1. לפניי בקשת התובעת לפסילת חוות דעת של מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האף, אוזן וגרון, ולחילופין למינוי מומחה רפואי נוסף, בהליך המתנהל לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: חוק הפיצויים).
2. התובעת, ילידת 1970, הייתה מעורבת בתאונת דרכים שאירעה ביום 30.3.2009.
3. מטעם בית המשפט מונו ארבעה מומחים רפואיים, ד"ר א. רוזנטל בתחום האורתופדיה, ד"ר י. גורביץ בתחום הא.א.ג, ד"ר רמונה דורסט בתחום הפסיכיאטריה ופרופ' א. אלקיים כמומחה רפואי בתחום הריאומטולוגיה.
4. בבקשה זו עותרת התובעת לפסילת חוות דעתו של המומחה בתחום הא.א.ג, ד"ר י. גורביץ (להלן: המומחה) ומינוי מומחה אחרבתחום זה, זאת נוכח הספקות שהתעוררו, לשיטתה, בחקירת המומחה והצורך בבחינה מחודשת של שאלת הקשר הסיבתי בין נכותה הצמיתה של התובעת לתאונה הנדונה.

חוות הדעת של המומחה

1. המומחה סקר בחוות דעתו את תלונות התובעת אודות סחרחורות לאורך ציר הזמן ממועד התאונה והלאה. המומחה ציין כי מן התיעוד הרפואי עולה כי התובעת התלוננה לראשונה על סחרחורת ביום 31.12.2009, (תשעה חודשים לאחר התאונה) והתלונה שלאחר מכן, 6 חודשים לאחר מכן ביום 11.6.2010. המומחה סקר את ממצאי הבדיקות שערך, לרבות בדיקות E.N.G, ומסקנתו הייתה כי התובעת סובלת מליקוי משמעותי במערכת שווי המשקל באוזן ימין.
2. יחד עם זאת קבע המומחה כי לא קיים קשר סיבתי בין נכותה של התובעת לתאונה וציין "כי סוג תלונות הסחרחורות, חומרתן, וההתנהלות על ציר הזמן אינם מאפשרים קביעת קשר ישיר בין התאונה לממצאים החולניים של מערכת שיווי המשקל של האוזן הפנימית".
3. למסקנה זו, בדבר היעדר קשר סיבתי בין הליקוי שנמצא לתובעת לתאונה, הגיע המומחה ממספר טעמים, ראשית: העובדה כי התובעת התלוננה על סחרחורת לראשונה כ-9 חודשים לאחר התאונה, פרק זמן שלגישתו ארוך מעל כל זמן סביר לתחילתה של תלונת סחרחורת ממקור אוזן פנימית בעקבות חבלה, במיוחד כאשר תלונתה הבאה התקבלה בהפרש של 6 חודשים מהראשונה. שנית: ממצאי בדיקות ה- E.N.G לפיהם אובחנה התובעת כסובלת מ"חולשת המבוך" באוזן הימנית ברמה של 32% ולאחר מכן ברמה של 49.3%, אם אכן נגרמה בעת התאונה, היתה באה לידי ביטוי קליני ברור בעת התאונה, והיא מחייבת תיעוד על תלונות חריפות וממצאים מאובחנים עד כדי "השבתה מלאה של הנפגע", אולם, אין בנמצא תיעוד של תלונות מסוג זה. שלישית: דינמיקת ההחמרה, כפי שהוצגה בתיק הרפואי של התובעת, אינה מקובלת במצבי טראומה של מערכת שיווי המשקל של האוזן- שם צפויה דווקא דינמיקה של הטבה ושיקום.
4. המומחה מציין כי צבר התלונות מחודש יוני 2010 כשנה ושלושה חודשים לאחר התאונה, מעיד על תהליך חולני שהחל באותה תקופה באופן חריף. באשר לתלונה על סחרחורת ביום 30.12.2009, מציין המומחה כי המונח "סחרחורת" השגור בפי כל (גם בפי רופאים שאינן מומחים ל - א.א.ג), אינו זהה בהכרח למונח הרפואי של סחרחורת "ורטיגו" שהיא סחרחורת "אמיתית" כלשונו. סחרחורת "ורטיגו" כוללת תחושת סחרור ברורה, ואילו הסחרחרות שבלשון ההדיוטות, משמעה לעיתים תחושה כללית רעה, חולשה ו"שחור בעיניים". לדעתו לנוכח תיאור הסחרחורת שתוארה בתלונה הראשונה מיום 30.12.2009, שנרשמה על ידי אורתופד "כאב צווארי שמקרין לשכמה הימנית ולראש סחרחורת", לא סביר כי מדובר בסחרחורת "אמיתית".
5. בתשובה לשאלות הבהרה ציין המומחה כי שיעור נכותה הצמיתה של התובעת בתחום ה - א.א.ג, הוא 20% . המומחה נשאל האם הסיבה העיקרית לכך שנמנע מלקבוע כי קיים קשר סיבתי בן הנכות לתאונה היא היעדר תלונות על סחרחורות בתקופה הסמוכה לתאונה, ובתשובתו הדגיש כי חוות דעתו מפרטת טעמים נוספים וכי בנוסף להיעדר תלונות סמוך לתאונה, השתית את חוות דעתו על סוג התלונות, חומרתן וההתנהלות על ציר הזמן.

