נתוני רקע ועובדות

1. התובע, בעל עסק שמשווק חומרים, מיכון, ריהוט משרדי וציוד לבתי ספר וגנים, הגיש תביעה זו בגין נזקים והפסד כספי שנגרמו לו לטענתו עקב החלטת הנתבעת, מועצה מקומית בסמת טבעון, להפסיק להשתמש במכונות צילום מטעמו ולהציב מכונות אחרות במקומן.

2. ביום 27.8.02 נחתם הסכם בין הנתבעת לחברת טכנו ראלקו בע"מ (להלן: "טכנו ראלקו") להעמדת מכונות צילום בשכירות אצל הנתבעת (להלן: "ההסכם").

ביום 02 ספטמבר, 2002, נחתם הסכם בין התובע לבין טכנו ראלקו אשר מכוחו התובע נכנס בנעליה של טכנו ראלקו ובתוך כך, המחתה טכנו ראלקו את זכויותיה הכספיות כנגד הנתבעת, לתובע.

3. לפי ההסכם בין טכנו ראלקו לנתבעת תקופת השכירות נקבעה למשך 60 חודשים החל ממועד הצבת המכונות בחודש אוגוסט 2002. כמו כן נקבע כי החיוב בגין הצבת המכונות יתבסס על 'פעימות הצילום' שתבוצענה במכונות בכל חודש. התמורה נקבעה לסך 0.028 $ לכל פעימה בצירוף מע"מ, כאשר התשלום יבוצע עבור כל חודש, תוך 60 יום מיום הוצאת החשבונית. כל פיגור בתשלומים יחויב בריבית הבנקאית הנהוגה במשק .

4. חברת טכנו ראלקו סיפקה לנתבעת את המכונות והנתבעת התחילה להשתמש בהן עם תחילת שנת הלימודים בחודש ספטמבר 2002. על פי הנתונים שהמועצה העבירה על פעימות השימוש במכונות עד חודש יוני 2004 (21 חודשים) חובה בגין השימוש במכונות הגיע לסך של 106,227 ₪. למרות החוב שנצבר, ככל הנראה, והדבר לא הוכחש, עקב קשיים כלכליים, המועצה לא שילמה, את חובה מאז שקיבלה את המכונות. לאור האמור, התובע נאלץ להגיש תביעה לבית המשפט לתשלום החוב ע"י המועצה, במסגרת תיק אזרחי 11784/06 (להלן: "התביעה הראשונה") שהוגש בסדר דין מקוצר. בתביעה זו הנתבעת לא התגוננה, וניתן פסק דין בהעדר בו התקבלה התביעה במלואה, כאשר ממוצע החיוב בשימוש עבור תקופה זו היה 5,003 ₪ לחודש. בנוסף התובע הגיש תביעה נוספת כנגד הנתבעת בתיק אזרחי 19726/06 (להלן: "התביעה השנייה") בגין מכונות צילום, מכונות שכפול, נייר צילום, מונים, מאסטרים, שירותי תחזוקה ותיקונים שסיפק התובע לטענתו לנתבעת. בינואר 2007 נחתם הסכם פשרה סופי בתיק זה כשהנתבעת מתחייבת לשלם סך של 540,905 ₪ נטו.

5. התביעה הנוכחית (השלישית במספר) מתייחסת לנזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, מאז סיום התקופה בה השתמשה המועצה בפועל במכונות (יוני 2004) ועד למועד סיום תקופת ההתקשרות בהתאם להסכם (ספטמבר 2007).

תחילה לטענות הצדדים.

