רקע

1. לפנינו תביעתה של גב' בלה סלמן (להלן: התובעת) שעבדה בעיריית נהריה, מיום 20.10.1986 ועד הוצאתה לפנסיה מוקדמת, בחודש יולי 2010, בה נגלתה מערכת יחסים עכורה בין התובעת לבין עובדים אחרים בעיריה. תחילתו של ההליך בבקשה לסעד זמני, נוכח הודעה שקיבלה התובעת, בתאריך 15.4.10, על כך שראש העירייה החליט על הוצאתה לגמלאות, החל מיום 15.7.10, כשהמועד תואם מתן "הודעה מוקדמת" של 90 יום [נספח א' לכתב-התביעה המתוקן (להלן: ההחלטה)]; עוד נקבע בהחלטה, כי בתקופת ההודעה המוקדמת ינוצלו ימי החופשה העומדים לזכות התובעת.
2. התובעת עתרה לביטול ההחלטה ולהשבתה לאלתר לעבודתה, בפועל, בתפקידה האחרון בעירייה. כטענות עיקריות לבטלות ההחלטה נטען מצידה:

כי ההחלטה נוגדת את הוראות חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004;

כי ניתנה בחוסר סמכות, לאחר השעיה שלא כדין ועקב התנכלות מתמשכת כלפי התובעת, מצד בעלי תפקידים אחרים בעיריה;

ועצם כפיית החופשה על התובעת אינה כדין.

1. מנגד, נטען בשם העירייה, כי:

חוק גיל פרישה אינו חל על הסיטואציה שלפנינו;

ההחלטה ניתנה עקב אי התאמת התובעת לעבודה ובמסגרת סמכויותיו של ראש העיר, מכח חוקת העבודה לעובדים ברשויות המקומיות, שהיא הסכם קיבוצי (להלן: חוקת העבודה), אשר התובעת לא מיצתה את ההליכים לפיה בטרם פנייתה לערכאות;

יש שיהוי בהשמעת הטרוניה נגד ההשעיה;

כל טענות התובעת, בנושא ניצול ימי החופשה, הינן בגדר מחלוקת כספית, אשר אין מקומה להתברר בהליך למתן סעד זמני.

1. בהחלטתנו, מיום 20.5.10 (להלן: החלטת הביניים), דחינו את הבקשה לסעד זמני וקבענו, כי ההחלטה, שהתובעת תצא לגמלאות, במועד שנקבע, אינה סותרת חוק כלשהו, מאחר שסמכות ראש העיר הופעלה - לכאורה - לפי חוק הגמלאות, מכח הוראות התאמה בחוקת העבודה. לכן, היה על התובעת למצות את זכות הערעור לפני ועדת השרות, קודם לפנייתה לערכאות; באותו שלב, מאזן הנוחות נטה נגד ביטול ההחלטה, לכן, המלצנו לתובעת להקדים ולפנות לוועדת השרות, בערעור על ההחלטה. עוד קבענו, כי את התחשבנות בקשר לניצול חופשה שנתית, לרבות במהלך תקופת "הודעה מוקדמת", בה המעבידה אינה מעוניינת לקבל עבודה מהתובעת - יש לערוך במסגרת תביעה עיקרית.
2. בקשת רשות ערעור, על החלטת הביניים [בר"ע (ארצי) 20103-06-10], נדחתה ע"י בית-הדין הארצי לעבודה, בלא שהתבקשה תגובה, ביום 16.6.10.
3. ביום 27.5.10 הגישה התובעת ערעור על ההחלטה לועדת השירות. דיון ועדת השירות בערעורה התקיים ביום 18.7.10 ובסופו של יום החליטה הועדה לדחות את ערעור התובעת ולהשאיר את ההחלטה על כנה.
4. התובעת לא הגישה כל בקשה חדשה לסעד זמני, כנגד החלטת ועדת השירות, וביום 12.9.10 - כחודשיים לאחר החלטת הועדה וסיום עבודת התובעת בעיריה, וכשבוע לפני המועד שנקבע לדיון מוקדם בתביעתה, כנוסחה דאז - הגישה התובעת בקשה לתיקון כתב-התביעה.
5. כתב-תביעה-מתוקן הוגש רק ביום 10.10.11 ובו התייחסה התובעת הן להחלטת ועדת השירות והן לרכיבים כספיים נוספים, שלא נתבעו על ידה בעבר, והם: "מענק התמדה" ותשלום שכרה לפי דירוג המח"ר.
6. בהחלטת אב"ד, מיום 31.5.12, נמחקו ראש העירייה וועדת השירות מכתב התביעה המתוקן ונקבע, כי יש לשמוע ראיות בקשר עם רכיבים כספיים, לגביהם נטענה טענת "התיישנות". מאחר שהצדדים לא השכילו להסכים על פלוגתאות להכרעה, נקבע בהחלטה הנ"ל עוד:

כי הפלוגתא המרכזית היא - האם ההחלטה על פיטורי התובעת והוצאתה לגמלאות, התקבלה כדין, או שנפל פגם כלשהו בהליך, שהביא להחלטה הסופית, בנושא זה;

ככל שיימצא, כי נפל פגם כלשהו בפעולת העירייה או מי מהאורגנים שלה, לרבות ראש העיר או ועדת השירות, בהליך הוצאתה של התובעת לגמלאות - מה הוא/הם הסעד/ים הראוי/ים, בנסיבות העניין;

בכפוף להכרעה בסוגיות דלעיל - האם התובעת זכאית לזכות מהזכויות הכספיות שתבעה, בקשר עם ההחלטה ומועדה, המשתקפות גם בהודעתה בדבר מוסכמות ופלוגתאות, מיום 28.2.12; מובן, כי התובעת לא תהא זכאית לתשלום כספי כלשהו, בזכות מזכויות אלו, מעבר לסכומים בהם נקבה בכתב התביעה המתוקן, בכל רכיב ורכיב. לעניין זה, יש לשים לב לכך שהתובעת תבעה תביעות כספיות מסוימות ותביעות אחרות "לחילופין", "לחילופי חילופין", ו-"לחילופי חילופי חילופין" [ס' 181, ד'-ז' לכתב התביעה המתוקן];

בנוסף - האם התובעת זכאית לשינוי הדירוג בו דורגה במהלך השנים וכתוצאה מכך להפרשי שכר, כלשהם, מחושבים לפי דירוג המח"ר, כטענתה, או שתביעתה בעניין זה התיישנה, כטענת העיריה;

וכן - האם התובעת זכאית למענק התמדה, עבור 12 חודש, החל מחודש 1/06, כטענתה, או שתביעתה ברכיב זה התיישנה, כטענת העיריה.

1. נדון בסוגיות הללו בהמשך, לאחר שנפרט תחילה עובדות נחוצות.

