תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]

רקע כללי

1. התובעת ילידת 8/5/1951, אחות ותיקה בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים". ביום 26/8/2007, במהלך משמרת הבוקר, הותקפה התובעת על ידי חולה בסטירה ובאגרוף בפנים. שלושה ימים לאחר המקרה פנתה התובעת לביקור אצל ד"ר דיקמן, מומחה לנוירולוגיה, ובכניסה למרפאתו היא נפלה, נחבלה ונגרם לה שבר בברך ימין.

בתביעתה ובתצהירה קשרה התובעת את נפילתה והנזקים שנגרמו לה עקב כך, לאירוע התקיפה; ואולם, לאחר ישיבת ההוכחות הראשונה חזרה בה התובעת מטענותיה לעניין הפגיעה האורתופדית עקב הנפילה, ומיקדה את תביעתה בנזק הנפשי שנגרם לה עקב אירוע התקיפה.

הנתבעת, מדינת ישראל, הינה הבעלים והמפעילה של ביה"ח "איתנים" והמעסיקה של התובעת.

הצדדים חלוקים בשאלת האחריות ובשאלת שיעור הנזק.

נסיבות האירוע וטענות הצדדים

1. מכתבי הטענות ומחומר הראיות עולה כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות היסוד של אירוע התקיפה, כדלקמן:

ביום 26/8/2007 נתבקשה התובעת על ידי סגנית מנהלת הסיעוד, גב' מירי שמר לטפל בקבלת חולה למחלקה הסגורה; נמסר לה כי החולה מתאשפזת מרצון ובהמשך יימסרו לה פרטים נוספים ואנמנזה בקשר לחולה; סמוך לאחר מכן נכנסו למחלקה: הרופאה התורנית, ד"ר שכטר, ובתה של התובעת. ד"ר שכטר הכניסה את החולה ואת בתה לחדר הביקורים לשם הסדרת הקליטה במחלקה; התובעת המשיכה בפעולות הרישום והקליטה של החולה ותוך כדי כך הבחינה שהבת מסתובבת במחלקה; היא לקחה את הבת לחדר הביקורים שבו שהתה החולה ושם היא ישבה עם בתה של החולה, כאשר החולה נמנמה בחדר הביקורים; תוך כדי שהתובעת שוחחה עם הבת, לפתע התעוררה החולה והחלה לתקוף את התובעת בפניה ואת בתה; התובעת ניסתה להזעיק עזרה בעזרת האינטרקום הפנימי שנמצא בחדר הביקורים, אך הצוות הרפואי לא שמע את הקריאה; בעקבות כך פתחה התובעת את חדר הביקורים באמצעות המפתח שהיה ברשותה ויצאה ממנו.

1. לטענת התובעת, יש להטיל אחריות על הנתבעת בשל כך שלא פעלה לשמירה על שלומה ולא מנעה את התקיפה. לטענתה, הרופאה התורנית, ד"ר שכטר, התרשלה בהערכת המסוכנות של החולה, למרות שהיו בידיה נתונים מספיקים, היכולים להעיד על סכנת התקיפה של אנשי הצוות; היה על ד"ר שכטר ליידע את התובעת בדבר עברה ומצבה הרפואי של החולה; ניתן היה למנוע את התקיפה אילו ד"ר שכטר לא היתה מובילה את החולה ובתה לחדר הביקורים, והיתה מבקשת שהבת תיפרד מאמה בחדר המיון; כן ניתן היה לקבוע כי הביקור ייערך בפיקוחם של שני האחים הגברים שהיו במחלקה.

עוד נטען על ידי התובעת, כי הנתבעת נושאת באחריות בגין אי-התקנת לחצן מצוקה בחדר הביקורים, ואספקת לחצני מצוקה אישיים לצוות הסיעודי.

1. מנגד נטען על ידי הנתבעת כי, לא נפל פגם בהתנהלותה של הרופאה התורנית; מכל מקום, התובעת ידעה בפועל מה מצבה של המטופלת, דבר שמנתק כל קשר סיבתי משפטי בין הנטען כלפי הנתבעת לבין פגיעתה של התובעת; התובעת לא הוכיחה הפרת אחריות מצד הנתבעת; הטענות כנגד מקצועיותה של ד"ר שכטר הינן טענות שבמומחיות רפואית מקצועית שיש לתמוך אותן בחוות דעת; טענות התובעת בנוגע ללחצן המצוקה לא היו מונעות את האירוע.

