כללי;

ביום 15/5/2009 בשעה 01:00 או בסמוך לכך , לפנות בוקר, אירעה תאונת דרכים, בה היתה מעורבת מכונית מסוג מאזדה מ.ר. 59-257-27 (להלן- המכונית). במכונית נסע אותה עת התובע, אשר נפגע קשות בתאונה. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע ישב באחד משני המושבים הקדמיים של המכונית.

המחלוקת בפני- המחלוקת העובדתית, הינה בשאלה מי נהג במכונית בעת התאונה: התובע או נהג אחר. התביעה היא בעילה לפי חוק פיצויים לנפגעי- תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "החוק").

השימוש ברכב מבוטח אצל הנתבעת והתובע החזיק בעת התאונה ברישיון תקף, על כך אין כל מחלוקת.

טענות התובע:

נגד התובע הוגש כתב אישום בעבירה של נהיגה בשכרות ובתיק המשטרה לא מצאו אף אחד ליד ההגה כפי שהוצהר לפרוטוקול ביום 27.10.2013. התובע הואשם בנהיגה בשכרות והושת עליו קנס, פסילת רישיון נהיגה בפועל, פסילת רישיון נהיגה על תנאי, מאסר על תנאי והתחייבות כספית.

התובע טוען כי הוא הורשע בהליך הפלילי בעקבות הודאתו ולכן במקרה זה יש לקבל ההודאה כחלק ממצאי פסק הדין הפלילי וחלק מההכרעה וכי כל עובדות כתב האישום וביניהם הטענה של נהיגתו ברכב הינה חלק ממצאי פסק הדין.

התובע טוען כי גם מהראיות הנסיבתיות ניתן ללמוד כי הוא זה שנהג ברכב, בין היתר טען כי;

א. הוא שילם נזקי צד ג' שפגע בו ברכב, שילם לעיריית אור יהודה עבור תיקון הגדר, פיצה את בעל הרכב בהעמידו רכב מסוג פיאט פונטו לרשותו עד שקנה לו רכב אחר – מאזדה.

ב. בתאונה לא נפגע אף אחד אחר מלבד התובע ואם היה נהג כטענת הנתבעת הרי הוא היה חייב להיפגע בשל הפגיעה הקשה במכונית כפי שעולה מדוחות המשטרה והתמונות שמראות מוקד הנזק בדלת הנהג, אך נהג כזה "לא נמצא".

ג. פגיעות התובע בפלג גופו השמאלי תואמות את פגיעות הרכב בצד שמאל.

ד. השברים בשמשה של הרכב תואמות לפגיעה התובע אשר נחבט בשמשה כאשר הוא נחבט בצדו השמאלי, התעופף ימינה ונחבט בשמשה ולא תיתכן גרסה אחרת לפגיעה בשמשת הרכב אשר תואמת פגיעת התובע.

טענות הנתבעת:

הנתבעת טוענת כי התובע לא נהג ברכב בזמן התאונה ואין כיסוי ביטוחי לאירוע הנטען. בשל מחלוקת זו תוקן כתב התביעה וקרנית צורפה כנתבעת נוספת בתיק אולם התביעה נגדה נדחתה בהסכמת הצדדים ביום 12.11.2013.

הנתבעת טוענת כי הראיות סביב האירוע מצביעות על כך כי התובע לא נהג ברכב בזמן התאונה;

א. הסתירה בעדות התובע ששונה מהותית מתצהירו אודות נסיבות יציאתו ונהיגתו בליל האירוע. כאשר הסיפור של הקפצת הדודה לא אוזכר כלל בתצהיר, בנוסף בעדותו הוא לא היה חד ועקבי לגבי כיוון נסיעתו בעת קרות התאונה, האם נסע לאולם או לבית או למקום אחר? הסתירות מחזקות את המסקנה כי סיפורו של התובע אינו אמיתי.

ב. אי העדת העד צחי שמעיה- בעל הרכב- שיכל לתמוך בגרסת התובע ואי הבאת אחיו של התובע לעדות אשר יכל לאשר נוכחותו מיד לאחר האירוע ולאשר פרטים מזירת האירוע פועלת לחובתו ומחלישה את גרסתו.

ג. התובע אישר נוכחות אנשים בזירת האירוע כאשר הוא איבד הכרתו בעקבות האונה, דבר אשר גם הוא מעיד על חוסר אמינות גרסתו.

ד. קיומן של מסמכים רפואיים בהם נרשם כי התובע נפגע בהיותו נוסע ליד הנהג- נ/2, נ/3, נ/6- מסמכים אלו נרשמו ע"י רופאים ע"פ מה שהתובע מסר, גרסה אשר יש להעדיפה לאור הפסיקה הקובעת כי יש לתת משקל רב לאנמנזה אותה מוסר אדם לרופאו.

ה. מנגנון הפגיעה ברכב מעיד כי התובע נפגע כנוסע ליד הנהג ולא הנהג. כאשר קיימת התאמה בין השמשה השבורה בצד הימני של הרכב לבין עדותו של התובע כי נפגע בפניו והיו לו זכוכיות בפנים, ותצהירו אשר מסר בו כי הוא נפגע בפנים ובעין ימין. בעוד הוא לא זכר וניסה להתחמק מהתשובה האם נפגע בצד שמאל של גופו בתאונה, אולם ידוע היטב כי התובע לא נפגע בצדו השמאלי של גופו ומצב זה אינו מתיישב עם הפגיעה הקשה בצדו השמאלי של הרכב מה שמעיד על חוסר אמיתות גרסתו של התובע.

ו. במסמכים הרפואיים הראשוניים אין זכר לפגיעה כלשהי בצד שמאל, אלא רק לאחר 10 ימים מהתאונה התובע פנה למיון וטען כי כואב לו בצד שמאל, ניסיון שלא מעלה ולא מוריד לעניין עובדת היותו נוסע ולא נהג.

ז. גרסת העד היחיד מטעם התובע – יניב שמעיה (להלן: "יניב") – אינה מתיישבת עם יתר הראיות בתיק, כגון התמיהה למה כל מי שנכח באירוע חיכה עד שיניב יגיע ויוציא את התובע מהמכונית, ומהי התנוחה בה היה התובע לאחר התאונה ולמה יניב ניסה להוציא את התובע מהדלת שליד המושב הריק ולא מדלת הנהג. ואיך הצליח אותו אדם שהתקשר ליניב להודיע לו על התאונה, לראות ולזהות את התובע כאשר ראשו של התובע היה מונח על המושב הסמוך ובגובה נמוך. והעובדה כי לפי דוח בוחן התנועה התובע נמצא שוכב ליד הרכב על המדרכה בעוד יניב העיד כי משך את התובע עד הכביש. בנוסף לשאלה איך הצליח יניב לחלץ את התובע בעוד כריות האוויר נפתחו, כאשר יניב בחר להעיד כי הוא לא ראה כריות אוויר פתוחות!, תשובה שאינה מתיישבת עם תמונות המשטרה נ/4 שמראות כי כריות האוויר נפתחו.

