בפני תביעה לפירוק שיתוף, כמו גם תשלום נזקיהם הנטענים של התובעים.

אשר לתביעה לפירוק שיתוף, עניין זה כבר הוכרע על ידי בפסק דין מיום 28/12/11.

נותרה איפוא להכרעה המחלוקת בין הצדדים באשר לנזקיהם הנטענים של התובעים.

התובעים טוענים כי הינם בעלי זכויות במקרקעין הידועים כחלקה 2 בגוש 17681 בכפר כאוכב (להלן: "המקרקעין"). התובע 2 טוען כי רכש את המקרקעין מכספו ורשם את הזכויות על שם אמו, התובעת 1. התובעים טוענים כי רכשו את המקרקעין לא מעובדים ובהם שיחים, עצים וקוצים. התובעים טוענים כי בעת רכישת המקרקעין הובהר להם בידי הבעלים האחרים כי קיימת תכנית חלוקה אשר הוצעה בידי מנהל מקרקעי ישראל ולטענתם של התובעים הם קיבלו את הצעת החלוקה מטעמו של מנהל מקרקעי ישראל ובהתאם פנו בבקשה להעתקת אילנות מוגנים מן החלקה. לטענת התובעים הבקשה אושרה והתובע 2 החל להכשיר את החלקה לנטיעת עצי זית, גידר את המקרקעין נשוא התובענה ואף נטע בהם 25 עצי זית.

התובעים טוענים כי לא אחת ביקרו במקרקעין אנשי מנהל מקרקעי ישראל , רשות שמורות הטבע וקק"ל, התובע 2 הציג להם את המסמכים המראים את בעלותו במקרקעין והללו עזבו את המקום, עד אשר ביום 28/3/10 בשעות הבוקר המוקדמות (03:00 לפנות בוקר) נכנסו הנתבעים למקרקעין, עקרו את עצי הזית, הרסו את הגדר מסביב והותירו אחריהם שלט כי אין להיכנס למקרקעין האמורים.

התובעים טוענים כי במקרקעין נותרו ארבעה עצי זית אשר הנתבעים ניסו לכרות בגרזן ללא הצלחה. התובעים טוענים כי הוגשה תלונה במשטרה, אך משהוברר כי אנשי מנהל מקרקעי ישראל ביצעו את הכניסה למקרקעין נשוא התובענה, נסגר תיק החקירה.

התובעים טוענים כי לאחר שנשתלו שוב בחלקה עצי זית, גילה התובע 2 ביום 19/3/10 כי אנשי מנהל מקרקעי ישראל שבו ועקרו את חלקם הגדול והציבו שלט האוסר על הכניסה למקום.

התובעים טוענים כי הנתבעים התרשלו, הפרו חובה חקוקה והסיגו גבול בהתאם להוראות סעיף 29 לפקודת הנזיקין. התובעים טוענים עוד כי מעשי הנתבעים מהווים מטרד ליחיד.

התובעים טוענים לנזק בגין הריסת השער והגדר, עקירת עצי הזית, גניבת מוטות ברזל והוצאות שונות בסך של 30,000 ₪. מכאן תביעת התובעים לתשלום נזקיהם בידי הנתבעים.

הנתבעים (רשות הפיתוח ומדינת ישראל – שניהם באמצעות מנהל מקרקעי ישראל) טוענים כי מדובר במקרקעין המצויים ברובם המכריע בבעלות הנתבעים (סך של 48,518 מ"ר מתוך חלקה של 58,223 מ"ר). הנתבעים טוענים כי המו"מ באשר לאופן החלוקה התנהל לאורך השנים מאז 2005, אך לא בשל לכלל הצעת חלוקה המוסכמת על הצדדים. הנתבעים טוענים כי התובע פנה לקרן הקיימת לישראל בבקשה להעתקת/כריתת עצים בחלקה. לטענת הנתבעים ועוד בטרם ניתן אישור או נתקבלה החלטת המנהל באשר להצעת החלוקה, התגלה למפקחי הנתבעים כי התובע 2 כרת את עצי הבר במקרקעין נשוא התובענה ונטע במקומם עצי זית. פקחי מנהל מקרקעי ישראל

פעלו לפינוי הבנוי והנטוע בשטח ביום 28/3/10. כך נעשה אף ביום 15/4/10, כאשר התובע 2 שב לחלקה ושוב חזר על מעשיו. הנתבעים טוענים איפוא, כי התובע 2 אילץ את הנתבעים במעשיו, לפעול על מנת להגן על המקרקעין ומשכך אין ולא יכולה להיות לו טענה כלפי התנהלות הנתבעים.

