1. התובעת ילידת 1974, נפגעה בתאונת דרכים בתאריך 18.6.2007 עת רכבה על אופנוע בדרכה לעבודה כמדריכת כושר במלון ספורט, בשל תנאי הדרך (כביש משובש בו בוצעו עבודות) החליקה עם האופנוע ונגרמו לה חבלות בברך ובקרסול רגל ימין (להלן: התאונה).

2. אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר בתאונה שהתרחשה בדרכה של התובעת למקום עבודתה ונחשבת תאונת עבודה בהתאם לסעיף 79 ו-80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן : חוק המל"ל).

לטענת התובעת היא נאלצה לנסוע לעבודתה דרך כביש כורכר נוכח עבודות שבוצעו בכביש וכתוצאה מכך החליקה, נפלה מהאופנוע וזה נפל על ברכה, לאירוע התאונה לא היו עדים והצדדים חלוקים בשאלה באשר לנסיבות התאונה והאם מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד על כל המשתמע מכך, מחלוקת נוספת היא נזקי התובעת הנטענים.

3. טענת ב"כ הנתבעת לפיה, עדותה היחידה של התובעת באשר לקרות התאונה, לא נתמכה בראיות חיצוניות הגם שהיה בידה לעשות כן, מובילה למסקנה כי לא הוכיחה את נסיבות פגיעתה כתאונת דרכים – אין בידי לקבל. ראשית, טענה זו באה לראשונה רק בסיכומי הנתבעת, אומנם בכתב ההגנה הוכחשו נסיבות התאונה, אולם מדובר בהכחשה כללית שאין בה ממש, ואשר נזנחה בהמשך ההליך, כשעיקר התייחסות הנתבעת לנסיבות התאונה כוונו בעיקר לעובדה כי מדובר בתאונת עבודה. שנית, לא ניתנה הזדמנות לתובעת להתמודד עם אותן שאלות אותן מצאה הנתבעת לפרט לראשונה בסיכומיה (ראה עמ' 1-2 סעיפים 3-9 לסכומי הנתבעת). התובעת נחקרה ארוכות ע"י ב"כ הנתבעת. כך למשל בראשית חקירתו הנגדית שאל "את נסעת לטענתך על טוסטוס ונסעת בשביל, מה קרה? איך קרתה התאונה?" התובעת השיבה לשאלה באופן ברור כשהיא למעשה חוזרת על גרסתה. ב"כ התובעת הסתפק בשאלה האם הטוסטוס ניזוק והאם הוגשו קבלות בעניין (ראה פרוטוקול עמ' 11 שו' 9-21), משלב זה המשיך בשאלות הנוגעות בעיקר לנזקי התובעת ולא טרח לשאול את השאלות אותן הוא מעלה כאמור (למעט נזק לטוסטוס). למעשה, למעט שתי שאלות בחקירתה הנגדית של התובעת, נראה כי עניין זה לא מוצא, ב"כ הנתבעת מצא להמשיך בחקירה ארוכה ונוקבת בשאלת נזקיה של התובעת, ולו נשאלה זו בקשר עם התרחשות התאונה, אפשר שהייתה מסבירה ואפשר שלא הייתה מצליחה להסביר. אולם, לא ניתן לקבל מצב בו בעל דין "שומר לעצמו" טענה מהותית כל כך, ושאלות שהיו יכולות להישאל בחקירה נגדית, ועתה בסיכומיו מעלה אותן כאילו ובידי בית המשפט תשובות לשאלות, היכן מצפה ב"כ הנתבעת שתתקבל התשובה הטובה? שלישית, אין לומר כי התובעת לא תמכה תביעתה בראיות חיצוניות מעבר לעדותה, שכן צרפה היא לכתב תביעתה אישור ממשטרת ישראל לפיו דיווחה על תאונה ברכב ביום 21.6.2007 כשזה כולל את פרטי הרכב, מקום התאונה, תאריך ושעת התרחשותה (15:00). עוד צרפה תעודה רפואית מיום 18.6.2007 (שעת קבלתה במיון 15:59) ובה מצוין תאונת דרכים וחבלה, התעודה מתעדת טענות התובעת לפיהן החליקה מהקטנוע בכיכר, כאבים בברך והטיפול אותו קיבלה. עוד צרפה תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, שהונפקה על ידי קופת חולים "מכבי" ביום 02.07.2007 לפיה נבדקה על ידי רופא כללי המציין "נבדקה במיון ב"ח יוספטל –אילת ב- 18.6.2007 לאחר שנפלה מטוסטוס ונחבלה בברך ימין וקרסול ימין.." רבעית, עדות התובעת אשר מסרה אותה גרסה לכל אורך ההליך, הייתה עקבית הגיונית, לא נסתרה, ונתמכה במסמכים בהתאם.

