תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה כשנפל מסולם.

המחלוקת היא על העובדות – שכן לתאונה לא היו עדים והתובע טוען שאינו זוכר אותה; ועל הנזק –שכן התובע מבקש פיצוי בסך 3,530,864 ₪ (מעבר לתחום סמכותו של בית-משפט זה גם לאחר ניכוי תגמולי המל"ל).

הצדדים והתאונה

1. התובע, יליד 19/1/76, כבן 41. בעבר הורשע בפלילים על הפעלת בתי-הימורים ונשפט למאסר בפועל ועונשים נוספים (ת.פ 1351/04; ע"פ 8604/04), אך לאחר שחרורו השתקם ובמועד התאונה עבד כשנה וחצי אצל הנתבעת 1 שעוסקת בהתקנת ותחזוקה של מזגנים.
2. ב-6/11/08 עבד בפירוק תעלות מיזוג בבניין משרדים. במהלך עבודה זו נפל מסולם ונפגע. כתוצאה מהנפילה נחבל בראשו וכן נפגע בשורש כף יד שמאל ובכתף ומרפק יד ימין.
3. אורתופד שמונה על ידי בית-המשפט (ד"ר נחשון רנד) העריך כי נותרה נכות אורתופדית בשיעור 20.8% ונכות אסטטית בשיעור 5% ומצא שהנכות תפקודית והמליץ על הגדלתה ב-150% בהתאם לתקנה 15 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (התקנות או תקנות המל"ל). פסיכיאטר שמונה על-ידי בית-המשפט (ד"ר אדם דרנל) העריך כי התובע סובל אמנם מנכות נפשית בשיעור 10% אך ייחס אותה לעברו וסבר כי לא נותרה נכות בעקבות התאונה (0%). התובע חולק על חוות-דעתו והמומחה נחקר.

למה נפל התובע?

1. העבודה על סולם היא מסוכנת, אולם הנפילה ממנו אינה מטילה אחריות אוטומטית על המעביד. הסיכון הכרוך בשימוש בסולם הוא חלק מסיכוני החיים היומיומיים ואין להטיל אחריות אוטומטית על כל נפילה מסולם (משה ויסמן חבות מעבידים 21 (מהדורה ראשונה, 2004) 192). על העובד להראות כי המעביד הפר את חובת הזהירות הרחבה מאוד שלו הכוללת, בין השאר, יצירת סביבת עבודה בטוחה, אספקת כלי עבודה תקינים ואמצעי הגנה, הדרכות ואכיפת כללי הזהירות. בנוסף יש להראות קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנפילה. "ביצוע העבודה תוך עמידת העובד על סולם, היא הביצוע הרגיל והסביר ... אין אחריותו של מעביד, אחריות מוחלטת ועל התובע להוכיח את רשלנותו ... ולא ניתן להסיק מעצם העובדה שה[עובד] נפל מהסולם, רשלנות מצד מעבידו" (ע"א 8071/97 בן יאיר נ' לשכת עורכי הדין (23/4/98); ע"א 7895/08 קלינה נ' סולמות חגית (31/8/11)).

בענייננו מוסכם שהתובע נפל מסולם והמחלוקת היא בשאלה – מדוע נפל?

1. לא ידוע על עדים לתאונה ועדות התובע היא עדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי וכדי שניתן יהיה לבסס עליה ממצא יש למצוא לה סיוע בראיות חיצוניות או לנמק את טעמי ההסתמכות (סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971). התובע טען בחקירתו שאינו זוכר את התאונה. טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה, וגם בתצהיר לא נכתב במפורש שאינו זוכר את התאונה והדבר הופיע ברמז בלבד (סעיף 4 לתצהיר). בחקירתו טען שאינו זוכר את רגע התאונה עצמו אך הוא זוכר את הרגעים שלפי התאונה "אני זוכר שפירקתי 2,3 תעלות וכאן איבדתי את הזיכרון ... כשהתעוררתי [הייתי] על הרצפה במקום" (עמ' 20, 32 ותחילת עמ' 21). אף שהדברים לא נטענו בכתב התביעה ובתצהיר יש להם תמיכה מסוימת בראיות שכן בדוח מד"א נכתב "לא זוכר את מהלך האירוע אך זוכר פרטים רחוקים יותר" (עמ' 38 למוצגי התובע) וגם בתעודת המיון נכתב "לא זוכר האירוע" (עמ' 39 למוצגי התובע). נוכח ראיות אלו אני מקבל את גרסת התובע שאינו זוכר את רגע התאונה עצמה אך הוא זוכר רגעים סמוכים לפניה.
2. ברי כי אדם שנפל לבדו יתקשה בהבאת ראיות ישירות לסיבת הנפילה, בוודאי אם איבד הכרה ואינו זוכר את הנפילה עצמה, ברם כפי שיפורט בהמשך גרסתו של התובע השתנתה, הוא לא העיד לגבי עובדות רלבנטיות מרכזיות שכן אמורות להיות ידועות וזכורות לו, וכן חדל מלהביא עדים או ראיות חיצוניות כלשהן, גם כאלו שנוגעות למאפייני העבודה הכלליים ושיכלו לתמוך לפחות בחלק מטענותיו. בנסיבות אלו לא עלה בידי התובע להוכיח תביעתו.