הנתבעים טוענים כי לתובע 2 כלל אין זכויות במקרקעין נשוא התובענה והוא אף לא המציא כל מסמך המבהיר עניין זה. לטענת הנתבעים ומשבחר התובע 2 לקבוע עובדות בשטח תוך ניסיון להשתלט על חלק מהמקרקעין מבלי לקבל הסכמת יתר השותפים, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. הנתבעים טוענים כי התובע 2 ביצע פלישה לא חוקית למקרקעין נשוא התובענה תוך שהוא נוטל את החוק לידיו ואף חזר על מעשיו אלו. משכך, ככל שנגרמו לו נזקים כלשהם המוכחשים בידי הנתבעים הרי שאין הנתבעים חבים בהם ומשכך טוענים הנתבעים כי יש לדחות תביעת התובעים.

דיון :

לכתב התביעה צורף נסח רשם המקרקעין המעיד על זכויותיה של התובעת 1 וזכויותיהם של הנתבעים כולם במקרקעין נשוא התובענה. מנסח זה ניתן ללמוד כי התובע 2 הינו חסר זכויות במקרקעין נשוא התובענה ומשכך יש לדחות טענת התובע 2 כי הינו בעל זכויות במקרקעין האמורים.

התובע 2 הצהיר כי רכש את הזכויות במקרקעין ורשם את הרכישה ע"ש אמו. כאשר נשאל בדבר רישום הזכויות במקרקעין ענה כי מדובר ב"עניין משפחתי אישי" וכי אמו הינה כבת 85 מרותקת למיטתה ואינה בקיאה בעובדות (ראה עמ' 14 שורות 12-16 לפרוטוקול). די בכך על מנת לדחות את תביעתו של התובע 2, בכל הנוגע לזכויותיו במקרקעין האמורים ולעילות התביעה הנובעות מן הזכויות האמורות.

עצם הרכישה והרישום ע"ש אחר, כאשר לא ניתן לה הסבר מניח את הדעת ובמקרה אשר בפני לא ניתן לה הסבר כלל, פרט לאמירה הכללית כי מדובר בעניין משפחתי אישי, יש בה על מנת להעיד על תום הלב של התובעים כפי שיתברר להלן.

התובעים מיקדו טענותיהם בעילות מתחום פקודת הנזיקין וטענו כי הנתבעים, אשר שניהם שלוחיה ומייצגיה של מדינת ישראל, אחראים ברשלנותם לנזקי התובעים. עוד נטענה בכתב התביעה הפרת חובה חקוקה והסגת גבול בהתאם לסעיף 29 לפקודת הנזיקין. טענה נוספת הינה באשר למעשי הנתבעים אשר מהווים מטרד ליחיד בהתאם להוראות סעיף 44 לפקודת הנזיקין.

בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)תשי"ב 1952 , הרי שאין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה אשר נעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית, אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה.

כאמור, טוענים התובעים כי הנתבעים נכנסו אל תוך המקרקעין המשותפים, עקרו מתוכם עצי זית אשר ניטעו במקום על ידי התובע 2 והרסו את השער והגדר אשר התקין במקום. הנתבעים מודים כי אכן עשו כן, על מנת לפנות את הנטיעות והבניה אשר ביצע התובע 2 במקרקעין המשותפים, כאשר הוא מבקש לקבוע עובדות בשטח ובטרם התקבלה תכנית חלוקת המקרקעין מסודרת המורה על פירוק השיתוף בין השותפים במקרקעין.

