1. לפניי תביעה לסילוק יד ומתן צו מניעה קבוע בכל הקשור למקרקעין הידועים כחלקה 2 בגוש 10529 (להלן: "המקרקעין").

2. התובעת, קרן קיימת לישראל, הינה הבעלים של המקרקעין. על פי הנטען בכתב התביעה, הנתבע, תושב עתלית, הסיג את גבולה של התובעת, פלש למקרקעין ועשה בהם שימוש באמצעות הצבת מבנה (קונטיינר) המשמש כמזנון, כל זאת ללא קבלת רשות מהתובעת.

3. על פי הנטען בכתב התביעה, אין זו הפעם הראשונה בה הנתבע פלש לאותם מקרקעין כאשר נעשו ניסיונות להגיע להסדרים שונים בשיתוף פעולה עם המועצה האזורית חוף הכרמל (להלן: "המועצה").

4. הנתבע פונה בעבר מהמקרקעין ובעקבות כך הגיש עתירה מנהלית כנגד מינהל מקרקעי ישראל והמועצה. עתירה זו נדחתה על הסף בהתאם להחלטת כב' השופט נאמן מיום 12.6.2007.

5. התובעת טוענת כי לאחר החלטה זו שב הנתבע ופלש למקרקעין.

6. בשים לב לכך, הגישה התובעת את התביעה המונחת לפניי בה היא עותרת להורות על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין. בנוסף עותרת התובעת למתן צו מניעה קבוע אשר יורה לנתבע ו/או מי מטעמו להימנע להיכנס למקרקעין האמורים ו/או לכל מקרקעין שבבעלות התובעת ו/או לעשות בהם שימוש כלשהו.

7. התיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 21.11.2012. ביום הדיון הודיע הנתבע כי הוא מסכים למתן הסעד של סילוק יד תוך שהוא מבקש כי הוא ייכנס לתוקף בעוד ששה חודשים.

8. באשר לסעד הנוסף, הנתבע התנגד למתן סעד כה גורף וביקש כי, יינתן סעד מצומצם יותר כפי שאפרט להלן.

9. הנתבע טען כי הוא פועל לקבלת היתר רוכלות אל מול המועצה. במידה ויקבלו יש בכוונתו לרכוש עגלה ניידת או רכב אשר באמצעותם יפעיל את המזנון. הנתבע טען כי בכוונתו להגיע למקרקעין, לצורכי פרנסה, על מנת למכור את מרכולתו. המקרקעין משמשים כחניון ציבורי שם יש ספסלים ושולחנות. הנתבע טוען כי אין בכוונתו לתפוס שם חזקה קבועה, אלא להגיע לצורכי פרנסתו ולעזוב את המקום בסופו של כל יום.

10. התובעת, לעומת זאת, עומדת על מתן צו גורף בשים לב לפלישות החוזרות ונשנות של הנתבע בעבר.

11. נראה, כי דרישת התובעת למתן צו כה גורף אינה סבירה ואינה מידתית. התובעת, אשר מאפשרת לציבור הרחב להיכנס למקרקעין ולעשות בהם שימוש כחניון, אינה יכולה לבקש צו כה גורף כלפי הנתבע ובוודאי שאינה יכולה לבקש צו גורף לגבי כל המקרקעין אשר בבעלותה. הגבלה כזו תהיה הגבלה חמורה ואינה מידתית ואף הייתי אומר הגבלה מפלה לעומת יתר הציבור. הגבלה כזו לא תאפשר לנתבע לכנס ליערות קק"ל כמטייל והינה מרחיקת לכת.

12. טענתה של התובעת כי יש לתת צו גורף כנגד הנתבע משום שבעבר פלש מספר פעמים למקרקעין אינה יכולה לשמש נימוק. אם הנתבע מתכוון להפר צו שיפוטי, בין אם הוא חלקי ובין אם הוא גורף, אופי הצו והיקפו לא ישמשו לו מחסום.