הטענה כי רגלי הסולם "נפתחו"

1. בכתב התביעה טען התובע כי נפל משום ש"אחת מרגלי הסולם עליו עמד החליקה לפתע" (סעיף 4 לכתב התביעה). זו הייתה גם הגרסה בתחשיב הנזק. התובע מסר גרסה פוזיטיבית בנוגע לסיבת התאונה ולא טען שאינו זוכר את נסיבות התאונה. בתצהירו מסר גרסה שונה מעט והצהיר כי "משחזור האירוע, בראשי עולה, כי קיימת אפשרות אחת בלבד בגינה נגרמה התאונה והיא שאחת מרגלי הסולם החליקה, רגלי הסולם נפתחו לכדי 180 מעלות ואני נפלתי ישירות על הרצפה ובעוצמה רבה" (סעיף 7 לתצהיר). התובע לא הציג ראיה שתתמוך באפשרות שרגלי הסולם נפתחו ומדבריו ניכר שמדובר בהשערה. בחקירתו הודה כי זו אכן השערה בלבד וכי אינו יודע מדוע נפל. "נכון אני משער ... אני יכול להעריך ולשחזר ולחשוב, בדיוק ממה נפלתי? איך נפלתי? אני לא זוכר וזה מה שמשגע אותי עד היום שאני לא זוכר איך נפלתי ולמה נפלתי ולמה זה קרה לי ולמה זה מגיע לי" (עמ' 20, 23-18). התובע אינו מסביר מה הבסיס להשערה זו ומדוע הוא סבור שההסבר היחיד לנפילתו הוא שרגלי הסולם נפתחו ל-180 מעלות. הרי קיימות דרכים שונות ליפול מסולם (גם כשהסולם תקין) ואין כל בסיס עובדתי שיתמוך בהשערת התובע דווקא. ואכן, בחקירתו הודה כי יתכן ונפל מסיבה אחרת. "את יודעת כמה פעמים שיניתי את המחשבה איך זה קרה לי ... מיליון פעמים. אולי איבדת שווי משקל? אולי" (עמ' 22, 5). בדוח מד"א מיום האירוע נרשמה סיבה אחרת ונכתב כי התובע "מעד ונפל מסולם מגובה של 3-4 מטר" (עמ' 38 למוצגי התובע).
2. אין כל בסיס עובדתי לטענת התובע, ומנגד המעביד, שהגיע למקום אחרי התאונה, הכחיש שרגלי הסולם היו פתוחות והעיד כי הסולם היה על הרצפה כשהוא סגור. המעביד טען גם שהתובע נהג לעשן ולשוחח בטלפון כשעבד על סולם (סעיפים 12 ו-13 לתצהירו). מעדות התובע עלה כי למקום הגיעו אנשים נוספים שסייעו לו אחרי התאונה – "היה משרד ליד שהתלוננו על הרעש וכנראה שמעו אותי ובאו" (עמ' 21, 8) – אך הוא לא עשה כל מאמץ לאתר עדים אלו שיכלו לתמוך בגרסתו. אעיר כי טענת התובע בחקירתו שאינו זוכר את האירועים אחרי התאונה משום ש"איבדתי את ההכרה כמה פעמים" (עמ' 21, 10), אינם מתיישבים עם המסמכים הרפואיים שמציינים כי בעת הפינוי היה התובע בהכרה מלאה.

גרסת התובע שרגל הסולם החליקה או כי רגלי הסולם נפתחו ל-180 מעלות היא השערה לא מבוססת. התובע לא הסביר מה מקור ההשערה ואין שמץ ראיה שיתמוך בה.

הטענה לסולם מאולתר

1. בתצהיר טען התובע כי לא השתמש בסולם של המעביד אלא בסולם חלופי שמצא במקום. "הסולם אותו סיפק מעסיקי היה שבור לפיכך נאלצתי להשתמש בסולם אשר היה במקום ובהוראתו המפורשת של מעסיקי" (סעיף 7 לתצהיר). לטענה זו השלכה משפטית שכן חובת המעביד לספק לעובד סולם בטוח ותקני, ואם מדובר בסולם שנמצא במקום המעביד לא מילא חובתו זו. ברי כי התובע יתקשה להביא ראיות לטענה מסוג זה, אך גם נוכח המגבלות העומדות בפניו הטענה לא הוכחה.
2. ראשית, התובע לא העלה טענה עובדתית זו בכתב התביעה אף שטען טענות משפטיות כלליות על חובת המעביד לספק ציוד מתאים. בתחשיב הנזק טען טענה עובדתית הפוכה ולפיה המעביד התרשל "מחיסכון בבדיקת הציוד שמסר[ה] לשימושו" (סעיף 5 לתחשיב). רק בתצהיר העלה לראשונה את הטענה כי מדובר בסולם שנמצא במקום. מדובר בגרסה כבושה שיש לבחון אותה בזהירות רבה. שנית, מר מוטי פרץ, מנהל הנתבעת, הכחיש את גרסת התובע והצהיר כי התובע עבד על סולם תקין שהובא באותו יום על-ידי המעביד (סעיפים 4-5 לתצהירו) לטענתו המשיך לעבוד עם הסולם גם לאחר התאונה (סעיף 13 לתצהיר). מר פרץ הדגיש שטענת התובע אינה סבירה שהגיעו לעבודה עם סולם שבור שכן "הסולם הוא כלי העבודה העיקרי של החברה בכל ביצוע עבודה בכלל ובביצוע פירוק תעלות מיזוג בפרט, ובלעדיו לא ניתן לבצע את העבודה" (סעיף 4 לתצהירו). יש הגיון רב בטענה זו – עבודת פירוק המזגנים מחייבת סולם, והגעה ליום עבודה ללא סולם משמעותה אבדן שעות עבודה והכנסה. מעדות התובע עצמו עולה כי ידעו מראש שהבניין נטוש (עמ' 19, 17) ושהסולם היה שבור ("את הפין הזה אני שברתי" – עמ' 19, 28) ודברים אלה מחזקים דווקא את גרסת המעביד שכן, כאמור, פחות סביר שיגיעו ליום עבודה ללא סולם תקין. התובע נחקר בשאלה זו והעלה סברה לפיה "יכול להיות שהוא שכח שאי אפשר לפתוח אותו למשולש גבוה או [שתכנן] לשים משהוא במקום הפין שנוכל לפתוח אותו" (עמ' 20, 3). שלישית, הסולם שתיאר המעביד בתצהירו (סולם עץ משולש בגובה 1.9 מ') דומה לסולם שתיאר התובע בעדותו (סולם עץ משולש 7-8 שלבים). דמיון זה מחזק את האפשרות שאכן מדובר בסולם שהביא המעביד שמסר את התצהיר לפני שידע את גרסת התובע המלאה שעלתה רק בחקירה. רביעית, התובע הסכים כי למעביד היו מספר סולמות. "יש סולם עץ קטן שהוא יעודי לבתים, היה לו סולם מאלמיניום שנפתח יותר שלבים. אולי היה לו סולם עץ גבוה" (עמ' 17, 1).
3. על יסוד כל אלה, וגם בהתחשב בקושי המובנה בהבאת ראיות, שוכנעתי כי גרסת המעביד סבירה יותר ועדיפה על עדותו היחידה של התובע שאין לה תמיכה כלשהי, ושהועלתה בשלב מאוחר יחסית.