הטיב לתאר זאת העד מטעמם של הנתבעים, המפקח מר אמיר דרור "כשאני מגיע לשטח כשומר אדמות המדינה ורואה פלישה , אני לא יכול לעשות חקירה שתיערך 20 שנה כדי לראות מי הפולש. אני מגיש את החומר לממונים עלי וברגע שמתקבל האישור, אנו מבצעים את הפינוי. זה נוהל של פלישה טריה" (ראה עמ' 21 שורות 1-4 לפרוטוקול). עוד הוסיף המפקח והסביר כאשר נשאל איך ידע שיש פלישה בשטח "עשיתי סיור בשטחים של הנפה שלי וראיתי"(ראה עמ' 21 שורות 20-21 לפרוטוקול). הנה כי כן, נעשו מעשי הנתבעים בתחום הרשאה חוקית על פי חוק המקרקעין, מתוך אמונה סבירה בתום לב בקיומה של הרשאה חוקית, כך שאף לו היו מוכחות יסודות העוולות בדבר הפרת חובה חקוקה, הסגת גבול ומטרד ליחיד, והתובעים כלל לא פירטו כיצד זה מתקיימות העוולות האמורות, הרי שהתביעה בגינן כנגד הנתבעים הייתה נדחית.

אשר לעוולת הרשלנות.

טוענים התובעים כי הייתה חובה על הנתבעים לברר מיהו זה אשר עושה שימוש במקרקעין המשותפים בטרם פינוי אותם מקרקעין. עוד טוענים התובעים כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית כלפיהם בכך שלא פנו לקבלת סעד של פירוק שיתוף או כל סעד אחר (צו פינוי).כן טוענים התובעים כי חלה על התובעים חובה שלא להפריע לשימוש סביר אשר עושים התובעים במקרקעין המשותפים.

כאמור, בזמנים הרלבנטיים לתובענה זו, עוד טרם מתן פסק הדין המורה על פירוק השיתוף ואופן חלוקת המקרקעין בין השותפים, היו היחסים בין התובעים לנתבעים יחסי שיתוף במקרקעין ובעלותו של כל אחד ואחד מהם התפשטה על פני חלק בלתי מסוים בהתאם להוראותיו של סעיף 27 לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969. כלומר כל אחד ואחד מן השותפים רשאי לבצע "שימוש סביר" ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר.

כבר נקבע בפסיקה לא אחת כי פעולה של בניה ונטיעה במקרקעין משותפים, אינה מסוג הפעולות שרשאי שותף בודד לבצע.

וראה בעניין זה האמור בת"א (חי) 8802/01 מינהל מקרקעי ישראל נ. יוסף מוחמד סלימאן מחמיד (ניתן ביום 9/10/03).

אף הפסיקה אשר ציטטו התובעים לעניין זה, קובעת כי אחד התנאים לכך שלא ימנע שימוש במקרקעין משותפים מאחד השותפים, הינו כי השימוש סביר וכי אינו מפריע ליתר השותפים

ראה ע"א 458/82 וילנר נ. גולני ואח' פ"ד מב(1) 49 . כך שהתובעים לא יוכלו להסתמך על האמור בפסק הדין האמור בתמיכה לתביעה לאפשר להם לעשות שימוש בלתי סביר במקרקעין משותפים.

גם פס"ד בעניין פלוני נ. פלוני ואח' (רע"א 7979/10 ניתן ביום 9/2/11) מצטט את פסק הדין בעניין וילנר, כך שאף עליו לא יוכלו התובעים להסתמך בטיעוניהם.

התובעים טענו כי הוצעה תכנית חלוקה על ידם לנתבעים וכי אף ניתן אישור קק"ל לעקירת עצי הבר אשר במקרקעין. אלא שמהראיות אשר הוצגו בפני עולה תמונה שונה לחלוטין. מעדותו של מר אמיר דרור מטעמם של הנתבעים (נ/1) עולה כי יתר הנתבעים, מלבד נתבעים 1-2 הגישו הצעת חלוקה לנתבעים 1-2 כבר בחודש 4/05 וכי הצעה זו נדחתה בידי הנתבעים 1-2 והוכנה הצעה נגדית ב 1/07. מאחר ולא כל בעלי המקרקעין הסכימו להצעת חלוקה זו, לא נחתמה הצעת החלוקה.

בשנת 2009 פנה מי מהנתבעים 3-16 וביקש לחדש את המו"מ בין השותפים על פי הצעת חלוקה חדשה. הצעת חלוקה זו, הובאה לעיונו של הנתבע 2, אך עוד בטרם ניתנה הסכמתו להצעה, קבע התובע 2 עובדות בשטח, גידר חלק מהמקרקעין, כרת עצי בר אשר היו בשטח , הכשיר את הקרקע ונטע בה עצי זית.