טענות התובע

6. לטענתו עובדת המחאת הזכות של חברת טכנו ראלקו אליו אינה מוטלת בספק. ההסכם נשלח לנתבעת והמחאה הזכויות אף נרשמה בספרי המועצה. המחאת הזכויות אף נקבעה כמוסכמה במסגרת המוסכמות והפלוגתיות אשר הוגשו ע"י הצדדים בתיק. על כן אין כל מחלוקת בדבר זכאות התובע לזכויות הקיימות לטכנו ראלקו על פי ההסכם בהתאם להמחאת זכות זו. עוד לטענתו, עקב ובגין הפרות ההסכם ע"י הנתבעת, הוא זכאי לפיצוי על הנזק שנגרם לו בגין הפרתו. מטרתו של הפיצוי היא להעמיד אותו במקום בו הוא היה אלמלא ההפרה, וזאת ע"י פסיקת פיצויים בשל מניעת רווח ובכך לתת לתובע תחליף כספי לציפיות הרווח מן העסקה שעשה. הנזק שנגרם לו כתוצאה מאי קיום ההסכם ע"י הנתבעת והפרתו הבוטה התבטאה בכך שהנתבעת לא שילמה שקל אחד בתמורה לקבלת השירותים לפי ההסכם מיום תחילת ביצוע ההסכם. בנוסף הנתבעת לא העבירה את דיווחי מוני הצילום באופן עקבי. עקב כך, התובע הפסיד רווחים בעבר וכן הפסיד את הרווח שהיה יכול להפיק מההתקשרות אלמלא ההפרה. מדובר ברווח הצפוי משך כל התקופה עד מועד סיום ההסכם. בחישוב תקופת הפיצוי יש לקחת בחשבון רווח שנתי ממוצע של 3 שנים שקדמו לביטול. בענייננו, קיימים נתונים ביחס לתקופה מאז תחילת ההסכם עד למועד הפרתו, לפיהם הרווח החודשי הממוצע מהשכרת המכונות עמד על – 5,003 ₪ שהינו הסכום המתקבל מסך כל ההכנסות בתקופה בה קוים ההסכם בחלוקה למספר החודשים. בעסק של השכרת מכונות צילום, עיקר ההשקעה הוא בעלות המכונות שכבר הושקעה כאשר החומרים המתכלים והתקנתם מהווים השקעה מינימאלית, לפיכך הרווח נטו לצורך חישוב הפיצוי הינו 90% מההכנסה הצפויה.

7. לטענתו, ההכנסה הצפויה בתקופת ההפרה היתה 39 חודש X 5,003 ש"ח = 195,117 ש"ח . ההנחה היא כי התובע היה ממשיך להרוויח סכומים דומים אלמלא ההפרה והנחה זו לא נסתרה. לפיכך, על פי חישובו הנזק שנגרם לו הינו 195,117 , ובהפחתת 10% נשאר סכום הרווח נטו בסך 175,605 ₪ . פיצוי זה משקף את הרווח נטו של התובע למשך תקופת ההסכם החל ממועד הביטול. מאחר וסעיף 3 (ו) להסכם בין הצדדים קובע כי בגין כל איחור בתשלום, תחויב המועצה בתשלום הריבית הבנקאית כנהוג בשוק . ועל כן , זכאי התובע לריבית בנקאית בגין סכום הפיצוי ממועד התשלום לפי ההסכם (60 יום מים האספקה) ועד למועד התשלום בפועל . הריבית בגין אי ביצוע התשלום במועד , בהתאם לריבית הבנקאית במשק , הנו בסך 244,535 ₪ ובצירוף מע"מ סה"כ 283,660 ₪ .

8. התובע ממשיך ומציין כי עקב אי החזרת המכונות לתובע ע"י הנתבעת , הוא לא היה יכול להקטין את נזקו ע"י השכרת אותן מכונות לגורם אחר ולצמצם בכך את נזקין . זאת ועוד, הנתבעת, בהתאם לתנאי ההסכם, הייתה חייבת לשמור על המכונות ולבטחן על חשבונה. במהלך הדיון בהליכים אלה התברר כי הנתבעת לא שמרה על המכונות ולא יודעת אפילו מה עלה בגורלן. במצב דברים זה, כתביעה חלופית לתביעת פיצויי הקיום, על הנתבעת לשלם לתובע את ערך המכונות בניכוי הפחת עבור תקופת השימוש בפועל . ברור כי אם תתקבל התביעה לפיצויי קיום במלואה שאין מקום לפסוק לתובע את ערך המכונות אולם אם מסיבה כלשהיא תביעה זו תדחה, ולמען הזהירות, טוען התובע כי במקרה כזה יש לחייב את הנתבעת בתשלום ערך המכונות בניכוי ירידת ערך השיעור 20% עבור כל שנת שימוש כקבוע בהסכם . המחיר למכונה הינו בסך 40,800 ₪ X 5 מכונות = 204,000 ₪ .