בנוסף, קיימת סתירה בין עדותו של יניב על אופן החילוץ שנתקל בקשיים בהוצאת רגלי התובע מהברקסים, ואז מישהו פתח את הדלת של הנהג והרים לו את הרגליים, לבין תצהירו של יניב שבו הוא מצהיר כי חילץ את התובע לבד ע"י הפעלת מעט כוח.

ח. הגרסה לפיה התובע ישב במושב הנהג ובעת התאונה הוא נזרק ימינה אינה אפשרית, המכה שקיבל הרכב בצדו השמאלי גם אם היתה חזקה אינה גוברת על הכוחות שמטיחים את הנהג קדימה הנובעים ממהירות הרכב בעת הפגיעה ומהאנרגיה הקינטית שהייתה אצורה ברכב בעת ההתנגשות.

ט. הנתבעת טוענת כי משקלה של הרשעת התובע בתיק הפלילי מקבלת משקל מועט נוכח העובדה כי הוא הודה בעבירה רק לאחר הגשת התביעה האזרחית וכי זו הייתה דרכו להשיג תגמולים מחברת הביטוח זאת ע"פ גישת הפסיקה. כאשר קיימת אפילו פסיקה שעל אף ההרשעה בפלילים של נהג מסוים, נקבע במשפט האזרחי על סמך ממצאים שהובאו כי הנהג הנכון הוא לא מי שהורשע (ראה סעיף 31 לסיכומי הנתבעת).

מכל המקובץ , עתרה הנתבעת מבית המשפט, לקבוע כי התובע לא נהג מכונית בזמן התאונה, ולכן יש לדחות את תביעתו שמבוססת על הצהרות כוזבות.

דיון והכרעה:

טענה מקדמית- קבילות תיק המשטרה:

ביום 17.4.11 נתתי צו למשטרת ישראל להמציא העתק מתיק המשטרה. התיק לא הומצא תחילה כי החקירה היתה בעיצומה. אולם הוא צורף מאוחר יותר ע"י התובע ביום 25.12.13. לא ארחיב בעניין זה ואומר כי מאחר ותיק המשטרה הינו בבחינת רשומה מוסדית מכוח סעיף 35 ו- 36 לפקודת הראיות, ניתן להגישו כראיה בתיק. הוא מהווה ראיה לכאורה לאמיתות תוכנו ואין מניעה לזמן עדים לתקיפת משקלו הראייתי. (קדמי, על הראיות, חלק שני, עמ' 989). ראה בהיקש תא (י-ם) 1547/98 בני עודה ג'מאל לואי נ' מדינת ישראל משרד הבטחון (22.03.2006), תא (חי') 9406/01 נעאמנה כארם נ' נסאר ריזק (14.06.2006).

לעניין משקל העדויות שהובאו בתיק המשטרה, אתייחס לפי הצורך בגוף פסק הדין.

נטל ההוכחה והבאת הראיות:

מאחר והתובע טוען כי הוא נהג ברכב אולם הנתבעת טוענת כי הוא לא נהג, הרי נטל הבאת הראיות- חובת הראיה, להבדיל מנטל ההוכחה במקרה זה עובר אל הנתבעת אשר מבקשת להוכיח כי התובע לא נהג ברכב (ראה תא (חי) 756/98 נפאע חאלד נ גורר הכרמל בע"מ (פורסם בנבו, 15.02.2006).

משמע כי נטל הוכחת התביעה מוטל על התובע, אולם נטל הבאת הראיות עובר לנתבעת.

לגופו של עניין:

בפניי העידו התובע ויניב שמעיה ומטעם הנתבעת לא העידו עדים.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי עדויות ולמדתי את החומר והוראות הדין הגעתי למסקנה כי התובע כשל בלהוכיח נהיגתו ברכב בעת התאונה.

להלן נימוקיי;

ראשית, עדות התובע:

עדות התובע לא הותירה בי רושם אמין והיא מלאה בסתירות:

א. התובע גילה פרטים חדשים שלא אוזכרו כלל בתצהירו אודות נסיבות אירוע התאונה, הוא העיד – עמ' 11- כי היה באירוע חינה של אחיו של שמעיה צחי (להלן: "צחי") הוא לקח את הרכב של צחי כדי להקפיץ דודה של צחי לביתה ואז בחזרה לבית או לאירוע קרתה התאונה. נסיבות אלו לא צוינו בתצהיר עדות הראשית מטעם התובע על אף היותם פרטים מהותיים בתיאור האירוע ולא ייתכן כי פרטים אלו לא יגולו בתצהיר מטעם התובע כאשר הם בבחינת מידע בסיסי לנסיבות התרחשות התאונה.

הזיכרון של התובע ביחס לנסיבות התאונה נע כמטוטלת מלא זוכר את התאונה ואיבוד הכרה, לזיכרון מעולה בתצהירו והסתייגות בחקירתו ל- "פחות או יותר" (עמוד 10 שורה 4). משחק הזכירון שביקש התובע לשמר לצרכיו על מנת להסתיר את זהות הנהג או על מנת לחמוק מאשמה של נהגיה בשכרות, בין כך וכך , היא פגעה קשות במהימנותו, ולא ברור היכן מדייק באמירת אמת ומתי לא.

ב. התובע העיד כי צחי היה בשלילת רישיון בזמן האירוע ולכן הוא זה שנהג ברכב והסיע את צחי לאירוע המשפחתי והיה אמור להחזיר אותו הביתה, אך כשנשאל איך צחי היה אמור לחזור הביתה בעודו יוצא מהאירוע להקפצת הדודה, הוא ענה כי הוא היה מתקשר אליו והוא היה בא להחזיר אותו, התנהלות זו אינה מתיישבת עם השכל הישר במיוחד כשמדובר בשעת לילה מאוחרת וכאשר התובע ,לגרסתו, היה שיכור.

