לפני תביעה כספית בסך של 62,721 ₪, שהגישה התובעת כנגד הנתבעים, בגין שירות הפקת ועריכת סרטים שנתנה התובעת לנתבעים.

כנגד הנתבעים ניתן פסק דין בהעדר הגשת כתב הגנה, אשר בוטל כנגד נתבע 2 בלבד, בעקבות בקשה שהוגשה על ידו לביטול פסק הדין.

מטעם התובעת העיד מר רוני קונפורטי וכן הנתבע 2 (להלן: "הנתבע").

פסק הדין ניתן בהתאם לתקנה 214 טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 , באופן תמציתי, נוכח העובדה שמדובר בהליך בסדר דין מהיר ולאחר שמיעת עדויות הצדדים וסיכומי ב"כ הצדדים בעל פה.

טענות התובעת בקצרה:

לטענת התובעת, בין הצדדים התקיימו יחסי מסחר, במסגרתם סיפקה התובעת מעת לעת, שירותי עריכה לנתבעת.

ביום 11.12.07 נחתם הסכם בין התובעת לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), במסגרתו התחייבה האחרונה לשלם לתובעת עבור שירותי העריכה וכן עבור יתר השירותים. בהמשך, הזמינה הנתבעת מאת התובעת שירותי עריכה לסרט "ניסים במדבר" (להלן: "הסרט").

התובעת התחילה לעבוד על עריכת הסרט בחודש 12/07, במשך תקופה של שנתיים עד שלוש שנים, כאשר החוב נשוא התביעה שהוגשה על ידי התובעת מתייחס לשלוש חשבוניות אחרונות מחודשים יוני עד אוגוסט 2009.

לטענת מנהל התובעת, עובר להתקשרות בין הצדדים, בעקבות קשר שנוצר עם המפיקה הראשית הגב' הדסי בכר מטעם הנתבעת, הופנה הבמאי והמפיק תום אייבי, לבחון את התובעת ואנשיה ורק לאחר אישורו ואישור הצעת המחיר שצורפה כנספח א/3 , החלו בעריכת הסרט.

לטענת התובעת, הזמנות העבודה לצורך עריכת הפרויקט הועברו על ידי הנתבעת לתובעת תוך כדי אישור בכל שלב, אשר יכול היה להיעשות באמצעות שיחת טלפון, פקס או דואר אלקטרוני.

בסוף כל חודש, הייתה התובעת מגישה לנתבעת חשבוניות לתשלום, כאשר הנתבעת כמעט תמיד איחרה בתשלומן, פיגור ממוצע של כ-150 יום. עם זאת, שולמו כל החשבוניות למעט שלוש החשבוניות האחרונות, נשוא כתב התביעה.

ביום 7.9.09, לאחר שחלף מועד התשלום ועדיין לא שולם על ידי הנתבעת, פנה הנתבע בכתב אל התובעת ובקש שלא לשחרר חומרי גלם הקשורים להפקת הסרט לבמאי / מפיק מר אייבי, תוך שהוא מציין, כי איננו מאשר שום משמרת שנערכה בשלושת החודשים האחרונים, כל זאת מחוסר ברירה, שעה שאייבי חייב לנתבעת יותר מ-200,000 ₪. עותק המכתב צורף כנספח ב'.

לטענת התובעת, המכתב נספח ב' נשלח בפקס למשרדיה של התובעת, לאחר שכבר נודע לנתבעת שאייבי לקח את כל חומרי הגלם של הסרט.

עוד טענה התובעת, כי הנתבע לא נכח או היה מעורב בעריכת הסרט בפועל, למעט ביקורים קצרים וגם זאת, לעיתים רחוקות וכי כל ההתקשרות בוצעה באמצעות הבמאי – מר אייבי, בידיעה גמורה של הנתבעים ומבלי שהביעו כל התנגדות לכך.

מנהל התובעת התייחס בתצהיר העדות הראשית מטעמו, לשיחה שערך עם תום אייבי במסגרתה נאמר לו חד משמעית שהכסף עבור עריכת הסרט שולם לנתבעת לפי זמן רב, וכי זו בחרה להתחמק מהתשלום לתובעת.