מעבר לעובדה כי לתובע 2 אין כלל זכויות במקרקעין נשוא התובענה ובהנחה כי פעל בשמה של אמו, התובעת 1 , בעלת הזכויות, הרי שהתובע 2 טען כי עשה זאת מתוך אמונתו כי הצעת החלוקה אשר הוגשה בשנת 2009 הינה הצעה מחייבת. אך כאשר נשאל התובע 2 בחקירתו האם הוא יכול להציג הסכמת כל השותפים למקרקעין לאותה הצעה הוא השיב בשלילה. אף את הסכמת התובעים עצמם להצעת החלוקה לא יכול היה התובע 2 להציג (ראה עמ' 13 שורות 14-24 לפרוטוקול). גם הבקשה לעקירת עצי הבר אשר הוגשה לקק"ל נותרה בלא אישור של מלוא הגורמים המוסמכים. כאשר נשאל התובע 2 באם הוא יכול להציג אישור המורשה מטעמה של קק"ל לעקירת עצי הבר, הוא השיב כי אין בידיו אישור בחתימת מורשה כי אם המלצת יערן בלבד (ראה עמ' 14 שורות 2-10 לפרוטוקול). על רקע זה נראית טענתו של התובע 2 כי הוא האמין בהסכמת יתר השותפים למעשיו במקרקעין המשותפים, בלתי מהימנה. התובע 2 אף לא טרח להצטייד במלוא האישורים לצורך עקירתם של עצי הבר במקרקעין ולהמתין לאישור מורשה בטרם עקר את עצי הבר ונטע במקומם עצי זית. התובע 2 לא הכחיש כי מעולם לא ניתנה לו הסכמת יתר השותפים במקרקעין לגדר את חלק המקרקעין אותו גידר ועליו נטע את עצי הזית. מטבע הדברים לא הוכח על ידו קיומה של הסכמה שכזו ואף לא אחד מן השותפים האחרים הובא לעדות בפני בית המשפט בעניין זה.

התובע 2 טען כי מדובר בשימוש סביר אותו רשאי כל שותף במקרקעין לעשות. אלא שטענה זו יש לדחות מכל וכל ולטעמי היא אף מעידה על חוסר תום ליבם של התובעים. התובע 2 הינו עו"ד במקצועו, האמון על שמירת החוק וודאי בעל נגישות להוראות החוק הרלבנטיות וידע היטב כי נדרשת לצורך העברת שטח מסוים מתוך המקרקעין לשליטתו הבלעדית, הסכמתם של יתר השותפים. התובע 2 וודאי ידע כי נדרשת הסכמת קק"ל על כל רבדיה (יערן ומורשה מטעם קק"ל) לצורך עקירת עצי הבר בחלקה. כאמור הוקיעה הפסיקה את ניסיונו של שותף במקרקעין להעביר חלק מהם לשליטתו הבלעדית ללא הסכמתם של יתר השותפים ובלא שנעשה פירוק שיתוף, והבהירה כי מדובר בפעולה בחוסר תום לב הנוגדת את האמור בסעיף 14 לחוק המקרקעין לפיו "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר".

ראה ברע"א 6339/97 רוקר נ. סלומון פ"ד נ"ה(1) 199.

על רקע דברים אלו, אין תמיהה כי אחד השותפים, הנתבע 2 , אשר הבחין בניסיון להעביר לשימוש בלעדי חלק מן המקרקעין המשותפים, הגן על המקרקעין ופינה את הפלישה כפלישה טריה. התובע 2 ניסה לטעון כי היה על נציגי הנתבע 2 לברר בטרם פינוי מי הוא זה אשר פלש לשטח. טענה זו אין בידי לקבל ולטעמי היא אף טענה מקוממת. התובע 2 אשר יודע היטב כי אין הצעת חלוקה המאושרת על ידי יתר השותפים, לו עצמו אין זכויות במקרקעין האמורים, נוטל לידיו את החוק ומעביר לשימושו הבלעדי חלק מהמקרקעין המשותפים, מבלי לידע איש מן השותפים האחרים. כאשר מפנה המנהל בתפקידו כשומר המקרקעין את הפלישה עבור כל השותפים במקרקעין, מבקש התובע 2 כי מנהל מקרקעי ישראל יערוך בירור מי הוא זה אשר פלש למקרקעין, שמא היה זה אחד השותפים אשר נטל את החוק לידיו או אי מי אשר כלל אין לו נגיעה למקרקעין האמורים? בנסיבות האמורות, אין חובה זו מוטלת לטעמי, על הנתבעים. המנהל נהג כשורה ובטרם פינוי הפולש נבדק היטב באם קיים הסכם חלוקה (ראה עדות הפקח מר אמיר דרור עמ' 21 שורות 31-33 לפרוטוקול). החובה היא דווקא על התובע 2 להסדיר תחילה את עניין חלוקת הזכויות במקרקעין בין השותפים וזכויותיו שלו כדין ורק לאחר לנטוע במקרקעין אשר יוקצו לו. במילים פשוטות, חובה על התובעים לנהוג כחוק.