ג. התובע לא העיד בבירור לאן הלך לאחר שהקפיץ את הדודה, תחילה הוא ענה "נסעתי לכיוון דירתי השכורה או לאירוע.." – עמ' 11 שורה 28- לאחר מכן הוא מעיד כי הקפיץ את הדודה לביתה וחזר לאולם – עמ' 12, שורה 23-24. סתירה זו הינה מהותית מאחר והיא נוגעת ללב המחלוקת.

ד. התובע לא ידע להסביר איך קיימת פגיעה בשמשת הרכב בצד ימין, הוא גם לא העיד כי התנגש בשמשה. עיון ב-נ/4 מעלה כי שתי כריות האוויר שבמכונית התנפחו וכי קיימת פגיעה חזקה בשמשה בצד ימין. והתובע אינו נותן הסבר הגיוני למצב זה. בסיכומיו התובע מעלה גרסה לפיה הוא טולטל ימינה וראשו פגע בשמשה, גרסה חדשה שלא אוזכרה באף מקום וגם לא בעדותו של התובע מה שמחליש את משקלה ומעלה תמיהות אודות נכונותה.

בנוסף, התובע העיד כי אינו זוכר אם הוטח עם הראש אל הזכוכית- עמ' 15- אולם מעדותו ניתן ללמוד כי ידע וזכר פרטים אחרים מדויקים לפני התאונה ובשעת קרות התאונה, כגון שהוא סטה מנסיעתו והסיבה לכך או שהוא יצא ברכב כי רצה להקפיץ את הדודה. איך ייתכן שהוא זוכר פרטים אלו בעוד פגיעה וזכוכיות בפנים הוא לא זוכר?!

ה. התובע העיד כי אמרו לו שאחיו עומרי הקטן היה בזירה וכי בהתחלה ניסו לגרום לאחיו להעיד כי הוא זה שנהג ברכב על מנת להוציא את התובע מהסיפור לאור נהיגתו בשכרות. עיון בתיק המשטרה מעלה כי עמרי אכן טען מול השוטרים בהתחלה כי הוא זה שנהג במכונית אך לאחר מכן חזר בו מגרסה זו. עמרי לא הובא לעדות ועל כן, לא ניתן לברר נקודה זו עד תום. עדותו של התובע הינה עדות שמיעה מאחר והוא לא נכח בעת מסירת הודעתו של עמרי לשוטרים והוא לא יודע מידיעה אישית איך התנהלו הדברים מעל לראשו בזירת האירוע כשהוא שוכב ללא הכרה. מסירת ההודעה לשוטר והחזרה בה אין בהם כדי ללמד על מה התרחש בפועל, למעט העובדה כי במקום היה בלבול אודות זהות הנהג והיו ניסיונות לשינוי זהותו. אולם אין בראיות שהוצגו – עדות השמיעה של התובע ואמרת עמרי במשטרה שלא זומן לעדות- כדי להטות את הכף ולחזק גרסת התובע.

שנית, העד מטעם התובע:

העד היחידי שהובא מטעם התובע הינו יניב שמעיה בן משפחתו של בעל הרכב צחי שמעיה אשר גם הוא השתתף באירוע החינה . התובע מאשר כי האירוע הינו של אחיו של צחי ( ראו עמוד 11 שורה 4).

אין כל הסבר מדוע יניב עזב את האירוע המשפחתי ובילה במקריות או שלא במקריות , בקיוסק של נדב, המרוחק מטרים ממקום התאונה. הכיצד זה שהתובע נשאר באירוע עד השעה המאוחרת ואילו העד נטש אירוע משפחתי ובילה עם חברים בקיוסק סמוך לאירוע! גם אם אתעלם מהעובדה כי יניב יצא מהאירוע מוקדם ללא הסבר על אף שמדובר באירוע משפחתי, הרי עדותו של יניב לא חיזקה את גרסת התובע, היתה מלאת תהיות לא מוסברות ומעליה אפפה עננה של אי בהירות לגבי מה שהתרחש בליל התאונה:

1. יניב תיאר איך הודע לו על התאונה וכי הוא היה בקיוסק מרחק כדקה ממקום אירוע התאונה בעוד בקרבה למקום התאונה נמצא קיוסק יותר קרוב עם אנשים שהתובע הכיר והם הכירו אותו, אולם אף על פי כן לא ראינו שמישהו מהנוכחים ניסה לעזור ולהוציא את התובע מהמכונית ורק יניב עשה זאת כשהגיע למקום, מצב מעט מוזר לאור עדותו של יניב כי במקום היו הרבה אנשים שהכירו את התובע והוא הכיר אותם.

הסברו של יניב כי הוא החליט להוציא את התובע כי ראה עשן יוצא מהדש בורד, אינו מניח את הדעת, נהפוך הוא אם היה עשן מהדש בורד, הדבר היה אמור לעודד אנשים אחרים למהר ולהוציא את התובע ולא לחכות.

2. יניב תיאר איך הוציא את התובע מהמכונית והעיד כי התקרב לדלת הקדמית של הנוסע – ולא נתן הסבר למה דווקא התקרב לדלת זו אם התובע ישב במושב הנהג- וניסה להוציא את התובע אשר היה שמוט ראש על המושב שליד הנוסע, אולם רגלי התובע נתקעו ואדם אחר פתח את הדלת שליד הנהג ושיחרר את רגלי התובע אולם בתצהירו יניב מסר גרסה שונה לפיה הוא הפעיל קצת כוח והוציא את התובע לבד!! מדוע לא מדלת הנהג? אין מחלוקת כי בעת שהגיעו אנשי מד"א התובע היה מחוץ לרכב ,אם כי , ללא פירוט מאיזה צד: "לא ברור האם הועף מהרכב או הוצא מהרכב באופן עצמאי או על ידי עוברי אורח."(מפנה לדו"ח מד"א).

3. תמוה הוא שיניב אשר החזיק והוציא את התובע מהמכונית ונכח בזירה לא תושאל ולא נחקר ע"י המשטרה. במיוחד לאור העובדה כי בתיק המשטרה עלה כי ישנה בעיה עם הנהג של הרכב וכי עומרי אחיו של התובע טען תחילה כי הוא הנהג אח"כ חזר בו והוא זומן לעדות. במצב דברים זה יהא מאד סביר לזמן את יניב למתן עדות אולם הדבר לא נעשה, והדבר מדליק מנורה אדומה אודות עצם נוכחותו באירוע בכלל וגרסתו שהוציא את התובע והחזיק בו עד שהאמבולנס הגיע. תהיה זו מחלישה את משקל העדות של יניב ואת יכולתה של העדות להוות חיזוק לגרסת התובע. העד שהינו חבר קרוב וגם שימש כמחלץ, מדוע לא סיפר למשטרה שהתובע היה הנהג, מדוע אין דו"ח פעולה המתאר את דבר החילוץ כגרסת העד, מדוע בחר לשתוק ולא לספר למשטרה את שידוע לו. זו גרסה כבושה שנולדה רק לצורך המשפט כאן.