לטענת התובעת, בעלי המניות של הנתבעת הינן שתי חברות שונות, אשר אחת מהן מוחזקת על ידי הנתבע והוא זה שמנהל את הנתבעת, כמו גם בעל השליטה בנתבעת, מכח היותו בעל המניות של אחת מהחברות.

לטענת התובעת, הנתבע ידע או היה עליו לדעת כי לנתבעת אין כושר פרעון וכי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה וחרף כך, הזמין בשם הנתבעת את השירותים מאת התובעת.

מנהל התובעת הצהיר, כי הסכים להמשיך ולספק שירותים לנתבעים, לאור מצג השווא שהוצג בפניו על ידי נציג הנתבעת, לפיו תוכל לעמוד האחרונה בכל עת בהתחייבויותיה לתשלום עבור השירותים נשוא ההסכם וכי מדובר בישות איתנה מבחינה פיננסית.

לטענת התובעת, הפניית הנתבעים באצבע מאשימה כלפי תום אייבי, אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו של האחרון, לפיה מצוי בידו מסמך בכתב חתום על ידי הנתבע, לפיו אישרו הנתבעים כי אייבי השלים את כל מחויבויותיו כלפי ההפקה של הסרט וכי איננו חייב עוד מאומה להפקה.

אשר על כן, עתרה התובעת להרמת מסך ההתאגדות שבין הנתבעת לנתבע, תוך חיובו של האחרון באופן אישי ביחד ולחוד עם חובה של הנתבעת לתובעת. התובעת טענה כנגד הנתבע, כי הלה ניהל את החברה תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים, ביחס ליכולתה של הנתבעת לעמוד בהתחייבויותיה ולפרוע את חובותיה.

לסיכום, טענה התובעת כי ברשותה התכתבות בדואר אלקטרוני של הנתבע עם ב"כ התובעת, לפיו, אישר הנתבע כי התקבלו הכספים לצורך תשלום החוב לתובעת, אלא שהנתבע ברשלנות ותוך מעשה רמייה, העדיף שלא לשלם אותם לתובעת.

טענות הנתבע בקצרה:

לטענת הנתבע, פרקסיס אחזקות הייתה חברה שהחזיקה במספר חברות שונות, בבעלויות שונות, בהתאם לסוג השותפויות שהיו באותה עת.

לדברי הנתבע, כאשר תום אייבי פנה אליו לצורך בקשה להפקת סרט, בהתאם למדיניות חברת פרקסיס אחזקות, הוקמה חברה נפרדת לכל פרויקט בנפרד, לצורך שקיפות מול השותפים בפרויקט הספציפי, לרבות שקיפות בניהול כספים באופן מופרד.

במקרה שלפנינו, הואיל ומדובר היה בפרויקט גדול, בהיקף צפוי של למעלה ממליון ₪, הייתה הצדקה להקמת חברה ייעודית בשם "פרקסיס אינטרטיימנט" (להלן: "החברה הייעודית").

לטענת הנתבע, תום אייבי (אזרח אמריקאי), גייס כספים מקרן קיימת לישראל, שמטרתה הפקת סרט דוקו-דרמה, בשם "נס במדבר", שתוכנו בעיות המים בישראל.

הסיכום בין הצדדים היה, שהחברה הייעודית תפיק בפועל את הסרט ותתקשר עם כלל הספקים בישראל או בחו"ל.

במסגרת ההתקשרות, החברה הייעודית אמורה הייתה לקבל שכר הפקה שמחושב בשוק זה כ-10% מכלל עלות ההפקה. החברה הייעודית ותום אייבי סיכמו ביניהם שהסרט ייערך אצל התובעת.

במסגרת הנוהל הרגיל, בהתקשרות שבין התובעת לנתבעת, שלחה התובעת טופס לקוח חדש,

במסגרתו סוכם תהליך העבודה המשותף, לפיו, כל שירות שיינתן על ידי התובעת, מותנה כתנאי לתחילתו, בהזמנת עבודה חתומה על ידי מפיקת פרקסיס אינטרטיימנט, הגב' אסידו או הדסי.