התובע 2 עוד מגדיל לעשות ולאחר שפונו המקרקעין מעצי הזית ונתלה שלט אזהרה במקרקעין בידי אנשי המנהל, הוא אינו פונה אל אנשי המנהל על מנת להסדיר את נשוא החלוקה, כי אם נכנס פעם נוספת למקרקעין, מגדר אותם ואף מציב שער ברזל בפתחם, כמו גם נוטע בשנית עצי זית נוספים. אין זו התנהלות בתום לב של שותף במקרקעין המבקש לעשות שימוש סביר בזכותו בהם, זכות שכפי שכבר קבעתי לעיל, כלל אינה מוצאת ביטוי ברישום וספק אם קיימת בכלל, כי אם התנהלות בריונית של מי אשר מבקש להעביר לשימושו הבלעדי חלק מן המקרקעין בלא הסכמת יתר שותפיו.

הנה כי כן, הנתבעים מילאו חובתם והגנו על המקרקעין המשותפים מפני פולשים עבור כל השותפים. משבדק הפקח ומצא כי לא קיימת תכנית חלוקה ובמקרקעין גודר חלק מסוים ואף נטעו בו עצי זית, מהווה הדבר פלישה ומנהל מקרקעי ישראל פעל כדין לפנותה. עדות מר אמיר דרור בדבר הבדיקות אשר ערך, מהימנה עלי בעניין זה. הטענה כי חובת הזהירות הקונקרטית הופרה כאשר הנתבעים אינם פונים לקבלת סעד של פירוק שיתוף או צו פינוי, הינה טענה שדינה דחיה. מאחר והיו אלו התובעים אשר ביקשו לעשות שימוש בלעדי בחלק מהמקרקעין, היה עליהם להשלים את הליך החלוקה והיה דווקא על התובעים לפנות לקבלת סעד מבית המשפט בטרם קביעת עובדות בשטח, בלא עיגון חוקי לפעולותיהם.

זאת ועוד, מכיוון שלכל אחד מהבעלים במקרקעין המשותפים הזכות להגן על המנה שלו בנכס המשותף, יש לאפשר לו לפעול להגנת הנכס כולו כי רק בדרך זו יוכל לפעול להגנת חלקו שלו בנכס.

ראה בעניין זה הדברים האמורים בספרו של המלומד יהושוע ויסמן "דיני קניין בעלות ושיתוף" התשנ"ז 1997 בעמ' 249.

הפסיקה כבר קבעה כפי שפירטתי לעיל כי אין המדובר בשימוש סביר ומשכך, לא הוכח בידי התובעים כי הופרה בידי הנתבעים כל חובת זהירות, לא חובת הזהירות המושגית ואף לא זו הקונקרטית.

לכאורה היה מקום לדחיית התביעה כבר בשלב זה, אלא שלמען סבר את האוזן אפנה לעניין נזקיהם הנטענים של התובעים. ויודגש, המחוקק הקפיד יותר עם שותף במקרקעין שבנה ונטע במקרקעין המשותפים שלא כדין מאשר עם מי אשר בנה ונטע במקרקעין בהם אין לו כלל זכויות. גם כאשר הבניה או הנטיעה נותרת על תילה הרי שגישת המחוקק הינה שיש לפצות הבונה, אך למנוע אותו מלהפיק רווחים מן המעשה אשר עשה שלא כדין.

ראה בספרו של המלומד יהושוע ויסמן "דיני קניין בעלות ושיתוף" תשנ"ז 1997 עמ' 224-225.

התובעים טענו לרכיב נזק העוסק באובדן גדר ומוטות ברזל שפונו מהמקרקעין והותקנו על ידם – אלא שהחשבונית התומכת בהוצאה זו בסך של 6960 ₪ הוצאה ב 1/12. כאשר נשאל מוציא החשבונית , העד מר גדיר מדוע לא הוציא חשבונית בעת ביצוע עבודת הגידור, באם אכן ביצע את העבודה, השיב זה כי הוא כלל לא ביצע עבודת גידור, אלא עזר לתובע 2 שהיו ביניהם קשרים כאלה ואחרים. העד העיד מפורשות כי הוא ייעץ לתובע 2 בלבד "מי שעשה בפועל זה כנראה התובע, אני לא יודע מי" (ראה עמ' 20 שורות 1-3 לפרוטוקול). מכאן כי לא הוכח בפני מה היתה עלות החומרים, לגביהם כלל לא הובאה אסמכתא ואף לא עלות העבודה, היות ומוציא החשבונית אשר הוגשה בפני העיד כי הוא לא ביצע כלל את העבודה הנטענת ונשאלת השאלה בגין מה הוצאה אותה חשבונית. אני קובעת איפוא כי רכיב נזק זה כלל לא הוכח.

התובעים טענו באשר לעצי הזית – לעניין זה הובא תצהירו של מר חושאן עראף (ת/3) אשר הסביר כי לא הוא זה אשר מכר לתובע 2 את עצי הזית, אלא תיווך בינו לבין אלמוני, שלא הובא בידי התובעים לעדות ואותו אלמוני הוא זה אשר הביא לתובע 2 את עצי הזית. הנה כי כן, לא הוכחה עלות רכישתם של עצי הזית ואף עדות מפי ספק עצי הזית לא הובאה, כך שרכיב זה לא הוכח בפני בית המשפט.

התובעים טענו באשר לעלות שער הכניסה לחלקה – אף לרכיב זה לא הובאה כל אסמכתא והתובע 2 טען כי עשה את העבודה בביתו בצוותא עם אחיו. האח לא הובא כלל לעדות ואף לא הובאה אסמכתא לעלות רכישת הברזל. הנה כי כן אף רכיב זה לא הוכח בפני בית המשפט.

אשר לעלות המודד, טרקטור מחפרון ומשאית קרצוף, לכל אלו לא הובאו כל אסמכתאות והטענות בגין עלות רכיבים אלו נותרה בעלמא וללא כל בסיס בחומר הראיות.

לעניין העבודה אשר השקיע התובע 2 בניקוי החלקה וגיזום העצים, עוגמת נפש והוצאות. בעניין זה העיד התובע 2 כי עבודתו כעו"ד לא הופסקה כלל במקביל לעבודתו בניקוי החלקה וגיזום העצים וכי לא נגרמו לו הפסדי השתכרות (ראה עמ' 15 שורות 5-9 לפרוטוקול). יתרה מזו, קביעת פיצוי בגין רכיב נזק זה כמוה כמתן פרס למי שמעשיו נועדו ליצור שליטה בלעדית ובלתי חוקית במקרקעין משותפים בלא הסכמת יתר השותפים. זאת ועוד – לתובע 2 אין כלל זכויות במקרקעין האמורים ומשכך אין בידו עילת תביעה בהעדר יריבות עם הנתבעים. אף אם התובעת 1 תובעת נזקיה בגין עבודתו של התובע 2, לא הוכח כלל כי התובע 2 הועסק על ידה על כל המשתמע מכך. משכך, אין לפצות התובעים בגין רכיב זה.

לסיכום נקודה זו ניתן לאמר, כי גם אם היה נקבע כי מעשי התובעים היו כדין, הרי שלא הוכחה בפני עלות הנטיעה במקרקעין המשותפים ואף לא הוכח כל נזק אשר נגרם לתובעים וכאמור, לא הוכחה כל הפרת חובה מטעמם של הנתבעים. משמעות הדבר הינה דחיית תביעתם של התובעים.

בעת פסיקת הוצאות התביעה, יש להתחשב באופן התנהלות התובעים אשר נגד את עקרון תום הלב הנדרש משותפים למקרקעין ובכלל, כפי שפורט בהרחבה לעיל.

סוף דבר,

התביעה נדחית.

אני מחייבת את התובעים יחד ולחוד לשאת בהוצאות הנתבעים 1-2 בסך 2500 ₪ ובשכ"ט עו"ד

בסך 3500 ₪.

הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

אין צו להוצאות יתר הנתבעים.

ניתן היום, ט' חשון תשע"ג, 25 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.