סיכומם של דברים עד כה, נקבע כי המדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, על הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקיה כתוצאה מהתאונה, עוד נקבע בהעדר מחלוקת, כי מדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה.

לאור האמור, הדיון יתמקד בשאלת גובה הנזק.

4. נכות רפואית – בהסכמת הצדדים מונה מטעם בית המשפט אורטופד מומחה - פרופסור תום הלל שערך חוות דעתו ביום 25.10.2010 (להלן: המומחה). לאחר סיכום קצר של תולדות אבחון החבלה הבדיקות שנערכו לתובעת משך התקופה שחלפה כולל ניתוח ארטרוסקופי אותו עברה כשנתיים וחצי לאחר התאונה, העריך כי בעת התאונה נגרם לה קרע מורכב במניסקוס המדיאלי, הקרע לא אובחן עד לבדיקתה על ידי ד"ר גודווין, קרוב לשנתיים לאחר התאונה. מסקנותיו הן כי בברך נמצאה הגדלה קלה בטווח "החופש" בבדיקת היציבות הצדדית - פנימית ובביצוע מבחן המגירה (יציבות קדמית – אחורית), כמו כן נמצאו סימנים לכאבים פטלו- פמורליים ודלדול שרירים קל בשרירי הירך. המומחה העריך את נכותה הצמיתה של התובעת עקב הפגיעה בברך בעת התאונה בשיעור של 10% (על פי סעיף 35 (1)ב של תקנות המל"ל).

המומחה נחקר על חוות דעתו, ובהעדר מחלוקת והתנגדות מצד הצדדים עם קביעת המומחה תעמוד חוות דעת המומחה על כנה, קרי, נכותה הרפואית הקבועה של התובעת היא 10%.

1. נכות תפקודית - באשר לנכות התפקודית הרחיבה התובעת בסיכומיה וטענה כי אלה לכל הפחות צריך וייקבעו בהתאמה לנכות הרפואית אותה קבע המומחה, אם לא תקבע נכותה התפקודית בדרגה גבוהה יותר. טענה כי בשל הפגיעה בתאונה, היא סובלת מכאבים "חוזרים ועולים" לא יכלה לעמוד בעומס והמאמץ הפיזי הנדרש בתפקידה כמדריכת כושר, ובשל כך פוטרה מעבודתה ביום 11.9.2007. עוד טענה, כי מאז פיטוריה נאלצה לעבוד בעבודות שונות שלא בהתאם לכישוריה כמדריכת כושר ובתקופות בהן לא מצאה עבודה מתאימה נדרשה לקבלת דמי אבטלה, כך או אחרת הוסיפה וטענה כי שכרה בכל התקופות בהן עבדה לאחר התאונה, היה נמוך יותר ממה שהשתכרה טרם התאונה, ונוכח הכאבים בברכה היא מתקשה גם בפעולות שהן חלק משגרת חייה.

מאידך טענה הנתבעת לקיומו של פער ממש בין מגבלותיה של התובעת מבחינה רפואית לבין יכולתה לתפקד ולעבוד, עד כדי שלא נותרה לתובעת נכות תפקודית וככל שזו תקבע היא אינה מגעת כדי נכותה הרפואית ויש להעמידה על אחוז נמוך ביותר. הנתבעת סומכת טענה על מספר אדנים. הראשון, על העובדה ולפיה הנתבעת שבה לעבודתה כמדריכת כושר ביום 24.6.2007 שישה ימים בלבד לאחר התאונה. לא זאת בלבד, אלא שהמשיכה והתמידה בעבודה זו ללא פגיעה בשכרה כשהיא אף מוסיפה מספר ימי עבודה, וזאת למשך למעלה מחודשיים נוספים ועד לפיטוריה ביום 11.9.2007 בשל בעיות משמעת. הדברים נכונים גם ביחס לפיטוריה בפעם השנייה בשנת 2010, ושוב ברשת ישרוטל, שם עבדה משך כשנה ופוטרה על פי העדויות עקב התנהגות לא נאותה ואיחורים רבים. בכל מקרה נטען, כי פיטוריה לא היו משום מגבלה גופנית, שכן עבודתה כמדריכת כושר במועדון בריאות של מלון כזה או אחר אינו דרישה לעשות כושר כל שעות עבודתה אלה, מתמצא יותר בהסבר למתעמלי המועדון והאורחים על המכשירים ואופן השימוש בהם וכיוצ"ב , עבודה שניתן לעשותה חרף נכותה. מוסיפה הנתבעת כי כך או אחרת התובעת לא הוכיחה כי פיטוריה נבעו בשל מגבלה פיזית. השני, התובעת לא מצאה לנכון להמציא מסמך לפיו נלמד כי הפגיעה הגבילה או מגבילה את תפקודה, לא פנתה בשום שלב לרופא תעסוקתי לבחון מגבלותיה עקב הפגיעה לעבוד בתפקיד זה אצל אותו מעביד. התובעת נטען עוד, נחקרה באשר לתפקודה ומחקירתה עלה כי לאחר התאונה חזרה לעבודתה לאחר מכן עבדה בעבודות אותן היא מבצעת בישיבה. השלישי, התובעת עבדה תקופות לא קצרות כפקידה, רכשה ניסיון ומשכורתה הייתה אף גבוהה יותר ממשכורתה ערב התאונה ולאחריה.