לטענת הנתבע, תום אייבי לא יכול היה להזמין שום עבודה שתחייב את החברה המפיקה וממילא לא ניתן לחייב את הנתבעים, אלא רק עבור אותם שירותים שהוזמנו ואושרו על ידה. לצורך הוכחת נוהל העבודה השוטף, צירף הנתבע את נספחים א/1 עד א/3.

לטענת הנתבע, במהלך חודשים יוני עד אוגוסט 2009, התנהלה עבודה בניגוד לנוהל כפי שפורט לעיל, מבלי שהתובעת שלחה טופס הזמנת עבודה וממילא מבלי שהנתבעת חתמה ואישרה את העבודה.

למעשה, רק בסוף חודש אוגוסט, תחילת חודש ספטמבר 2009 התברר לו כי ישנם חובות פתוחים כלפי התובעת. עד לאותו שלב, כמעט שלא היה הנתבע מעורב בסרט, כפי שמאשר אף מנהל התובעת בתצהירו.

ברגע שנודע לנתבע כי ישנה בעיה, נוצר קשר בין הנתבע לבין מנהל התובעת, כאשר התחוור לנתבע שבסמוך לכך תום אייבי נותר חייב לחברת ההפקה סכום של 220,000 ₪. משכך, הוצא ידי הנתבע מכתב מיום 7.9.13 שצורף כנספח ג' לתצהירו של הנתבע.

לכשנודע לנתבע, כי חומר הגלם נמסר לאייבי, בניגוד להסכם ההתקשרות בין התובעת לנתבעת ומסיבות שאינן ברורות, חשפה התובעת את הנתבעים לסיכון בלתי סביר, תוך שהיא מותירה את הנתבעים מול שוקת שבורה, בנסיונם לגבות את יתרת החוב שחב אייבי לנתבעים.

ביחס לנספח ו' שצורף לתצהירו של מנהל התובעת, לפיו הנתבע מודיע לאייבי שהוא לא חייב לחברת ההפקה דבר, מכתב העומד בסתירה לכאורה לטענת הנתבע, כי מר אייבי חייב לחברת ההפקה סכום של למעלה מ-200,000 ₪, טוען הנתבע מספר טענות.

ראשית, אין המדובר בחתימת הנתבע על גבי המסמך, אלא בחתימת השותף של הנתבע מר רמי דימרי בשמו של הנתבע ואשר האחרון אישר את האמור בו בדיעבד.

שנית, לא ניתן לקרוא מכתב זה, מבלי לקרוא את מכתבו של אייבי שנשלח לשותפו העסקי של הנתבע באותה עת – מר רמי דימרי, מיום 27.4.10, במסגרתו מודה מר אייבי ומוקיר תודה לרמי על כך שהסכים לתת לו הלוואה בסך של 220,000 ₪, בגין חובו כלפי חברת ההפקה, חוב אשר אמור היה להשתלם על ידי מר אייבי בתשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך של 4,000$ כל אחד.

לטענת הנתבע, שותפו העסקי מר דימרי, הסכים לתת למר אייבי הלוואה אישית, אשר סכום זה אמור היה להיות מוזרם לחברת ההפקה כנגד החוב, בעוד שמר אייבי התחייב לשלם לרמי באופן אישי החזר חודשי של 4,000$. משכך, יש לראות את המכתב שהוצא כנספח ה/1 לתצהירו של הנתבע ככזה שמאשר את השתלשלות העניינים וממילא את העובדה שאין לחברת ההפקה של מר אייבי כל חוב כלפי חברת אינטרטיימנט ואולם אין בכך כדי לאשר שאין לאייבי חוב אישי כלפי דימרי.

כל זאת כאמור, בכפוף לעמידתו של אייבי בתנאים שפורטו במכתבו של אייבי לדימרי, אלא שבסופו של דבר ההלוואה לא ניתנה וממילא לא הוחזרה על ידי מר אייבי, כמו גם יתרת החוב.

