2.04, אשר כלל את פרטי האופנוע עליו רכב המשיב, לרבות מס' הרישוי של האופנוע. מרגע שבית המשפט האמין למשיב שהוא נפגע בתאונה השנייה, בהתאם לאישור המשטרה, די בכך כדי לדחות את טענות המערערת בעניין זה.

13. לאור כל האמור, אני סבורה שאין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט שאכן התאונה השנייה מיום 25.2.04 היא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפלת"ד ומבוטחת אצל המערערת.

גובה הנזק

14. השאלה השנייה היא האם אכן יש מקום להתערב בגובה הנזק.

15. לגבי הנכות הרפואית שנקבעה על ידי בית משפט קמא אינני סבורה שיש מקום להתערב. בית המשפט הסתמך על כך שהתובע נאלץ לעבור ניתוח וכן על חוות דעתו המנומקת של המומחה שקבע שבעקבות הניתוח נותרה לתובע הגבלה קלה בכפיפה גבית ורגישות במישוש מעל העצם הסקפואיד, המצדיקה נכות לצמיתות בשיעור 10%.

16. בית משפט קמא העמיד את הנכות התפקודית בגובה הנכות הרפואית, ואני סבורה שבצדק קבע זאת במקרה זה. מדובר בידו הדומיננטית של התובע שהיה בגיל 40 בלבד במועד התאונה ואין חולק שמדובר במי שעבד בעבודת כפיים. ככלל, "...הערכת נכותו התפקודית של נפגע, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, המתרשמת ישירות מהנפגע ומהראיות שבפניה, וההתערבות בכגון דא צריכה להיעשות במשורה ובמקרים ראויים" [השופט עמית בע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 12.06.11)], כאשר "בשנים האחרונות, ועל רקע המגמה הגוברת והולכת להאחדה של הכללים לפיצויים בגין נזקי גוף, מסתמנת גישה לפיה קיימת מעין חזקה כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק, משקף את הפסד כושר ההשתכרות" [השופט עמית בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר (פורסם בנבו, 07.09.10); ראו גם ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (פורסם בנבו, 22.03.09); ע"א  2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (פורסם בנבו, 21.12.1992)].

לאור כל האמור, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בשיעור הנכות התפקודית שנקבע על ידי בית משפט קמא.

17. מנגד, ספק בעיני אם היה מקום במקרה זה להעמיד את בסיס השכר בהסתמך על מקום עבודתו האחרון של המשיב, כאשר אין חולק שלפני התאונה לא עבד המשיב במשך תקופה ארוכה, ללא כל הצדקה. העובדה שהוא ניסה כטענתו להקים עסק עצמאי אינה מצדיקה כשלעצמה את העובדה שהמשיב לא עבד תקופה ארוכה, ומשליכה לדידי גם על כושר השתכרותו של המשיב לעתיד, ולכן יש מקום להעניק לו פיצוי גלובלי שיביא בחשבון את הנסיבות כולן.

בית משפט קמא העניק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר לעתיד על בסיס השכר שנקבע על ידו בסך 6,688 ₪, על פי חישוב אריטמטי מלא של 10% נכות עד גיל 67. אני סבורה שגם אם לא נתערב בגובה בסיס השכר, אף כי לאור עברו התעסוקתי של המשיב ספק אם הדבר אינו על הצד הגבוה, הרי שבשקלול כל הטענות והנתונים לא היה מקום במקרה זה לערוך חישוב אריטמטי מלא.

אומנם אין דרכה של ערכאת ערעור לדקדק בכל אחד ואחד מראשי הנזק משל ישבה בעצמה כערכאה דיונית, אלא יש לבחון האם הפיצוי הכולל שנפסק לתובע אינו חורג למעלה או למטה מהפיצוי הראוי בנתוני התיק, והסכומים שנפסקו הם סבירים בכל אחד מראשי הנזק כשלעצמו. לעתים, גם אם ניתן להצביע על טעויות כאלה ואחרות בפסק הדין, המסתכמות בעשרות אלפי שקלים לכאן או לשם, הרי שאם הסכומים מתקזזים זה כנגד זה אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור [לקווים המנחים לגבי התערבות ערכאת ערעור בסכומי הפיצוי בתיקי נזיקין ראו פסק דיני בע"א 148/10 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית (פורסם בנבו, 12.10.2010); כן ראו ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 12.06.11)]. ואולם, כאשר הסכומים שנפסקו אינם סבירים, אכן יש מקום להתערבות ערכאת הערעור.

במקרה זה כאשר אנו נדרשים לבדיקה כוללת של הסכומים שנפסקו, אציע לחברי להרכב להעמיד את הפסד השכר לעתיד על 70% מהחישוב האריטמטי דהיינו על סך 123,900 ₪, למועד פסק דינו של בית משפט קמא, במקום הסכום שנפסק על ידי בימ"ש קמא.

18. באשר לטענת המערערת כי לא היה מקום לפסוק פיצוי בגין הפסד שכר לעבר בתקופת הנכויות הזמניות - בית משפט קמא העניק פיצוי רק החל מהיום בו לכאורה "חזר" המערער לעבוד וסיים את "החופשה". מדובר בסכום נמוך, שבכל מקרה יתכן ומתקזז בסכום הנמוך שנפסק בגין עזרת צד ג', כך שבסופו של יום לא מצאתי מקום להתערב ברכיבים אלה.

סוף דבר

19. לאור האמור, אמליץ לחברי לקבל את הערעור בחלקו, באופן שהפיצוי בראש הנזק של הפסד השתכרות לעתיד יועמד על סך של 123,900 ₪, נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא, במקום הסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא. כך גם יופחת שכ"ט עו"ד שנפסק באופן יחסי.

הנני מחייבת את המשיב להחזיר למערערת כל סכום ששולם בעודף לאור פס"ד זה.

בנסיבות העניין לא תפסקנה הוצאות.

ההתחייבות שהפקידה המערערת בטלה.

השופט י' שנלר, אב"ד

אני מסכים ומצטרף לחוות דעתה של כב' השופטת רות לבהר שרון.

השופט ד"ר ק' ורדי

אני מסכים ומצטרף לחוות דעתה של כב' השופטת רות לבהר שרון.

הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת לבהר שרון.

ניתן היום כ"ג בניסן תשע"ג (03.04.13), בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק פסה"ד לב"כ הצדדים.