גרסת המעביד שהתובע עבד על סולם שהביאו מראש סבירה יותר מהאפשרות שמצאו סולם במקום.

גובה העבודה

1. התובע טוען כי נפל מגובה של 5.5-6 מטרים (סעיף 4 לכתב התביעה; סעיף 7 לתצהיר; עמ' 18, 29; עמ' 19, 1). לטענה עובדתית זו שהתובע חזר עליה בכתב ובעל-פה משמעות משפטית שכן תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), תשס"ז-2007, מטילות חובות מחמירות על עבודה בגובה ששה מטרים (כולל עיגון ואבטחה) וחובות אחרות בעבודה על סולם בגובה נמוך יותר (ובלשון תקנה 8(ג) – "תקנה זו לא תחול בשימוש בסולם במקרים המפורטים בתקנה 24(א)).
2. הראיות מובילות למסקנה כי העבודה בוצעה בגובה של כשלושה מטרים בלבד. בדוח מד"א נכתב כי התובע נפל מגובה של 3-4 מטרים (עמ' 38 למוצגי התובע). בחקירת התובע הודה כי עבד על "סולם עץ נפתח, משולש ... בן 7-8 שלבים" (עמ' 18, 12). גובהו של סולם שכזה הוא כ-2.5 מטרים לכל היותר (כ-30 ס"מ בין כל שלב) ולא ניתן להגיע עמו לגובה של חמישה או ששה מטרים. וגם המעביד העיד כי התובע עבד על סולם בן ששה שלבים שגובהו 1.9 מטרים ופירק תעלות מגובה של כשלושה מטרים – תקרה אקוסטית בגובה סטנדרטי ומעליה התעלות (סעיפים 5 ו-7 לתצהיר ועמ' 37, משורה 12). התובע היה יכול בנקל לפנות לבניין המשרדים לצלם ולמדוד את התקרה וכך להוכיח את גרסתו, אך הוא בחר שלא להציג ראיות כלשהן. בסיכומיו נטענו אמנם טענות עובדתיות בנוגע לגובה תקרה סטנדרטי בבנייני משרדים, אך הטענות לא גובו בראיות ולא נטענו בתצהירים ובעדויות. טענתו המשפטית כי הנטל על המעביד להציג ראיות לגובה התקרה אינה מבוססת, שכן מדובר בראיה חיצונית ולמעביד אין כל יתרון על התובע בהשגתה. החלטת התובע שלא להביא ראיות לגבי גובה התקרה פועלת לחובתו, והואיל ומעדותו שלו עולה שהסולם אינו מאפשר עבודה בגובה חמישה או ששה מטרים יש להעדיף את גרסת המעביד שגובה התקרה כשלושה מטרים.

גרסת התובע כי נפל מגובה של חמישה או ששה מטרים הופרכה. הראיות תומכות בגרסת המעביד כי גובה התקרה היה כשלושה מטרים.