החקירה הנגדית

1. ביום 20.6.13 זומן המומחה לחקירה על חוות דעתו. המומחה אישר כי לתובעת 20% נכות בגין סחרחרות וסטיבולרית הנובעת מחולשת המבוך. המומחה נשאל לעניין הקשר הסיבתי, האם במידה והיה מוצא תיעוד של תלונות על סחרחורת במועדים סמוכים יותר לתאונה, מסקנתו הייתה יכולה להשתנות, ועל כך השיב בחיוב (פרוטוקול הדיון עמ' 2 שו' 12). בהמשך, ב"כ התובע הציג בפני המומחה מסמך מתאריך 1.4.09, יום לאחר התאונה, בו התלוננה התובעת בפני רופאה על סחרחורות, ומשהבין המומחה כי מדובר במסמך בודד לא שינה את דעתו והסביר, כי במצב של סחרחורת כתוצאה מחבלה במערכת הוסטיבולרית היה מצפה כי התלונות יהיו כבר מחדר המיון וככל שיחלוף הזמן ההרגשה תלך ותשתפר, אולם, לפי ממצאי הבדיקות ורצף התלונות של התובעת המצב הוא הפוך, קרי, קיימת דינמיקה של החמרה ומכאן מסקנתו כי אין קשר סיבתי בין החבלה לליקוי (פרוטוקול הדיון עמ' 2 שו' 32 ועמ' 3 שו' 11).
2. המומחה ציין בחקירתו כי גם אם הוא מקבל באופן היפותטי כי הסחרחורת שתוארה יום לאחר התאונה היתה סחרחורת וסטיבולרית (ממנה סובלת התובעת היום) הוא דבק בעמדתו לפיה, לא ייתכן כי הסחרחורת ממנה סבלה התובעת, לכאורה, בימים הראשונים לאחר התאונה אשר הלכה ודעכה כעבור חודש, היא אותה סחרחורת שהתגלתה בממצאי בדיקות ה- E.N.G המאוחרות (הבדיקה הראשונה מיום 28.7.10 והשנייה מיום 8.5.11) (פרוטוקול הדיון עמ' 5 שו' 6-8).
3. בהמשך לדברים אלה, התבקש המומחה לגבות את התיזה שאותה העמיד ולפיה על מנת לקבוע קשר סיבתי צריך להופיע ציר זמן דינמי בו תלונות על סחרחורות יופיעו בסמוך לתאונה בצורה קשה ועם הזמן ילכו ויתמתנו עד שיתייצבו. ב"כ התובעת הציג למומחה מאמרים מהם עולה לכאורה כי ישנם מקרים בהם מתפתח "ורטיגו" כתלונה מאוחרת ולא סמוך לתאונה. המומחה עיין במאמרים והפנה לציטוטים שיש בהם דווקא כדי לאשש את מסקנתו (עמ' 6 שו' 24). גם ב"כ הנתבעת הפנה במהלך הדיון לקטעים במאמרים שיש בהם כדי לבסס את התיזה של המומחה, והמומחה אישר את מסקנתו (עמ' 11 ). לאחר החקירה המומחה הגיש לבית המשפט ספרות רפואית המאששת את התיזה לפיה חולה שנגרם לו נזק וסטיבולרי לאחר חבלה יחוש בהתקף חריף סמוך לחבלה ואחר כך הטבה הדרגתית.
4. המומחה ציין בחקירתו כי על מנת שניתן יהיה לקבוע קשר סיבתי היה צריך לראות בתיעוד הרפואי כי בימים הראשונים לאחר התאונה התובעת לא תוכל לקום מהמיטה, שתסבול מהקאות כל היום ותיתמך על ידי אנשים, אולם, נתונים אלו לא עלו מהתיעוד הרפואי במקרה זה (עמ' 8 שו' 25). המומחה מציין כי לו התלונה מיום 1.4.2009 בדבר סחרחרות (יום לאחר התאונה), היתה קשורה לנכות שיש לה היום "היא היתה צריכה להיות מובלת על אלונקה" (מ' 9 שו' 7). המומחה מתאר כי קיים צבר של תלונות המתחיל ביום 11.6.10 ורק בבדיקה השלישית ישנם ממצאים של "חולשת מבוך" 32%, מה שמחזק את עמדתו כי מדובר בתחלואה שלא קשורה לתאונה, וכן מספק הסבר להחמרה עתידית אפשרית (עמ' 10 שו' 17).