13. הצו החלקי שיש בכוונתי להעניק יש בו לאזן בין זכויות התובעת וזכות הנתבע לעיסוק במגבלות החוק. בבג"ץ 6698/95 עאדל קעדאן ואח' נ. מינהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד נד(1) 258 נפסק:

"בצד התכליות המיוחדות המונחות ביסוד סמכותו ושיקול-דעתו של המינהל, קיימות גם תכליות כלליות הפרוסות כמטרייה נורמטיבית מעל דברי החקיקה כולם. תכליות כלליות אלו משקפות את ערכי היסוד של המשפט והחברה בישראל. הן ביטוי לכך שכל דבר חקיקה הוא חלק אינטגרלי משיטת משפט כוללת. עקרונות היסוד של השיטה 'מחלחלים' לכל דבר חקיקה, ומהווים את תכליתו הכללית...עקרונות יסוד אלה מבטאים גם את מהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמקורטית."

אל מול תכלית זו קיימת תכלית נוספת והיא שמירה על מקרקעי המדינה מפני פולשים. מתן צו גורף יש בו פגיעה קשה בנתבע ובחופש עיסוקו במידה וישיג בעתיד רישיון לרוכלות ויפעל בהתאם לאותו רישיון. מתן צו גורף יש בו פגיעה בזכות לשוויון אל מול רוכלים אחרים שהתובעת אינה מתנגדת לכניסתם למקרקעין או למצער אל מול יתר הציבור שמורשה להיכנס לאותו חניון מבלי לתפוס בו חזקה קבועה.

14. נפסק כבר כי חיריות היסוד וביניהן חופש העיסוק מוצאים להם ביטוי במסגרת המשפט הפרטי אשר שומה על בית המשפט להכלילם במסגרת שיקוליו בעת הכרעה בסכסוך. בע"א 3156/98 בן ישי נ. ויינגרטן, פ''ד נה (1) 939 :

"חירות העיסוק כזכות אדם קדמה לחוק היסוד. היא הוכרה כזכות הנובעת מזכותו הטבעית של כל אדם לחפש מקורות מחיה (השופט ש"ז חשין בעניין בז'רנו הנ"ל [6], בעמ' 83). יחסיותה נשמרה גם לאחר שעלתה לדרגת חוק-על חוקתי, והשתיים כאחת – הכרה במעלתה של החירות, כמו גם ההשלמה עם יחסיותה ועם הצורך לאזן בינה לבין ערכים מתחרים – מצאו להן ביטוי הן במשפט הציבורי והן במשפט הפרטי. במשפט הציבורי התווה המחוקק עצמו, בפיסקת ההגבלה שבחוקי היסוד, את אמות-המידה לעריכת האיזון בין הערכים המתחרים (השופט ד' לוין בבג"ץ 726/94 הנ"ל [7]). מערכת האיזונים הקבועה בפיסקת ההגבלה הותוותה על-ידי המחוקק החוקתי, והיא מכוונת כלפי המחוקק. האיזון הנערך במסגרת המשפט הפרטי עצמו משמש "קונקרטיזציה של פיסקת ההגבלה" (א' ברק "זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי" [26], בעמ' 196). המשפט הפרטי כולל בחובו דוקטרינות אחדות אשר משמשות כלים שבאמצעותם מוזרמים עקרונות היסוד של השיטה בכלל וזכויות האדם בפרט אל תוך המשפט הפרטי."

בענייננו חלה על המינהל החובה לפעול בתום לב. במסגרת פעולותיו בתום עליו לקחת בחשבון וכשיקול את הזכות לחופש עיסוק של הנתבע. לכן ובשים לב לכך, יש לתת צו מניעה מוגבל הלוקח ומאזן את השיקולים הנ"ל.

15. לסיכום אני מורה כדלקמן:

א. ניתן בזה צו כנגד הנתבע המורה לו לסלק ידו מהמקרקעין והמסומנים באדום בתשריט נספח ב' לכתב התביעה ולהותירם נקיים מכל אדם וחפץ וכן להרוס את המבנה שהוצב על ידו ולפנות ממנו כל אדם וחפץ. הצו יבוצע תוך 45 יום מהיום.

ב. במידה והנתבע לא יבצע את הצו תהיה התובעת רשאית לבצעו בעצמה.

ג. ניתן בזה צו האוסר על הנתבע לשוב למקרקעין ולתפוס בהם חזקה קבועה בכל דרך שהיא, לרבות הצבת מבנה קבע בהם.

15. באשר להוצאות, בשים לב לכך שהנתבע בסופו של דבר הסכים למתן הצווים וחסך בזמן שיפוטי, אין צו להוצאות.

16. מזכירות ביהמ"ש תמציא עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ג, 25 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.