אין חולק כי למעט 6 ימי מחלה בהם נעדרה התובעת מעבודתה, היא שבה סמוך לאחר מכן לעבודתה כמדריכת כושר, אין חולק כי לא הפחיתה בימים ובשעות עבודתה, משכורתה גם היא לא פחתה וזאת עד להפסקת עבודתה ביום 11.9.2007 אצל רשת ישרוטל.

טענות התובעת כי לאחר התאונה (וגם כיום) היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בקריטריונים הנדרשים ממדריך כושר שכן עבודה כזו כרוכה בעומס ומאמץ פיזי רב, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה כי היא שבה לעבודתה כמדריכת כושר 6 ימים בלבד לאחר התאונה, ועבדה באותם תנאים לפני התאונה ללא שינוי בשעות וימי ושכר העבודה - למעלה מחודשיים ימים. יותר מכך, טענתה (סעיפים 22 -23 לתצהירה) לפיה פוטרה ביום 11.9.2007 מעבודתה כמדריכת כושר בשל אי יכולתה לעבוד בעבודה הכרוכה במאמץ פיזי קשה "לאחר חופשת המחלה (6 ימים ש.ש.) חזרתי לעבוד עד ליום 11.9.2007 ופוטרתי עקב כך שלא יכולתי להמשיך לעבוד בעבודה הכרוכה במאמץ פיזי כה קשה" גם היא קשה שתתקבל, נוכח העובדה כי כבר ביום 26.07.2007) 3 ימים בלבד לאחר חזרתה לעבודה לאחר התאונה, התקיימה שיחה בינה לבין האחראים עליה במקום עבודתה ובו ביום הוחלט על הפסקת עבודתה העתידית: "בהמשך לשיחתך עם גיא נדלר, מנהל מחלקת ספא, ועמי אשר התקיימה ב – 26.7.2007 הרני להודיעך על סיום עבודתך במלון ספורט בתאריך 11.9.07.." (ראה מכתב על סיום עבודה צורף כ ת/33 לתצהירה). משמעות הדבר, כי התובעת לא פוטרה ביום 11.9.2007, אלא כבר ביום 27.6.2007 (3 ימים לאחר חזרתה לעבודה) וטרם שממש החלה עבודתה השוטפת לאחר חופשת המחלה הקצרה, הודע לה על מועד הפסקת עבודתה שיחול ביום 11.9.2007. בהינתן האמור, לא יכול שתתקבל הטענה כי עקב פגיעתה לא עמדה בנדרש ממנה כמדריכת כושר ולפיכך פוטרה, שהרי עת הודע לה על הפסקת עבודתה, עבדה רק 3 ימים וניתן לומר כי למעשה לא נבחנה כשירותה להמשיך בעבודה זו. הגיון הדברים מלמד כי ההודעה על סיום עבודתה כבר ביום 26.7.2007 היא פועל יוצא של נסיבות אחרות ולא בשל אי כושרה לעמוד בתנאי עבודתה עקב הפגיעה.

זאת ועוד, התובעת כפי שלמדנו, חזרה לעבודתה כמדריכת כושר סמוך לאחר התאונה והמשיכה בעבודתה זו למעלה מחודשיים ימים ללא הפחתה בימי העבודה, שעות העבודה ושכר העבודה, המלמדים חד משמעית – כי המשיכה עבודתה ללא שינוי וכפי טרם פגיעתה בתאונה, והשאלה המתבקשת – היכן מתבטא אותו הקושי הפיזי הרב הנטען על ידה, ככל שהיה כזה, בו לא עמדה ושהביא לפיטוריה?