1. התובע טוען בסיכומיו כי המעביד התרשל משום שהורה לו לעבוד על סולם בעבודה שאינה מתאימה לכך ולא פיקח עליו. טענות אלו עולות עם הדין ועם ההלכות המשפטיות בנוגע לחובותיו של המעביד ועם הוראות תקנות עבודה בגובה שמתייחסות לעבודה על סולם ואוסרות, בין השאר, ביצוע עבודות ממושכות או מאומצות או שמחייבות את הטיית גוף האדם באופן שיגרום לו אבדן שיווי משקל (תקנה 24) ומחייבות חבישת כובע מגן ונעילת נעליים עם סוליות נגד החלקה (תקנה 23).
2. אם הטענות היו מוכחות סביר כי התובע היה זוכה בתביעתו, אלא שאין בראיות תשתית עובדתית שתתמוך בטענות שהועלו בסיכומים. הגרסה היחידה שנמסרה בכתב התביעה הייתה שרגל הסולם החליקה. גם התצהיר התמקד בסולם ואין בו הצהרות עובדתיות לעניין הדרכה, פיקוח, ציוד צורת העבודה או התאמתה לסולם. האמירה הרלבנטית היחידה היא הצהרה כללית ביותר ולפיה "בפועל ביצעתי עבודה של 2-3 אנשים לבד וגם זאת על-פי דרישתו המפורשת של מעסיקי" (סעיף 7). המעביד הכחיש טענה זו והשיב כי "מדובר בעבודה קלה לביצוע, שאינה דורשת יותר מעובד אחד" (סעיף 3 לתצהיר). מהעדויות התברר כי פירוק תעלות מזגנים מתבצע לעתים בשניים – עובד שעומד על סולם ומפרק את התעלות ועובד נוסף שעומד על הקרקע ותופס אותן, אך ניתן לבצעה גם ללא העובד שעל הקרקע ולהפיל את התעלות לרצפה. שני העדים מסכימים כי כך קרה ביום התאונה – הם הגיעו למקום, המעביד נתן לתובע הנחיות ועזב והתובע המשיך בפירוק התעלות בעצמו. לדברי התובע "אני זוכר שהגענו למקום הורדנו ציוד, אמר לי מה לעשות. מוטי הלך, התחלתי לפרק תעלות. אולי פירקתי 2,3 חתיכות מהתעלות, כל תעלה באורך מחצית השולחן פה. [צריך] לחתוך ולתת להן ליפול ברצפה. כשמרימים תעלות התקרה ריקה צריך להיזהר יותר. כל פעם פירקת והנחת? אני יכול להרים את זה? נתתי לזה ליפול על הרצפה בלי לפגוע בדברים אחרים... אני זוכר שפרקתי 2-3 תעלות וכאן איבדתי את הזיכרון" (עמ' 20, 25). זוהי עדות התובע בנוגע לתאונה, וחרף האמור בסיכומיו הוא לא מעיד – לא בתצהיר ולא בעדות – שהשארתו לבד חייבה מאמץ מיוחד, שנאלץ להתמתח באופן מיוחד או להטות את גופו באופן שסיכן אותו, שנדרש לשאת משקל חריג, ולפי עדותו ניתן לשחרר את התעלה ולהפילה לרצפה. בסיכומיו טוען התובע גם שהעבודה "נמשכה כמה שעות" וזאת למרות שבעדותו אמר שהתאונה ארעה לאחר פירוק 2-3 תעלות בלבד. אוסיף כי התובע אינו יכול להבנות מדברי המעביד שכן זה העיד כי מדובר בעבודה שעובד יחיד יכול לבצעה וסיפר כי "ביום התאונה הייתי אמור לעזור לו לזרוק הזבל לפח, להוריד תעלה" (עמ' 37, 28) "צריך למשוך את זה? לא צריך. יש פס תליה היא יורדת באלכסון תופסים אותה מי שעובד שם על הסולם וזה שנמצא למטה, הוא יכול להוריד אותה" (עמ' 38, 9).
3. בעת בחינת הראיות נתתי משקל לעובדה שהתובע אינו זוכר את הנפילה עצמה ולקושי המובנה בהוכחת התביעה על-ידי עובד, בוודאי במצב זה. עם-זאת, הואיל והתובע לא טען שום טענה עובדתית הנוגעת להפרת חובת הזהירות של המעביד לא מצאתי מקום לקבל טענות אלו שהועלו בסיכומים. התובע לא העיד על מאפייני עבודת פירוק התעלות שבוצעה על-ידו במקרים אחרים. אף שזכר את פירוק התעלות הראשונות באותו יום (עמ' 20, 29) לא העיד כי הפירוק היה קשה או חייב הטיית גוף מסוכנת או התמתחות מיוחדת. הוא לא טען לגבי הדרכות או הכשרות, ואפילו נושא הקסדה והנעליים לא התעורר בתצהיר או בעדות. התובע גם לא הביא עד אחר שיוכל לשפוך אור על טיב העבודה ויסביר כי עבודת פירוק תעלות מחייבת שני פועלים וביצועה על-ידי אדם אחד מסוכן. התובע אמנם מלין כי היה על המעביד להביא עד שכזה, ברם גם כאן אין למעביד יתרון כלשהו בהבאת הראיות והתובע יכול היה בנקל להביא לעדות אדם מתחום המזגנים שיעיד לטובתו. בפועל לא רק שלא הובא עד שכזה אלא שגם התובע עצמו לא העיד בנושא. עולה אפוא כי התובע לא פרש תשתית עובדתית כלשהי שתתמוך בטענה שהמעביד הפר חובת זהירות, והתרשמתי שהסיבה היא שגם הוא עצמו אינו מייחס חשיבות לטענה זו שלא הופיעה בכתב התביעה והופיעה רק ברמז בתצהיר שכן גרסתו המרכזית הייתה שרגלי הסולם נפתחו.

אין ראיה לטענת התובע כי העבודה לא התאימה לאדם יחיד. התובע לא העיד כנגד שיטת העבודה ולא טען כי זו סכנה אותו או גרמה לו למאמץ מיוחד שיכול היה לגרום לנפילתו.

היפוך נטל הראיה

1. חלק ניכר מסיכומי התובע מוקדש לטענה כי במקרה זה חל כלל הדבר מעיד על עצמו הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ומאפשר להעביר לנתבע את הנטל להוכיח שלא התרשל ביחס לתאונה. הטענה נדחית. כלל זה לא מתיר לתובע להימנע מהבאת ראיות רלבנטיות (בוודאי אם לא ניתנה החלטה על שינוי סדר הבאת הראיות) ואז להלין כי הנתבע לא הביא ראיו מטעמו. במקרה הנוכחי, וכפי שפורט למעלה, התובע לא רק חדל מלהביא ראיות בסוגיות הנוגעות לחובות הזהירות של המעביד אלא כלל לא טען טענות עובדתיות שיגבשו חזית מחלוקת שהנתבע היה אמור להשיב לה.
2. יתרה מכך, טעם מרכזי הניצב בבסיס כלל "הדבר מעיד על עצמו" עניינו ביתרונו המובנה של הנתבע, לעומת התובע, מבחינת נגישות לראיות בדבר הנסיבות שהובילו למקרה (ע"א 10566/05 שלג נ' אמיר (26/2/09). ואם חרף היתרון הזה לא הצליח להטות את הכף לטובתו – תוטל עליו אחריות (ע"א 8152/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 557 (2009)). בענייננו אין לנתבע כל יתרון בבירור נסיבות התאונה – והתובע אף עומד על כך בסיכומיו ומציין כי "לאף אחד משני הצדדים אין יתרון על פני האחר מכיוון שגם התובע וגם מוטי לא יודעים כיצד בדיוק קרתה התאונה". בנסיבות אלו לא מתקיים הראציונל המרכזי לקיומו של הכלל. אוסיף שבעניין חובות הזהירות של המעביד עשוי להיות לנתבע יתרון, ברם בעניין זה, וכפי שפורט בהרחבה, לא נטענו טענות עובדתיות שהמעביד היה אמור להתמודד עמן ולהטות את הכף לטובתו.
3. אוסיף כי בהתאם לפקודה כלל הדבר מעיד על עצמו חל בהתקיים שלושה תנאים: לתובע לא הייתה ידיעה ולא הייתה לו יכולת לדעת את הנסיבות שהביאו לתאונה; הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; והשלישי, שאירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. רק אם יוכיח התובע את התקיימותם של שלושת התנאים במצטבר, יועבר נטל השכנוע לכתפי הנתבע, שיידרש להוכיח כי אין לייחס את קרות האירוע לרשלנות מצדו (ע"א 7895/08 קלינה נ' סולמות חגית (31/8/11); ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה(4) 898 (2001); גיא שני "כלל "הדבר מעיד על עצמו" בדיני הנזיקין – בחינה מחודשת" משפטים לה 81 (תשס"ה)). בענייננו לא מתקיימים שלושת התנאים. התנאי הראשון מתקיים אמנם בחלקו, שכן התובע אינו זוכר את סיבת הנפילה המדויקת, אך כל יתר הנסיבות והטענות שהועלו בסיכומיו בנוגע לאחריות המעביד – טיב העבודה, הסיכון, ציוד הבטיחות, ההדרכות וכו' – ידועות לו והוא יכול היה להביא ראיות בגינן. כפי שנפסק "אין לומר כי כל מקרה שבו מקצת מן העובדות לוטות בערפל עומד בדרישות התנאי הראשון להחלת הכלל" (ע"א 10566/05 הנ"ל). גם התנאי השלישי אינו מתקיים. כפי שפורט למעלה עצם הנפילה אינה מלמדת באופן אוטומטי על רשלנות (ע"א 7895/08 ו- ע"א 8071/97) ובמקרה זה, משלא הובאו ראיות שיהוו אפילו ראשית ראיה לרשלנות המעביד לא ניתן לקבוע כי אירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.
4. בבחינת הטענה של היפוך נטל הראיה נתתי דעתי גם לטענת התובע כי בהתאם לתקנות עבודה בגובה על הסולם לעמוד בדרישות התקן הישראלי ובתנאים מסוימים. הנתבע אכן לא הביא ראיות לעניין זה ברם הואיל ואין כל בסיס לטענה שהסולם פגום, והואיל וגרסת התובע הייתה כי הסולם כלל לא היה של המעביד לא מצאתי כי עובדה זו לבדה מצדיקה קביעה שהמעביד התרשל, בעיקר כשהעובד לא טען טענות עובדתיות רלבנטיות לתקנה 20 לתקנות עבודה לגובה – למשל שלא היה חבק שהחזיק את רגלי הסולם ומנע מהן להיפתח (המעביר דווקא הצהיר שכן היה חבק שכזה).