עובדות

1. להלן העובדות הרלבנטיות, הנקבעות לאחר ששמענו את הצדדים וחזרנו ועברנו על כל החומר שהוגש לנו:
   1. התובעת התקבלה לעבודה בעירייה במחלקת הנהלת חשבונות, החל מיום 29.10.86, במשרה מלאה, בתפקיד קופאית באגף הכספים (גזברות), וביום 21.1.88 מונתה לתפקיד קופאית ראשית;
   2. בעקבות אי סדרים בקופה ותלונות תושבים, הוחלט להעבירה למדור המשכורת שבאגף הכספים, החל מיום 10.4.89. התובעת הביעה מחאתה במכתב, מתאריך 9.5.89 [נספח ב'4 לכתב-ההגנה] ועליו הערה, מיום 17.5.89: "לאחר שיחה בין לאה להב ובלה [התובעת - הבהרה שלנו] החליטה בלה להקפיא את בקשתה לבירור", ואין דרישת המשך מצידה;
   3. גם בתקופת עבודתה במדור המשכורת הועלו טענות כנגד התובעת, שלא היו מקובלות עליה, ובהן חיכוכים עם הממונה הישירה שלה, אי קבלת מרות ודיבור בוטה [נספחי ג' לכתב-ההגנה];
   4. ביום 22.5.95 כתב גזבר העירייה למנכ"ל, בעניין התובעת: "אי אפשר יותר לסבול את ההתעללות שלה בעובדות האגף ..." [נספח ג'7 לכתב-ההגנה], וביום 7.6.95 הועברה התובעת למחלקת לתכנון ובינוי עיר (וב"ע). יצוין, כי העברתה נומקה בכך, שהוחלט לא לקבל מחליפה לעובדת שיצאה לחופשת לידה, אלא, להעביר את התובעת מתפקיד לתפקיד, עקב צמצומים והתייעלות בעירייה [נספח ג'9 לכתב-ההגנה];
   5. בתאריך 10.10.02 התלונן על התובעת מנהל וב"ע, מר רוני לוי, וביקש להעבירה; על כך חזר במכתב, מיום 1.8.04, שפרט "חוסר יעילות בעבודה" ו"התנהגות חסרת רסן שאינה הולמת עובדת ציבור" [נספחי ד'1-ד'2 לכתב-ההגנה]. בחודש 10/04 הועברה התובעת והוצבה במחלקת פיקוח ורישוי, לאחר שמנהלה, מר מאיר וקנין (להלן: מר וקנין), הסכים לנסות לקלטה, למרות שלא השתלבה במחלקות אחרות, כמתואר לעיל;
   6. התובעת הוצבה לטפל בנושא דו"חות חניה וגם במהלך תקופת עבודתה במחלקה זו התגלעו חיכוכים חוזרים ונשנים בינה לבין עובדי המחלקה, ביניהם גב' סוזי מרלי (להלן: גב' מרלי), אשר עימותים תכופים בינה לבין התובעת דרשו עיסוק מתמיד מצד מנהל המחלקה ואחרים בעירייה [נספח ה' לכתב-ההגנה], כולל אירוע שהביא להשעיית התובעת, שיוזכר בהמשך;
   7. התובעת נהגה להתערב בעניינים לא לה, התלוננה על תפקוד עובדים, עסקה בתחומים שאינם בתחום עיסוקה, עקפה את מנהל המחלקה ופנתה בענייני המחלקה והעובדים בה למנהלים ולבעלי תפקידים בעירייה ולא קיבלה את מרות מנהל המחלקה כאשר ביקש ממנה לחדול מכך.
   8. ביום 17.2.10, בעקבות עימות בין התובעת לבין תושבת העיר, בהיריון, שהגיעה למחלקה לפיקוח ורישוי, הזמינה התובעת משטרה והוגשו תלונות הדדיות. גב' מרלי, שנכחה באירוע זה, דיווחה עליו למר וקנין. למחרת, דיווחה גם התובעת למר וקנין על האירוע והוא החליט להמתין לתוצאות החקירה המשטרתית;
   9. ביום 24.2.10, בשעות הבוקר, התחוללה "סערה" חדשה במחלקת הפיקוח, עקב כך שהתובעת הזמינה את אחד הפקחים, מר אמיר בן שושן (להלן: הפקח) לרשום דו"ח חניה לגב' מרלי, לאחר שהתובעת שכרה צלם כדי לתעד את החניה שלה (להלן: הארוע);
   10. לאור הארוע, זומנו הנוגעים בדבר למשרדה של גב' רחל ברק, מנהלת אגף משאבי אנוש בעירייה (להלן: גב' ברק), לרבות יו"ר ועד העובדים, מר אייל אדואר (להלן: יו"ר הועד); דבריהם נרשמו והודע להם שיועברו לראש העירייה, להחלטתו [נספח ז' לכתב-ההגנה];
   11. בבירור שנערך אצל גב' ברק עלה גם עניין האירוע הקודם, עם התושבת בהריון, שהסתיים בתלונות הדדיות במשטרה, וגם עניין נוסף, בדבר מכתב אנונימי שנשלח אל ראש העיר ומכותבים נוספים היוצא כנגד אי מתן דוחות חניה לגב' מרלי, שלטענה - נשלח ע"י התובעת, אך, התובעת הכחישה זאת.
   12. בו ביום החליט ראש העיר להשעות את התובעת [נספח ט' לתביעה המתוקנת (להן: החלטת ההשעיה)]; ההשעיה הוגבלה עד יום 4.3.10 ונכתב שתישקל התנהגותה "ויוחלט באם לנקוט בהליכים נוספים";
   13. מר וקנין הביע התנגדות נחרצת לחזרת התובעת למחלקתו, ובלשונו:

"אני באופן אישי, כמנהל המחלקה, הבעתי את התנגדותי הנחרצת לחזרתה לתפקיד ו/או למחלקה. אני מבהיר בזאת כי שבעתי מהתנהלותה של המבקשת [התובעת - הבהרה שלנו], מיחסי העבודה המתוחים והקשים בינה לבין עובדי המחלקה, מהתנהגותה כלפי תושבים, מהתערבותה בסמכויותי ומאי קבלת מרותי, ועל כן הבעתי עמדתי באופן חד משמעי כנגד המשך עבודתה במחלקה."

[תצהירו - נ/1, ס' 33; ויוער, כי בעת עדותו לפנינו כבר לא עבד בעיריה].

• 1. לא נמצא לתובעת תפקיד אחר ובמכתב גב' ברק, מיום 3.3.10, זומנה התובעת להשמיע טענותיה, לפני קבלת החלטה על הוצאתה לגמלה, מכח הסמכות הנתונה לראש העיריה [נספח י' לתביעה המתוקנת (להלן: הזימון)]; וכך נכתב בזימון:

"בהתאם להוראות אוגדן תנאי שירות פרק 7.3.1-1, רשאי ראש העירייה להחליט על יציאתך לגימלאות וזאת, לאור מאחר והגעת לגיל 62 והינך עובדת ברשות מעל 10 שנים.

לאור זאת, הינך מוזמנת להשמיע את טענותיך, לפני קבלת ההחלטה על הוצאתך לקיצבה, בפני הח"מ בתאריך 14.3.10, בשעה: 08:00.

חינך רשאית להגיע לפגישה זו, יחד עם נציג וועד העובדים.

עד למועד הפגישה הינך מתבקשת לשהות בחופשה."