טענות התובעת

1. התובעת טוענת, כי קיים ספק ממשי היורד לשורש העניין בתזה שהציג המומחה, המצדיק את פסילת חוות הדעת ומינוי מומחה אחר בתחום הא.א.ג.
2. התובעת טוענת, כי המומחה אישר בעדותו כי במידה והיה בפניו תיעוד של תלונות בסמוך לתאונה לא היה שולל את הקשר הסיבתי בין הנכות לתאונה, ולכן עם חשיפת התלונה מיום 1.4.2009 היה על המומחה לשנות את קביעתו. התובעת מוסיפה וטוענת כי במסגרת עדותה היא ציינה כי היא החלה לסבול מסחרחרות מיד לאחר התאונה, וכי היא התלוננה גם לאחר ה- 1.4.2009 אלא שהתיעוד הרפואי חסר, כיוון והרופאים שבדקו אותה התמקדו בתיאור יתר הכאבים מהם סבלה. כמו כן הצהירה כי היא לא ידעה כי עליה לפנות למומחה א.א.ג לשם טיפול בבעיה זו (סעיף 11 לתצהיר).
3. המומחה ציין כי אילו נכותה של התובעת היתה נובעת מן התאונה הוא היה מצפה כי התובעת תהיה מרותקת למיטה והיא אכן הצהירה כי היתה מרותקת למיטה וכן ציינה בפני ד"ר רוזנטל, המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה כי היא "סובלת מסחרחורת וכאבי ראש כל הזמן לפעמים סחרחרות עד כדי כך שאינה יכולה להרים את הראש".

1. באשר לספרות המקצועית שהציג המומחה מציינת התובעת כי ספרות זו אינה מאשרת את דברי המומחה לפיה יש למצוא תלונות ממשיות בסמוך לתאונה, כמו כן היא מציינת כי הספרות שהוצגה עוסקת בתהליך הקומפנסציה שלאחר חבלה ועל כך היא אינה חולקת ואולם אין בכך כדי לשלול מקרים שבהם יש החמרה כמו במקרה דנן.