התנאים להיפוך נטל הראיה אינם מתקיימים

סיכום לעניין האחריות

1. ידוע לנו שהתובע נפל מסולם אך איננו יודעים מדוע נפל. התובע אמנם אינו זוכר את הנפילה, ואני ער לקשיים שעומדים בפני התובע להוכיח תביעתו, אך הייתה אפשרות להציג גרסה מלאה וקוהרנטית בנוגע לכל הנסיבות הסובבות אותה, כולל הדרכות, ציוד בטיחות וכיוצא בכך חובות מעביד. חרף זאת מיקד התובע טענותיו בטענה שרגלי הסולם נפתחו ב-180 מעלות. אלא שמדובר בהשערה שאין לה כל אחיזה בראיות, ומשנדחתה נדחית עמה גם התביעה כולה.

התביעה נדחית

לשלמות התמונה וכדי שפסק הדין לא יצא חסר אוסיף התייחסות גם לנזקי התובע שביקש, כאמור, פיצוי של למעלה משלושה מיליון שקלים וחצי.

הנזק

נכות

1. כתוצאה מהתאונה נפגע התובע בראשו ובפלג הגוף העליון. בכלל זה סבל משבר בעצם הסירה בפרק כף-יד שמאל ומפריקה בכתף ימין ונדרש למספר ניתוחים ביד ובכתף.
2. מומחה אורתופדי מטעמו (פרופ' נרובאי) העריך כי נותרה לתובע נכות אורתופדית בשיעור 30.75% לפי תקנות המל"ל וסבר כי מדובר בפגיעה תפקודית שמקנה 15% נוספים. התובע טען גם לפגיעה נפשית והגיש חוות דעת מומחה (פרופ' קוטלר) שמצא כי התובע סובל מהפרעת הסתגלות עם תסמינים בתר-חבלתיים ודכאוניים בולטים, והעריך כי נכותו הנפשית היא בשיעור 20%. המומחה הפחית 5% בשל עברו של התובע ומצא כי הנכות תוצאת התאונה היא 15%.
3. אורתופד מטעם הנתבעת (ד"ר ביאליק) העריך כי הנכות שנותרה היא בשיעור 18.77%, מתוכה 5% בשל צלקת. פסיכיאטר מטעם הנתבעת (פרופ' וייזר) העריך כי התובע סבל מנכות נפשית זמנית בשיעור 5% שצפויה להעלם וכי לפני התאונה סבל מנכות נפשית בשיעור 10%.

בשל הפערים מונו מומחים מטעם בית-המשפט.

1. בתחום האורתופדי מונה ד"ר נחשון רנד שמצא דפורמציה ניכרת לעין בכתף ימין, הגבלה בטווחי התנועה בשורש כף-יד שמאל ואיחוי לא תקין, והגבלה קלה מאוד בתנועת עמוד השדרה המותני. על-יסוד ממצאים אלו והמסמכים הרפואיים שהוצגו לו העריך כי לתובע נותרה נכות אורתופדית בשיעור 20.8% - 10% בשל הפגיעה בעצם הסירה (פרט 35(1)(ב) לתקנות: ארטריטיס עם השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות); 5% בשל הפגיעה במפרק הכתף (פרט 39(3): נקע של עצם הבריח ללא הגבלת תנועות); 5% נוספים בשל הפגיעה בטווח תנועות הכתף (פרט 35(1) א-ב); ו-2.5% בשל הגבלה בתנועות העמ"ש המותני (פרט 37(7)(א) חלקי). כמו כן נותרה נכות אסטטית בשיעור 5% בשל צלקת בולטת ומכערת בכתף. המומחה הוסיף כי "לאור הפגיעה ביכולתו המקצועית וביכולת השתכרותו יש להפעיל את תקנה 15 במלואה", היינו – להערכתו הנכות התפקודית היא בשיעור 31.2%. המומחה הוסיף כי התובע שהה באי-כושר מלא למשך 183 ימים ובאי-כושר חלקי (50%) למשך 180 ימים נוספים. ד"ר רנד לא נחקר על חוות דעתו.
2. בתחום הנפשי מונה ד"ר אדם דרנל. ד"ר דרנל בדק את התובע ואת המסמכים השונים כולל בנוגע לעברו. המומחה מצא כי התובע סבל מתסמיני דיכאון אחרי התאונה למשך שנתיים וכי בתקופה זו הנכות הזמנית עמדה על 20%. להערכתו אחר שנתיים התייצבה הנכות הנפשית על 10%, אך ממנה יש לנכות מצב רפואי קודם. המומחה בחן את נכותו הנפשית של התובע לפני התאונה (5% להערכת פרופ' קוטלר ו-10% להערכת פרופ' וייזר) ומצא כי לתובע נכות נפשית בשיעור 10% מגיל 18 בשל הפרעת אישיות אנטי סוציאלית. לפיכך העריך כי לתובע לא נותרה נכות נפשית צמיתה כתוצאה מהתאונה. המומחה הוסיף כי הנכות הנוכחית בשיעור 10% אינה תפקודית. התובע חלק על ממצאי המומחה ולאחר שתשובותיו לשאלות הבהרה שנשלחו לא סיפקו אותו ביקש לחקרו. מטבע הדברים מתייחס בחלק ניכר מסיכומיו לחוות דעתו של ד"ר דרנל והוא טוען לנכות נפשית תפקודית של 20%.