נוכח הדברים האמורים, עדותה של הגב' דורה ורד (ע.ה מס' 1) אשר שימשה מנהלת ישירה של התובעת במלון ישרוטל ספורט קלאב "המנהל שלי לשעבר פיטר את שרי על בעיות משמעת. אני מדברת על הפיטורים הראשונים." (פרו' עמ' 17 שו' 10-11) ואשר לא נסתרה בחקירתה הנגדית, נמצאה עדיפה בעיני על עדות התובעת, אשר לא זאת בלבד שלא הוכיחה טענתה כי פוטרה עקב אי כושרה לאחר התאונה, אלא שבטענותיה ביחס לכושרה הפיזי ופיטוריה כתוצאה מכך נמצאו סתירות פנימיות וחיצוניות, לא התיישבו עם הראיות בתיק והם חסרות הגיון פנימי.

יחד עם האמור, והגם שהמומחה לא נחקר על ידי מי מב"כ הצדדים בקשר עם מגבלותיה התפקודיות של התובעת כמדריכת כושר, העיד הוא, כי הנזק שנגרם לתובעת והגם לאחר שנותחה בברכה, מאופיין בכאבים "באים והולכים". האמור, לצד הנכות הרפואית כפי שנמצאה, עדות התובעת על החמרת הכאבים בשעת מאמץ או אי יכולתה למאמץ נוכח כאבים בברכה, עדות שלא נסתרה, מובילים למסקנה כי נכותה התפקודית נכון ותעמוד בהתאם לזו הרפואית. המדובר במי שבהכשרתה היא מדריכת כושר, ומעסה רפואית – שני מקצועות המחייבים עמידה ממושכת ואף יותר מכך. פגיעה בברך המלווה בכאבים הגם שאלה באים והולכים – יש בה להשפיע במידה כזו או אחרת על תפקודו של מי שעיסוקו כאמור.

אכן, כבר נקבע כי נכויות בשיעור נמוך של 5% ואף 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, ובענייננו התובעת המשיכה בעבודתה כמדריכת כושר משך חודשיים נוספים ויכול שהייתה יכולה להמשיך תקופה נוספת או עד היום אילו לא פוטרה, אולם אין בכך כדי לקבוע חד משמעית כי יכולה הייתה לעבוד ימים ושעות כפי שעבדה טרם שנפגעה, כשהיא נדרשת למאמץ וכושר פיזי גם בשעת בואם של הכאבים הפוקדים אותה לעיתים.

העובדה כי התובעת עבדה בהמשך כמעסה משך למעלה משנה, אף היא אינה יכולה לשלול את האמור, אולי יש בה ללמד דווקא, כי ניסתה ועשתה מאמץ לחזור ולעסוק בתחום הקרוב לזה שעסקה בו קודם ואליו הוכשרה. במקרה בו מדובר במי שעיסוקה היה מדריכת כושר ופגיעתה היא בברך הכוללת כאבים באים והולכים, ובמי שפנתה והחלה לעבוד בעבודות פקידותיות – הקביעה כי הנכות הרפואית באה להצביע על מידת הפגיעה שיש בנכות הרפואית ועל מידת ההגבלה שנגרמה לתובעת – היא המתאימה לענייננו, ובהינתן האמור, יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור נכותה הרפואית – קרי, 10%.

6. בסיס השכר - לפי תלושי השכר שהוגשו על-ידי התובעת עובר לתאונה שכרה הממוצע נטו (3 חודשים אחרונים) עמד על כ 4,700 ₪ בממוצע.

7. הפסד השתכרות לתקופה אי כושר - התובעת לא נתנה דעתה לרכיב זה, הנתבעת לעומת זאת עשתה כן. בהילקח העובדה כי התובעת שבה לעבודתה כמדריכת כושר לאחר 6 ימי מחלה, והשתכרה כפי שכרה טרם שנפגעה בתאונה, ובהפחתה של תשלום חלקי אשר שולם לה בגין התאונה כמפורט בתלוש חודש יולי 2007 - נקבע כי הפסדי התובעת לתקופת אי כושר מסתכם בסך של 1,040 ₪.