באשר לטענת התובעת לפיה, חברת ההפקה הסכימה להגיע להסדר פשרה אשר לא נחתם בשל התחמקות הנתבעים, טוען הנתבע כי לא ניתן להתייחס למשא ומתן של הצדדים, שלא התגבש לכלל הסדר. מעבר לכך שבאותה התקופה סבר הנתבע, כי המגעים שנוהלו עם אייבי יבשילו לכדי הסכם והתשלומים שהיו מתבצעים יועדו, בין היתר, לתשלום החוב לתובעת.

לסיכום, טוען הנתבע כי אין כל שחר לטענות התובעת בתצהירה באשר לכלל החלופות הקיימות לצורך הרמת מסך, וכי בסופו של דבר לא עלה בידי התובעת להוכיח בראיות, כי מתקיימות אותן חלופות, למעט אמירות בעלמא, כפי שהן מופיעות בתצהירו של מנהל התובעת.

לטענת הנתבע, אין כל שחר לכך שהחברה הוקמה אך ורק לתכלית של התחמקות מתשלום חובות, שכן, החברה הוקמה במהלך שנת 2007 ובמשך כשנתיים וחצי שילמה את כלל חובותיה, לכלל הספקים, ביניהם התובעת.

הנתבע פעל בהתאם לדרישת התובעת והחלטות ביהמ"ש, תוך שהוא מצרף את המאזנים של הנתבעת לשנים 2007 ו-2008, בעוד שעיון במאזן של שנת 2008 מעלה כי התובעת קבלה בשנה זו בלבד תשלום של למעלה מ-100,000 ₪ מחברת ההפקה ומשכך לא ברור כיצד ניתן היה לטעון כנגד הנתבע שלא הייתה כל כוונה לחברת ההפקה לשלם לתובעת.

ביחס לטענתה האחרונה של התובעת כנגד הנתבעים, לפיה, נוהלה החברה על ידי הנתבע, תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים, טוען האחרון כי לצורך הוכחת טענה זו היה על התובעת לפנות למומחה מטעמה שיוכח במספרים מדוע נטען כי החברה נוהלה באופן רשלני תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים.

לטענת הנתבע, התובעת קבלה את המאזנים כפי שנדרשו על ידה כדין ואפילו לא טרחה לגשת ולבחון האם ניתן לראות ממסמכי הנהלת החשבונות שניהלה הנתבעת, כי ענין לנו בניהול רשלני תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים ואין לה לתובעת אלא טענות בלתי מבוססות.

אשר על כן, עתר הנתבע לדחית התביעה כנגדו, תוך חיובה של התובעת בהוצאות לדוגמא.

דיון:

למעשה, התובעת עותרת לחיובו של הנתבע מכח הרמת מסך.

טענות הנתבע להעדר קיומו של חוב, כמו גם טענתו באשר לזהות הנתבעת, מעבר לטענותיו באשר להעדר עילה להרמת מסך, נטענו אמנם באריכות במסגרת כתב ההגנה ותצהיר העדות הראשית שהוגש על ידי הנתבע, אלא שבמהלך עדותו ניכר כי איננו עומד על טענות אלו וטוב שכך, שכן, עיון במסמכים שצורפו על ידי הצדדים שניהם, מעלה כי נעשתה ערבוביה בין שמה של הנתבעת 1 לבין חברה אחרת שמנוהלת בפועל על ידי הנתבע.

בעוד שההתקשרות בין התובעת לבין הנתבעים נעשתה באמצעות פרקסיס אינטרטיימנט, הרי שנספח ג' שצורף לתצהירו של הנתבע, בקשר עם הסרט נשוא התביעה שלפני, חתום על ידי הנתבעת.

זאת ועוד, בחקירתו, הודה הנתבע למעשה כי אין כל חשיבות לזהות הנתבעת, באשר לכל היותר מדובר היה בטעות סופר. בהמשך חקירתו של הנתבע, אישר האחרון כי הנתבעים אינם מתכחשים לסכום וכי זה היה משולם לידי התובעת אם היה ברשותה של הנתבעת כספים, לרבות בדרך של קבלתם באמצעות העברת תשלומים על ידי מר אייבי.

חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה לפיה בחר הנתבע להגיש בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה רק ביחס אליו, להבדיל מהחברה הנתבעת ומשכך, הכיר בחוב הנטען כלפי החברה.

