כללי:

תיק זה נשמע לפני כב' השופט (בדימוס) צבי כספי.

הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על פי סעיף 79א'.

דא עקא, השופט כספי פרש מכס השיפוט טרם ניתן פסק הדין.

הצדדים, באדיבותם, הסכימו כי פסק הדין יינתן על ידי, על פי המתווה שהוסכם עליו לפני כב' השופט כספי.

התביעה:

כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 13.1.11. התובע, פרקליט במקצועו, טען כי ניהל בשנים 1984-1985 משא ומתן בכל הכרוך ברכישה של נכס – בניין המצוי ברח' המלך ג'ורג' 23, פינת רחוב בורוכוב 1, תל-אביב, הידוע כחלקה 86 בגוש 6904 (להלן: "הנכס"). לטענתו, המו"מ נוהל עבור הנתבעים ואדם נוסף ששמו זאב כהן, וכן עבור עצמו. התובע היה הבעלים הבלעדי של חברה בשם "יתדות בע"מ" וזכויותיו בנכס נרשמו על שם חברת יתדות.

התובע טוען כי הוא, באמצעות חברת יתדות, היה הבעלים במושע של הנכס דנן, יחד עם שלושת הנתבעים. בהקשר זה הוא מפנה גם לפסק דינה של כב' השופטת רונן במסגרת ת"א (שלום תל-אביב) 10057-94, בתביעה לפירוק שיתוף שהגיש השותף החמישי, זאב כהן, כנגד כל יתר הבעלים, שם נקבע מפורשות כי עו"ד יערי הוא שביצע את הניהול הרגיל של הכנס. עוד נקבע, לטענת התובע, בפסק דינה דנן של השופטת רונן, כי הזכויות שהיו קיימות לחברת יתדות הועברו והומחו אל התובע.

במסגרת הליכי המשפט, ולרבות תיק ערעור והסכם פשרה שנשמעו בבית המשפט המחוזי בתל אביב לפני כב' השופט איתן אורנשטיין, רכשו שלושת השותפים והתובע את חלקו של מר זאב כהן דנן, כך שכל אחד מהם הפך בעלים במושע של רבע הזכויות בנכס.

התובע טוען כי הוא זה שטיפל עבור כל השותפים בניהול הנכס מזה שנים רבות, באמצעות חברת יתדות. לקראת פירוק החברה דנן, התובע שהיה מנהלה ובעל השליטה היחיד בה, קיבל ממנה את כל הזכויות בנכס נשוא התביעה.

עילת התביעה הנוכחית מתבססת על התחייבות מיום 2.1.85, שם התחייבו הנתבעים כלפי החברה כי בעת מכירת חלקו של כל אחד בנכס לצד ג', למעט העברה ללא תמורה או העברה בירושה, ישולם לחברה סכום השווה ל-5% ממחיר המכירה ברוטו שיקבל כל אחד ואחד מאת הקונה שלו ימכור כל אחד את חלקו בנכס. ההתחייבות תקפה גם לגבי הבאים אחריהם וגם לגבי יורשים.

התובע טוען כי מאחר והוא בא בנעליה של חברת יתדות, התחייבות זו חלה ותקפה גם לגביו. התובע הוא שרכש את הנכס עבור השותפים והוא ניהל אותו, באמצעות חברת יתדות, לאורך השנים. לשלושת הנתבעים לא היו טענות ומענות כלפי התובע ואופן ניהולו את הנכס באמצעות חברת יתדות.

ביום 19.5.09, נכרת בין המוכרים לבין הקונה, רונן אור, חוזה מכר, לפיו מכרו הנתבעים את כלל חלקיהם וכלל זכויותיהם בנכס תמורת סכום של 5,940,000 ₪. התובע סבור כי הוא זכאי לקבל 5% מסכום זה, מכוח ההתחייבות מיום 2.1.85, ומכאן התביעה.

התביעה עומדת על סך של 297,000 ₪ בצירוף מע"מ בשיעור 16% ובתוספת הפרשי הצמדה כחוק, מיום 19.5.09 ועד לתשלום המלא בפועל.