דיון ומסקנות

1. לאחר שנתתי את דעתי למכלול חומר הראיות ולטענות מטעם הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
2. אשר לטענות בנוגע להתנהלותה המקצועית של הרופאה התורנית, ד"ר שכטר – מקובלת עלי טענת הנתבעת כי מדובר בטענות הנוגעות לשיקול דעת רפואי מקצועי של ד"ר שכטר, שהיה צריך לתמוך אותן בחוות דעת רפואית, על מנת שניתן יהא להוכיח אותן, בהתאם לתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

מדובר בטענות הנוגעות להפעלת שיקול דעתו של מומחה פסיכיאטר באשר להערכת מסוכנות של חולה וקביעת הסדרי האשפוז שלו. סבורני כי מדובר בסוגיה רפואית מקצועית מובהקת, הנוגעת למהות תפקידו ומקצועיותו של מומחה פסיכיאטר, ועל כן, על תובע המבקש לתקוף את אופן פעולתו של מומחה בכגון דא, לצרף חוות דעת רפואית מטעמו בהתאם לתקנות, כאמור.

ד"ר שכטר חזרה ומסרה את עמדתה המקצועית בנוגע לאופן הטיפול בחולה במהלך עדותה בבית המשפט בעמ' 39 לפרוטוקול הדיון, ש' 8-26 וכדלקמן:

"ש. את לא נכחת בזמן שמירי שמר מסרה הדברים לצוות הרפואי ואת לא יודעת מה מירי אמרה למי מהצוות הרפואי?

ת. נכון. אין נוהל שדורש ממני לקחת מטופל ממיון ישר למח'. זה יכול להיות אח כללי שיש לו מידע הנדרש להעביר לצוות.

ש. אם אני מתייחסת לפרטים שאת ידעת בזמן שבדקת החולה וסיפרת לבת במיון, אמרת: רקע של תוקפנות, אשפוזים קודמים, הפסקת טיפול אנטי פסיכוטי על דעת עצמה,הבת אמרה שהיתה החמרה לאחרונה שבגללה הגיעו לתל השומר, התנהגות של אי שקט, מחשבות שווא, שיפוט ותובנה פגומים, התקף מאניה, אני אומרת לך שבכל הנתונים האלו – אסור היה לאפשר לחולה לשבת לבד בחדר ביקורים לא עם הבת שלה ולא עם עליזה. לכל הפחות היה צריך לתת הוראה שהחולה בהשגחה צמודה של אח או אחים גברים. היום, אחרי שאנו יודעים שחצי שעה אחרי שלא התרשמת ממסוכנות מיידית, החולה תקפה את עליזה ואת הבת של, האם בדיעבד את חושבת שהערכת המסוכנות שלך היתה קצת יותר מידי אופטימית?

ת. הערכת מסוכנות בזמן שבדקתי אותה במיון היתה נכונה. השינוי שלה, לכן אמרתי שהיא עלולה להיות מסוכנת. והשינוי הוא בתוך זמן קצר מאד. אני לא חושבת שהיה צריך לתת ליווי של אח גבר ביקור בחדר בביקור.

ש. אולי היה צריך לא לאפשר ביקור בשלב זה עד שהחולה תקבל טיפול תרופתי ותהיה מאוזנת?

ת. אני חושבת גם היום שהיחס בין בת וחולה היו מאפשרים לתת לה אפשרות לביקור.

ש. למרות העובדה שחצי שעה לאחר בדיקה במיון, החולה תקפה את הבת שלה?

ת. כן. גם אחרי העובדה שתקפה."

מדברים אלה עולה כי מדובר בעמדה רפואית מקצועית, שלא ניתן להתמודד עמה ללא הגשת חוות רפואית בתחום זה.

1. זאת ועוד. מחומר הראיות עולה כי התובעת היתה מודעת היטב למצבה של החולה ולמידת המסוכנות הטמונה בה. ראו בענין זה את עדותה של התובעת בעמ' 20 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-22):

"ש. במחלקה הסגורה עבדת מאז 1997?

ת. כן.

ש. תסכימי איתי שמי שמתאשפז במח' הסגורה הם חולים פסיכיאטרים שמאושפזים או מרצון או בכפייה וכיוון שהם מהווים סיכון לעצמם ולסביבה?

ת. כן.

ש. ספרי איך בא לידי ביטוי מה שאמרתי עכשיו?

ת. אני לא רק עובדת בפסיכיאטריה מ 1989, אני התחלתי לעבוד בפסיכיאטריה ב 1/1/1970 והניסיון שלי בפסיכיאטריה הוא גדול מאד ואני חושבת שלא הייתי מגיעה היום לביהמ"ש ....