באשר לטענת ההתיישנות אותה העלתה הנתבעת, התובע מבקש לדחותה מכל וכל. לטענתו טענת התיישנות יש לטעון בהזדמנות הראשונה, אולם טענה כזו לא הועלתה ע"י הנתבעת בבקשה לרשות להתגונן אשר הוגשה על ידה בתיק זה ועל כן יש לדחות את הטענה.

לגופו של עניין נטען כי התביעה לא התיישנה. כאשר עסקינן בהפרת חוזה עילת התביעה מתגבש רק עם היווצרות הנזק שנבע מהפרה זו. לפיכך, מרוץ ההתיישנות יחל ממועד התגבשות הנזק. תביעה בעילה חוזית לתשלום פיצויים לפי סעיף 10 חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") יכולה להיות מוגשת לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות לגבי הפרת החוזה גרידא, מקום בו הנזק מההפרה התגבש לאחר ההפרה, וטרם הסתיימה תקופת ההתיישנות ממועד זה.מאחר והנזק במקרה זה, התגבש בתקופה שלאחר ביטול ההסכם בחודש יוני 2004 ומאחר והתביעה הוגשה ב באפריל 2010, התביעה הוגשה לפני שחלה התיישנות .

9. באשר לטענה כי יש מעשה בית דין; התובע כי גם טענה זו דינה להידחות מכיון שלא נטענה בהזדמנות הראשונה אלה הועלתה לראשונה בתצהיר הנתבעים. יש לדחותה גם לגופו של עניין שכן התביעה הראשונה שהוגשה (ת.א 11784/06) הינה תביעה בסדר דין מקוצר בגין סכום החשבוניות בהם חויבה המועצה. לא ניתן היה להגיש תביעה זו יחד עם התביעה לפיצוי שטרם התגבש. פיצול התביעות, על דרך של הגשת תביעה בגין חלק מהסעדים בהליך של סדר דין מקוצר, ככל שמדובר בסכום קצוב, על מנת ליהנות מהיתרון הדיוני של ההליך, הינה מקובלת. זאת ועוד, בעת הגשת התביעה הראשונה טרם התגבשו הנזקים ולא הייתה אפשרות להגיש את התביעה הנוכחית . באשר לתביעה השנייה שהוגשה ע"י התובע בגין עבודות שהוא ביצע באופן ישיר למועצה, תביעה זו עילתה שונה מהתביעה נשוא הדיון ועל כן לא חלה כל חובה לכרוך את שתי התביעות ביחד .

טענות הנתבעת

10. לטענתה, דין התובענה להידחות, מחמת היעדר יריבות, שכן התובע לא התקשר מעולם באופן ישיר עם הנתבעת. כמו כן דין התביעה להידחות, מחמת היעדר עילה, התיישנות, מעשה בית דין וכן מאחר והמחאת הזכות אינה ברת תוקף חוקי. זאת ועוד, התובע שטוען הן בכתב התביעה והן בחקירתו כי הוא פועל מכוח המחאת זכות, השיב בחקירתו בבית המשפט כי הזכויות הומחו לו בספטמבר 2002, ובתשובותיו בהמשך הוא ענה שהן הומחו ביוני 2004. אף כשמדובר בטענה היחידה המהווה את מקום מפלטו של התובע עדותו רווית סתירות בלשון המעטה. לטענתה, התביעה אינה נתמכת באסמכתאות המעידות על גובה הסכום הנתבע, והתובע כלל לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש להוכחת ביצוע עבודה או אספקת שירותים כלשהם המזכים אותו בקבלת הסכום הנתבע .

11. התובע הגיש בעבר שתי תביעות אשר במסגרתן תבע סכומים עבור שירותים זהים ותקופות זהות. בתביעה הראשונה שולמו לתובע כספים, אשר נתבעו מכוח המחאת הזכות שבין התובע לטכנו ראלקו, בהתאם להסכם ההתקשרות שבין טכנו ראלקו לנתבעת. התביעה התייחסה לתקופה שראשיתה ספטמבר 2002 ועד חודש מאי 2004. במסגרת תובענה זו נתבע סך בשווי כולל של 153,580 ₪, עבור דמי שכירות למכונות צילום שסיפקה טכנו ראלקו לנתבעת. התביעה מתבססת על חבות מכוח כרטסת הנהלת חשבונות שניפקה טכנו ראלקו. בתביעה הראשונה ניתן פס"ד בהיעדר הגנה והתקבלה התביעה במלואה. בתביעה השנייה נתבעה הנתבעת על פי כרטסת שניפקה הנתבעת עצמה לתקופה שראשיתה אפריל 2004 ועד דצמבר 2006. בתביעה זו נטען כי התובע סיפק לנתבעת מכונות צילום מכונות שכפול, נייר צילום, מונים, מאסטרים, שירותי תחזוקה ותיקונים. בינואר 2007 נחתם הסכם פשרה סופי בתיק זה כשהנתבעת מתחייבת לשלם סך של 540,905 ₪ נטו.