בחנתי את הדברים ושוכנעתי כי חוות הדעת מבוססת ומנומקת והתובע לא הצליח לקעקע אותה.

1. חוות הדעת מנומקת, ברורה ומפורטת וניכר כי המומחה היה ער לכל המסמכים שנוגעים לטיפול בתובע לאחר התאונה, לתלונות התובע ולמסמכים הנוגעים לעברו. המומחה שוחח עם התובע ובחן את הדברים בהתאם לשיקול דעתו המקצועי. המומחה אף קיבל את טענת התובע כי לאחר התאונה סבל מדיכאון ולכן העניק לו נכות זמנית בשיעור 20% למשך שנתיים. טענת התובע כי בחוות הדעת העניק המומחה נכות בשיעור 9% (10% בניכוי 10% מהנכות בשל מצב קודם) הופרכה והמומחה הבהיר היטב כי כוונתו הייתה לנכות 10% בשל נכות קודמת (ולא 10% מהנכות שמצא).
2. התובע סבור כי המומחה היה מוטה בשל עברו הפלילי ולכן הפחית לו נכות קודמת. טענה זו אינה מתיישבת עם הראיות שכן גם המומחה מטעם התובע, פרופ' קוטלר, קבע שלתובע הייתה נכות קודמת בשל הפרעה אישיותית סוציאלית, כשהמחלוקת בינו לבין מומחה בית-המשפט היא רק לגבי שיעורה – 5% או 10%. יתרה מכך, כי שפורט בחוות הדעת הנכות לא נבעה רק מעברו הפלילי של התובע אלא מבעיות הסתגלות רבות מהן סבל עוד מנעוריו – קושי בהסתגלות למערכת החינוך הרגילה, בעיות אלימות והתנהגות שהביאו להעברתו לפנימייה, בעיות הסתגלות לשירות הצבאי שגרמו לעריקות ולשחרור מוקדם לאחר שנה, וגם עבירות חוזרות בתחום ההימורים. עולה אפוא כי המומחה בחן את מלוא העובדות הרלבנטיות ופעל במסגרת שיקול דעתו. לא מצאתי דעה קדומה או חוסר אובייקטיביות כלשהו (ב"כ התובע ניסה להטיל ספק במקצועיות המומחה בחקירה, אך זנח קו זה, ראו עמ' 17-18).
3. התובע סבור כי המומחה קיפח אותו משום שלא נתן ביטוי לתלונותיו העובדתיות, לרבות העובדה שכיום הוא מקיא כשהוא נדרש לעלות על סולם וסובל מסיוטי לילה. מחוות דעת המומחה ומחקירתו עולה כי הכיר היטב את התלונות אך לא נתן בהן אמון ולא הסתמך עליהן שכן אין ראיה חיצונית שתתמוך בהן. "תלונות של [תובע] זה לא אותו דבר כמו שזה קרה" (עמ' 8, 14) "רשימת התלונות שב"כ התובע הציג זה לדבריו של התובע. התרשמתי קצת אחרת שהתלונות לא באותה עוצמה" (עמ' 8, 9) "אני מתקשה לזכור מקרה שבו בן אדם כל כך פחד ממשהו שהוא הקיא. כלומר אני לא ממש מאמין לתלונה" (עמ' 9, 11; וראו גם עמ' 12-13)). המומחה הוסיף כי אם התלונות יוכחו יש מקום לקבוע כי נותרה נכות מהתאונה (עמ' 8-9 ו-12-13). אלא שכפי שציין המומחה תלונות התובע נשמעו מפיו בלבד, וגם לאחר שמיעת הראיות בתיק אין להן תמיכה בראיות או במסמכים רפואיים. אין ראיה לכך שהתובע "מקיא" מסולמות או מתקשה לטפס על סולם. התובע לא הביא עדים שיתמכו בטענה זו, במעקב שבוצע אחרי התובע הוא נראה מטעין סולם על רכב עבודה, ובחקירתו הודה כי הוא מטפס על סולמות מדי פעם (עמ' 22). גם הטענה בדבר סיוטי לילה על נפילה אינה מגובה במסמך כלשהו. התובע עבר טיפול נפשי אחרי התאונה ולא הוצגו מסמכים רפואיים או מסמכי טיפול שיתמכו בתלונותיו. כך גם יתר טענות התובע על קשיים נפשיים שמגבילים אותו. כולן נשמעו מפיו ומפי רעייתו, אך הואיל ומדובר בבעל דין ובעלת עניין לא ניתן להסתמך על עדותם כלשונה ללא עדויות נוספות או מסמכים שיתמכו בה. נמצא כי התשתית העובדתית שעל בסיסה מנסה התובע לחלוק על חוות דעת המומחה לא הוכחה.
4. התובע טוען בסיכומיו כי בדיקת המומחה הייתה שטחית משום שלא שלח את התובע לבדיקות חיצוניות של זיכרון ואמינות ומשום ש"לא ביקש לשלוח את התובע לאשפוז של שבועיים לצורך הסתכלות" (כך בדיוק – התובע מתלונן שהמומחה לא שלח אותו לשבועיים הסתכלות באשפוז). המומחה הסביר בחקירתו מדוע אינו סבור שיש צורך בבדיקות חיצוניות "טסטים של זכרון אני מוצא אותם לא יעילים כשאני שואל מישהו איך הזכרון שלך הוא עונה לא טוב. לפני זה באנמנזה סיפור המחלה אני מקבל רושם הרבה יותר של הזכרון. קבלתי אינפורמציה סבירה ... לטעמי אין טסטים להפנות את התובע של אמינות כי יש את המידע שאנו זקוקים לו לגבי מצבו הקליני התסמינים התלונות" (עמ' 10-11). תשובותיו היו סבירות ותחום מומחיותו המקצועית. אוסיף כי גם התובע מבקש להסתמך על המומחה מטעמו (פרופ' קוטלר) אך גם הוא הסתפק בפגישה אחת עם התובע ולא שלח אותו לביצוע בדיקות כלשהן ולכן אין לבדיקתו עדיפות על בדיקת המומחה מטעם בית-המשפט.
5. אוסיף כי מחקירת המומחה התרשמתי כי שקל את הדברים היטב ובזהירות. הוא היה מודע למצב התובע ולטיפולים שעבר אחרי התאונה ואף הכיר בהשפעה מסוימת של התאונה על התובע. אלא שלהערכתו המקצועית – שלא נסתרה – השפעה זו אינה מגיעה לכדי נכות נפשית ולא החמירה את מצבו. "אני לא חושב שהוא סובל מנכות נפשית כתוצאה מהנפשית בחשבון עו"ש עם מצבו הקודם. כי גם לפני התאונה הייתה לו נכות נפשית" (עמ' 8, 22) "יש לו תסמינים שיעורים דכאוניים שאינם קשורים לעברו. יש לו תסמינים שיעוריים דיכאוניים חרדתיים שמקנים נכות בשיעור 10% ומוסברים גם על ידי הרקע הקודם שלו. זה מצב מאוד דומה" (עמ' 8, 7); "אני מסכים אתך שיש תסימינים חרדתים שיעורים לא ברמה של מתן נכות נפשית (עמ' 8, 28); "הנכות הנפשית נקבעת בסופו של דבר לפי רמת התפקוד האפשרית. ברמת התסמינים שלו הנכות הינה 10% שהיתה כמו לפני התאונה" (עמ' 9, 3) "מידת חרדתו אני סבור שהיא אותו דבר למצבו לפני התאונה. התמהיל קצת שונה אבל התמונה דומה" (עמ' 9, 12). לא מצאתי סיבה לחרוג מקביעות אלו שפורטו בחוות הדעת ובחקירה.