חרף נסיונו של הנתבע לזגזג במהלך עדותו באשר להודאה בחוב, נראה כי בסופו של דבר הנתבעים מודים בביצועה של העבודה על ידי התובעת, במסגרת הסכם ההתקשרות שבין הצדדים וממילא בקיומו של החוב כלפיה, כאשר המחלוקת היחידה ביחס אליה נותר לבית המשפט להכריע, הינה באשר להרמת המסך הנטענת על ידי התובעת כנגד הנתבע.

הרמת מסך:

סעיף 6 א' לחוק החברות, תשנ"ט – 1999, קובע כדלקמן:

"(1) בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

1. באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
2. באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר, באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה";

עיון בדברי ההסבר להצעת החוק (ר' הצעת חוק החברות (תיקון) התשס"ב – 2002, ח' בתמוז תשס"ב, 3132, 18.6.02, בעמוד 638) מלמד, כי מגמת המחוקק היא צמצום הרמת המסך וכך נכתב בדברי ההסבר:

"מוצע לקבוע כי המקרים שבהם יוחסו חובות החברה לבעלי המניות, יהיו אך ורק כאשר נכון, צודק ויעיל לעשות כן ובהתקיים אחד מן המקרים המפורטים בסעיף המוצע. בכך בעצם צומצמה האפשרות להרמת מסך לרשימת מקרים סגורה, ובלבד שנכון צודק ויעיל לעשות כן"...

לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו בעל פה, ניתן לומר באופן ברור כי מדובר בחברה שצברה חובות רבים, לא טרחה לשלם את חובותיה לכלל ספקיה מהם קיבלה שירותים, ואף לא שכר לעובדיה, תוך שהחברה פועלת במימון דק, כפי שהנתבע הודה במהלך עדותו, כי החברה הסתמכה על הבטחה של תום אייבי לצורך מימון הפרויקט כולו ורק על סמך אותה הבטחה, שלא גובתה בחוזה בכתב, הלך והתחייב הנתבע בשם החברה כלפי ספקים בסכומים גדולים ובפועל נכשל בניהול הפרויקט בסופו של דבר.

לטענת ב"כ התובעת, הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה המינימלי כדי להדוף את התביעה. אילו היה רוצה הנתבע להראות שפעל כדין בתום לב ומתוך כוונה אמיתית, תוך שהוא מאמין באמת ובתמים שהחברה תוכל לשלם עבור שירותי העריכה שקבלה מהתובעת, היה יכול בקלות להמציא מסמכים חשבונאיים ודפי חשבון להראות שבתקופה שבה קיבל את שירותי העריכה, יכול היה להאמין שהחברה תוכל לשלם את החובות.

לטענת התובעת, בהינתן כי כל זאת לא נעשה על ידי הנתבע ולאחר שבוחנים את כלל המרכיבים המצויים בתיק, מגיעים למסקנה לפיה יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע.

עוד הפנה ב"כ התובעת להתנהלותו של הנתבע לאחר שהוגשה התביעה, כך למשל מייל שנכתב לגבי הנתבע לידי ב"כ התובעת, במסגרתו נכתב באופן מפורש כי הכסף התקבל לצורך תשלומו לתובעת.

בכך הציג הנתבע מצג שווא כלפי התובעת, אשר הסתמכה על הצהרת הנתבע ושינתה את מצבה לרעה.

זאת ועוד, העדר זימונם של מר דימרי ומר אייבי, כמו גם עדה נוספת שהייתה אמורה להעיד ולא התייצבה מטעם הנתבע, מחזק את טענות התובעת לפיהן הנתבע לא עמד בנטל הנדרש להוכיח את טענותיו וכן מקים את החזקה שדווקא העדת עדים אלו כנראה הייתה פועלת לרעתו.

האם פעל הנתבע כלפי התובעת בחוסר תום לב, תוך שהוא מודע לכך שהחברה הנתבעת לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת, בין אם מדובר במימון דק ובין אם מדובר בסיכונים בלתי סבירים שנטלה על עצמה החברה, בהתאם לטענות התובעת ?