ההגנה:

הנתבעים מצדם סברו כי אין מקום להיעתר למבוקש. הנתבעים מאשרים כי התובע היה המוציא והמביא בחברת יתדות בע"מ. הם אמנם ציינו כי היו בעלי מניות נוספים, אולם יש לקחת בחשבון כי במועד הרלוונטי לא הכיר החוק בקיומו של בעל מניות יחיד בחברה. הנתבעים אישרו כי התובע היה בעל רוב המניות בחברת יתדות ומנהלה. עוד אישרו כי הם מודעים להעברת זכויותיה של חברת יתדות לתובע. עם זאת, הנתבעים מציינים כי הם חתמו על התצהירים הללו, בשעתם, מתוך האמון המלא והעיוור שנתנו בתובע, ולאור הנחיותיו. אין המדובר בהצהרות שמקורן בידיעה אישית, אלא בתדריך משפטי שקיבלו אז מידי התובע.

אשר לקביעותיה של כב' השופטת רונן בת"א 10057-94, מציינים התובעים כי הקביעות הללו לא עסקו בהסכם לתשלום 5% מערך מכירה עתידית מיום 2.1.85, אלא בהסכם מיום 5.12.84, שעניינו חובת הצדדים למכר הנכס לכל המרבה במחיר. משפורקה חברת יתדות, לא ניתן היה לפעול על פי ההסכם, ולכן קבעו רוב בעלי החלקים במקרקעין כי הניהול הרגיל יבוצע על ידי עו"ד יערי.

מאז ניתן פסק דינה של כב' השופטת רונן חלפו למעלה מעשר שנים, ובאותה תקופה חלו שינויים מרחיקי לכת בהסכמות ביניהם לעניין הנכס. התובע ניהל את הנכס תוך שהוא עושה בו כבתוך שלו, תוך התעלמות מזכויות הנתבעים בנכס, דבר שגרם להם, בסופו של יום, למכור את הנכס.

אין כל קשר בין ניהול הנכס על ידי התובע, כנציג חברת יתדות, בשנים 1984-1987 ולא כלום. בהמחאת הזכויות הומחו לתובע הזכויות במקרקעין בלבד, ולא זכויות לקבלת עמלות או כספים באופן אישי מאת הנתבעים. המסמכים אותם הגיש התובע לרשם החברות, בנוגע ליכולת הפירעון או היעדר יכולת הפירעון של חברת יתדות, אינם מידיעתם ואינם באישורם. אין במסמכים אלו כדי להטיל עליהם חבות כלשהי.

התובע עצמו הצהיר, בנספח ז' לתביעה, כי "לאחר העברת חלקי החברה בנכס הנ"ל, אין לחברה כל נכסים ו/או זכויות, אין לה כל התחייבות ואף אין חייבים לה כספים". מכאן מבקשים הנתבעים להסיק כי החיוב כלפי החברה לשלם לה 5% מערך מכירה עתידית פקע ועבר מהעולם עם פירוקה.

המשך הניהול של הנכס על ידי התובע אינו מהווה תוצאה של המחאת הזכויות, ואין ללמוד מפסק דינה של השופטת רונן כל אחריות לגביו. מדובר בהסכם שהיווה בסיס לזכות לפירוק השיתוף, בדרך של מכר הנכס בשלמות – הסכם שהתובע עצמו מתנער לחלוטין מחיוביו. גם השותף, זאב כהן, לא שילם 5% מערך המכירה ואין סיבה לדרוש זאת מהנתבעים דווקא.

הנתבעים טוענים, אפוא, כי ההסכם מיום 2.1.85 עבר מן העולם. הוא עצמו לא מכר את חלקיו בנכס מכוח ההסכם והתכחש להסכם אותו יצר. טיפולו של התובע ברכישות היה כנציג חברת יתדות, ומשחברה זו פורקה, תוך שהיא מצהירה כי לא נותרו לה נכסים או חובות, אין להטיל עליהם אחריות.