ש. שאלתי אותך – מה אותם אנשים שמגיעים למח' פסיכיאטרית סגורה.

ת. החולים שמסוכנים לעצמם ולסביבה.

ש. עם הניסיון שיש לך איך בא לידי ביטוי בשטח. מה זאת אומרת? מה הם עושים?

ת. האנשים האלה הם מאד חולים כשהם מגיעים למח'. הם יכולים להיות מסוכנים כלפי הצוות וכלפי מטופלים וכלפי עצמם.

ש. אם אני מבינה נכון, זאת העבודה שלך?

ת. נכון.

ש. נכון שבמהלך הזמן שהם נמצאם במח' הסגורה, הצוות לומד אותם: מי זה, מה הוא צריך, איך הוא מתפרץ,

ת. הוא גם יכול להיות לא צפוי. אפשר לעבוד 50 שנים ולא לראות מה צפוי מחולה.

ש. וחולה שיגיע אליכם בפעם הראשונה ולא מוכר מאשפוזים קודמים, אתם תהיו יותר זהירים אליו כי אתם לא יודעים מי הוא?

ת בהחלט."

ראו גם עמ' 21 לפרוטוקול הדיון, ש' 12-15:

"ש. כתבת שהרגשת שהמטופלת באי שקט. תסבירי מה גרם לך לחשוב כך?

ת. הראיה שלי לאבחן מטופל, אני לא יכולה להגיד לך ככה ראיתי אותה. רואים המבט בעיניים, התנועות בידיים וברגליים. אני רואה אותך ואני יכולה לדעת. כשיושבת מולי מטופלת אני יכולה לקרוא אותה עם כל השנים שעבדתי."

מדברים ברורים אלה של התובעת עולה כי, התובעת היתה מודעת היטב למצבה של החולה ולמידת המסוכנות הטמונה בה. בנסיבות אלה, גם אילו היה מוכח שד"ר שכטר שגתה בהערכת המסוכנות של החולה, הרי עצם הידיעה בפועל של התובעת בדבר מידת המסוכנות של החולה, מנתקת את הקשר הסיבתי המשפטי בין רשלנותה של ד"ר שכטר לבין פגיעתה של התובעת.

אשר לטענות התובעת בעניין התקנת לחצן המצוקה

1. אין מחלוקת כי בעת האירוע לא היה מותקן לחצן מצוקה בחדר הביקורים. עם זאת, סבורני כי בנסיבות המקרה, הדבר אינו יכול להקים אחריות כנגד הנתבעת בגין רשלנות.

ראשית, אין מחלוקת שבחדר הביקורים היה מותקן אינטרקום. אמנם נטען על ידי התובעת שהאינטרקום לא עבד, אך טענה זו לא הוכחה. כמו כן, התברר שהיתה אפשרות להשתמש במכשיר מירס, אך התובעת סברה שמכשיר המירס צריך להיות אצל אחראי המחלקה; ואולם אין זה העיקר, אלא שבנסיבות המקרה, רוב הסיכויים שקיומו של לחצן מצוקה, לא היה יכול למנוע את תקיפתה של התובעת על ידי החולה, שכן, מחומר הראיות עולה כי מדובר באירוע פתאומי שנמשך רגעים בודדים; התובעת הספיקה ללחוץ על האינטרקום ומשלא נענתה הצליחה להיחלץ מהחדר באמצעות המפתח שהיה ברשותה.

לא הובאה כל ראיה מצד התובעת וממילא לא הוכח, כי זמן התגובה של הצוות במקרה של הפעלת לחצן מצוקה, היה יכול להיות מהיר יותר מזמן התגובה של התובעת בפתיחת החדר באמצעות המפתח שהיה ברשותה ועזיבת החדר במהרה.

אשם תורם

1. גם אילו היינו מוצאים בסיס להטלת אחריות על הנתבעת, הרי שבנסיבות המקרה, סביר היה להטיל אשם תורם ברמה גבוהה על התובעת, שכן, התובעת, כפי שמעידה על עצמה, הינה אחות בעלת הכשרה מקצועית, ותק ארוך וניסיון רב; היא בתוקף הכשרתה וניסיונה היתה מודעת היטב לסכנה הטמונה בחולה, כפי שהובא לעיל. למרות זאת, התובעת בחרה לשהות עם החולה ובתה לבד בחדר הביקורים כשהוא סגור; בכך נטלה התובעת על עצמה במודע סיכון שכאמור, היה גלוי וידוע לה היטב.