שלישית, אי זימון עדים;

התובע הוא זה שבחר בבית המשפט בקריות כדי לנהל את תביעתו. יכול בקלות לבחור בבית משפט הקרוב לביתו . משכך, המרחק הרב בין זירת האירוע ובין העדים, לא יתקבל כנימוק לאי זימון עדים. הדודה , האח, ועוד עדים נוספים, בחר התובע שלא לזמן, על מנת לעמוד ולבחון את גרסתו שנסע לבדו בעת שהסיע את קרובת המשפחה. מדוע לא זימן את גב' יהודית שמעיה שהסיע לביתה כדי לאמת את גרסתו שהוא הנהג והוא הסיע אותה עד ביתה בטרם התאונה. הימנעות זו יש לזקוף לחובתו של התובע, אשר יודע כי המחלוקת היא עובדתית ביחס לזהות הנהג ברכב.

התובע לא טרח לזמן את אחיו, כדי להעמיד את בית המשפט על המניע ל- "שקר ההתחלתי" בדבר זהות הנהג, מדוע היה נחוץ לעשות זאת, אך התובע, בחר במודע שלא לזמנו על מנת להעיד בפני ולהעמידו בפני חקירה נגדית.

מדוע לא זומן הבעלים של הרכב מר שמעיה צחי, על מנת לאשר כי התובע הסיע אותו ברכבו לאירוע. שמעיה סיפר בהודעתו במשטרה כי לא נוהג ברכב אך לא מסר את הסיבה לכך שאינו נוהג ברכב.

בחירה בעדים, שזומנו על ידו, מקום שכל העדים הם בשליטתו , וקרובי משפחה, יש בה כדי לחזק את אי אמינות לגרסתו שהוא נהג ברכב.

רביעית, גרסה ראשונה במסמכים לאחר התאונה;:

התובע לא נחקר מיד במשטרה, אלא בחולף מספר ימים. במחלקה הנוירוכירורגית נרשם ביום התאונה כי "היום היה מעורב בתאונת דרכים, נהג ברכב...". אך יש להדגיש לגרסתו כפי שפורטה בדו"ח המיון "אינו זוכר פרטים מהתאונה". ואף הגדיל לעשות כאשר ציין בחקירתו במשטרה מיום 24/5/09 עמוד 2 שורה 36: "אני הייתי בלי הכרה מהרגע של התאונה עד יום שישי בצהריים למחרת."

בהמשך הופיעה המסמכים בהם צוין כי מדובר בנוסע ליד נהג הם העתק הדבק לאותם מלים שנכתבו לראשונה בביקור ביום 20.5.09 ע"י ד"ר עשת והועתקו בבדיקתה של ד"ר קומטיי, אך לגבי גרסה זו אין כל הסבר .

ביתר המסמכים אין כל ציון על פגיעה כנהג וגם לא כנוסע אלא נרשם כי התובע היה מעורב בתאונת דרכים, ואין פגיעה בצד שמאלי של הגוף.

אם כך במסמכים הרפואיים קיים מידע סותר ולא ניתן להסתמך על הרשום בהם על מנת לחזק גרסת התובע או להפריכה.

לצד אמרה זו יש לציין כבר עתה את עדות התובע בפני אישר כי אמר לשוטר שהגיע לבית החולים : "לא תפשתם אותי" וכך הוא העיד:

"ש. מתי הספקת לומר לשוטר "לא תפסתם אותי" ועוד קללה, זה נעשה ביום התאונה?

ת. הבנתי שבבית חולים הייתי קצת מסטול והשתוללתי. לא זכור לי, כי הייתי מעורפל וגם השתייה ששתיתי. למחרת, כשסיפרו לי שבא שוטר וביקש בדיקת אלכוהול וסירבתי, סיפרו לי. אם לא כל המצב שבו הייתי מעורפל לא היינו מגיעים לזה."

אמרה זו נאמרה ביחס לזהות הנהג, ושוב אמרה זו, יחד עם ניסיון אחיו של התובע לטעון כי הוא הנהג, אי הדיוקים בלשון המעטה, מלמדים על תמונה עובדתית עמומה ביחס לזהות הנהג, משנדרש התובע, אשר נטל השכנוע רובץ לפתחו, לשכנעני, התהיות הלכו והתעצמו, נוכח התנהלות לא ברורה.

אמרה זו , מכרסמת עוד ועוד באמינות ומהימנות הגרסה של התובע לפיה הוא הנהג ברכב. הגרסה בין אם נועדה לצורך ההליך הפלילי כנגד התובע עצמו, ובין אם היא נועדה להגן על אדם אחר שנהג ברכב, עצם אי הדיוקים, אי גילוי האמת מכל מניע מן המניעים שאזכרתי לעיל, פוגמים במהימנות ואמינות גרסת התביעה.

חמשית, מנגנון הפגיעה:

עיון ב-נ/4 מעיד כי כל הדלת הקדמית של הנהג התעקמה פנימה מה שיכול היה להסב לו נזק בפלג גופו השמאלי. על אף שיש תלונה על כאבים בכתף שמאל מימים 25.5.09 ו- 4.6.09, אלא שכנראה תלונות אלו חלפו והיו קלות ביותר. בעדותו התובע אינו זוכר כלל אם נפגע בצד שמאל וכי בעיקר הוא נפגע בצוואר ובעיניים ( ראה עדותו עמ' 16, שורה 1-4).

התובע סבל מפגיעה בפנים ובראש ובמצחו, כך השיב בעמוד 15 שורות 9-15.

"ש. איפה נפצעת בגוף?

ת. ראש, צוואר ופנים.

ש. איפה בראש?

ת. בצוואר.

ש. מה בראש?

ת. כשאני מתכוון לראש, הכוונה לחלק מהפנים והצוואר. מבחינתי הכל שייך לראש. בפנים היו לי זכוכיות וגם בעיניים. היתה לי צלקת ליד העין. "

ומשנשאל התובע לפגיעה במצחו , חוסר הזכירון חזר במלוא עוצמתו, ופתאום אינו זוכר .(עמוד 15 שורות 16-17).

ואם ראשו הוטח בזכוכית של הדלת , כך השיב:

"ש. אתה נמנע במאמץ רב מלספר שהוטחת עם הראש על הזכוכית

ת. אני לא יודע בוודאות. אני זוכר שהתעוררתי למחרת בבית החולים. כשיצאתי בבוקר, כשהעירו אותי, לקחו אותי לבדיקת עיניים, עם כסא גלגלים וכשהוא הוציא אותי מהמעלית ראיתי את אבא שלי.

ש. האם זה נכון שהוטחת עם הראש אל הזכוכית?

ת. לא זוכר."

( עמוד 15 שורות 18-23)

הנה שוב חזר התובע לעמימות ולעטוף תשובותיו באי זיכרון לגבי אירועים מסוימים שלא נוחים לו. התובע מתי שחפץ זוכר ומתי שלא תשובתו הינה "איני זוכר". ומדוע התובע אינו זוכר, הדבר קשור במנגנון הפגיעה, הפגיעות בגופו והסימנים הקיימים ברכב ולכך חשיבות רבה.

התובע נשאל אם נפגע בגופו בחלק השמאלי תשובתו אינו זוכר( עמוד 15 שורות 30, עמוד 16 שורה 3), הדבר קשור למנגנון הפגיעה שעה שהפגיעה בדלת הנהג היא משמעותית, עולה השאלה כיצד לא נפגע בחלק גופו השמאלי. אני ער כי קיימת פגיעה בכתף שמאל, אך הפגיעה, נוכח מיקום הפגיעות ברכב אמורות להיות בחלקים אחרים בחלק גופו השמאלי.

ההתפתלות של התובע, נובעת מאי אמירת אמת, בין אם זו במשטרה ובין אם זו בבית המשפט, ולא ברור אם המניע נובע מהתרת זהות הנהג האמתי או לצורך ההליך הפלילי, בין כך וכך, עדות התובע, נוגעת בחוסר אמינות ומהימנות.

אם לא די בכך, התובע נשאל לגבי הפגיעה במצחו ובפנים. ניסה התובע להתחמק, ההתחמקות ממשיכה כאשר עומת עם הפגיעה הקיימת בשמשה של הרכב:

"ש. אתה נמנע במאמץ רב מלספר שהוטחת עם הראש על הזכוכית

ת. אני לא יודע בוודאות. אני זוכר שהתעוררתי למחרת בבית החולים. כשיצאתי בבוקר, כשהעירו אותי, לקחו אותי לבדיקת עיניים, עם כסא גלגלים וכשהוא הוציא אותי מהמעלית ראיתי את אבא שלי.

ש. האם זה נכון שהוטחת עם הראש אל הזכוכית?

ת. לא זוכר."

( עמוד 15 שורות 22 עד 26).

והנה נוסע יחיד ברכב , חגור בחגורת בטיחות (כך סיפר בהודעתו במשטרה), נפגע בתאונה, אין נוסעים נוספים, כיצד אם כך בצד ימין של שמשת הרכב הקדמי –מול המושב שליד הנהג, נגרם בעת התאונה שבר בשמשה מבפנים.( ראו נ/4 תמונה 13).

כיצד עדות זו על מיקומו של התובע כנהג מתיישבת עם מנגנון הפגיעה בגופו והפגיעות ברכב עצמו?" התשובה לכך פשוטה, העדות אינה עולה בקנה אחד עם הפגיעות הקיימות ברכב, אין פגיעה בחלק גופו השמאלי, והפגיעה במצח ובראש, מסתדרת היטב, עם הפגיעה בשמשית הרכב הקדמית בצד הימני.

שישית- דרך חילוצו של התובע לאחר התאונה מהרכב;

העד יניב תיאר כיצד חילץ את התובע מהרכב:

"ש. מאיפה הוצאת את הנהג מהרכב?

ת. הנהג היה נוהג והוצאתי אותו מליד הנהג. פתחתי את הדלת ליד הנהג, הוא ישב במושב הנהג והראש שלו במושב השני. ממש בתוך המושב. הרמתי אותו וניסיתי למשוך אותו, ולא הצלחתי. מישהו פתח את הדלת מהצד השני והרים לו את הרגליים כששחררו לו את הרגליים הוא נפל עלי, תפסתי לו את הראש, שהיה מלא בדם, ושמתי אותו על הכביש עד שהגיע אמבולנס."

(עמוד 18 שורות 7-10)

אם כך, אחר פתח את דלת הנהג ואין כל בעיה בכך. העד שכח שבתצהירו סיפר בסעיף 7 דרך חילוץ אחרת ולפיה הוציא את התובע מהדלת שליד הנהג : " אחזתי בו ומשכתי אותו החוצה מן הרכב, רגליו היו תפוסות מתחת למושב ונאלצתי להפעיל מעט כוח על מנת להוציאו."

התובע על מושב הנהג, למה להוציאו מהדלת האחרת, מה יותר קל? התשובות רק אצל העד יניב. העד לא ניסה לפתוח את דלת הרכב, אך לדידו נראה שקל יותר לדלת מצד השני ומשם להוציאו. ( ראו עמוד 19 שורות 1-4).

גרסה זו לא הגיונית , דלת הנהג , כך העיד , נפתחה של התובע היתה תקועה במושב הנהג, כך לגרסתו של יניב. אם כך, מה ההיגיון לחלצו מהדלת הקדמית שליד הנוסע לצד הנהג! אין הגיון, אלא אם התובע היה במושב שליד הנהג.

העד שהינו חבר קרוב וגם שימש כמחלץ, מדוע לא סיפר למשטרה שהתובע היה הנהג, מדוע אין דו"ח פעולה המתאר את דבר החילוץ כגרסת העד, מדוע בחר לשתוק ולא לספר למשטרה את שידוע לו. זו גרסה כבושה שנולדה רק לצורך המשפט כאן.

התובע חגור כך העיד במשטרה, אלא העד היה צריך להתמודד עם השאלה כיצד מהמושב שליד הנהג, הצליח לשחררו מהחגורה וכך הוא השיב:

"ש. איך שחררת את החגורה?

ת. הוא לא היה חגור.

ש. במשטרה הוא אמר שהוא חגור?

ת. לא מעניין אותי."

( עמוד 21 שורות 11-14)

כל מנגנון החילוץ אינו הגיוני כאשר התובע היה במושב הנהג, ומלא סתירות, הגיוני וסביר יותר כאשר התובע היה נוסע ליד הנהג.

אתנחתא ;

אתנחתא קלה , ונספר עד כה , כי עדות התובע אינה אמינה ומהימנה-מהנימוקים שפרטתי לעיל, העד לא הוסיף לעדות זו אלא כרסם בה. זאת ועוד, תהיות רבות צוינו סביב עדות התובע והעד החל ממנגנון הפגיעה, אי זימון עדים ועוד כהנה וכנה נימוקים שמביאים למסקנה כי אין מקום לתת אימון ולקבל את גרסת התובע.

או אז עולה השאלה נוכח כל אלה, מה משקל הודאת התובע בהליך פלילי

ההרשעה בתיק הפלילי:

אין חולק כי התובע הודה בנהיגה בשכרות ועל סמך הודאתו זו הוא הורשע בתיק הפלילי שנפתח נגדו מושא התאונה הנידונה.

ההוראות הרלוונטיות לדיון כאן הן אלה שבסעיף 42א. ו - 42ג. לפקודת הראיות.

סעיף 42א. קובע כי:

"(א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, הוא בעל דין במשפט האזרחי."

סעיף 42ג. מורה כי:-

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין."

כאשר מבוסס פסק דין פלילי על הודאת הנאשם בכתב אישום, רואים את העובדות המפורטות בכתב האישום כממצאים בפסק הדין. (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נגד בוחבוט, פ"ד מא (4) 327, מפי כב' הנשיא שמגר; ראו גם קדמי, על הראיות, חלק שלישי (מהד' 2009), עמ' 1572).

אם כך, קיימת ראיה לכאורה לפיה התובע הוא זה שנהג במכונית ביום התאונה.

במקרה דנן הנתבעת מכחישה את נהיגת התובע. מדובר בחברת ביטוח של הרכב שהיה מעורב בתאונה ולכן היא נכנסת להגדרה של סעיף 42א והיא חבה, בין אם מדובר בחובה לצד ג' ובין אם בחובה לשאת בחוב הפסוק כלפי המבוטח עצמו. לכן חברת הביטוח צריכה לקבל רשות לצורך הצגת ראיות לסתור.

אמנם לא הוגשה בקשה מפורשת להבאת ראיות לסתור, אך כל הדיון מתחילת ניהול התיק סובב סביב השאלה המרכזית שעמדה בבסיס פסק הדין הפלילי והיא שאלת נהיגתו של התובע ברכב בזמן התאונה והכחשת הנתבעת לטענה לפיה התובע נהג ברכב בזמן התאונה.

מדובר בדיון שהינו בבסיסו הבאת ראיות לסתירת הכרעת הדין לפיה התובע הוא הנהג.

במקרה זה יפים הדברים שנאמרו בתא (חד') 24560-04-10 אבו נימר עמיד נגד אבו ריש רואד (פורסם בנבו, 08.09.2011):

" מקרה שבו המבטחת לא היתה צד להליך הפלילי, וכאשר בהליך הפלילי הנאשם הורשע על סמך הודאתו והמבטחת במשפט האזרחי כפרה בנסיבות ארוע התאונה, והעלתה טענתה בדבר הכחשת הארוע בהזדמנות הראשונה, וחזרה ועמדה על עמדתה העקבית לאורך כל ניהולו של ההליך האזרחי, תוך טענה בדבר קיומה של גרסה נוגדת, יש על ביהמ"ש לאפשר לה להגיש ראיות לסתור. כך ייעשה אפילו שהכלל הוא שהבאת ראיות לסתור לא תיעשה על דרך השגרה, וזאת כדי למנוע עיוות דין. בנסיבות העניין, הפניקס לא היתה צד להליך הפלילי, ולא היתה לה הזדמנות להציג ראיותיה בנדון. הפניקס לא טענה טענתה לעניין החבות בעלמא אלא צירפה לעיון ביהמ"ש דו"ח חוקר בנדון.

במקרה זה, אם לא נאפשר לנתבעת הגשת ראיות לסתור עלול להיווצר עיוות דין, שהפניקס תחויב בפיצוי התובע שלא כדין, ואת זה בא סעיף 42ג לפקודת הראיות למנוע, באפשרו להגיש בקשה להבאת ראיות לסתור".

מכאן, ולאור הכחשת הנתבעת לאורך כל הדרך, את הטענה לפיה התובע הוא הנהג ברכב שנפגע, יש לאפשר לה להציג ראיותיה בעניין.

ועוד, במקרנו הודאת התובע באה לאחר פתיחת התיק האזרחי, וכמובן שהיא משרתת את האינטרס שלו בהליך האזרחי ומהסיבה הזו יש לאפשר סתירת מסקנות פסק הדין:

" המבטחת חולקת על עצם הכיסוי הביטוחי משום שלטענתה המבוטח אינו מי שעשה את המעשה המכוסה על ידה ואילו המבוטח מודה ומורשע בהליך הפלילי בביצוע אותו מעשה. ברור כי אם אכן צודקת המבטחת בטענתה, הרי קיים לו למבוטח אינטרס חיצוני, כלכלי וזר להליך הפלילי ובכלל, מעבר לאינטרס שלו כנאשם להודות ולהשיג הטבות במשפט הפלילי. אם נמנע מהמבטחת אפשרות להוכיח את טענתה אנו עלולים להכשיר עשיית עושר ולא במשפט, לתת יד לפגיעה בתקנת הציבור על כל מובניה, שלא לומר לעבירה פלילית נוספת. כל אלה עונים על דרישת הסעיף 42 ג לעיוות דין " תא (תא) 42985-07 שלמה חב' לביטוח בע"מ נ' פלוני (, 26.03.2013).ראה גם: בת.א. [מח – מרכז] 22456-11-10, קרנית נ' דנית חשין ואח'].

לאור המקובץ, אני בדעה כי יש מקום לראות את התנגדות הנתבעת והכחשת האירוע כבקשה להבאת ראיות לסתור ובנסיבות העניין לאפשר סתירת מסקנות פסק הדין.

משקל ההודאה בפסק הדין:

סעיף 42א'(א) מורה, כי הממצאים יהיו קבילים, אולם אינו קובע מה יהא משקלם, ענין המסור לשיקול דעת בית המשפט, כפי שצויין גם ע"א 71/85 - "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' מוסטפה סובחי פ"ד מא(4), 327.

הנטל להוכיח את התביעה מוטל על התובע. קיומו של פסק דין פלילי מרשיע אינו משנה נטל זה. פסק הדין הפלילי מהווה ראיה "ואין הוא מעביר ליריב את 'נטל השכנוע' בכל הקשור לסתירתו, אלא נמנה בין הראיות שמכוחן יוצא המגיש ידי 'חובת הראיה' המוטלת עליו. זאת ותו לאו" (ראו: י. קדמי, על הראיות, תש"ע-2009, 1563). אכן, מדובר בראיה מיוחדת, שכן ללא החלטה שיפוטית היא בלתי ניתנת לסתירה וכתוצאה מכך די בה לבדה כדי להוכיח את התביעה. ברם, משניתנה רשות להביא ראיות לסתור הופך פסק הדין הפלילי לראיה רגילה ודינו ככל ראיה אחרת. התובע רשאי, כמובן, להגיש את פסק הדין בין ראיותיו, ובית-המשפט ייתן לו את המשקל הראוי בהתאם לשיקול דעתו וליתר הראיות שבתיק (לעניין משקל פסק הדין ראו קדמי, 264).

" באשר למשקלו הראייתי של פסק הדין שניתן בהליך הפלילי, כראיה במשפט האזרחי, נקבע, כי משקלו אינו שונה ממשקלה של כל ראיה אחרת, והוא נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (ראה: קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1363). ודוק: הגשת פסק הדין הפלילי כראיה במשפט האזרחי, אינה מעבירה את נטל השכנוע לסתור אותו לכתפי הצד שכנגד, וכאמור, כוחו הראייתי אינו מוגבר יחסית לכל ראיה אחרת המוצגת במשפט האזרחי. (בשונה ממעמדו של פסק דין מרשיע במסגרת הגשת תובענה אזרחית נגררת לפלילים, בהתאם לסע' 77 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד – 1984, שם משמשת ההכרעה הפלילית כראיה מכריעה במשפט אזרחי". תא (תא) 48708-11-11 עזבון רענן לוי ז"ל (המנוח) נגד קיבוץ שפיים אגודה שיתופית בע"מ (פורסם בנבו, 08.09.2014.

לאור האמור לעיל, ניתן לקבוע כי על אף שהודאת הנאשם קבילה לצורך ביסוס הרשעתו, אין בכך לפגוע בשיקול דעתו של ביהמ"ש באשר למשקלה של ההודאה בהליך האזרחי. זו צריכה להיבחן לצד הראיות האחרות שמבקשת המבטחת להביא, כמי שלא היתה צד להליך הפלילי, ולא ניתנה בידיה ההזדמנות לעשות כן במסגרת אותו הליך (פסק דין אבו ריש לעיל). תחילה הנאשם כפר בנהיגתו והודאתו ניתנה בום 1.5.13 בעיצומו של ההליך האזרחי כאן, וכאשר עלתה וצפה בעיית הכיסוי ביטוחי. בחינת התזמון בו ניתנה ההודאה מטיל עננה כבדה מעל ההודאה ומציבה בבחינת משרתת אינטרס אזרחי מובהק של התובע, לכן המשקל שבית המשפט ייתן לה במקרנו נמוך לאור הנסיבות בהן ניתנה.

אין בהודאת התובע בהליך הפלילי, בנסבות תיק זה, כדי לחזק את גרסתו הרעועה של התובע , שבפני נבחנה, נבחן הגיונה הפנימי והחיצוני מול שאר הראיות, והגעתי למסקנה שאין בידי לתת אימון בגרסתו, ביחס לזהות הנהג, קביעה זו, אין בהודאה של התובע בהליך הפלילי, הודאה פורמלית ולא הכרעת דין, כדי לשנות את מסקנתי.

נסיבות אחרות- התשלומים והפיצויים:

העובדה לפיה חויב התובע בתשלום נזקי רכו שלצד ג' אינה ראיה לכך שהוא בפועל נהג מאחר ויכול והתשלום בפועל בוצע ע"י גורם אחר שאינו התובע. קיים הבדל בין אם התובע עצמו טוען כנגד הודאתו –אז הוא מושתק עקב השתק שיפוטי ועקב הודאתו, לעומת מצב שהודאה זו אמורה לחייב צד ג'.

הטענה לפיה התובע העמיד לרשות צחי רכב מסוג פיאט לא הוכחה וגם לא הוכח כי הוא קנה לו רכב מאזדה.

אילו המסמך לפיו מ"מ מנהל שפ"ע בעיריית אור יהודה מאשר כי התובע שילם עבור תיקון גדר ההפרדה, אין לו משקל מאחר ועורך המסמך לא הובא לעדות, זאת גם אם אתעלם מהעובדה כי מסמך זה צורף לראשונה לסיכומים ללא כל סיבה מניחה את הדעת למה המסמך לא הומצא קודם לתיק ביהמ"ש.

על כן, גם טענה זו , אין בכוחה לשנות את מסקנתי.

משהגענו עד הלום נשאלת השאלה, האם התובע זכאי לפיצויים נוכח עובדות האמת שנקבעו בפסק הדין? או מדובר בתביעת מרמה?

על תחולתו של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח:

סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח המטפל בסוגיית המרמה בתביעה לתגמולי ביטוח במסגרת חוק הביטוח הכללי, מורה כדלקמן:

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב) או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחבותו".

המלומד ירון אליאס במאמרו: שימוש בכלים משפטיים לשם הפחתת הונאות בתחום ביטוח החובה לרכב, 2012, עמ' 107) (להלן: "אליאס"), מביע עמדתו לפיה:

"הדעות בפסיקה חלוקות בקשר לשאלת תחולתו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח על תביעות מרמה של נפגעי תאונות דרכים. בית המשפט העליון טרם אמר את דברו בסוגיה זו. גישתם של מרבית הפוסקים בערכאות הדיוניות הינה כי ככל שמדובר בתביעת מרמה של המבוטח עצמו (להבדיל מצד שלישי) – סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח חל גם בתחום ביטוח החובה לרכב. גישת המיעוט בפסיקה הינה שסעיף 25 לחוק אינו חל בתחום ביטוח החובה לרכב, וזאת בין אם מדובר בתביעת המבוטח עצמו ובין אם מדובר בתביעת צד שלישי".

דעתו של אליאס היא כי יש להחיל את סעיף 25 על תביעות מכוח חוק הפלת"ד מנימוקים פרשניים של חלות סעיפים 40 ו- 73 לחוק חוזה ביטוח על כלל סוגי הביטוח כולל ביטוח חובה ומשחוק הפלת"ד והפוליסה התקנית לא התייחסו לתביעות מרמה, אין מנוס מהחלת סעיף 25 על תביעות אלו. בנוסף, מביע המחבר את דעתו לפיה גם נימוק חברתי ביטוחי יש להחיל את הסעיף . מנקודת מבט ערכית וציבורית לא נכון להעדיף את התכלית הסוציאלית שבחוק הפלת"ד על פני התכלית ההרתעתית שבסעיף 25 וזאת לאור התוצאות ההרסניות של מרמות ביטוח מבחינת המבוטחים ההגונים וקריסת המנגנון הביטוחי. בנוסף, בדיקה סטטיסטית מעלה כי רוב תביעות המרמה כללו תביעות של נזקי גוף קלים ולא קשים ולכן הנימוק הסוציאלי של חוק הפיצויים כנימוק לשלילת תחולת סעיף 25 מוטל בספק (עמ' 115-116).

חלות סעיף 25 על תביעת צד שלישי- נוסע - הקשר סיבתי בין המרמה לבין חבות המבוטח:

כאמור, הוכח לעיל כי התובע נפגע כנוסע ברכב, בעוד זהותו של הנהג אינה ידועה.

כשזהות הנהג אינה ידועה הרי לא ניתן לקבוע האם קיימת בכלל חבות למבטחת לשלם פיצויים מכוח חוק הפלת"ד שהרי יכול והמבטחת תהיה פטורה מתשלום פיצויים אם חל סעיף 7 לחוק. מכאן, שבמקרנו מסירת המידע הכוזב יש בה כדי לשנות את חבותה האמיתית של המבטחת.

השאלה מה דינו של מידע כוזב אשר משפיע על חבות המבטח או על היקפה.

המלומד אליאס במאמרו "תחולת חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 על פוליסת ביטוח החובה לרכב" , כותב כי לעניין חלות סעיף 25 לחוק על תביעות של נוסעים בתביעות לפי חוק הפלת"ד, ביהמ"ש העליון טרם אמר את דברו . בעמ' 127 סוקר את גישת הפסיקה לפיה בביטוח אחריות, סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח אינו חל על מערכת היחסים של צד שלישי – מבטח וממנה גורס כי "תוצאה זו, החלה על צד שלישי בביטוח אחריות רגיל, השואב את עילתו כלפי המבוטח מכוחו של חוזה הביטוח גרידא, תחול ביתר שאת על צד שלישי בביטוח חובה לרכב".

גישה זו מצאה ביטויה בפסיקת בתי המשפט בע"א (מחוזי , חי') 3000/04 אריה חברה לביטוח בע"מ נגד עאמר (נבו) 2005) בו נידון ערעור של חברת הביטוח נגד נהג ושני נוסעים אשר מסרו הודעות כוזבות אודות מספר הנוסעים שנסעו ברכב שהיה מעורב בתאונה וביהמ"ש קבע כי מדובר במעשה מרמה בתביעות לתגמולים שאין להשלים עימם ומשהוכחה מעורבותו של כל אחד מהמבוטחים במסירת המידע הכוזב, תוך ידיעה כי הוא מסר מידע כוזב בכוונת המרמה של כל אחד מהם יש לשלול את הפיצוי לגבי כלל המעורבים במעשה המרמה.

בפסק הדין לעיל מדובר במרמה אשר קשורה קשר סיבתי ישיר להיקף חבות המבטחת ומשנה אותה, כך שללא המרמה המבטחת לא היתה חבה כלפי חלק מהנפגעים ובשל כך יש להחיל סעיף 25 במקרים אלו. לו זהות הנהג ידועה, היה מקום לבחון אם יש ברשותו רישיון נהיגה כדת וכדין, אם התובע כנוסע ידע או לא ידע לגבי הנהיגה ללא רישיון. משכך ההודעה לגבי זהות הנהג, היא מהותית לצורך בירור חבות הנתבעת , ומשכך יש קשר ישיר בין המידע שנמסר לבין היקף החבות של הנתבעת.

כאן המקום לציין כי אם זהות הנהג היתה ידועה וחבות המבטחת היתה קיימת גם ללא המרמה, , נוכח מה שנקבע על ידי ,הייתי מגיע למסקנה הפוכה לפיה יש לפסוק לתובע פיצויים מאחר ובמקרה זה המרמה /הכזב לא משנים את החבות האמתית של חברת הביטוח שכן שלילת תגמולי ביטוח ממי שהיה זכאי להם לפי המצב לאמיתו היא בבחינת סנקציה חמורה מדי בנסיבות העניין. לא כך הדבר כאשר מעשה המרמה הוא שקובע היקף ועצם חבות המבטחת שאז אין מקום לחייב את המבטחת בתגמולים מקום שספק אם היא חייבת בהם במצב העובדתי האמתי.

על סעיף 19 לפקודה;

בסעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי נקבע כדלקמן:

"ניתן פסק-דין נגד מבוטח בשל חבות טעונת ביטוח ואותה חבות מכוסה על-ידי ביטוח ...... ישלם המבטח לבני האדם הזכאים להנות מפסק הדין כל סכום שיש לשלמו בשל אותה חבות ......".

אני ער לכך שבית המשפט העליון הביע, לא אחת, ביקורת נוקבת כנגד סעיף 19 לפקודת ביטוח רכב מנועי, וקבע, כי עצם הדרישה לצירוף נהג הרכב ראויה להרהור נוסף וכי ההצדקה העניינית של הצירוף מסופקת (ראה ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג, פ"ד לה(2) 123 (1980) וכן ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי ו-3 אח', פ"ד מח(3) 45 (1994)). בע"א 489/79 הנ"ל אף הביע כב' הנשיא ברק דעה כי ייתכן והפתרון הראוי הוא ביצירת קשר משפטי ישיר בין הניזוק לבין המבטח, ללא צורך בתביעה או בפסק דין נגד הנהג.

אך כאשר אי צירוף המבוטח או הנהג, במקרנו, קשורה וגם שורה בהוראת סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, ההסתייגות מההלכה שנקבעה לעניין סעיף 19 והתוצאה הקשה, הינה בלתי נמנעת, אחת מזינה את השנייה והוראת סעיף 19 מקבלת משמעות אחרת בנסיבות אלו.

סוף דבר:

התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום של 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

זכות ערעור תוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי.

ניתנה היום, כ"ו טבת תשע"ו, 07 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.