התובע קיבל שכר טרחה מלא בגין פעולותיו המשפטיות בנכס, ואין הוא זכאי לתמורות נוספות. התובע עשה בנכס כבתוך שלו, והנתבעים לא היו שבעי רצון מאופן טיפולו בנכס.

משכך, עותרים הנתבעים לדחיית התביעה.

הכרעה:

לצורך ענייננו, יש להכריע בסוגיות הבאות:

1. משמעות ההתחייבות מיום 2.1.85 כלפי חברת יתדות.

2. אופי זכויותיו של התובע כיום, לאחר פירוק חברת יתדות – האם בוצעה המחאה? האם ההמחאה הוכרה על ידי הנתבעים?

3. האם לתובע זכויות באופן אישי?

מהנסיבות כפי שפרשו הצדדים לפני, עולה כי שלושת הנתבעים התחייבו כלפי חברת יתדות לשלם לה 5% משווי מכירה עתידית. ההתחייבות הינה גורפת וקושרת גם את יורשי הנתבעים או חליפיהם. חברת יתדות היא גוף משפטי נפרד מאת התובע, שאם לא כן, היה התובע פועל באופן אישי ולא באמצעות חברה בע"מ. לכן, אופי ניהולה של חברת יתדות, בין אם על ידי התובע באופן בלעדי, ובין אם על ידי גורמים נוספים, כשלעצמו, אינו מצדיק הרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין החברה לבין מנהלה/בעל מניותיה הראשי.

ניתן, אפוא, לומר כי הנתבעים התחייבו כלפי חברת יתדות.

ההתחייבות הינה ברורה וחד משמעית. השאלה היא, האם התחייבות זו עברה מן העולם כאשר פורקה חברת יתדות, כפי שטוענים הנתבעים, או הומחתה לתובע בשעת הפירוק, כפי שטוען התובע?

מצד אחד, התובע הציג פסיקה של כב' השופטת רונן בסוגיית אופי הבעלות בנכס. מצד שני, אני מקבלת את עמדת הנתבעים כעולה מפסק הדין בת"א 10057-94 הנ"ל, וכן מן הפרוטוקולים שהוגשו לעיוני כחומר ראיות, כי פסק הדין לא נסב על הסוגיה נשוא ענייננו, אלא התמקד בסכסוך בין כלל בעלי הדין בתיק זה לבין מר זאב כהן, השותף החמישי. אינני מקבלת את עמדת התובע כי הקביעות שם מהוות השתק פלוגתא גם לענייננו. אלו סוגיות שונות ונפרדות, המחייבות דיון נפרד. הנסיבות עליהן התבססה ההכרעה בתיק 10057-94 הנ"ל, שונות מן הנסיבות הצריכות לענייננו, גם מבחינת אופי הסכסוך, גם מבחינת זהות בעלי הדין וגם מהשינוי שחל בשטח והוא פירוקה של חברת יתדות. חשוב לציין כי התובע לא מסר תצהיר ולא העיד בת"א 10057-94 הנ"ל.

המסמכים שהציג התובע מעידים על העברת הזכויות בחברה לידי עו"ד יערי, שהמשיך בניהול הנכס כפי שעשה בטרם הוקמה. עם זאת, עו"ד יערי הצהיר בשם החברה, במהלך פירוקה, כי לא נותרו לה כל זכויות. הזכות לקבל 5% ממכירה עתידית אינה זכות שיש להתעלם ממנה, והיה מקום לאזכר אותה בהצהרה בדבר מצבה הפיננסי של החברה טרם פירוקה. אם הזכות אכן הומחתה, כטענתו, היה מקום לציין זאת במסמכי הפירוק. היה מקום לרשום הערה מתאימה לדבר ההמחאה אצל רשם המשכונות, על פי חוק המחאת חיובים. הנתבעים לא הוחתמו על הסכמתם להמחות את הזכויות שהוקנו לחברה בהסכם מיום 2.1.85 אל עו"ד יערי, והחיוב למעשה לא קיבל לבוש חוקי. סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969, קובע כי נושה רשאי להמחות זכויות גם ללא הסכמת החייב. לכאורה, הסכמתם של הנתבעים אינה נדרשת, אפוא, לצורך ביצוע ההמחאה, אולם הנתבעים כלל לא ידעו על כך שבוצעה המחאה. אין אסמכתא בכתב לכך שהתובע הודיע להם על ההמחאה. מסמכים בכתב מעידים על כך שבזמן הפירוק, התובע הצהיר כלפי הרשויות כי לא נותרו לחברה זכויות.