• 1. ביום 7.3.10 הודיעה התובעת, בכתב, לגב' ברק, שאינה מעוניינת בחופשה [המכתב, בכתב ידה, הוצג לראשונה ביום הדיון בבקשה לסעד זמני], וביום 8.3.10 נשלח אל ראש העיר מכתב, מאת ב"כ התובעת, המפרט את הטענות לעניין ההשעייה, מלין על הוצאתה הכפויה לחופשה, מצביע על ההתנכלות של גב' מרלי כלפיה ומבקש - לעניין ההוצאה לגמלאות - "כי הליך השימוע ייעשה בכתב לאחר קבלת הנימוקים לצעד ..." [נספח יא' לתביעה המתוקנת];
  2. תשובה נשלחה ע"י ב"כ העירייה, ביום 16.3.10, במכתב בו הציגה את השתלשלות העניינים, מנקודת מבטה, והסבירה, כי בעקבות הארוע פעלה העירייה למצוא לתובעת מקום עבודה חלופי. דא עקא, שלא נמצא כזה, נוכח ניודים קודמים שהיו לתובעת, בין המחלקות השונות, בהן "לא השכילה" לעבוד בצוות וכן "יצרה אוירה קשה סביבה, פגעה באמון הסובבים אותה ולא אפשרה עבודה תקינה". הובהר, כי לא נותרה ברירה, אלא, לזמנה לשימוע "בטרם הוצאתה לגמלאות ... לאור אי התאמתה לעבודה ובהעדר תפקיד חלופי" [נספח יב' לתביעה המתוקנת, במיוחד ס' 13-12];
  3. לאחר התכתבויות נוספות בין הצדדים הועלו טיעוני התובעת במכתב בא-כוחה, מיום 28.3.10 [נספח טו' לתביעה המתוקנת]. מכיוון שכללו טענות משפטיות, כנגד סמכות ראש העיר לנהוג כפי שנהג, ניתנה תחילה תשובה מאת ב"כ העירייה, במכתבה מיום 13.4.10, בו דחתה את הפרשנות המשפטית וחזרה על טענת אי ההתאמה של התובעת לעבודה בעירייה [נספח טז' לתביעה המתוקנת];
  4. ביום 15.4.10 כתבה גב' ברק לתובעת על החלטת ראש העיר בדבר פרישתה לגמלאות. בהודעה על ההחלטה צויין, כי התובעת רשאית לערער עליה - "בפני ועדת השירות של העירייה תוך 45 יום" [נספח יא' לכתב-ההגנה];
  5. ביום 18.4.10 נשלחה ההודעה על ההחלטה ישירות אל ב"כ התובעת, עם מכתב לוואי מאת ב"כ העירייה, בדבר ההחלטה, לרבות זכות הערעור לועדת השירות; זאת, מאחר שהתובעת סירבה לקבל את ההודעה בדרך אחרת [נספח יב' לכתב-ההגנה];
  6. ביום 22.4.10 הוגשה, כאמור, בקשה לסעד זמני, מבלי שהוגש ערעור לועדת השירות. תגובת העירייה הוגשה ביום 29.4.10, נתמכת בתצהיר גב' ברק ובתצהיר מר וקנין; תצהיר משלים מטעם התובעת הוגש ביום 5.5.10, וביום הדיון - 6.5.10 - הוסיפה מכתב שלה, כנזכר למעלה. לאחר תיקון התביעה הוגש ביום 6.10.12 תצהיר של התובעת וביום 17.12.12 עוד תצהירים מטעם העיריה, של גב' ברק ועו"ד אורן ארבל.
  7. במסגרת חילופי הדברים ביןבאי-כח הצדדים, לקראת ישיבת וועדת השירות לדון בערעורה של התובעת, ציין ב"כ התובעת, במכתבו מיום 1.6.10, את העובדה, שלשיטתו, גזבר העירייה דאז, מר דוד קביסה - "נוגע בדבר" [נספח טו' לכתב-ההגנה]. העירייה השיבה, באמצעות באת-כוחה, ביום 7.6.10, ודחתה הטענה המרומזת כנגד חברות גזבר העירייה בועדת השירות. בהמשך לכך הבהירה, כי ככל שלתובעת טענות בעניין זה עליה לפנות לערכאות טרם כינוס הועדה [נספח יז' לכתב-ההגנה]. התובעת לא עשתה כן, לא פנתה לבית הדין ולא העמידה למבחן כל טענה נוספת לגבי הגזבר או חבר אחר בועדת השירות.
  8. בדיון בפני ועדת השירות, שהתקיים ביום 18.7.10, נאמר על ידי ב''כ התובעת, בין היתר, כי על גזבר העירייה וכן על עו"ד אורן ארבל, היועמ"ש של העירייה, לשקול את השתתפותם בועדה, נוכח עמדה שהביעו בעבר כלפי התובעת, אלה נשארו בדיון והתובעת ובאי כוחה המשיכו בטענותיהם לגופו של עניין [נספח כ' לכתב-ההגנה].
  9. בו ביום, אחר שמיעת הצדדים ועיון במסמכים, החליטה ועדת השרות, לאשר את ההחלטה, להוציא את התובעת לגמלאות, עקב חוסר התאמה לעבוד בעיריה, נוכח הסטוריה של עימותים ומחלוקות עם עובדי המחלקות השונות בעיריה ומנהליהן; יום סיום העבודה נקבע לאותו תאריך - 18.7.10 [נספח כא' לכתב-ההגנה].
  10. לאחר שדחינו בהחלטת הביניים את הבקשה לסעד זמני, בהיותה מאוחרת (לעניין ההשעייה) ומוקדמת (עקב אי פניה בערעור לועדת השירות), לא שבה התובעת לבקש סעד ביניים, על כן, נותר לנו להכריע כעת בתביעותיה, לגופן.

דיון והכרעה

1. גם בתביעה המתוקנת עתרה התובעת להחזרתה לעבודה. נקדים ונאמר, כי במקרה זה - אין מקום לסעד של השבה לעבודה, ולו בשל כך שהתובעת לא העמידה במבחן את ההחלטה, סמוך לאחר מיצוי הערעור לועדת השירות; ככל שיימצא פגם כזה או אחר בהליך הוצאתה לגמלאות - הוא ניתן לפיצוי כספי.
2. עוד יאמר, כבר עתה, כי על אף שהתרשמנו, שלא היתה התנכלות מכוונת כלפי התובעת, מצד בעלי תפקידים בעיריה, וההחלטות בקשר אליה באו בתגובה להתנהגות לא מקובלת, מצידה - העיריה לא נקטה בדרך חד משמעית בהליך שהביא לסיום יחסי העבודה, אשר החל בהשעייה דחופה, שנטועה בדיני המשמעת, והסתיים בפרישה מוקדמת לגמלאות, ללא קשר לעבירת משמעת כזו או אחרת. משכך, אכן, יש מקום לפצות את התובעת על כך, ונרחיב מיד.

נסיבות סיום יחסי העבודה

א. לעניין ההשעיה

1. בהודעת ההשעיה נכתב, כי התקבלה בהתאם להוראות סעיף 48 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: חוק המשמעת), בצירוף הוראות ההתאמה, כמפורט בתקנות הרשויות המקומיות (משמעת) (התאמת הוראות), תשל"ט-1979 והוראות חוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ט-1978.
2. התובעת קובלת על כך שהחלטה זו התקבלה מבלי שניתנה לה הזדמנות להביא טענותיה, לעניין זה, לפני המחליט, כמצוות סעיף 48(א) לחוק המשמעת. לטעמנו - הברור לפני גב' ברק, לנושא הארוע, לא יכול להחליף שימוע לקראת השעייה דחופה, בעטיו, שכן - הוא בא בעקבות האירוע, נועד לברר מה קרה, ברמה העובדתית, והממצאים הועברו להחלטת ראש העיר, אך, לא העמידו את התובעת, מראש, בפני האפשרות שהתוצאה תהא "השעיה דחופה".
3. סעיף 48(א) לחוק המשמעת קובע, כי ניתן להשעות עובד לתקופה שלא תעלה על 14 יום, אם היה יסוד להניח שהעובד "הפר את המשמעת הפרה זדונית וחמורה" וסברו "כי המשך עבודתו של העובד יביא לפגיעה חמורה בשירות ...", אולם, זאת - "לאחר שנתן לו, תוך תקופה שיקצוב לו, הזדמנות להביא טענותיו לעניין זה ..." [ההדגשה שלנו]. במקרה של התובעת - ניתנה לה הזדמנות להעלות את גרסתה, ביחס לאירוע, בפני גב' ברק, ברם, לא הביאו לידיעתה ששוקלים להשעותה עקב כך, ולא ניתנה לה הזדמנות להביא טענותיה, לעניין השעיה דחופה, לפני שראש העיר החליט להשעותה לשבוע ימים, מ-25.2.10 עד 4.3.10.
4. כפי שנכתב במכתב ההשעיה, בתקופה זו שקלו כיצד לנהוג עם התובעת ומן הסתם הגיעו למסקנה, שלא מדובר במי שעברה עבירת משמעת, אלא, בעובדת אשר ריבוי התקלות שלה עם עובדים אחרים, במחלקות שונות, או עם התושבים, כתוצאה מלשונה המצליפה והקפדתה על עניינים, שלא נמצאו באחריותה המקצועית, דווקא, מביאות למסקנה שאינה מתאימה להמשיך לעבוד בעיריה, ולא מטעמי משמעת. משכך, בחרו לשקול את סיום העסקתה בדרך של הוצאתה לגמלה מוקדמת, דבר שהיה אפשרי נוכח גילה של התובעת וותק השירות שלה בעיריה, ולא בגלל גילה. לכן, נשלח מכתב הזימון.
5. התרשמנו, כי לתובעת היתה תרומה של ממש בהסלמת יחסיה עם גב' מורלי. מר וקנין העיד, כי היה צריך לנקוט פעולה של יצירת "מחיצה" בין שתיהן [עמ' 51, ש' 17], ואף אם בעבר במליץ על התובעת כעל "עובדת מצטיינת", הצהרתו, כי לאחר האירוע האחרון עם גב' מורלי, בחודש 2/10, בו התובעת התנהגה באופן שאינו הולם עובד רשות מקומית, הוא לא היה מוכן שתחזור למחלקה, מדברת בעד עצמה. גם אם במועד העדות, אישר מר וקנין שלא היו לו טענות בעבר אין זה משנה את תמונה בסוף הדרך. מה גם, שהעיד כאשר כבר אינו עובד העיריה. אנו סבורים, שאכן, לא היה מקום שהתובעת תתעמת עם גב' מורלי על רקע מקום החניה של זו, וגם אם גב' מורלי חטאה בקשר למקום החניה שלה - התובעת לא היתה צריכה להתנצח עימה על כך, וודאי לא בשעות העבודה ולא לזמן לשם כך צלם פרטי או את הפקח העירוני.
6. אבל, משעה שהעיריה נטשה את המסלול המשמעתי, ולא המשיכה בכיוון ההשעיה, אף לא היתה הצדקה לבקש מהתובעת להיות ב"חופשה", כאמור בזימון, עד לקבלת החלטה בעניין הפרישה לגמלאות. משכך - התקופה מיום 25.2.10, תחילת ההשעיה, ועד 15.4.10, מועד בו הודעה ההחלטה על הוצאתה לפנסיה מוקדמת, היא תקופה אותה לא היה צריך לנכות מחופשתה הצבורה. לטעמנו - יש מקום לפצות את התובעת על עגמת הנפש שנילוותה להשעייתה הדחופה והוצאתה לחופשה, ללא הכנה, מראש, ומעמידים את הפיצוי, ללא התחשבנות על ימי חופש וללא הוכחת נזק, על סך 30,000 ₪, נכון להיום.

ב. לעניין הוצאה לפנסיה מוקדמת

1. למרות קביעתנו הנ"ל אנו בדעה, כי היתה לראש העיר סמכות לשקול את הוצאתה של התובעת לפנסיה מוקדמת ובנושא זה, תקפים דברים שנאמרו בהחלטת הביניים.
2. סעיף 79 לחוקת העבודה קובע כך: "לעניין פנסיה לעת זקנה, לנכות לאלמנה וכיו"ב, תנהג הרשות לגבי העובדים על-פי חוק הגימלאות של עובדי המדינה ...". הרשות סבורה, כי מכח הוראה זו רשאי היה ראש העיר, לו נתונות סמכויות נציב שירות המדינה לפי חוק הגמלאות, בהתאמה, להחליט על הוצאתה של התובעת לגמלה, נוכח הוראת סעיף 18(א) לחוק הגמלאות, הקובעת: "עובד ששירת עשר שנים לפחות, רשאי נציב השירות להחליט על יציאתו לקצבה אם הגיע העובד לגיל 60 והוא חייב לעשות כן בתום החודש שבו הגיע העובד לגיל פרישת חובה, כמשמעותו בחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 ...".
3. ב"כ התובעת סבור, כי הוראה זו אינה תקפה עוד, בכל הנוגע לעובדי רשויות מקומיות - מאז חקיקתו של חוק גיל פרישה, הנ"ל. על-כן, לדעתו, לא היה ראש העירייה מוסמך להחליט להוציא את התובעת לגמלה, במועד בו קיבל את ההחלטה. לפני שנתייחס לטענה זו - ועל כך, בפרק הבא - יש לציין, כי בחוק הגמלאות נמצא גם סעיף 18(ד), הקובע:

"עובד הרואה את עצמו נפגע על ידי הוצאתו לקצבה לפני הגיעו לגיל פרישת חובה, רשאי לערור על החלטת נציב השירות לפני ועדת השירות תוך תקופה ובדרך שנקבעו בתקנות; ועדת השירות תיתן הזדמנות לנציגות עובדי המדינה להשמיע את דבריה ורשאית היא לקבל את הערר או לאשר את החלטת הנציב, בלי שינויים או בשינויים שתמצא לנכון, והחלטתה תהא סופית."

1. התאמת הוראת חוק זו לעובדי רשות מקומית, מכח הוראות חוקת העבודה, מחייבת פניה של העובד, ובענייננו - התובעת, אל ועדת השירות של הרשות המקומית, בערעור על החלטת ראש העירייה; זאת, כפי שצויין בהודעת גב' ברק, מיום 15.4.10, ובפניית ב"כ העירייה אל ב"כ התובעת, עוד ביום 18.4.10.
2. לכן, קבענו בהחלטת הביניים, כי הפנייה לבית-הדין היתה מוקדמת ויש למצות את הדרך להשיג עליה, הקבועה בחוק הגמלאות וחלה על התובעת דרך אימוץ חוק הגמלאות בחוקת העבודה, שאין חולק, בדבר תחולתה על יחסי הצדדים.
3. כפי שאמרו בהחלטת הביניים - על אף שאנו מסכימים עם הטיעון, שחוק הגמלאות חל על עובדי רשות מקומית רק מכח הסכמה קיבוצית, לפי חוקת העבודה, ולא בתחולה ישירה - איננו מקבלים את הפרשנות של ב"כ התובעת להוראותיו. כזכור, חוק גיל פרישה חוקק בשנת 2004, והינו מאוחר לחוק הגמלאות או לחוקת העבודה, שאימצה אותו, לנושא הפנסיה של עובדי הרשויות המקומיות. התובעת נסמכת על הוראת סעיף 10 לחוק גיל פרישה, שזו לשונו:

"הוראות חוק זה יחולו על אף האמור בכל הסכם.

על אף הוראות סעיף קטן (א), ניתן בהסכם -

לקבוע כי הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו יהיה גבוה מגיל פרישת חובה;

לקבוע כי הגיל שבהגיעו אליו זכאי עובד לקבל גמלה מחמת פרישתו מעבודתו בשל גילו אף בטרם הגיע לגיל הפרישה, יהיה נמוך מגיל הפרישה המוקדמת, ובלבד שהמעביד יישא בעלות הנובעת מכך, במלואה; השר רשאי לאשר לגוף שאינו המעביד לשאת בעלות כאמור בפסקה זו, כולה או חלקה, במקום המעביד; הודעה על אישור כאמור תפורסם ברשומות.

הוראות חוק זה יחולו אלא אם כן נקבע אחרת בחוק אחר."

1. כאשר מצטרפת לסעיף הנ"ל הוראת סעיף 4 לחוק גיל פרישה, הקובעת, כי - "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה (בחוק זה - גיל פרישת חובה)", ולתובעת מלאו 62 שנים - טען ב"כ התובעת, כי מאחר שהוראות חוק הגמלאות הינן הוראות הסכמיות, ככל שמדובר בעובדי רשות מקומית, כמו התובעת, אזי, מיום חקיקת חוק גיל פרישה לא ניתן יותר לפעול כאמור בסעיף 18 לחוק הגמלאות, ביחס לעובד רשות מקומית. לדעתנו - בטיעון זה נתפסו לכלל טעות, שכן, אין בהוראת סעיף 18 לחוק הגמלאות קביעה המחייבת עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, אלא, מתן שיקול דעת, מסיבות ראויות אחרות, להוציא לקצבה עובד שהגיע לגיל 60 והוא לאחר 10 שנות עבודה.
2. כך היה צריך לקרוא את הזימון לשימוע שקיבלה התובעת: מאחר שהגיעה לגיל 60 ויש לזכותה יותר מ-10 שנות שירות בעירייה, נתון בידי ראש העיר הכלי הניהולי, של הפעלת שיקול-דעת להוצאתה לגמלה, כאמור בס' 18 לחוק הגמלאות, החל על התובעת מכח חוקת העבודה, וניתנה לה הזדמנות להשמיע את דברה לפני שיופעל שיקול דעת זה; אפשרות שהתובעת ניצלה, בכתובים.
3. לדעתנו, הוראות חוקת העבודה וחוק הגמלאות, המאפשרות לראש העיר לשקול הוצאת עובד לגמלאות אם מלאו לו 60 שנה וצבר תקופת שירות, כקבוע בחוק הגימלאות, אינן עומדות בסתירה להוראות חוק גיל פרישה, מאחר שאינן קובעות גיל פרישת חובה שונה מהקבוע בחוק, ואין מדובר בהוצאה לגמלה "בשל הגיל". הגיל מאפשר לשקול פרישה, כאשר העילה נעוצה בהתנהגות העובד ובצרכי מקום העבודה.
4. הסעד הראשון לו עותרת התובעת הוא השבה לעבודה. לטעמנו, כפי שכבר אמרנו, לשם קבלת סעד כזה היה על התובעת להעמיד את החלטות ראש העיר וועדת השרות בעניינה לביקורת שיפוטית בסמוך לקבלתן, היינו - עוד בקיץ 2010. מעצם העובדה שהתובעת לא אצה לחזור לבית-הדין, לאחר שבהחלטת הביניים, קודם לכן, קבענו שהיא הקדימה את הפנייה, מאחר שטרם השלימה את מלוא הצעדים האחרים שעמדו ברשותה - ובכלל זה, הגשת הערעור לוועדת השרות - מלמדת, שלא היתה לה כל כוונה אמיתית לחזור לשירות; במיוחד, כאשר תחת להגיש בקשה מחודשת לסעדים זמניים, לאחר החלטתה של וועדת השרות, אשר דחתה את ערעורה של התובעת על ההחלטה להוציאה לפנסיה מוקדמת, בחרה התובעת לתקן את כתב התביעה ולהוסיף סעדים כספיים, אך - זאת עשתה רק ביום 10.10.2011, למעלה משנה לאחר החלטת וועדת השרות בעניינה. שיהוי ניכר זה פועל כנגד מתן סעד של אכיפת יחסי עבודה במועד המאוחר בו התבקש, ועל אחת וכמה במועד בו אנו נמצאים היום.
5. גם באשר לטענות כלפי הרכב ועדת השירות פועל הזמן כנגד התובעת. הן מאחר שידעה מראש בפני מי תבוא, ולא השיגה על כך, והן משקיימה דיון לגופו בועדה.
6. לגוף ההנמקה להוצאת התובעת לגמלאות - כלל הוא, כי בית-הדין אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול הדעת של בעל הסמכות. בענייננו, מסקנת ראש העיר, כי התנהגות התובעת במאבקה מול גב' מורלי אינה מתאימה לעובדת עיריה, ונוכח עמדת מר וקנין, הממונה הישיר האחרון של התובעת, שעייף ממלחמותיה בסביבה, ואי מציאת תפקיד הולם אחר עיריה, נראית כמסקנה סבירה, מידתית וראויה, לאחר שניתנה לתובעת הזדמנות להתייחס לכוונה זו. כך גם התרשמה ועדת השירות ולא מצאנו פסול במסקנתה.
7. פרישה לגמלאות אינה פיטורים, מכאן, שלא נחוצה הסכמת ועד העובדים למהלך זה. אשר על כן - נדחית התביעה לסעד כספי, בגין הוצאת התובעת לפנסיה מוקדמת, החלטה שלא היתה נגועה ב"אפליה" על רקע גיל, כנטען.