8. הפסד השתכרות לעבר - על רקע הקביעה לפיה התובעת לא הוכיחה כי פיטוריה היו פועל יוצא של פגיעתה בתאונה, ובהעדר אינדיקציה ישירה לאובדן שכר ישיר עקב התאונה, אין לקבל את בסיס החישוב לו עותרת התובעת בחישובה את הפסדי העבר. לאחר פיטוריה, לא עבדה התובעת משך כ – 4 וחצי חודשים וקבלה דמי אבטלה, לאחר מכן החלה לעבוד כפקידה משך 10 חודשים ושכרה בהתאם לימי העבודה עמד על סכומים דומים לאלה שהשתכרה טרם פגיעתה ואף מעבר. חזרה לעבוד ברשת ישרוטל בספטמבר 2009 למשך שנה שלמה כמעסה רפואית, וגם טענתה כי פיטוריה בפעם השנייה מרשת ישרוטל בשנת 2010 היו בשל הערמת קשיים על ידי המעביד לאור מגבלותיה עקב התאונה, לא זאת בלבד שלא הוכחה, אלא שהנתבעת הוכיחה כי פיטורי התובעת היו פועל יוצא של מה שהוגדר על ידי מעבידיה - התנהגות לא נאותה ואיחורים חוזרים בהגעתה לעבודה (ראה עדותה של הגב' יהוד (פרו' עמ' 20 שו' 1 ובשו' 9) אותה מצאתי להעדיף על טענתה הכללית והלא מוכחת של התובעת.

תקופה נוספת בת מספר חודשים קבלה דמי אבטלה, לאחר מכן עבדה בחנות ספרים ועד למועד הגשת הסיכומים עבדה בחברת הייטק בעבודה פקידותית כמחליפה למי שיצאה לחופשת לידה ומשכרותה עמדה על סכום של 5,500 ₪.

תרומת התאונה להפסדים הנטענים כאמור לא הוכחו, לא הוכח כל קשר בין החלפת מקומות העבודה, וימי האבטלה לקרות התאונה, שכן התובעת אין חולק, עבדה במהלך כל השנים במקומות עבודה רבים לפרקי זמן לא ארוכים במיוחד, ובכל מקרה ההפסדים חלקיים בלבד ולא לאורך כל התקופה שמאז קרות התאונה ועד להיום. בנסיבות אלה ובהתחשב במכלול השיקולים, נראה שיש מקום לפיצוי גלובאלי בגין הפסד שכר משנת 2008 ועד היום ובסך של 15,000 ₪ בערכי היום.

הפסד השתכרות לעתיד - מחוות הדעת המומחה עצמו עולה כי נמצאו סימנים לכאבים פטלו –פמורליים ודלדול שרירים קל בשרירי הירך, המומחה העיד כי מדובר בכאבים הולכים ובאים המחמירים בשעת מאמץ ובעיקר עם כיפוף הברך ל - 90 מעלות. התובעת מצא המומחה, לא מסוגלת לרדת לכריעה מלאה על ברכיה. משמע, אף שאין לדעת אם הפסד ימי העבודה בהמשך הדרך נובעים מהתאונה, או גורמים אחרים המתווספים עם הזמן, הרי שיש מקום להנחה כי לתאונה יש תרומה מסוימת בפגיעה זו, כמו גם לקושי לחזור ולעבוד כמדריכת כושר או מעסה רפואית ובכך למעשה מצטמצם מעגל אפשרויות העבודה של התובעת, כך גם ביחס לאירועים מזדמנים של איחור או יציאה מוקדמת מחמת הקושי הנובע מהפגיעה. בהינתן האמור עד כה ובשים לב כי תרומת התאונה להפסדים אלה אינה אלא חלקית ומשתנה, בהתחשב במכלול השיקולים, נראה שיש מקום לפיצוי גלובאלי בגין הפסד שכר מהיום ועד גיל פרישה ופנסיה לעתיד, והעמדת הפיצוי בגין ראש נזק זה על סכום של 100,000 ₪ בערכי היום.

1. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד - בסיכומיה עתרה התובעת לחישוב גלובאלי בגין הוצאותיה שנטען כי היו בסכומים גבוהים ולסך של 13,000 ₪. צרפה קבלות חלקיות בעיקר עבור 2 טיסות מאילת לתל אביב ולינה, לצורך קבלת טיפול רפואי.

הנתבעת טוענת כי המדובר בתאונת עבודה, בגינה זכאית התובעת להחזרים במסגרת הביטוח הלאומי, ולכיסוי הוצאותיה הרפואיות בגין תאונת הדרכים, זכאות אשר ניתנת ע''י קופת החולים ובשים לב כי מדובר בתושבת אילת הזכאית להחזר עבור הוצאות הטיסות. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת לא עמדה בחובת הקטנת הנזק בקשר עם מיצוי מלוא זכויותיה במסגרת המל"ל ומול קופת החולים בה היא מבוטחת ולכן אין מקום לפיצוי לא לגבי נסיעות ולא לגבי ההוצאות הרפואיות, לא לעבר ולא לעתיד.