אני מוצאת, אפוא, כי המחאת הזכויות לא נעשתה בצורה מוסדרת כדין, והנתבעים רשאים היו להסתמך על פירוק החברה כבסיס לביטול חבותם.

התצהירים עליהם חתמו הנתבעים במהלך הטיפול בתביעה כנגד השותף זאב כהן, בת"א 10057-94, הם תצהירים שנערכו על ידי התובע, שהוא עצמו לא נתן תצהיר באותה תביעה. אני מקבלת את עמדת הנתבעים כי חתמו על אותם תצהירים מתוך כוונה לנהל הליך משפטי מול מר זאב כהן, ולא מתוך מטרה להקנות זכויות משפטיות לתובע עצמו.

בהקשר זה, יש חשיבות לכך שמר זאב כהן לא נדרש לשלם 5% לתובע מתוך תמורת המכירה של חלקו. אם תמצי לומר כי התובע ויתר אז על תשלום זה עקב הנסיבות של המכירה, שנעשתה בכפיית בית המשפט ולא בשוק חופשי, היה מקום ליתן לכך ביטוי בכתב, ודבר זה לא נעשה.

המלומד פרופ' ש. לרנר, דן בספרו המחאת חיובים, תשס"ב – 2002 בסוגית הגדרתה של המחאת זכות:

"השאלה אם נושה פלוני התכוון להעביר למקבל את הבעלות בזכות, או להותיר את הבעלות ברשותו ולהורות לחייבו לקיים את החיוב כלפיו באמצעות תשלום לצד שלישי, היא שאלה של פרשנות ההסכם. ככל שאלה של פרשנות, היא תוכרע לפי נוסח הוראת התשלום ובהתחשב בכלל הנסיבות שבהן היא ניתנה..."

ברוח דברים אלו, נקבע בע"א 599/89 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' חגי פאר, פ"ד מה (4 (870, 876, בו נקבע שהמחאת זכות לפי חוק המחאת חיובים יכולה להיעשות בכל לשון ובכל צורה, ובלבד שהכוונה להעברה מיידית של הקניין תעלה בצורה ברורה.

שרשרת הנסיבות היא כדלקמן:

הנתבעים ומר זאב כהן התחייבו כלפי חברת יתדות, ביום 2.1.85, לשלם לה 5% מתמורת כל מכירה עתידית.

חברת יתדות ניהלה את הנכס עד לשנת 1987, שאז פורקה.

במהלך הפירוק, התובע לא הצהיר כי נותרו לחברת יתדות זכויות עתידיות.

התובע לא ערך מסמכי המחאת זכויות כדין.

התובע לא רשם את המחאת הזכות אצל רשם המשכונות.

התובע לא הודיע בכתב לנתבעים כי הוא משמר את הזכות לגבות 5% מכל מכירה עתידית, באופן אישי לעצמו.

במהלך ניהול הדיון בת"א 10057-94, חתמו הנתבעים על תצהירים שנערכו על ידי התובע, לצורך ניהול אותו הליך.

תוצאת ההתפלמסות מול מר זאב כהן היתה כי חלקו נמכר לנתבעים ולתובע, מבלי שנגבו ממנו 5% מתמורת המכירה.

התובע המשיך לנהל את הנכס באופן אישי, לא בשם חברת יתדות, ובגין טרחתו זכה לשכר נפרד.

אני מוצאת, אפוא, כי ההתחייבות מיום 2.1.85 לא נשתמרה. זכות זו לא הועברה לתובע באופן מסודר ומוצהר כלפי כולי עלמא.

משכך, אני דוחה את התביעה.

סיכום:

מן המקובץ לעיל, נדחית התביעה.

בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ג, 09 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.