מחלוקת התעוררה בין הנאמן והחייב בעניין תביעת החוב שאישר בעל התפקיד, ודומה כי דין עמדת כונס הנכסים הרשמי להתקבל ברובה, בהיותה מאוזנת והולמת היטב את הדין החל.
בקצירת האומר, אעיר כי צודק הכונס הרשמי בכך כי לחייב מעמד כ"נפגע" לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל, המאפשר לו דה-פקטו להגיש ערעור על הכרעות הנאמן בתביעות חוב, כל אימת שהוא מראה אינטרס ממשי שלו שיכול להתקפח. כך למשל, מקום בו עומדת על הפרק, ולו באורח אפשרי ולא וודאי עדיין, הצעת הסדר נושים שיכולה להכשל בשל תוספת למצבת הנשיה.

כמו כן, צודק כונס הנכסים הרשמי בקביעתו, כי יש ממש בטענות החייב בדבר חלק מהרכיבים שהתקבלו: בין היתר, פסיקת רכיב שכר-טרחה מקום בו לא הוכח ייצוג משפטי לטובת הנושה בהליכי הוצאה לפועל, ולא צורפו אסמכתאות מתאימות; וכן כי את הריבית וההצמדה יש לחשב בהתאם לסעיף 134 לפקודה; יוצא, כי בעניינים ספציפיים אלו, דין הערעור להתקבל.
מנגד, אין אני יכולה לקבל את עמדת כונס הנכסים הרשמי בכל הנוגע לתביעת חוב שהוגשה כשאינה ערוכה כדין. בעניין זה, ובעיקר עקב הנטיה ההולכת וגוברת בפסיקה להילך לקולא ולא להרבות בדחיית תביעות חוב מטעמים טכניים, הרי שהנטיה הינה להתייחס לתביעת חוב שכזו כתביעה שהוגשה במועד, כאשר היא סובלת מפגמים, ולא ככזו שלא הוגשה. אי לכך, הרי שקבלתה באיחור נעשית בהתאם לשיקול הדעת החופשי יותר שיש לבעל התפקיד ולבית המשפט בעניין פגמים דיוניים, ולא בהכרח לפי המבחן המחמיר יותר של סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל.

כך נפסק מספר פעמים בבית משפט זה, אף טרם ההלכה החדשה והמקלה שקבע בית המשפט העליון בעניין הארכות מועד; יוצא, כי לאחר הלכה זו והקו שהתוותה, הדברים נכונים מכוח קל וחומר. אי לכך, הרי שבנקודה זו אמנם יש לדחות את טענות החייב לדחייית תביעת החוב מפאת איחור בהגשתה, כפי שגורס אף הכונס הרשמי – אולם זאת מטעמים אחרים, כפי שהוסבר לעיל.

אי לכך, ערעורו של החייב מתקבל באורח חלקי, הכל כאמור בהחלטתי זו.

בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות.

ניתנה היום, י"ז אדר תשע"ג, 27 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.