אני מאמץ אפוא את חוות דעתו של המומחה הנפשי כי לא נותרה נכות נפשית.

נכות תפקודית

1. התובע עובד כפיים. הכשרתו המקצועית המוגבלת (בשל עברו) היא בתחום המזגנים או בעבודה אחרת המצריכה מאמץ פיזי. הפגיעה בכתף ובשורש כף היד היא פגיעה משמעותית לעבודות מסוג זה ואין צורך להכביר מילים. אני מאמץ אפוא את קביעת המומחה האורתופדי בנוגע לשיעור הנכות האורתופדית התפקודית בשיעור 31.8%. אינני מקבל את טענות התובע לנכות תפקודית בשיעור 50%, שכן אלו נסמכו על טענות לנכות נפשית גבוה שנדחו ונסתרו. כמו כן אינני מקבל את טענת התובע לתוספת תפקודית בשל הצלקת בכתף שאין לה כל השלכה תפקודית אלא אסטטית בלבד.

הנכות התפקודית היא 31.8%.

בסיס השכר

1. במועד התאונה הרוויח התובע סכום של 5,454 ₪ (כולל נסיעות). סכום זה כשהוא מוצמד עומד על סך 6,084 ₪. אני מקבל את טענת התובע כי הואיל והיה בתחילת דרכו המקצועית היה צפוי להתקדם ולהרוויח סכומים גבוהים יותר, אם כי חישוביו וטענותיו לרווחים של עד 45,000 ₪ בחודש אינם עולים מהראיות שכן הסכום האמור מתייחס להכנסה לפני הוצאות ולחודש מסוים ולא לחלוקה שנתית, אף שבהתאם לעדויות הרווחים בתחום המזגנים הם תנודתיים מאוד ומשתנים בין חודשי הקיץ המבוקשים לחודשי החורף שבהם העבודה מעטה יותר. התובע מבקש פיצוי לעבר ולעתיד בהתאם לשכר הממוצע במשק אך לא הביא ראיות לגבי השכר בתחום המזגנים, עם זאת הואיל ומר פרץ העיד כי עובד ותיק בחברה הרוויח כ-9,000 ₪ בחודש (עמ' 38, 24) מצאתי לאמץ סכום זה כבסיס ריאלי לחישוב הפסדי השכר לעתיד.

הפסדי השתכרות

1. עבר: אני מקבל את דרישת התובע לאבדן שכר מלא למשך 28 חודשים - מיום התאונה ועד 1/3/11, מקביל לתקופה שבה הוכר כנכה נזקק במוסד לביטוח לאומי. אמנם הנכויות הזמניות שקבעו המומחים קצרות יותר, אך בתקופה זו, ועד סוף 2010, היה התובע בטיפולים רפואיים ובניתוחים חוזרים וטענתו כי מצבו הרפואי לא אפשר חזרה לעבודה סבירה. ברי כי נוכח מצבו לא יכול היה להשתלב במקום עבודה חדש בתקופה זו. עם-זאת, מתלושי השכר שהוגשו (מוצג ת/1 בנט המשפט) עולה כי התובע המשיך לקבל שכר מלא למשך חמישה חודשים אחרי התאונה עד אוקטובר 2008. הפיצוי לתקופה זו הוא אפוא 139,932 ₪ (6,084*23) ובתוספת ריבית חצי התקופה 155,202 ₪.
2. אני מקבל גם את בקשת התובע כי ליתרת התקופה יש לחשב את ההפסד בהתאם לנכות התפקודית. אמנם מדובר בנזק מיוחד שיש להביא ראיות בגינו, ובמהלך המשפט התעוררו בעיות מהותיות בנוגע לאמינות התובע ועלו ראיות שהעידו על כך שהתובע עובד ואינו מדווח על כך – כאמור במעקב שבוצע נצפה התובע מטעין כלים ואביזרים המתאימים לתיקון מזגנים על רכב עבודה, אף שטען שאינו עובד (עמ' 30-31 לחקירת התובע; תצהיר החוקר ודיסק החקירה). אך נוכח טיב הנכות והשפעתה על מאפייני עבודתו בתחום המזגנים אני מקבל את עדות התובע כי הנכות פוגעת בפרנסתו. סביר כי שכרו של התובע היה משתפר ולפיכך יחושבו ההפסדים לפי ממוצע השכר בתאונה והשכר לעתיד – 7,529 ₪. הפיצוי לתקופה זו הוא אפוא 167,595 ₪ (7,529*70 חודשים*31.8%) ובתוספת ריבית חצי תקופה 172,027 ₪.