את התביעה השלישית, התביעה הנוכחית, הגיש התובע מכוח המחאת זכות לתשלום עבור 39 חודשי דמי שכירות ו/ או שימוש שראשיתם מיוני 2004 ועד אוגוסט 2007. הנתבעת סבורה כי בשתי התביעות, מיצה התובע את מלוא טענותיו שהיו לו כלפיה. זאת ועוד, גם באשר לעילת תביעתו החלופית, בהתאם להסכם השכירות, יש להפחית מערך המכונות פחת בשיעור 20% ועל כן משעברו חמש שנות שימוש לא נותר למכונות הצילום כל ערך.

נטען כי התביעה לא הוכחה. התובע מבסס את תביעתו על המחאת זכות אשר הומחתה לו, ואשר על בסיסה קמה לכאורה לתובע הזכות להיכנס בנעלי טכנו ראלקו בכל הנוגע להסכם להעמדת מכונות צילום בשטח הנתבעת אשר נכרת בשעתו בין טכנו ראלקו לנתבעת. הנתבעת חייבת לכאורה לתובע סך בשווי 195,117 ₪,עבור השימוש במכונות הצילום לתקופת שימוש שמחודש יוני 2004, ועד אוגוסט 2007, דהיינו תביעתו מתייחסת לתקופת חיוב של 39 חודשים. לטענת הנתבעת התובע לא המציא ולו אסמכתא בדמות חשבונית או חשבון או כרטסת הנהלת חשבונות מטעמו או מטעם הנתבעת המהווה ראיה או ראשית ראיה לשימוש במכונות או לכך שלא שולמו לו 39 חודשי שכירות. התובע הצביע על כרטסת הנהלת חשבונות אשר שייכת לתביעה הראשונה ואשר הוצגה בה. על התובע רובץ הנטל להוכיח כי דמי השימוש או השכירות אותם הוא תובע לא שולמו על ידי הנתבעת וכי מדובר בחיובים חדשים אשר אינם קשורים לתביעותיו הקודמות. התובע לא הצליח להוכיח זאת ולכן התובע לא עמד בנטל השכנוע ודין תביעתו להידחות.

12. לטענתה, בתביעה השנייה (אשר הנה זהה במהותה לתביעה דנן) המציא התובע כרטסת הנהלת חשבונות שהנפיקה הנתבעת, המתייחסת לתקופה אפריל 2004 ועד דצמבר 2006. לתביעה דנן לא צירף התובע כרטסת עליה הוא מסתמך מאחר ומדובר באותה כרטסת. לא בכדי נמנע התובע מלצרף ראיות המבססות את העובדות שהעלה בכתב התביעה. התובע יודע היטב כי כל אימת שהוא ימציא ראיות הן מטעמו או מטעם הנתבעת המתייחסות לתקופה שמכוחה הוא יוכח כי תביעתו מוצתה במסגרת התביעה השנייה. התובע אינו מכחיש כלל וכלל שמדובר במעשה בי- דין, ומנסה ל'הינצל' על ידי העלאת טענה של כשל בהליך פרוצדוראלי (שהינה מוכחשת). לטענת הנתבעת ניתן בכל עת לדחות תובענה מנימוק של מעשה בית דין. זאת ועוד, כבר במסגרת דיון קדם משפט אשר התקיים ביום 2.7.12 העלתה הנתבעת את הטענה למיצוי התביעה ולמעשה בית דין. התובע מיצה את תביעתו הנוכחית היות ובעבר הוגשו על ידי התובע שתי תביעות. עיון בטענות העובדתיות כפי שנטענו בתביעה השנייה ולרבות האסמכתאות שצורפו אליה, מוביל למסקנה אחת שאין בלתה, התובענה הנוכחית מוצתה זה מכבר מכוח השתק עילה המהווה מעשה בית דין וזאת לאור פסק דין שניתן בתובענה זו.

13. הנתבעת מציינת כי כרטסת הנהלת החשבונות אשר הונפקה על ידי הנתבעת, ואשר צורפה לתביעה השנייה, מכסה תקופת חיוב המתייחסת לתקופה שראשיתה 14 אפריל 2004 והמסתיימת בתאריך 29 דצמבר 2006, כך שאין ספק כי פסק הדין בתביעה מכסה כאמור את החיוב הכספי הנובע מכרטסת זו. בתביעה השנייה, נתבעה הנתבעת עבור מכונות צילום, מכונות שכפול, נייר צילום, מונים, מאסטרים שירותי תחזוקה ותיקונים לפי כרטסת המתייחסת לתקופה 14 אפריל 2004 ועד 29 דצמבר 2006, דהיינו התובענה השנייה נבלעה בתוך התקופה הנתבעת בתובענה הנוכחית ( יוני 2004- אוגוסט 2007 ), בעלי הדין זהים, השירותים הם זהים. בתביעה הנוכחית הודה התובע בחקירתו כי דמי השימוש ו/ או דמי השכירות מגלמים את עלויות המכונות והוצאות נלוות. ברור אם כן מדוע לא חשף התובע כל חשבון ו/ או כרטסת המעידה על החבות הנטענת, התובע כבר עשה שימוש בראיות שיכלו לעמוד לו בעילה הנוכחית בתביעה השנייה, ובכך מיצה זה מכבר את הראיות להם הוא זקוק בתובענה הנוכחית להוכחת תביעתו. מכאן נגזרת מסקנה אחת ויחידה, שאין בלתה, התובענה הנוכחית מוצתה זה מכבר מכח השתק עילה המהווה מעשה בי- דין, משניתן פס"ד בתביעה השנייה, התובענה הנוכחית חופפת למצער בתקופתה לתובענה השנייה. מדובר באותה מסכת עובדתית מדובר בזכות או אינטרס בשתי התובענות, מדובר באותם בעלי דין ובאותם שירותים. במבחן העילות בשתי התביעות הקודמות והתביעה דנן, הוכח מעל לכל ספק כי מדובר בעילות זהות, בסעדים זהים ובשירותים זהים.

14. באשר להיקף התביעה, בין אם תידחה התובענה במלואה ובין אם תתקבל בחלקה, התובע אינו זכאי לסך בשווי 204,000 כפי שתבע בעבור ערכן של חמש מכונות הצילום. התובע בשלב ההוכחות טען כי תביעת פיצויי הקיום מגלמת בתוכה את מחיר המכונות, אשר על כן, ככל שבית המשפט ידחה את מרכיב הפיצוי לא קמה לתובע הזכות להיפרע באמצעות פיצוי על רכיב שמגלם את עלות המכונות אשר אלה כבר שולמו במסגרת התשלום החודשי, וגולמו בו ולאור שוויין של המכונות אשר פחת לשיעור 0% בחלוף חמש שנות שימוש, במסגרת הפחת כאמור בהסכם השכירות .

הנתבעת מתייחסת גם מרכיב הריבית הבנקאית בתביעת התובע וטוענת כי יש לדחות את מרכיב הריבית הבנקאית. לטענתה התובע לא הרים את נטל השכנוע הרובץ עליו בנוגע לתובענה דנן, וכן משמוצתה התובענה הנוכחית, כפי שנטען לעיל, אין התובע זכאי למרכיב הריבית.

דיון

15. בטרם אכריע בתביעה לגופה יש לבחון ולהכריע במספר טענות מקדמיות של הנתבעת.

טענה ראשונה היא טענת העדר יריבות. כאמור הנתבעת סבורה כי יש בינה לבין התובע היעדר יריבות, שכן התובע לא התקשר מעולם באופן ישיר עם הנתבעת. לטענתה המחאת הזכות של חברת טכנו ראלקו לתובע אינה ברת תוקף חוקי.

