לפני בקשה שכותרתה "בקשה לתיקון טעות בפסק דין".

עניינה של בקשה זו פסק דין שניתן ביום 26.1.14, על דרך הפשרה, בשני ההליכים שבכותרת, אשר הדין בהם אוחד (להלן: "פסק הדין").

פסק הדין ניתן על יסוד הסכמת הצדדים בדיון מיום 12.3.13 בדבר הכרעה בתובענות בדרך פשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, וזאת על יסוד מכלול החומר בתיק בית המשפט, לרבות סיכומים בכתב, וללא הנמקה.

הבקשה עוסקת בהכרעה שניתנה בגדר פסק הדין באשר לתא"מ 26238-04-10.

המבקשים הם הנתבעים בתא"מ 26238-04-10 (והתובעים בהליך הנוסף שבכותרת).

בגדרו של פסק הדין, נדחתה התביעה בתא"מ 26238-04-10 כנגד המבקשים (וכן נדחתה ההודעה לצד ג' בהליך זה).

באשר להוצאות הליך זה נקבע: "אין הוצאות למי מהצדדים בגין ההליך בת"א 26238-04-10".

בבקשתם הנוכחית עתרו המבקשים (אשר התביעה כנגדם נדחתה) להוסיף לקביעה הנ"ל הבהרה ו/או תיקון, לפיהם הקביעה בפסק הדין בדבר אי פסיקת הוצאות למי מהצדדים הינה "למעט הוצאות הדיון מתאריך 13.7.10".

תיקון זה מבוקש בהקשר להחלטת כב' הרשמת כץ, בדיון בבקשת רשות להתגונן שנערך לפניה ביום 13.7.10, בו ניתנה למבקשים רשות להתגונן מפני התובענה, תוך קביעה כי הוצאות אותה ישיבה, בסך של 1,500 ₪, יושתו על מי מהצדדים בהתאם לתוצאות הדיון בהליך העיקרי.

לטענת המבקשים, נוכח תוצאת ההליך - דחיית התביעה כנגדם, יש להשית את סכום ההוצאות הנ"ל על המשיבה 1, היא התובעת בהליך זה.

בעניין זה טענו, כי הסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף של החלטה, לעניין מתן פסק דין לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984, לא כללה ויתור מפורש על זכותם בעניין זה ובית המשפט אף לא התייחס לכך במפורש בפסק הדין.

המשיבה 1 מתנגדת לבקשה. לטענתה, אין מדובר בבקשה לתיקון טעות סופר, טעות קולמוס או השמטה מקרית, אלא בבקשה לתיקון מהותי בפסק הדין, ולמעשה בערעור מוסווה על תוכנו של פסק הדין, שאינו אפשרי. כן נטען, כי בהתאם להסכמת הצדדים, פסק הדין ניתן על יסוד מכלול החומר בתיק בית המשפט, היינו לרבות החלטת כב' הרשמת כץ מיום 13.7.10.

דין הבקשה להידחות.

סמכות בית המשפט להורות על תיקון טעות שנפלה בפסק דין או בהחלטה אחרת שניתנה על ידו קבועה ומוגבלת להוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984, כאשר המונח "טעות" הוגדר בסעיף זה כ"טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה".

בבקשה זו מבוקש, למעשה, כי בית המשפט ישנה ויסייג את פסיקתו בעניין אי חיוב בהוצאות ההליך בתא"מ 26238-04-10, כך שבסופו של דבר, ובניגוד לקביעה הנוכחית בפסק הדין, המשיבה 1 כן תשלם לידיהם את הוצאות ההליך.

איני סבורה, כי בקשה מעין זו הינה בקשה לתיקון "טעות" כמשמעותה בסעיף 81 הנ"ל, אלא בקשה לשינוי ממשי, וקוטבי, של קביעה מפורשת בפסק הדין. מכאן, שאין לבית משפט זה סמכות להעתר לבקשה.

מעבר לכך, וכאמור בפסק הדין, הכרעת בית המשפט ניתנה לאחר שבית המשפט עיין "במכלול החומר בתיקים" ופסק כפי שפסק, בהתאם לשיקול דעתו וכחלק מהכרעה כוללת אשר ניתנה ביחס להליכים אלו. מכאן, שאין הצדקה לקבלת הבקשה אף לגופה.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ד אדר תשע"ד, 24 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.