פסילת חוות דעת או מינוי מומחה נוסף

1. הנתבעת פתחה את טיעוניה בהסבת תשומת ליבי לבקשת התובעת לפסילת חוות הדעת להבדיל מבקשה למינוי מומחה נוסף. התובעת הבהירה בתשובה לתגובת הנתבעת, כי היא מבקשת לחילופין למנות מומחה נוסף ולכן ההחלטה תתייחס גם לבקשה זו.
2. ככלל, לא יפסול בית המשפט חוות דעת של מומחה שהתמנה על ידו אלא אם הימנעות מפסילה יביא לעיוות דין או אם התגלו פגמים חמורים בשיקול הדעת או במהימנותו של המומחה. הבקשה תיבחן במשנה זהירות כאשר היא מוגשת לאחר שתוכנה הובא לידיעת מבקש הפסילה ובוודאי כאשר היא באה לאחר שהמומחה נחקר על חוות דעתו (א. ריבלין, תאונת דרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים, מהדורה רביעית, תשע"ב – 2012, עמ' 690).
3. באשר לבקשה למינוי מומחה נוסף, גם זה יעשה במשורה ורק במקרים "שבהם חש השופט לאחר שעיין בחוות הדעת של המומחה הרפואי ובתשובותיו לשאלות ההבהרה ובמהלך החקירה הנגדית, כי נותרו בו ספקות, וכי הוא נזקק לחוות דעת נוספת כדי שיוכל להגיע להחלטה מושכלת בשאלות הרפואיות המונחות לפתחו, רשאי הוא למנות מומחה רפואי נוסף" (רע"א 337/02 רונית מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח', (13.3.2002) פסקה 4, ראו גם רע"א 9186/00 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק, (14.1.2001) פסקה 2) .
4. לאחר שעיינתי היטב בטענות הצדדים לא מצאתי עילה לפסילת חוות הדעת של המומחה ואיני סבורה כי נותרו בי ספיקות המצדיקות מינוי מומחה נוסף.
5. בחינת חוות הדעת הראשונה של המומחה אל מול תשובותיו בחקירה הנגדית אינן מעידות כי המומחה "התבצר" בעמדתו באופן המצדיק את פסילתו. ההיפך הוא נכון. תשובותיו בחקירה משתלבות היטב עם חוות דעתו המקורית אשר קובעת בבסיסה את הדבר הבא: המחלה של התובעת שבגינה יש לה היום נכות בשיעור של 20% בתחום ה- א.א.ג. החלה בסביבות חודש יוני 2010, שנה ושלושה חודשים לפני התאונה וללא קשר אליה. רק מתקופה ואילך ניתן למצוא תיעוד רפואי בקשר לתלונות על סחרחרות "אמיתית" (כפי שהוגדרה לעיל). המומחה שהיה מודע לתלונה קודמת על סחרחרות, מיום 31.12.2009, התייחס בפירוט לסחרחורת זו וציין כי לנוכח אופי התלונה סביר יותר כי זו אינה סחרחרות "אמיתית" ולכן אין לקשור אותה למצבה של התובעת בעת הבדיקה. באשר לתיעוד שהוצג לו לראשונה בעת החקירה בקשר לתלונה על סחרחרות יום לאחר התאונה, ציין המומחה כי אין הוא מוציא מכלל אפשרות כי הסחרחורת שתוארה ביום 1.4.2009 היא סחרחורת "אמיתית" ואולם ציין כי לנוכח העדר תיעוד רפואי הנוגע לסחרחרות עד ליום 31.12.2009, וכיוון שזו האחרונה אינה "אמיתית", המסקנה היא כי גם לו היתה סחרחרות "אמיתית" סמוך לתאונה זו נרפאה אחרי חודש (עמ' 5 שו' 4).
6. התובעת אמנם טוענת כי היא סבלה מסחרחרות כל העת מזמן התאונה ועד ליום שבו אבחנו את מצבה כפי שהוא היום, אלא שהדבר לא תועד. אף אם אאמין לעדותה זו, ואיני קובעת מסמרות בעניין, ואף אם אקבל את ההסבר שנתנה לפיו הרופאים לא רשמו אל תלונותיה ביחס לסחרחורת אלא התייחסו לתלונות אחרות. הדעת נותנת כי לו הרופאים סברו כי תיאוריה מצדיקים אבחון בתחום ה - א.א.ג הם היו מבצעים את הבדיקות המתאימות. ההסבר של המומחה בקשר לשימוש במונח "סחרחורת" בפי ההדיוטות, יכול אולי להסביר מדוע תחושה שמוגדרת על ידי התובעת כ"סחרחורת" לא טופלה ככזאת על ידי הרופאים שטפלו בה עד לאבחון המחלה.
7. די היה בנימוק זה, הנשען על העדר תיעוד רפואי מיום לאחר התאונה ועד שנה ושלושה חודשים לאחר התאונה (או עד תשעה חודשים לאחר התאונה בהנחה שהתלונה מיום 31.12.2009 היא סחרחורת "אמיתית"), וכן על פער הזמנים בין התלונה ביום 31.12.2009 (גם בהנחה שזו תלונה על סחרחרות "אמיתית") ועד לצבר התלונות שהביא לאבחון המחלה ביוני - יולי 2010, כדי להצדיק את מסקנת המומחה להעדר קשר סיבתי.
8. אולם המומחה ביסס את קביעתו על נימוקים נוספים. המומחה הסביר כי טראומה הגורמת לנכות כפי שיש לתובעת הייתה צריכה להביא לתמונה קלינית קשה ומיידית בעת התאונה דבר שלא היה במקרה דנן. התובעת אמנם טוענת כי היא סבלה קשות מאז התאונה ואולם הדבר אינו עולה מן התיעוד הרפואי ואין צורך לומר כי הפנייתה לחוות הדעת של ד"ר רוזנטל אינה רלוונטית שכן זו נתנה בשנת 2011, לאחר אבחון המחלה.

1. לבסוף נימק המומחה את קביעתו והסביר כי לנוכח ההחמרה במצב התובעת בין הבדיקות השונות של ה- ENG סביר להניח כי מצבה של התובעת אינו נובע מטראומה שכן דינמיקה של החמרה אינה מקובלת במצבי טראומה של מערכת שיוו המשקל של האוזן.
2. חלק גדול מטענות התובעת כמו גם מהשאלות שנשאל המומחה בחקירתו עסקו בנימוק זה. יאמר מיד, נימוק זה הוא רק אחד משלושת הנימוקים עליהם השתית המומחה את חוות דעתו. מעבר לכך אציין כי לא מצאתי בספרות הרפואית שאליה הפנתה התובעת כדי לסתור תזה זו, ולא מצאתי להתערב במסקנתו של המומחה בעניין זה, מה גם שהוא השתית את מסקנתו גם על ספרות מקצועית. מעבר להשכלתו של המומחה מן ההיבט התיאורטי, יש ליתן את הדעת גם לניסיונו הקליני שהביאו אף הוא למסקנה שאליה הגיע. למעלה מן הצורך (ומבלי שיש בכך כדי להצדיק העלאת טענות תוך התייחסות לחוות דעת שנתן המומחה בתיק אחר (המתנהל בפני כב' השופט אבמן מולר)), אציין כי גם בחוות הדעת הנ"ל מציין ד"ר גורביץ, כי "בהיות מערכות שווי המשקל של האזניים נוטות לעבור תיקון עצמי... יש לבצע בדיקה חוזרת" ואין לך ראיה טובה מזו לעקביות שבה נוקט המומחה בשאלה שבמחלוקת.
3. מכל הטעמים שפורטו, אני דוחה את הבקשה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך כולל של 2,500 ₪.

ניתנה היום, ו' חשוון תשע"ה, 30 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.