סך הפסדי העבר 327,229 ₪.

1. עתיד: הפסדי השתכרות לעתיד הם בסך 621,596 ₪ (9,000 * 31.8% * 217.19).
2. פנסיה: 113,859 ₪ (12% מהפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד).

סך הפסדי השתכרות (עבר, עתיד ופנסיה) – 1,062,684 ₪

הוצאות רפואיות

1. התובע מבקש פיצוי בסך 75,000 ₪. לא הוצגו קבלות או ראיות אחרות להוצאות שהוציא התובע (למעט קבלות בודדות שעניינן דמי השתתפות רבעוניים בקופ"ח – ת/9). הטיפולים השונים שקיבל – כולל טיפולים נפשיים – ניתנו במסגרת הציבורית ומכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 וכך גם טיפולים לעתיד. הואיל והתאונה היא תאונת עבודה והתובע זכאי גם להחזרים על הוצאותיו מן המוסד לביטוח לאומי. התובע מבקש פיצוי על טיפולים עתידיים לפי חוות דעתו של ד"ר דרנל, ברם זה כתב כי "בחמש השנים האחרונות הלך לטיפול בממוצע פעם בשנה. התדירות המומלצת היא פעם בחודשיים. התובע יכול לקבל את הטיפול במסגרת קופת חולים בה הוא מבוטח, ובמסגרת סל הבריאות" (עמ' 6 לחוות הדעת). עולה אפוא כי התובע אינו יכול להציג הוצאות לעבר וספק אם יהיו לו הוצאות בעתיד. הואיל ומדובר בפגיעות משמעותיות שעשויות לגרום לכאב ויתכן שיצריכו גם טיפולים מחוץ לסל הבריאות, כמו תרופות ללא מרשם, עיסוי או טיפול אלטרנטיבי, נפסק בכל זאת פיצוי גלובאלי בסך 10,000 ₪.

נסיעות

1. התובע מבקש פיצוי בסך 50,000 ₪. לא הוצגו קבלות על הוצאות והפגיעה בכתף ובכף היד אינה מקשה על הליכה ואינה גורמת לצורכי ניידות מיוחדים למעט נסיעות לטיפולים. נוכח תקופת אי-הכושר הארוכה, שבחלקה סביר שלא יכול היה לנהוג כי ידו הייתה מקובעת, והואיל וסביר כי בתקופה זו הוסע על ידי בני משפחה וספג הוצאות חניה נפסק סכום גלובאלי של 5,000 ₪ (כ-200 ₪ לחודש לתקופת אי הכושר).

עזרת הזולת

1. התובע מבקש פיצוי בסך 780,000 ₪. מהראיות עלה כי התובע לא קיבל עזרה בשכר ובתקופת אי-הכושר ואחריה נעזר ברעייתו שסעדה אותו. בהתאם לדין התובע זכאי לפיצוי על עזרה זו. נוכח תקופת אי-הכושר הארוכה, האשפוזים והניתוחים והפגיעה התפקודית המשמעותית בתקופה זו שבה התקשה לעשות שימוש בידיו, נפסק לתקופה זו סכום של 25,000 ₪. לאר תקופה זו עדיין נדרשת עזרה נוספת אולם השפעת הפגיעה על התפקוד היומיומי אינה אמורה להיות חריפה. טענות התובע ורעייתו על חוסר התפקוד בבית ובחיי המשפחה היו מופרזות ולא תאמו את הנכויות. העזרה הנדרשת היא לפעולות שמחייבות הפעלת כוח מיוחד ביד, וסביר כי בעתיד, עם התבגרות הגוף, יזדקק התובע לעזרה גדולה יותר. לפיכך נפסק לעבר פיצוי נוסף בסך 15,000 ₪ המשקף עזרה של 200 ₪ לחודש. ואילו לעתיד נפסק פיצוי בסך 60,000 ₪ המשקף עזרה בהיקף דומה לפי תוחלת החיים הקבועה בלוחות הסטטיסטיים (גיל 86). סך הפיצוי בגין עזרת הזולת הוא 100,000 ₪.

כאב וסבל

1. בהתחשב בנכות הרפואית המשוקללת (25% כולל הצלקת), בנכויות הזמניות ותקופת אי-הכושר הממושכת, בהשפעה התפקודית של הנכויות, בכך שעבר מספר ניתוחים, ובהשפעת הפגיעה על חייו, נפסק בראש נזק זה פיצוי בסך 200,000 ₪.

סך נזקי התובע – 1,377,684 ₪.

ניכויים

1. מהפיצוי יש לנכות תגמולים שקיבל התובע מהמל"ל העומדים לפי חוות דעת אקטוארית על סך משוערך של 807,598 ₪.

סך נזקי התובע אם התביעה הייתה מוכחת – 570,086 ₪.

כאמור לעיל – חישוב זה הוא לשלמות התמונה בלבד והואיל והצדדים כבר טענו לעניין, אולם לא הוכחה אחריות המעביד ולכן התביעה עצמה נדחית.

סוף דבר

1. התביעה נדחית.
2. התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך 20,000 ₪.

ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ז, 12 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.