שיעור הפיצויים

1. למקרה ויצאה שגגה מתחת ידיי, אתייחס בקצרה לשאלת הנזק.

התובעת צירפה מטעמה חוות דעת רפואית ערוכה ע"י ד"ר דיקמן, מומחה בתחום הנוירולוגיה, אשר קבע לתובעת נכות בתחום הנפשי בשיעור 20% בגין פוסט-טראומה.

הנתבעת מבקשת להתעלם מחוות דעתו של ד"ר דיקמן, משום שזו אינה בתחום מומחיותו.

מהפסיקה עולה כי רופא יכול לתת חוות דעת בתחום רפואי שלא התמחה בו, נוכח הכשרתו הכללית כרופא, ובמקרה זה בית המשפט יתייחס למשקלה של חוות הדעת , על פי התרשמותו ממומחיותו של המומחה, ובאיזו מידה ניתן לסמוך על חוות דעתו (ראו: ע"א 676/88 הונדיאשוילי נ' בדרמן חברה לביטוח בע"מ).

1. בנסיבות הענין, לאחר עיון בחוות דעתו ובעדות של ד"ר דיקמן ובמכלול חומר הראיות, סבורני כי חוות דעתו של ד"ר דיקמן חסרת בסיס ואין לייחס לה משקל כלל.

ראשית, מחוות דעתו עולה כי הנכות שנקבעה על ידי ד"ר דיקמן מתייחסת בעיקר לפגיעתה של התובעת בראשה בעת נפילתה, שבה שברה את ברך ימין (ראו: עמ' 3 לחוות הדעת).

שנית, מעדותו עלה כי עיקר הערכתו של ד"ר דיקמן מתייחסת לבדיקת התובעת בביקור הראשון שהיה אצלו ביום 29/8/2007, מיד לאחר נפילתה ופגיעתה של התובעת בברך ימין, כשהיתה בדרך למרפאתו (ראו: עמ' 2 לחוו"ד, פסקה אחרונה).

בנסיבות אלה, הרי סביר להניח שאדם שזה עתה רק נפגע פגיעה קשה, יסבול ממצב נפשי של פוסט-טראומה, אך אין הדבר יכול להעיד על המשך מצב נפשי זה לאורך זמן. מכל מקום, סביר להניח שההערכה הנפשית על רקע הבדיקה האמורה קשורה לאירוע הנפילה הקשה שהתובעת חוותה לפני הבדיקה, כאמור, שאינה קשורה עוד לתביעה זו. (ראו בעניין זה: עדותו של ד"ר דיקמן בעמ' 10 לפרוטוקול, שורות 23-27).

1. זאת ועוד. במהלך הדיון הוגשה תעודה רפואית הערוכה על ידי פרופ' רכס (נ/4), שבה מציין פרופ' רכס כי התובעת סבלה מ-: "חבלה קלה ביותר שאינה עומדת בהגדרה הקלינית של זעזוע מוח. לדעתי חבלה כה קלה אינה יכולה לגרום לסחרחורת ונפילה, ללא אובדן הכרה, ממנה סבלה בתאריך 29.8.07 שעה שביקרה את ד"ר דיקמן".

במהלך עדותו נמסר ע"י פרופ' רכס בעמ' 19 לפרוטוקול, ש' 12-15:

"ת. היה לי מה שהיא מסרה לי. היא אמרה שלא איבדה הכרה, לא היה חתך, היא לא נפלה, היא נבדקה ולא נמצא כלום. לא צריך להיות פרופ' כדי להבין שמדובר בחבלה בנאלית מאד, פשוטה וקלה. כך אני מבין את זה. אני חושב שאין שום תיעוד שיצביע הפוך ממה שאני מעריך את מידת החבלה. אשמח לראות אם יש כזה."

בנסיבות אלה, סבורני שלא ניתן לתת לחוות דעתו של ד"ר דיקמן משקל כלשהו.

1. לנוכח האמור, סביר לקבוע שפגיעתה של התובעת היתה קלה ביותר והתאונה הוכרה כתאונת עבודה; בנסיבות אלה, סביר לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין הפסדי שכר לעבר בסך של 3,000 ₪, וסכום נוסף בגין כאב וסבל בסך של 8,000 ₪ . סה"כ: 11,000 ₪. מזה יש להפחית אשם תורם בשיעור 30%, סה"כ: 7,700 ש"ח.
2. לנוכח האמור, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ג, 24 יולי 2013, בהעדר הצדדים.