לצורך מענה על שאלות אלו, יש צורך בבחינת התנהלות הצדדים בתיק שלפני, בדרך של התחקות אחר מערכת היחסים שנוצרה בין הצדדים.

אין חולק, כי מערכת היחסים שבין הצדדים נרקמה לאחר שהנתבעת באמצעות המפיק / הבמאי מר תום אייבי, אישר לעבוד עם התובעת וכי הקשר בכללותו נוהל מול מר אייבי ומול מנהלות ההפקה הישירות אצל הנתבעת, הגברות אסידו והדסי בכר.

עוד אין חולק, כי הנתבע לא נטל חלק בעריכת הסרט בפועל, למעט ביקורים קצרים ולעתים רחוקות, כפי שהעיד מנהל התובעת במהלך עדותו וכפי שהדברים באים לידי ביטוי בתצהירי העדות הראשית שהוגשו על ידי הצדדים שניהם.

למעשה, הצדדים מאשרים, כי הנתבעת שילמה לידי התובעת את כל החשבוניות שהוצאו על ידה במהלך תקופת ההתקשרות שבין הצדדים, אשר נמשכה בין שנתיים וחצי לשלוש, למעט שלוש החשבוניות האחרונות במהלך יולי עד ספטמבר 2009, נשוא כתב התביעה שלפני.

התובעת סומכת את כל יהבה לצורך הוכחת עילת התביעה שלה כנגד הנתבע על תחושות ומצגים אשר הוצגו למנהל התובעת על ידי מי מטעם חברת ההפקה – הנתבעת. מנהל התובעת העיד, כי כל המסמכים אשר נדרשו על ידי בא כוחו במסגרת ניהול ההליך, ככל הנראה הועברו על ידי הנתבעת ובתשובה לשאלת ב"כ הנתבע אלו ראיות יש לתובעת על מנת להוכיח את טענותיה כפי שהן באות לידי ביטוי בכתב התביעה, השיב כי רק עדותו שלו.

מנהל התובעת לא יכול היה להתייחס למסמכים שסיפקה הנתבעת לידי התובעת בהתאם לצו גילוי מסמכים שבין הצדדים, לרבות מאזני בוחן לשנים 2007 ו-2008, באשר לטענתו ועל פי מיטב ידיעתו, אין בידי התובעת את אותם המסמכים.

מנהל התובעת העיד כי, הנתבעת יצרה רושם של חברה איתנה ולעניות דעתו: "חברה שמסתובבת עם מרצדס ועושה פרמיירות מאד עשירות וממוקמת במקום יוקרתי, פרויקט ששווה מליוני שקלים והיה לחברה כסף לשלם לנו, פרויקט כזה עולה בסביבות 500-600 אלף..." (ראה פרוטוקול דיון מיום 25.5.14, מול השורות 10-12 בעמוד 4) מחזקת את הרושם באשר לאיתנותה.

בהמשך, כאשר נשאל על ידי ב"כ הנתבע האם מהמסמכים שהועברו על ידי הנתבעים לתובעת ואשר חלקם אף צורפו לתצהירו של הנתבע, ישנה איזושהי אינדיקציה שמבססת את טענות התובעת, השיב כי איננו יודע לענות על השאלה.

כך גם לא ידע להשיב מדוע, אם לטענת התובעת לא קיבלה את כל מסמכי החברה בניגוד לצו גילוי מסמכים, לא פנה בבקשה מתאימה לבית המשפט וכן לא ניתן על ידו כל הסבר מניח את הדעת לטענתו, לפיה, החברה הציגה את עצמה כבעלת ממון כלפי חוץ, בבחינת מצג שווא, עם הטענה לפיה מעולם לא שילמה הנתבעת את החשבוניות במועד, אלא באיחור ניכר.

לטענת מנהל התובעת, כפי שהדברים הוצגו על ידי נציגי הנתבעת עובר להתקשרות ובמהלכה, מר תום אייבי ייצג את חברת ההפקות, בנוסף לכך ששימש כבמאי בסרט.

עוד טען מנהל התובעת, כי במהלך ההתקשרות שבין הצדדים, בשל קושי במוסר התשלומים של הנתבעת, פנה בעיקר לנתבע, אשר נתן לו תחושה שהחברה אמידה והכל ישולם.