מעיון בתצהירו של התובע (ראה: ת/1) עולה כי חברת טכנו ראלקו המחאתה את זכויותיה לתובע והודעה על כך נמסרה על כך בכתב לנתבעת מבעוד מועד (ראה: מוצג א' לת/1). זאת ועוד, על סמך אותה המחאת זכויות שילמה הנתבעת לתובע סכומי כסף לא מבוטלים בשתי תביעות קודמות. הנתבעת לא סיפקה כל נימוק או ראייה לטענתה זו אשר נטענה כלאחר יד ובחצי פה. לאור האמור הנני דוחה את טענתה של הנתבעת, להעדר יריבות.

גם טענתה של הנתבעת להתיישנות התביעה, טענה אשר נטענה במילה אחת בסיכומי הנתבעת, לא יכולה לעמוד כאן שכן מעבר לעובדה שהטענה לא נטענה בהזדמנות הראשונה, בעניינינו, מאחר והנזק התגבש בתקופה שלאחר ביטול ההסכם בחודש יוני 2004, התביעה הוגשה לפני שחלה תקופת ההתיישנות.

כעת נעבור ואבחן את טענתה של הנתבעת למעשה בית דין.

16. מעשה בית דין הוא כלל שיפוטי הגיוני ומעשי שנועד למנוע התדיינויות חוזרות בין הצדדים והטרדת בעל הדין שכנגד ולמנוע מעמסה מיותרת על בתי המשפט. כלל מעשה בית-דין מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי קרבה משפטית עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין (ראו: נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי 3 (1991), פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א). שיקול נוסף לקביעת כלל זה עניינו עשיית צדק עם הפרט, במובן זה שבעל הדין שכנגד לא יוטרד פעם אחר פעם בשל עילה או פלוגתא, בה התדיין בעבר בפני בית המשפט. כך, לא יצטרך לשמור על ראיותיו ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף, המצריך השקעת משאבים רבים, בעניין זהה לזה שכבר הוכרע בעבר (ראה: ת"א (מחוזי מר') 6160-08-07 גדעון רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, תק-מח 2009(1), 4398 , 4421 (2009)).

האם היה בענייננו מעשה בית דין? מעיון במסמכים שהובאו לפני וכן בראיות השונות ובעדויות הצדדים נראה כי התשלומים עבור השימוש במכונות התובע והשירותים שסיפק שולמו עד ליום 29.12.06 (ראה: נספח 3 עד נספח 4 לסיכומי הנתבעת). מעדותו של התובע וכן של גזבר המועצה עולה כי חל בלבול רב בנוגע לכספים ששולמו לתובע וכן בנוגע למהות החיובים. השרפה שפרצה בבניין המועצה בשנת 2007 לא הועילה בוודאי להבהרת הדברים.

עם כל הכבוד לטענות התובע כי התביעה השנייה היא למעשה עבור שירותים ועבודות שהוא ביצע באופן ישיר למועצה, ועל כן עילתה שונה מהתביעה נשוא הדיון זה, לא מצאתי ראיות לכך. נהפוך הוא, מעיון מדוקדק בכרטסת הנהלת החשבונות (ראה: נספח 4 לסיכומי הנתבעת) עולה כי החיובים כוללים טונר למכונות הצילום (ראה לדוג' פקודות: 1217, 201725) שירות תיקונים למכונות הצילום (ראה לדוג' פקודות: 1652, 1764), חיובים עבור נייר (ראה לדוג' פקודות: 1740, 1750), מונים למכונות הצילום (ראה לדוג' פקודות: 584, 585) ועוד.

במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא).

לפיכך, על התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על התובע להוכיח את תביעתו בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב – 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864).

17. ומן הכלל אל הפרט; לאחר שעיינתי בתיק ובחנתי את המסמכים השונים, ובמיוחד את פס"ד שהתקבלו ואת כרטסת החיובים הגעתי למסקנה כי ככל שהחיובים נוגעים לשירותים שניתנו עד ליום 29.12.06 התובע לא הצליח לעמוד בנטל הנדרש ולא הצליח להוכיח כי מדובר בחיובים עצמאיים העומדים בפני עצמם. לפיכך אני סבור כי ככל שהחיובים נוגעים לציוד ולשירותים שניתנו עד ליום 29.12.06 חל מעשה בית דין בעניין. התוצאה הינה כי

מה שנותר מהתביעה הם החיובים שחלו החל מיום 28.12.06 ועד ליום 1.9.07 – יום סיום ההסכם המקורי עם טכנו ראלקו (60 חודשים מיום הצבת המכונות – ראה סעיף 2ב' להסכם המצ"ב כנספח 1 לסיכומי הנתבעת).

18. האם לתובע מגיעים פיצויים עבור תקופה זו? התובע סבור כי מגיע לו פיצוי אשר יעמידו במצב בו היה אמור להיות אם החוזה היה מקוים כלשונו ע"י הנתבעת. התובע ערך חישובים כאלה ואחרים, ובהסתמך על ממוצע כל שהוא אשר חישב התובע, בהתאם לפס"ד שקיבל ללא הגשת הגנה ע"י הנתבעת, חישב את הסכום החודשי המגיע לו. יש לציין כי התובע חישב את הסכום כאשר הוא מודה שיש להפחית כ – 10% ממנו שכן לטענתו הרווח נטו הוא למעשה 90% מסכום החיוב של הנתבעת.

עיינתי בחישוביו של התובע ולא שוכנעתי בהם. התובע לא סיפק ראיות אשר יתמכו בטענותיו. במידה ורצה התובע לשכנע את ביהמ"ש כי יש להפחית 10% מהסכום בלבד על מנת לקבל את הרווח הנקי (שיעור רווח גבוהה לכל נותן שירותים, לפי כל קנה מידה) – היה עליו להציג ראיות בדמות דו"ח רווח והפסד, מאזן או אישור רו"ח. התובע לא טרח לעשות כן ולפיכך לא הצליח להוכיח מהו היקף הסכום אותו הפסיד.

למרות האמור, אין ספק כי התובע אכן ספג הפסד כלשהו כתוצאה מהתנהלותה של הנתבעת. מאחר ולא הובאו ראיות קונקרטיות מהן ניתן לגזור את הסכום אין לבית המשפט אלא לפסוק סכום זה על דרך האומדנא. לאחר שבחנתי את כל הראיות והמסמכים שהוצגו לפני, הגעתי למסקנה כי הסכום הראוי הוא 25,000 ₪ למועד הגשת התביעה.

19. באשר לטענתו החלופית של התובע הנוגעת לעלות מכונות הצילום, לא מצאתי כל ממש בטענה זו. ראשית, בהתאם לסעיף 8 להסכם השכירות (ראה נספח 1 לסיכומי הנתבעת), יש להפחית מערך המכונות פחת בשיעור 20% ועל כן משעברו חמש שנות שימוש לא נותר למכונות הצילום כל ערך. מעבר לכך, בעדותו (בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 8.5.14) התובע נשאל בעניין והשיב:

"ש. סעיף 15 לתצהירך אתה טוען שהנתבעת תשלם ואני מצטטת את הסעיף... מהו הפחת שיש לכל מכונה.

ת. בערך 20 אחוז.

ש. כמה שנים הוצבו המכונות אצל הנתבעת.

ת. 21 חודשים.

ש. ההסכם עם טכנו ראלקו היה מ8/02

ת. כן.

ש. החיובים היו מ 8/02

ת. כן.

ש. נכון לומר שאין שווי יותר על המכונות כי 20 אחוז של בלאי כפול 5 ביא אותנו ל- 100 אחוז בלאי.

ת. נכון..."

אם כן, ברור כי יש לדחות את עילת התביעה החלופית של התובע.

באשר לדרישת התובע להפרשי ריבית. נראה כי לתובע תפקיד עיקרי בהתמשכות ההליכים שכן בחר להגיש לא פחות משלוש תביעות שונות. היה ברור כבר בעת הגשת התביעה השנייה כי התובע לא יקבל את התשלום עבור כל 60 החודשים והייתה זו בחירתו של התובע להתנהל בצורה בה התנהל. על כן, אין אני מוצא לנכון לפסוק לתובע הפרשי ריבית בנקאית מלבד הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה שלפני.

תוצאה

20. התביעה מתקבלת באופן חלקי.

הנתבעת תשלם לתובע 25,000 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה, 21.04.10.

הנתבעת תשלם לתובע 25% מהוצאות המשפט (הוצאות חלקיות בלבד) ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ כסכום כולל, אשר ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתנה היום, ל' כסלו תשע"ה, 22 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.