ככלל, הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לשם קבלת טיפולים מוכרות על ידי הביטוח הלאומי, ומשמדובר גם בתאונת עבודה, צריכה הייתה התובעת לפנות לקבל הוצאותיה מהמוסד לביטוח לאומי. לו צריך היה להידרש ולחשב כמה ראוי לתובעת לקבל, צריך היה לקחת בחשבון שהוצאות שהוצאו עד למועד מתן פסק הדין, הן בגדר "נזק מיוחד", הטעון פירוט והוכחה, והתובעת לא הוכיחה את הוצאותיה הנטענות (ראו ד. קציר "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, התשנ"ח-1997, עמוד 486). מאידך גיסא, אין דרכם של בני אדם, במיוחד טרם קבלת ייעוץ משפטי, לשמור כל קבלה עבור כל הוצאה. לפיכך, נהוג לפסוק סכום מסוים וחלקי על יסוד האומדן וללא הוכחות.

מאחר שעיקר סכום ההוצאות האמורות צריך היה להיות משולם על ידי המל"ל, וחלקו גם על ידי קופת החולים, לכאורה הצדק עם ב"כ הנתבעת בטענתו שאין לפצות את התובעת בכל סכום שהוא במסגרת ראש נזק זה. אלא, שניסיון החיים מלמד כי ההוצאות בפועל הן מעבר למה שניתן לקבל לגביו החזרים מהביטוח הלאומי וקופת החולים. לא פעם יש הוצאות מעורבות, כגון משככי כאבים ביתיים, ובענייננו נראה כי התובעת נדרשה לטיפולים לא מעט ולכיתות רגליים לא מעט בשל העובדה כי הנזק שבברכה לא אובחן משך כשנתיים מיום קרות התאונה ועד למועד האבחון וביצוע הניתוח. לפיכך, יש מקום לשפותה בגין אותן הוצאות שוליים שלא הייתה מצליחה לקבל מהמל"ל ומקופת החולים, הן לתרופות וטיפולים והן לנסיעות, הן לעבר והן לעתיד ובסך של 4,000 ₪ בערכי היום.

1. עזרת הזולת לעבר ולעתיד - בסיכומיה עתרה לפיצוי גלובאלי בסכום של 3,000 ₪ כשעיקר טענתה כי נזקקה להסעות על ידי חברים מאחר ולא היה ביכולתה לנהוג. גם בעניין זה לא הובאה כל ראיה להוכחת הנטען לא בקשר עם אי יכולתה לנהוג והצורך בעזרה (טענה שתמוה הכיצד עלתה רק בקשר עם ראש נזק זה ולא נטענה בשום הקשר אחר) ולא בקשר עם הסעתה על ידי חבריה. מעבר לכך, עיון בתצהיר מגלה כי התובעת לא טענה כי נזקקה לעזרת הזולת בעבר. כל שנאמר בתצהיר בקשר חבריה היה תחת הכותרת "הוצאות" ונשא אופי משפטי יותר מעובדתי "לאור הטיפולים הרבים... נזקקתי להסעות מוגברות הן ע"י מוניות והן ע"י משפחה וחברים" (ראה סעיף 36 לתצהיר). בסעיף 39 התייחסה לעזרה לה יכול ותזדקק על ידי צד ג' כשטענה באופן כללי "בעתיד בוודאי אזדקק לעזרת צד ג' הן בביתי ובייחוד אם ארצה לעבוד בעבודה פיזית.."

התובעת לא הביאה כל ראיה להוכחת נזק זה, ובשים לב לעובדה כי חזרה לעבודתה זמן קצר לאחר קרות התאונה, המשיכה בעבודתה כמדריכת כושר ומאוחר יותר אף כמעסה רפואית - לא מצאתי לקבוע פיצוי בגין ראש נזק זה.

1. כאב וסבל - התובעת בסיכומיה טוענת לפיצוי על בסיס 10% נכות בתוספת 5 ימי אשפוז - סך 25,000 ₪. הנתבעת בסיכומיה עומדת על טעותו של ב"כ התובעת בקשר עם מספר ימי אשפוז התובעת, שכן אין מדובר ב - 5 ימים אלא ביום אחד לצורך ביצוע ארטרוסקופיה, ובהתבסס על נכות בשיעור של 10% מציעה להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 20,000 ₪. בהתחשב בעובדה כי התובעת אושפזה יום אחד, ובכך שחזרה לעבודתה לאחר 6 ימי מחלה, ובשים לב לקביעת המומחה אודות כאבים באים והולכים, מצאתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה כולל ריבית בהתאם לגיל על סך של 20,000 ₪ בערכי היום.
2. ניכויים - אין חולק בין הצדדים כי מדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה כמובנה בחוק הביטוח לאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, קרי, "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו". אשר על כן טוענת הנתבעת, היה על התובעת להגיש תביעה מתאימה למוסד לביטוח לאומי ומשלא עשתה כן יש לבצע "ניכוי רעיוני" של כל אשר ראוי היה שיתקבל מהמל"ל אילו פעלה למיצוי זכויותיה.

בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי לא תבעה את המל"ל אלא רק דיווחה להם באמצעות טופס תביעה שכותרתו "תביעה לתשלום דמי פגיעה..." וזאת עשתה לאחר הנחייה שקיבלה ממקום עבדותה סמוך לאחר התאונה. התובעת הסבירה כי לא הגישה תביעה כנגד המל"ל מאחר וחשבה שמדובר בעניין של מה בכך של "כמה ימים" ובחשבה שהכאבים יחלפו. לעומת זאת, בסיכומיו התייחס ב"כ התובעת לעניין בקצרה ובטענה לפיה "הביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה אך לא שילם לה פיצוי" ואילו ממסמכים שהגישה התובעת ועדותה נמצא, כי המל"ל הכיר ביום 14.8.2007 בתאונה כתאונת עבודה, ועקרונית קבע שאינה זכאית לתשלום תוך שהנחה את התובעת לכך שהיא רשאית להגיש תביעה לקביעת דרגת נכות. באשר לדמי פגיעה קבע כי עליה להמציא תלושי שכר במידה ונעדרה מהעבודה. התובעת בחרה שלא להגיש תביעה לקביעת דרגת נכות, גם בחרה שלא להמציא תלושי שכר בקשר עם דמי הפגיעה ולא בכדי שהרי לא נעדרה מעבודתה מעבר לאותם 6 ימי מחלה. למעשה מהתנהגותה משך השנים ניתן ללמוד על ויתורה ורצונה למצות מלא זכויותיה מול הנתבעת בלבד. נמצא איפה כי התובעת בחרה שלא למצות זכויותיה אצל הביטוח הלאומי ויכול שזו הסיבה להימנעות ב"כ מלהרחיב בדבר הניכוי הרעיוני.

הנתבעת מצידה, לא טענה ולא פרטה לגבי הסכומים שיכול והיו מתקבלים מהמוסד לביטוח לאומי ואותם יש לנכות רעיונית מסכום הפיצויים הכולל שיפסק לתובעת, אלא הסתפקה בטיעון כללי לניכוי בגין מלוא תגמולי המל"ל אשר היו משתלמים, ובכלל זה דמי פגיעה קצבת נכות זמנית בתקופת ההחלמה מהניתוח ומענק נכות. יוזכר, כי הנטל להוכיח קיומם של תגמולים, שיעורם והקשר בינם לבין הנכות הנובעת מהתאונה רובץ לפתחה של התובעת המבקשת את הניכוי, וזאת כאמור היא לא עשתה, ודי בכך לדחות בקשתה.

יחד עם האמור מצאתי להוסיף בקצרה לעניין הניכויים. כאשר המזיק הינו צד שלישי ואינו מעביד, הכלל לפיו יש לנכות מהפיצויים את תשלומי המוסד לביטוח לאומי הוא יציר הפסיקה, ולענייננו יפים הדברים המובאים מספרו של המשנה לנשיאה (דאז) השופט אליעזר ריבלין " תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים" (מהדורה רבעית 2011) עמ' 1000-1003:

"במקרים כאלה במידה שהניזוק אינו מקבל גמלה מהמוסד לביטוח לאומי אולם קיים סיכוי שאם יפנה אל המוסד יזכה בתגמולים, יש ובית המשפט מקפיא את ההפרש שבין הפיצוי לבין סך התגמולים שקיים סיכוי שיתקבלו אצל הניזוק מכוח החוק, עד לבירור תביעתו של הניזוק מול המוסד לביטוח לאומי. היה ותדחה תביעה זו יועבר הסכום המוקפא לניזוק, היה ותתקבל יוחזר הוא למזיק"

ובהמשך: "חובת הניכוי או חובת ההפקדה במשמורת, לפי העניין, של סכום כסף כשעור הגמלה הצפויה מן המוסד לביטוח לאומי קמה מקום שבית המשפט סבור כי התובע עשוי למלא לכאורה אחר התנאים המזכים אותו בגמלת הביטוח הלאומי. במקרים אלה העובדה שהתובע לא הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי או השתהה בהגשתה אין בה, כשלעצמה, כדי לייתר את ההפקדה במשמורת. לעומת זאת, אותם מקרים בהם סבור בית המשפט כי התובע אינו זכאי כלל לגמלאות, אין מקום לעכב כספים".