לטענת מנהל התובעת, מדובר היה בתקציב של כמעט 3 מיליון ₪ , בעוד שעלות עריכת הסרט הינו כ-600,000 ₪ ולפיכך, לדבריו, היו עודפים שהחברה בחרה שלא לעמוד בהתחייבויותיה כלפי התובעת, כמו גם כלפי ספקים אחרים.

גרסה זו של התובעת נטענה לראשונה במהלך עדותו של מנהל התובעת, מבלי שצורפה אינדיקציה או ראיה כלשהי לאמיתות עובדות אלו בענין התקציב, כמו גם עלות עריכת הסרט וממילא, אין ליתן לכך כל משקל ראייתי שיש בו כדי לתמוך בטענות התובעת, בוודאי אין בכך כדי להוכיח כי בשלב כלשהו היו כספים מיותרים לחברה לצורך תשלום לתובעת.

מנהל התובעת הצהיר במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמו וחזר על כך במסגרת עדותו בפני, כי הנתבעת איחרה כמעט תמיד בתשלומי החשבוניות, אלא שבמציאות נראה כי התובעת "השלימה" עם מוסר התשלומים של הנתבעת ובשום שלב עד למועד הוצאת המכתב של הנתבע לתובעת במהלך חודש ספטמבר 2009, לא פנתה בכתב לנתבעת או למי מטעמה, בטרוניה באשר לאותו מוסר תשלומים ירוד, שאינו עומד בקנה אחד עם מצג השווא שנטען שהחברה הציגה, כאילו הינה בעלת ממון רב ואין לה כל קושי לעמוד בהתחייבויותיה.

דווקא התחקות אחר התנהלות הצדדים כולם במהלך ההתקשרות, החל ממועד ההתקשרות ועד למועד הגשת התביעה ואף לאחריה, מעלה כי אכן נעשו נסיונות לשלם את החוב הבלתי מוכחש בגין עבודתה של התובעת לצורך עריכת הסרט, בדרך של קבלת התשלום ממר אייבי, בעוד שהנתבע סירב לכל אורך הדרך ליטול התחייבות אישית ולערוב לתשלום החוב.

נראה כי טענות התובעת הועלו בדיעבד, בעת שהתובעת הבינה כי הנתבעת לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה, בשל הותרת חוב של מר אייבי לנתבעים בסכום של למעלה מ-200,000 ₪, תוך נסיונות מנהל התובעת לגשר בין הפערים והמחלוקות שנוצרו בין מר אייבי לבין הנתבעים, ומשזה לא צלח, הוגשה התביעה שלפני.

מנהל התובעת עשה רושם של אדם אמין, ישר והגון, שכל חייו התעסק בתעשיית הסרטים ואשר באמת ובתמים סבר לכל אורך ההתקשרות שבין הצדדים, כי לא יהא מצב שבו לא ישולם לו מלוא שכרו/ עמלו, כאשר הוא נאלץ להוציא מכיסו כספים לצורך ביצוע הפרויקט לעובדיו ומכאן האכזבה הרבה שנחל בסופו של דבר, כשחש שנפל בין הכיסאות באמצע של סכסוך בין שותפים שאינו מעניינו.

נתתי אמון מלא בעדותו של מנהל התובעת באשר לכל השתלשלות העניינים, בוודאי בקשר עם ביצוע העבודה במלואה והתחייבות הנתבעת לשאת בתשלום יתרת החוב שנותרה וכן בקשר להתרשמותו הסובייקטיבית לעניין יכולתה של הנתבעת לפרוע את התחייבויותיה, גם אם באיחור, עניין זה ככל הנראה גם מתיישב עם אופי ההתנהלות והנוהג ב"תעשיית הסרטים". עם זאת, בחינת מכלול הנתונים, לרבות משך הזמן שבו עבדו הצדדים יחדיו, התשלומים שבוצעו במהלך תקופה זו, העובדה כי עסקינן בשלוש חשבוניות אחרונות של הסרט, הניסיונות לגבות את החוב של מר אייבי לחברת ההפקה, בין היתר, לצורך תשלום יתרת החוב לתובעת, שלא צלח והעובדה כי עסקינן בעדות יחידה של בעל דין מטעם התובעת שאיננה נתמכת באסמכתאות חיצוניות לה, מובילה למסקנה לפיה, לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה להרמת מסך ההתאגדות שבין הנתבעת לנתבע.