ג. לעניין ניצול ימי חופשה בתקופת "הודעה מוקדמת"

1. כזכור, לאחר השעייתה של התובעת, עת הודיעו לה, ביום 15.4.10 על פרישתה המוקדמת לגמלאות ביום 15.7.10, הודיעה לה העיריה, בד בבד, כי היא מוותרת על עבודתה בתקופת ההודעה המוקדמת של 90 יום ובתקופה זו, ינוצלו ימי החופשה העומדים לזכותה. לטענת התובעת, מדובר בחופשה כפויה, שאינה בגדר חופשה שנתית, כמשמעותה בחוק, מדובר בהחלטה שרירותית, חד צדדית של העיריה והעומד בראשה, ואין לזקוף את התקופה שבה שהתה בביתה מיום 15.4.10 עד פרישתה בפועל ביום 18.7.10, על חשבון ימי חופשתה, אלא, יש לשלם לה "פדיון חופשה" תמורתם, שכן, כבר נפסק שאין להתיר חפיפה בין ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, לבין ניצול חופשה שנתית [הפניה לפסק-דין בעניין ע"ע 1496/02 נשואה זנקס בע"מ ואח' - גל ארז, 3.8.09 (במאגר ממוחשב - להלן: פס"ד נשואה)].
2. לטענת הנתבעת, היא שילמה לנתבעת את מלוא שכרה בכל תקופת ההודעה המוקדמת של 90 יום, שהיתה תקופת הודעה מוקדמת "בעין", אפילו לא עבדה בה התובעת בפועל, בהיעדר מקום אחר להצבתה בתקופה זו, והעיריה רשאית היתה לדרוש, כי בתוך תקופה זו תנצל התובעת ימי חופשה העומדים לרשותה, כל עוד אלה אינם העולים על 14 יום.

זאת נוכח הוראת סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951, הקובעת, כי ימים שלא יובאו במניין ימי החופשה הם "ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, אלא אם עלו על 14, ובמידה שעלו". לטענתה, אפוא, רק 14 ימים מתוך ימי ההודעה המוקדמת שקיבלה התובעת לא יובאו בחשבון כימי חופשה, אולם, שאר הימים, העולים על 14 הימים הקבועים בחוק, הינם ימים שניתן היה לדרוש מהתובעת לנצל כימי חופשה, שכן, נותרו לתובעת 350 שעות חופשה, שהן שוות ערך ל-41.66 ימי חופשה, ואת אלה יש לנכות מתקופת ההודעה המוקדמת "בעין" שקיבלה התובעת, העולה על 14 ימים.

1. הגיעה העת להידרש לטרוניה בדבר הוצאת התובעת ל"חופשה כפויה", בחפיפה עם תקופת הודעה מוקדמת שניתנה לה - להבדיל מה"חופשה" עד ההחלטה. נדגיש - המעביד הוא המופקד על נתינת חופשה לעובד, לא רק לפי בקשתו של העובד, או נוחותו, אלא, גם לפי צרכיו. פסק-דין מנחה, בסוגיית החפיפה המותרת - בין תקופת הודעה מוקדמת לתקופה בה מנוצלת חופשה שנתית - ניתן על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה, בפס"ד נשואה; וכך פסק, שם, כב' השופט פליטמן, כתוארו אז [ס' 5 לפסה"ד, ההדגשות במקור]:

"... סבורים אנו, כי ראוי להשיב בעניין זה עטרה ליושנה. לדידנו, ההלכה שנהגה לפני הילכת ארבל^[1] (ולפני פסקי הדין שדנו בסוגיית חפיפת 'דמי הודעה מוקדמת' עם 'פדיון חופשה' וכד') בשאלת האפשרות לחפיפה בין ימי חופשה צבורים בגינם קמה זכאות לדמי חופשה לבין ימי הודעה מוקדמת (להבדיל מתמורת הודעה מוקדמת) העולים על ארבעה עשר יום, ואשר בם לא נדרש העובד להתייצב לעבודתו, היא היא העולה מלשונו של החוק ותכליתו. ובמה דברים אמורים ?

לפי הוראתו של סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית):

'הימים שלא יובאו במניין ימי החופשה; ... ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, אלא אם עלו על ארבעה עשר, ובמידה שעלו'.

וכך פסקנו בעניין זה בפרשת עמנואל: 'משמעה של הוראה זו היא כי מותרת חפיפה בין תקופת חופשה שנתית לתקופת הודעה מוקדמת בתנאי כי לפחות 14 ימי הודעה מוקדמת יוותרו ללא חפיפה של תקופת חופשה שנתית' (דב"ע נד/101-3 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ ואח' פד"ע כח 241).

כך אף פסקה חברתי סגנית הנשיא, אלישבע ברק-אוסוסקין, לאמור - '... אלא שעל פי חוק חופשה שנתית, ה'תשי"א-1951, בסעיף 5(א)(7) לא יובאו במניין ימי החופשה ימי ההודעה המוקדמת אלא אם עלו על ארבעה עשר יום ... מכאן, מעבר לארבעה עשר ימים מותרת חפיפה בין תקופת חופשה שנתית לתקופת הודעה מוקדמת (ראה דב"ע נד/101-3 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ]; דב"ע נז/101-3 עו"ד דן רייזמן ועו"ד מיכאל קידר - סימני עיני - טרם פורסם). על כן זכאי המערער לפדיון חופשה על פי חופשה מקסימלית פחות מחצית החודש של ההודעה המוקדמת החופף לחופשה' (פד"ע נז/31-3 אלי אורן - י. מושקוביץ לבניין בע"מ (ניתן ביום 6.8.97).

בפרשת ארבל ניבחנה מחדש ההלכה שלעיל, תוך שנקבע, כי 'כאשר הודיע המעסיק לעובד על הפסקת עבודתו בפועל והעובד לא יחזור לעבוד בפועל אצל המעסיק, קמה הזכות לפדיון חופשה והמעסיק אינו יכול 'להוציא את העובד לחופשה שנתית' ... בסיכום, יש לקרוא את סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית כך: כאשר העובד מחליט לצאת לחופשה שנתית במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, 'ימי הודעה מוקדמת לפיטורים' לא יובאו במניין ימי החופשה אלא אם עלו על 14 ימים ואז יחשב התשלום בגין הודעה מוקדמת גם כתשלום בגין חופשה שנתית".

מקצת מן הקביעות באותה פרשה, מקובלות עלינו. כך סבורים אנו, כי חפיפה אפשרית רק כאשר ניתנת הודעה מוקדמת בפועל ולא תמורת הודעה מוקדמת. קרי החפיפה האפשרית הינה של ימי הודעה מוקדמת הניתנת בפועל ושל ימי חופשה. זאת למדים אנו מלשונו הברורה של החוק, שעניינו ב'ימי הודעה מוקדמת'. עם זאת לא מצאנו מדוע יש להתייחס למתן הודעה מוקדמת בפועל, תוך שיחרור מעבודה בתקופתה, כאל פיטורים על - אתר ותשלום תמורת הודעה מוקדמת, אשר כאמור לא ניתנת לחפיפה עם פדיון ימי חופשה. מתן הודעה מוקדמת בפועל ותשלום תמורת הודעה מוקדמת הינם הסדרים שונים, מהם צומחות לעובד ולמעביד זכויות וחובות שונות. לא נמנה את כל הנפקויות האפשריות של כל אחד מן ההסדרים, אך נזכיר לדוגמא, כפי העולה מפרשה זו שבפנינו, כי בתקופת הודעה מוקדמת יש להפריש לקופת גמל ולקרן השתלמות, תקופה זו נחשבת לוותק בעבודה ובקרן הפנסיה ונחשבת אף לצורך חישוב פיצויי פיטורים, חופשה שנתית, דמי הבראה וכל כיוצא בזה. קביעה גורפת, כי אי דרישת עבודה בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת כמוה כפיטורים על אתר, משנה באופן מהותי את מאזן החובות והזכויות בין הצדדים, ועלולה לעודד העדפת פיטורים על אתר ותשלום תמורת הודעה מוקדמת, מקום שהאינטרסים האמיתיים של הצדדים, היו עשויים להוביל לבחירת אפשרות אחרת. כך אף לא מצאנו עיגון בלשון החוק לפרשנות, לפיה חפיפה בין ימי חופשה לימי הודעה מוקדמת אפשרית אך במצב בו המעביד דורש עבודה בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת והעובד הוא הבוחר לצאת לחופשה; או מקום בו העובד מסכים, אף אם אינו נדרש לעבוד, כי ימי ההודעה המוקדמת יחשבו אף לימי חופשה.

...

לסיכום, מן האמור עולה, כי לא ניתן לחפוף בין דמי חופשה לתמורת הודעה מוקדמת או בין פדיון חופשה להודעה מוקדמת; ניתן לחפוף בין ימי הודעה מוקדמת הניתנים בפועל והעולים על ארבעה עשר, לבין ימי חופשה, הניתנת בפועל. הדבר מותנה כמובן בכך, שהמעסיק אכן מוציא את העובד לחופשה כדין באותה תקופה, ולא מוותר סתם כך על עבודתו; שאז קמה לעובד הזכות לדרוש העסקתו בפועל, ותקופת אי העבדתו כשלעצמה צוברת זכאות לימי חופשה, כאילו בימי עבודה בפועל מדובר."

1. הנה כי כן, לפי ההלכה דלעיל, מותרת חפיפה בין תקופת חופשה, המנוצלת בפועל, בזמן ניצול תקופת "הודעה מוקדמת", שניתנת לעובד בעין, העולה על 14 יום. בהתאמה לענייננו - רק 14 ימים, מתוך 3 חודשי ההודעה המוקדמת שניתנו למבקשת, לפני הוצאתה לפנסיה מוקדמת, הם ימים שלא ניתן לראותם כימי חופשה ואין לנכותם ממכסת החופשה שנצברה לזכותה במהלך שנות עבודתה בעירייה. עם זאת, חודשיים וחצי מתוך תקופת ההודעה המוקדמת, שניתנה לתובעת, ניתן גם ניתן לראות כניצול חופשה, בפועל, מתוך כלל ימי החופשה הצבורה שעמדו לזכותה בעת שהוחלט להוציאה לפנסיה מוקדמת, לאחר 3 חודשים של "הודעה מוקדמת", בהם יחסי העבודה טרם הסתיימו, אך, התובעת לא נדרשה להתייצב לעבודה בפועל.
2. המצב בעניינה של התובעת היה שונה מהמצב שנדון בפסק הדין נשואה, שכן, שם הודיע המעסיק לעובד על פיטוריו וסיום עבודתו, בפועל, לאלתר תוך ויתור על עבודתו בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת ובמקביל חשב לחפוף חופשה שנתית עם תקופת ההודעה המוקדמת - דבר שנפסק שאינו תקין, בעוד שבענייננו, ההוראה לתובעת שלא לבוא לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת ולנצל בתקופה זו חופשה צבורה, נעשתה תוך כדי הימשכות יחסי עובד-מעסיק, עד למועד שנקבע לסיומם, 3 חודשים מאוחר יותר, ביום 15.7.10. הלכה למעשה הסתיימה העבודה ב-18.7.10, עם אישור ההחלטה בועדת השרות. לאור מסקנה זו - נדחית תביעתה של התובעת לתשלום הפרשים, כלשהם, בגין פדיון חופשה.

זכויות כספיות אחרות

ד. דירוג שכר

1. לטענת התובעת, היא זכאית, החל ממועד קבלתה לעבודה - 20.10.86, להיות משובצת בדירוג המח"ר ולקבל את כל הזכויות הנלוות והתוספות הנובעות מכך, בשינוי מהדירוג האחיד, בו היתה מדורגת במהלך עבודתה בעיריה. לטענתה, פנתה מספר פעמים בבקשה לשינוי הדירוג ונענתה, שלא ניתן להיעתר בחיוב לבקשתה, משום שהתקן של תפקידה איננו תקן המאושר כתקן בדירוג המח"ר, אלא, רק כתקן בדירוג המנהלי [תשובה של גב' ברק, מיום 3.3.09 - ת/1, נספח כג']; עמדת הנתבעת היתה, כי בגין ההשכלה האקדמאית, הנתמכת בתעודות, מקבלת התובעת "גמול השתלמות".
2. התובעת טוענת, כי סעיף 26.2 לחוקת העבודה, תחת הכותרת: "העברת עובד מדירוג אחיד לדירוג מח"ר", קובע מתי יועבר עובד מדירוג האחיד לדירוג מח"ר ובו נקבע כך:

"נתמנה עובד בעל תואר ראשון למשרה בדרגה 3(טו), או בדרגה גבוהה ממנה של הדירוג האחיד, או קיבל עובד המשובץ בדרגה כאמור תואר אקדמי כנ"ל, יועבר לדירוג האקדמאים במדעי החברה והרוח (להלן בסעיף זה - האקדמאים) בדרגה כלהלן:

הדרגה בדירוג האחיד הדרגה בדירוג האקדמאיים

3 (טו) 33 (3)

4 (טז) 34 (4)

5 (יז) 35 (5)

6 (יח) 36 (6)

7 (יט1) 37 (7)

8 (יט2) 38 (8)

9 (כ) 39 (9)

10 (כא) 40 (10)

11 (כב) 41 (11)

12 (כג) 42 (12)

13 (כד) 43 (13)

14 (כה) 44 (14)

15 (כו) 45 (15)

16 (כז) 46 (16)

1. טוענת התובעת עוד, כי בפרק ז' לחוקת העבודה, בסעיף 25.41 נקבעה "טבלת המרה לבעלי דרגות בדירוג המנהלי (אחיד)", לפיה רואים מהי הדרגה באותיות של הדרגות במספרים בדירוג המינהלי החדש. התובעת החלה את תפקידיה בעיריה כקופאית, בדרגה 34 בדירוג האחיד (המינהלי הישן), שהיתה דרגה ט"ז, בתרגום הדרגה לאותיות, והחל מיום 1.1.98 מונתה לתפקיד קופאית ראשית, אשר לפי סעיף 25.42 לחוקה, בו נקבע לוח התפקוד של תפקידים ועיסוקים בעיריה לגבי "עובדי מערכת חשבונות ברשות", נקבע בסעיף קטן 61, כי מתח הדרגות לתפקיד קופאי ראשי יהא 9-7, כאשר הדרגה ה"תחילית" היא דרגה 7 וניתן להגיע עד דרגה "אישית" 9+. בהתאמה, לדעתה, מדובר בתפקיד שמתח הדרגות שלו הוא מדרגה יט1 עד דרגה כ'; ומאחר שהחל מדרגה 3(טו) אמור עובד המדורג לפי תפקיד בדירוג האחיד, לקבל את דירוג המח"ר, באותו תפקיד, אזי, בעניינה - היתה זכאית להיות משובצת בדירוג המח"ר מייד עם קבלתה לעבודה. מטעמי "התיישנות", תבעה התובעת הפרשים בגין דרגה, רק לתקופה של 7 השנים האחרונות שקדמו להגשת התביעה, ומשיקולים של אגרה, העמידה את תביעתה, ברכיב זה, על 84,000 ₪, בלבד, עד מועד פרישתה מהעבודה.
2. טענתה הראשונה של העיריה, בהקשר זה, הינה שהתביעה התיישנה, לנוכח טענת התובעת עצמה, כי היתה זכאית להיות מדורגת בדירוג המח"ר כבר בשנת 1986 עם קליטתה לעבודה. אנו דוחים טענה זו מכל וכל. זכותו של עובד להיות מדורג בדירוג אקדמאי, כל עוד הוא עומד בתנאים לקבלת הדירוג האמור, והזכאות לתנאי השכר הנלווים לו, שרירה וקיימת גם לאחר המועד הראשון להתגבשות זכות זו ובכל נקודת זמן נתון הוא זכאי לקבל את התמורה המתאימה. כאשר התובעת צמצמה את תביעותיה הכספיות לתקופה של 7 שנים לאחור - עומדת היא בתנאי חוק ההתיישנות, ועל כן, ככל שיקבע שהיתה זכאית לדירוג האמור, תהא זכאית להפרשים בגבולות של אותן 7 שנים לאחור. העובדה שהעיריה השיבה לתובעת בשלילה, כאשר ביקשה - במהלך עבודתה - לשנות את הדירוג לפיו היא מקבלת את שכרה, אין בה, כשלעצמה, כדי להקים התיישנות של זכות התביעה לתובעת.
3. טוענת העיריה עוד, כי התובעת לא היתה זכאית להיות מדורגת בדירוג המח"ר לנוכח תפקידיה בזמן עבודתה בעיריה, שכן, הרשות היא שתקבע את דרגתו של עובד על פי תפקידו, בהתאם ללוח השיבוץ [סעיף 24 לחוקת העבודה].

לדעתה, הקשר בין התפקיד שממלא העובד לבין דירוג השכר שלו הוכר זה מכבר גם בהלכה הפסוקה ונקבע במפורש, כי דירוג יהיה בהתאם לתפקיד ולהגדרת התפקיד ע"י המעסיק.

מוסיפה העיריה וטוענת, כי כל תפקידה של התובעת בעיריה היו תפקידים פקידותיים, אשר לא נדרש בהם, על פי הגדרות התפקיד של העיריה או משרד הפנים, תואר אקדמאי כלשהו, והשכלתה האקדמאית של התובעת, לפי המסמכים שהמציאה לעיריה עם קליטתה לעבודה - "לא היתה בתחום המקצועי הרחב של עבודתה בעיריה", על כן, אף אין מקום להחיל עליה את ההוראה בפרק 9.1.2 של אוגדן תנאי השירות, המיישם הוראות ההסכמים הקיבוציים והוראות המחוקק ברשויות המקומיות, בפועל, הקובע בעניין חלות דירוג המח"ר, כי:

"א. העובדים בעלי השכלה אקדמאית מושלמת (תואר "בוגר" לפחות) באחד ממקצועות מדעי החברה והרוח, אשר מועסקים במשרות, אשר למילויין דרושה השכלה אקדמאית כנ"ל במקצוען, ידורגו בדירוג המח"ר.

עובד ממלא משרה לה צמודה בתקן דרגה 3 ומעלה בסולם דירוג עובדי מנהל ושירותים והוא בעל השכלה אקדמאית כנ"ל בתחום המקצועי הרחב של משרתו, ידורג בדירוג המח"ר בדרגה מקבילה לדרגתו בדירוג האחיד".

1. לגרסת העיריה, השכלתה האקדמאית של התובעת, לפי המסמכים שהמציאה לעיריה עם קליטתה, לא היו בתחום המקצועי הרחב של עבודתה בעיריה, הואיל והתחילה כקופאית, אחר כך היתה קופאית ראשית, בהמשך פקידה בהנהלת החשבונות ובמחלקת השכר, לאחר מכן פקידה במחלקת וב"ע ואחר כך פקידה במחלקת הפיקוח ואילו, התעודות שהציגה על תארים אקדמאיים, הינן מאת "המכון הטכנולוגי לתעשיית מזון בקייב, ברית המועצות", שניתנו לתובעת בתחום התמחות של "הנדסת יצור תעשיה וניהול", בשנת 1971, השקולות לתואר של "אינג'ינר מדופלם" וכמוהו כתואר שני, והתובעת אף הציגה רישום שלה בפנקס האדריכלים והמהנדסים, אולם, אין קשר בין השכלתה זו לבין התפקידים הפקידותיים שמילאה בעירייה, ולא לימודיה אלה הם שעמדו בבסיס קליטתה לעיריה לתפקיד קופאית.
2. העיריה מדגישה, כי בשל תאריה האקדמאיים, קיבלה התובעת בזמנו תוספת וותק מוכר וכן גמול השתלמות כדין, ואינה זכאית לתגמול נוסף.
3. איננו מקבלים את טענות העיריה במלואן. אכן, המעסיק, ובענייננו - העירייה - הוא אשר קובע את דרגתו של עובד חדש על פי תפקידו, ובהתאם ללוח השיבוץ, והתובעת התקבלה לעבודה כקופאית - תפקיד אשר היה צמוד אליו מתח דרגות בדירוג האחיד. אולם, לפי הוראות החוקה, הנתון האישי של עובד מסויים המשובץ באותו תפקיד, כאשר הוא בעל השכלה אקדמאית - הוא אשר מחייב את המרת דרגתו של אותו עובד באותו תפקיד מהדירוג האחיד לדירוג המח"ר, לפי הטבלאות הקבועות אף הן בחוקת העבודה.
4. מדובר בהסכמה מוקדמת, כי עצם התואר האקדמאי יעניק לעובד האוחז בתואר זה את המעבר מדירוג אחיד (או מינהלי, כפי שכונה עם הזמן), שהוא הדירוג הרגיל הצמוד לתפקיד מסויים, לדרגה מקבילה בדירוג המח"ר, רק בשל העובדה שהעובד הספציפי בו מדובר הוא בעל השכלה אקדמית, למרות שהוא ממלא תפקיד אשר צמוד אליו בתקן מתח דרגות בדירוג האחיד.
5. הוראות החוקה, בדבר העברת עובד בעל תואר ראשון, שהתמנה למשרה בדרגה 3(טו) או בדרגה גבוהה ממנה של הדירוג האחיד, לדירוג האקדמיים במדעי החברה והרוח - הינן הוראות מוחלטות, שאינן תלויות בתנאי נוסף כלשהו. לשם כך קיימת הטבלה, כפי שצוטטה לעיל, המראה באיזו דרגה של דירוג המח"ר (האקדמיים) יש לדרג את אותו עובד "בעל תואר ראשון", אשר נתמנה למשרה אשר לה צמודה תקן דרגה 3(טו) או דרגה גבוהה ממנה בדירוג האחיד.
6. מכיוון שזו ההוראה המפורשת בחוקת העבודה, אין כל משמעות לכך שהתפקידים שביצעה התובעת במהלך שנות שירותה בעירייה, הינם תפקידים אשר לשם מילויים לא דרושה השכלה אקדמאית, כטענת העירייה, ואף אין כל משמעות לשאלה אם ההשכלה האקדמאית שלה היתה "בתחום המקצועי הרחב" של משרתה בעירייה, אם לאו.
7. ההוראה הספציפית אותה הזכרנו לעיל מסתפקת בעצם העובדה שיש לעובד מסויים תואר ראשון, קרי - תואר אקדמי כלשהו, יהיה התחום בו קיבל את השלכתו אשר יהא - כדי להעניק לו, אישית, דרגה לפי דירוג המח"ר גם בתפקיד אשר, כשלעצמו, ניתן לבצע אותו ללא כל השכלה אקדמית וצמוד לו בתקן הדירוג האחיד (לימים הדירוג המינהלי).
8. אשר על כן - אנו מקבלים את טענת התובעת, כי מתחילת עבודתה בעירייה היתה אמורה להיות מדורגת בדירוג המח"ר, כבר מעצם העובדה שהיתה בעלת תואר אקדמי, כאמור באחת החלופות המנויות בסעיף 26 לחוקה, שכותרתה "העברת עובד מדירוג אחיד לדירוג מח"ר".
9. הואיל והעירייה לא הציגה כל תחשיב חלופי לתחשיביה של התובעת, ברכיב זה, הננו קובעים, כי - העירייה חייבת לתובעת הפרשים בגין אי מתן תמורה לפי הדירוג הנכון, לתקופת 7 השנים שקדמו להגשת התביעה, בסך 84,000 ₪.

ה. "מענק התמדה"

1. הצדדים מסכימים, כי "מענק התמדה" הינו תוספת מקומית, המשולמת על בסיס חודשי, שהוסכמה בין עירית נהריה לבין ועד העובדים, החל מינואר 1989, ועניינה תשלום 5% מהשכר המשולב, התוספת המיוחדת ותוספת איזון, לעובדים אשר לא איחרו לעבודה ולא החסירו ימי עבודה בשל מחלה [הוראות החוזר בדבר מענק ההתמדה - נ/2, נספחים 56,55,54].
2. בחודש 1/02 הופסק תשלום מענת ההתמדה באורח חד צדדי ע"י העיריה, וביום 6.6.05 הוסכם בין העיריה לבין ועד העובדים שלה, כי העיריה מכירה בזכותם של העובדים לקבל את מענק ההתמדה ותחל לשלם אותו באופן שוטף ורצוף החל מ- 9/04. עוד הוסכם אז - "שהחוב שלא שולם בגין התקופה שבין ינואר 2003 לאוגוסט 2004 ישולם לעובדים הזכאים בפריסת תשלומים של עד 20 תשלומים, כל עובד בהתאם לזכאות שלו" [נ/2 נספח 56, סע' 1].
3. לטענת התובעת, החוב בגין העבר החל להשתלם לעובדי העיריה, והיא בכללם, החל מחודש 6/05, אולם, לאחר שמונה חודשי תשלום, הופסק תשלום זה והיא לא קיבלה את המשך התשלומים בגין העבר. על כן, התובעת סבורה כי היא זכאית לקבל את התשלום על חשבון העבר גם בגין אותם חלקים שטרם שולמו לה. מוסכם, כי הזכאות לתשלום זה מותנית בשניים - שהתובעת לא איחרה ולא החסירה ימי עבודה מפאת מחלה, בתקופה בגינה הושלמו התשלומים לאחור.
4. עוד עובדה מוסכמת היא, כי חודש עבודה בעיריה מתחיל ב-23 לכל חודש ומסתיים ב-22 לחודש העוקב. על כן, עבור חודש 4/03, לדוגמא, יש לבחון את התקופה המתחילה ביום 23.3.03 ומסתיימת ב-22.4.03.
5. יש לפנינו גיליונות נוכחות של התובעת לחודשים 4/04, 11/03, 12/03, 2/04, 3/04, 4/04 ו-6/04. לטענת התובעת, מאחר שהעירייה לא הציגה גיליונות נוכחות מלאים שלה לתקופה שבמחלוקת, יש לזקוף זאת לחובת העירייה ולחייב את העירייה לשלם לה את מלוא הסעד הנתבע ברכיב זה, עבור 12 חודשים, בסכום של 220 ₪ לחודש ובסך הכל 2,640 ₪ לחודש. רק לחלופין, טוענת התובעת, כי יש לשלם לה את מענק ההתמדה בגין שבעת החודשים בהם הוכח, על פי גיליונות הנוכחות, שלא איחרה ולא נעדרה מפאת מחלה.
6. העיריה מודה, כי לאחר שהפסיקה את מענק ההתמדה בחודש 1/02 היתה הידברות עם ועד העובדים, בה הוסכם לחדש את תשלום מענק ההתמדה, החל מיום 1.9.04. עם זאת, לגבי העבר, טוענת העיריה, כי נבדקה זכאותה של התובעת לתשלום הרטרואקטיבי ונמצא, כי היא קיימה את התנאים לקבלת המענק רק בשמונה חודשים ולכן היתה זכאית לתשלום מענק ההתמדה בגין תקופת העבר, רק עבור שמונה חודשים מתוך 20 החודשים בהם לא שולם המענק האמור. עוד לדעת העיריה - נוכח מועד התביעה המתוקנת, 10.10.11, אזי תביעתה בגין התקופה שעד 10.10.04 התיישנה.
7. אשר לטענת ההתיישנות של התביעה ברכיב זה - הואיל וההסכמה של העיריה, לשלם את החוב שלא שולם בגין תקופה קודמת, התגבשה רק בהסכם מיום 6.6.05 - זה היום בו נולדה עילת התביעה, להפרשים ברכיב זה, ובמועד בו הוגשה התביעה המתוקנת - 10.10.11, טרם חלפו 7 שנים מיום התגבשות עילה זו; לכן, אנו דוחים את טענת ההתיישנות ברכיב זה.
8. לגוף המחלוקת - מקובלת עלינו טענת העירייה, כי כאשר הוסכם על חידוש תשלום מענק ההתמדה, עבור החודשים 1/03 - 8/04, סה"כ 20 חודשים, לא דובר על תשלום אוטומטי רטרואקטיבית, אלא, היה צריך לבדוק לגבי כל עובד, לרבות התובעת, האם הוא עמד בתנאים לקבלת אותו מענק, בכל אחד מ-20 החודשים שבתקופה זו.
9. נוכח הממצאים שהובאו בתצהירה של גב' ברק, המראים, כי התובעת עמדה בתנאים לתשלום מענק ההתמדה רק ב-8 חודשים מתוך ה-20 הרלוונטיים [נ/2, סעיף 92(ה) ונספחי 57 א'-ג', שם], ואין חולק, שהתובעת קיבלה תשלום עבור אותם חודשים - אנו דוחים את תביעת התובעת לתשלום הפרש, כלשהו, בגין "מענק התמדה" בתקופה שבמחלוקת.

סיכום

1. לפני ההחלטה על השעיית התובעת מעבודתה בעיריה, עקב אירוע מיום 24.2.10, לא ניתנה לה הזדמנות להישמע, בעניין זה. על כן - על העיריה לפצותה, בגין עגמת הנפש והוצאתה ל"חופשה" כפויה, בסכום כולל של 30,000 ₪; לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
2. ההחלטה להוציא את התובעת לפנסיה מוקדמת, עקב התנהלותה כלפי עמיתה לעבודה בתפקידה האחרון, וחוסר אפשרות לתפקיד חלופי בעיריה, היתה במתחם הסבירות ובגדר סמכויותיו של ראש העיר, לכן, התביעה לביטול ההחלטה - נדחתה.
3. היה על העיריה לדרג את התובעת בדירוג המח"ר, נוכח היותה אקדמאית, ומשלא עשתה כן - עליה לשלם לה הפרשים, כנתבע, עבור 7 השנים שקדמו לתביעה המתוקנת, בסך 84,000 ₪; לתשלום בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום התביעה המתוקנת - 10.10.11 - ועד התשלום המלא בפועל.
4. מובן, כי אף את גמלתה של התובעת יש לחשב לפי דרוג המח"ר וטוב תעשה העיריה, אם תתקן הנדרש, לרבות תשלום הפרשים לאחור, מיום הפרישה לגמלאות ואילך, בהקדם.
5. התובעת לא עמדה בתנאים לקבלת "מענק התמדה", מעבר לחודשים בהם שולם לה רכיב זה, על כן, תביעתה זו נדחתה אף היא.
6. בהתחשב בתוצאה - כאשר חלק מהתביעה נדחה וחלקה האחר התקבל - כל צד ישא בהוצאותיו.
7. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-הדין.

ניתן היום, 23 פברואר 2015 ד' אדר תשע"ה), בהעדר הצדדים, ויישלח אליהם בדואר רשום.