בהינתן העובדות במקרה לפניי ולפיהן; השיהוי הניכר ממועד קרות התאונה, בבחירת התובעת שלא להמשיך בתביעתה מול המוסד או לחדשה גם בחלוף שנים, בחזרת התובעת לעבודתה לאחר 6 ימי מחלה בלבד ולמשך למעלה מחודשיים ימים רצופים ללא כל פגיעה בשעות ימים ושכר עבודתה, המשך עבודה במקומות שונים משך השנים, דמי אבטלה ששולמו לתובעת בשתי תקופות בדגש על סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי המגדיר "מובטל" כמי שמסוגל ומוכן לעבוד במקצועו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו (ראה טענות הנתבעת סעיף 49 לסיכומים) והתובעת לא טענה ולא הציגה כל ראיה מלשכת התעסוקה בקשר עם מגבלות בעבודה – הסיכוי של התובעת לזכות בגמלה כזו או אחרת במקרה של פנייה למוסד נראה קלוש למדי והסיכוי כי הנתבעת תהא חבה בכפל תשלום עבור אותו נזק (לתובעת ולמוסד) הוא קלוש אף יותר עד כמעט אפסי.

בכל מקרה וככל שאצל הנתבעת קיים החשש שמה בכל זאת תגיש התובעת תביעה למוסד לביטוח לאומי, די להפנות לרע"א 8322/07 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, שם קובע בית המשפט העליון מפי המשנה לנשיאה דאז, כב' השופט ריבלין את הדברים הבאים אשר יפים גם לענייננו: "החשש מפני פעולת הניזוק ב"שתי פנים", לאמור, קבלת מלוא הפיצוי מן המזיק (לא ניכוי תגמולי המוסד) ופניה מאוחרת יותר למוסד לקבלת הגמלאות – קודם בהוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, נשוא הדיון הדיון הדיון".

בהמשך פסק הדין הנ"ל, ולאחר בחינת המבחנים להפעלת המנגנון הקבוע בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי,קובע בית המשפט העליון "בהפעילנו את המבחנים האלה עלינו לשית לבנו, אפוא, לשתיים, הצורך בהשמת הדגש על עניינו ועל רצונו של הנפגע, והאיסור להתנער מתוקפה של הוראת סעיף 329 לחוק. סעיף 329 אינו אות מתה ואין להשלים עם פרשנות הרואה בו בבחינת הוראה ואין נוקטים בה. זו הוראה חשובה בספר החוקים ויש ליתן לה תוקף מלא בכל המקרים המתאימים". החשש שמא התובעת או כל תובע אחר יזכו בכפל פיצוי – מהמזיק ומהמוסד לא רק קודם כאמור בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי בדרך של זקיפת מירב הגמלאות, אלא שעל חובתו של המוסד להפעלת סעיף 329 במקרים המתאימים חזר ועמד בית המשפט העליון לא אחת. הפעלת סעיף 329 במקרה דנן וככל שיידרש, תביא לקיזוז מהגמלאות את אותם סמכומים שלא נוכו כאן, והתוצאה היא שהצורך בהקפאת סכום מהפיצויים, ככל שהיה מפורט ומוכח על ידי הנתבעת, היה מאבד מחשיבותו שממילא לא תהא למוסד תביעה כנגד הנתבעת.

מהאמור, המסקנה הינה, שאין במקרה שלפניי מקום וצורך בניכוי או "בהקפאת" חלק מכספי הפיצויים אצל הנתבעת.

1. סיכומם של דברים, יש לחייב הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים כלהלן (בערכי היום)

הפסד השתכרות בתקופת אי כושר 1,040 ₪

הפסדי שכר בעבר 17,000 ₪

אובדן כושר השתכרות לעתיד 100,000 ₪

הוצאות רפואה ונסיעות לעבר ולעתיד 4,000 ₪

כאב וסבל 20,000 ₪

____________

סה"כ 142,040 ₪

על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 142,040 וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% בצירוף סכום כנגד הוצאת המע"מ, ולשפות בגין אגרת בית המשפט כשהסכום משוערך ליום התשלום.

פסק הדין יישלח לב"כ הצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום.

ניתן היום, ‏כ"א אלול תשע"ג, 27 אוגוסט, בהעדר הצדדים.