התייחסות מנהל התובעת למצגי שווא שהציג הנתבע כלפיו, בעיקר לאותו מייל שהוציא הנתבע לב"כ התובעת, לפיו התשלום בגין יתרת החוב לתובעת מצוי בידיו, רובם ככולם ניתנו על ידו לאחר שפרץ הסכסוך בין הצדדים כולם, קרי, הרבה לאחר שנוצר החוב והוגשה התביעה שלפני וגם לאחר שנעשה ניסיון לגבות את החוב של מר אייבי לחברת ההפקה, שלא צלח ומשכך, אין התובעת יכולה להישמע בטענה לפיה הסתמכה על מצגים אלו ושינתה מצבה לרעה- לכל היותר יכולה התובעת להתאכזב מכך שלא תראה פרי מעמל רב שהושקע על ידה ושכרה יצא בהפסדה ואולם במועד שבו נטען כי הוצג מצג השווא על ידי הנתבע, לא היה שום שינוי במצבה של התובעת.

בהינתן כי נטל ההוכחה מוטל לכל אורך הדרך על התובעת, שעה שאין חולק כי הנתבעים המציאו לידי התובעת את כל התיעוד והאסמכתאות שנדרשו להמציא, במסגרת צו גילוי מסמכים ובהעדר הגשת בקשה מתאימה על ידי התובעת להמצאת מסמכים נוספים מטעם הבנק, שם נוהל חשבונה של הנתבעת, בהנחה כי היה בכך כדי לסייע בידי התובעת להוכיח את טענותיה, הרי שלמעט תחושות סובייקטיביות והשערות בדיעבד של מנהל התובעת, בבחינת עדות יחידה של בעל דין, לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה בהתאם לנדרש בדין האזרחי.

הנתבע טען כי לאור הסכסוך בינו לבין שותפו לשעבר מר דימרי לא זימן אותו לעדות ואולם דבר לא מנע מהתובעת לזמנו כמו גם עדים נוספים על מנת לתמוך בגרסת התובעת, מר אייבי וכד', באשר נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובעת וזה לא הורם על ידה.

הנתבע הודה כי בשל ניהול כושל של עסקיו וחובות שנוצרו לאותן חברות, לרבות חובות אישיים כתוצאה מערבות אישית שלו לנושים, נאלץ לפתוח בהליך של חייב מוגבל באמצעים ואולם לדבריו בימים אלו סיים לשלם את כלל חובותיו ואין בכך כדי לחייבו באופן אישי מקום בו בחר שלא להתחייב.

סיכומו של דבר, לא מצאתי כי התובעת הוכיחה כי צודק ונכון להורות על הרמת מסך ויש לעשות אבחנה להפריד בין ניהול עסקי כושל ורשלני- כמו המקרה שלפני שעליו יש להצטער אך הוא לא יביא, ע"פ הפסיקה והחקיקה החדשה, להרמת מסך לבין מה שיצדיק הרמת מסך, בו נוטל הנתבע סיכון בלתי סביר על ידי החברה תוך חוסר תום לב.

סוף דבר:

לא מצאתי לנכון להורות על הרמת מסך מהנימוקים המפורטים לעיל והתביעה נדחית.

נוכח התנהלות הנתבעים במהלך ניהול התיק, העדר תשלום פסק הדין שזכתה בו התובעת כנגד הנתבעת, הכחשת החבות לכל אורך הדרך בכתבי בי הדין בהרחבה, שלא לצורך, ממילא סרבול ההליך, כפי שהדברים באים לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון ובהינתן כי התובעת סברה בתום לב כי בכוונת הנתבעים לשלם לה את יתרת החוב ,שאם לא כן לא הייתה מגישה את התביעה, אינני מוצאת לנכון לחייב את התובעת בהוצאות לטובת הנתבע וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ז סיוון תשע"ד, 25 יוני 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה