1. העניין שבפני, בקשת הנתבעת 2 למתן רשות להתגונן בפני התובענה אשר הוגשה כנגדה וכנגד הנתבע מס' 1.
2. אציין כי הטיפול בהליכים בתובענה זו הועבר אליי, לאחר שהבקשה נדונה בפני כב' הרשמת ש. פומרנץ, ואולם לאור פרישתה לגמלאות, נבצר ממנה ליתן ההחלטה בעניין זה.
3. בתיק זה נחקרו הצדדים ואף הוגשו סיכומי טענות, ואולם לאור חלוף הזמן ממועד פרישתה של כב' הרשמת פומרנץ, ולאור הוראות סעיף 15 (א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד 1984, נבצר ממנה ליתן ההחלטה במסגרתו של הליך זה. הצדדים מסרו הסכמתם למתן ההחלטה על ידי ללא צורך בשמיעת הבקשה מחדש.
4. התובענה הינה תובענה כספית ע"ס 56,101 ש"ח, הנובעת מיתרת חוב אשר נותרה, לטענת התובע, כתוצאה מניהול חשבון בנק מס' 21655/29 אשר נוהל אצל התובע, בסניף שד' ירושלים. על פי הנטען בכתב התביעה, מדובר בחשבון משותף לשני הנתבעים, החבים בפירעון יתרת החוב הנטענת, יחד ולחוד.
5. הנתבעת מס' 2 הגישה בקשה למתן רשות להתגונן. לטענתה של הנתבעת, היא אולצה להצטרף כשותפה בחשבון הבנק של הנתבע מס' 1, מחוסר הבנה ועקב הטעיה מטעמו של התובע. הנתבעת מס' 2 מציינת כי לא מדובר היה בפתיחת חשבון בנק חדש, אלא הצטרפות לחשבון קיים, כאשר מסגרת האשראי המירבית לה הסכימה, היתה בשיעור של 5,000 ש"ח לכל היותר.
6. לטענת הנתבעת 2, מאותו יום של ההצטרפות לחשבון הבנק, לא הגיעה פעם נוספת כלשהיא לבנק, וכשם שלפני ההצטרפות לחשבון התובע ניהלה חשבון בנק נפרד, משק הבית נוהל גם לאחר מכן, ללא כל עירוב בין שני הנתבעים.
7. הנתבעת 2 טוענת, כי התובע פעל והגדיל את מסגרות האשראי שניתנו בחשבון, לבקשת הנתבע מס' 1 לבדו, מבלי ליידע אותה אודות הפעולות המבוצעות בחשבון הבנק, ומבלי שהיתה מודעת לכך כי הבנק יכול לפעול על בסיס הוראות אחד מהשותפים בחשבון. לאור כל האמור, טוענת הנתבעת מס' 2, כי לאור ההטעיה ורשלנות התובע, אין ולא ניתן לחייבה יותר מאשר בחוב לו הבינה כי הינה מתחייבת, והוא מסגרת אשראי בשיעור 5,000 ש"ח בלבד. יצוין בהקשר זה, כי מסגרת האשראי הוגדלה מספר פעמים, עד לסך של 50,000 ש"ח, בחודש אוקטובר 2009.
8. הנתבעת מס' 2 העידה ונחקרה על תצהירה, ביום 3.4.2011. במסגרת עדותה, אישרה הנתבעת מס' כי חתמה על מסמכי ההצטרפות לחשבון הבנק של בן זוגה, הנתבע מס' 1, ואולם הנתבעת מס' 2 עמדה על טענתה, לפיה בעת שחתמה ע"ג המסמכים, הבנתה של הנסיבות וההתחייבויות אותן היא נוטלת על עצמה, לא היתה מלאה.
9. ראה לעניין זה, עמ' 2 לפרוטוקול מיום 3.4.2011, שורות 9-16:

"ש. אני מזכיר לך שעל פי המסמכים שהוגשו כעת ניתנה בחשבון הרשאה הדדית. המשמעות היא שכל אחד מכם רשאי לפעול בחשבון בעצמו וביחד עם בןזוגו, מה שנקרא ביחד ולחוד.

ת. אף אחד לא הסביר לי את הפרטים האלה. לא ראיתי שיש שם הרשאה הדדית.

ש. כלומר, את לקחת את כל המסמכים האלה, לא קראת כלום וחתמת עליהם?

ת. לא קראתי את המסמכים. הדבר היחיד שפקידה טרחה להגיד לי, זה שאם אני אחתום אז במידה ולבעלי קורה איזה שהוא מקרה מוות או מחלה, אני יכולה לנהל את החשבון במקומו. אמרתי לה שאני לא רוצה להיות שותפה בחשבון ואז היא הסבירה לי שמיופה כח אינו יכול לנהל את החשבון במקרה של מוות."

ובהמשך הדברים:

"ש. היא אמרה לך נכון ליום 22.3.2009..?

ת. היא אמרה לי שיש בחשבון יתרת זכות ושהמסגרת היא עד 5,000 ש"ח אז אני הייתי שקטה ולא היה לי שמץ של מושג שאפשר אחרי זה לקחת הלוואות ללא חתימתי. בארה"ב כשיש שני שותפים לחשבון, שניהם חייבים לחתום. יש גבול מסוים.

ש. זה את הבנת שקורה בארה"ב. לא שאלת אף אחד מה קורה בארץ?

ת. לא. לכן זאת היתה הטעייה מסוימת ומצידי, תמימות מסוימת. הפקידה ידעה שהגעתי מארה"ב. "

1. יוצא, אם כן, כי הנתבעת מס' 2, חתמה על מסמכים, מבלי לשאול לגבי משמעותם המשפטית, מבלי לקרוא אותם, מתוך הבנה עקרונית, כיצד פועלים הדברים במדינה אחרת. לעמדתי, מכאן ועד הטעיה, רחוקה היא הדרך. קשה לומר כי הנתבעת מס' 2 הוטעתה בכך שלא הוסבר לה ההבדל שבאופן ניהול החשבון בין הדרך הנהוגה בארה"ב (למיטב ידיעתה הסובייקטיבית של הנתבעת מס' 2) לבין הדרך הנהוגה במדינת ישראל, כאשר למעשה, היא לא שואלת את השאלה הנוגעת לשאלת ביצוע פעולות בעתיד, ואף לא קוראת את המסמכים עליהם היא חותמת, ולו במקצתם.
2. הנתבעת מס' 2 מציינת בסיכומי טענותיה (סעיפים 13-14), כי היתה לה סברה אודות כך כי כל שינוי בהתחייבויות מול הבנק, ייעשה בידיעתה או לכל הפחות תוך יידועה; נתון מהותי בהקשר זה, כי הכתובת למשלוח דברי דואר הינה כתובתה הנוכחית של הנתבעת מס' 2. יוצא אם כן, כי כל דברי הדואר אשר נשלחו בדבר אופן ניהול החשבון, נשלחו לכתובת אשר הנתבעת מס' 2 מצהירה כי היא מתגוררת בה – וכי הנתבע מס' 1, בעלה, אינו מתגורר בה. הנתבעת מס' 2 הסבירה, כי היא מקבלת את דברי הדואר שלה בכתובת הוריה, בעוד בעלה שאינו מתגורר עמה, מקבל את דברי הדואר שלו, הדירה בה היא מתגוררת, ולפיכך מכתבי הבנק בנוגע לחשבון המשותף הגיעו לדירה בה היא מתגוררת, אולם היא בחרה שלא לפתוח את דברי הדואר הנוגעים לחשבון הבנק בו היא שותפה.
3. סיכומה של ההתנהגות, מגלה כי הנתבעת מס' 2, נמנעה מלשאול שאלות אודות נושא החבות, נמנעה מלקרוא את מסמכי הבנק בעת שחתמה עליהם, ואף נמנעה מלפתוח דברי דואר אשר התקבלו מאת הבנק. כל זאת כאשר הנתבעת מס' 2 מכנה את התנהגות פקידת הבנק "הטעיה מסוימת" (והמינוריות שבה נאמרו הדברים, מלמדת עד כמה אף הנתבעת מס' 2 טוענת את הטענה מן הפה ולחוץ), וייאמר כי קשה לראות כיצד פעלה פקידת הבנק בדרך של הטעיה, כאשר הנתבעת מס' 2 נוהגת כבת יענה הטומנת את ראשה בחול, אינה שואלת שאלות, ואף אינה פותחת דברי דואר המגיעים לביתה.
4. אוסיף ואציין, בכל הנוגע לטענות בדבר הפרת חובת הגילוי, הנטענת על ידי הנתבעת מס' 2. קשה לומר כי הבנק לא גילה את דבר החבות, שכן הנתבעת מס' 2, כך ניתן להתרשם, לא היתה מעוניינת לדעת אודות היקף החבות; שהרי אם היתה מעוניינת במידע, היתה שואלת, קוראת את המסמכים בטרם חתמה עליהם, או לכל הפחות, בודקת את דברי הדואר המגיעים מבנק אשר בו מנוהל חשבון שהיא שותפה לו. אותה "הטעיה שבמחדל", נוגעת לשאלה נקודתית ויחידה, אשר כלל לא הועלתה, ואף לא נטען כי הועלתה (קרי, כיצד מבוצעות פעולות המחייבות את החשבון).
5. ולא רק זאת. המסמך אשר צורף במסגרת חקירתה של הנתבעת מס' 2 כנספח מש/3, בקשת "צירוף שותף ללקוח", והוא זה אשר מבסס את החבות המשותפת, כמו גם ההבהרה והפירוט הנדרשים, הינו מסמך בן עמוד אחד בלבד. לא מדובר בחוזה משפטי עתיר עמודים ורב-סעיפים, אלא מסמך מקוצר ביותר, ולו שישה סעיפים בלבד, כאשר הסעיף הראשון מבהיר מפורשות, מהי ההתחייבות אותה נוטלת הנתבעת מס' 2 על כתפיה. גם אם לנתבעת מס' 2 היתה סברה אחרת, לכל הפחות מסמך זה אמור היה להיות מובן בנקל, ככל שהיתה הנתבעת מעוניינת לעיין בו.
6. לאור כל אלו, סבורני כי אין לנתבעת כל הגנה בפני התובענה, אלא הגנה קלושה ביותר. הלכות רבות חוזרות ושבות על הקביעה, כי לא יכול אדם לטעון טענת הטעיה או היעדר הסכמה, כאשר עוצם הוא עיניו מלקרוא את אשר עליו חתם (עניין יולזרי ועניין דאטיאשווילי, הנזכרים בסיכומי טענות התובע). קיומה של סברה סובייקטיבית, הנסתרת על ידי המסמכים שבכתב, כמו גם על ידי התנהגות הנתבעת מס' 2, אשר טוענת להפרת חובת היידוע, כאשר נמנעה היא מלפתוח דברי דואר מאת התובע אשר נשלחו לכתובתה, אינו מהווה הגנה טובה בפני התובענה. שאלה אחת נשאלת, והיא, מהן הנסיבות המפורטות בעטיין חתמה על ההצטרפות לחשבון, ומאיזו סיבה בדיוק צורפה לחשבון הבנק, ורק שאלה זאת לבדה, מצדיקה בירור עובדתי בהקשר זה (אם כי, יש לומר, כי מדובר בטענת הגנה דלה ביותר).
7. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524; ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן.
8. כזכור, בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן. "

1. ובנסיבותיו של עניין זה, לאור דלות ההגנה (וכעולה מפסיקת בתיהמ"ש בהקשר של תקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984), מצאתי לנכון להתנות מתן הרשות להתגונן, בהפקדת ערובה ראויה. ערובה ראויה בהקשר זה, אמורה לקחת בחשבון את מכלול הנסיבות, ובנסיבות העניין, סבורני כי האיזון הראוי מצדיק הפקדת ערובה כספית בשיעור 30,000 בקופת ביהמ"ש (שהינו כמחצית הסכום הנתבע), כתנאי למתן רשות להתגונן. הסכום כאמור יופקד עד ליום 20.9.2012, ככל שלא יופקד עד למועד הנ"ל, הבקשה למתן רשות להתגונן תידחה, ויינתן פסק דין על מלוא סכום התובענה.
2. ת.פ. ליום 21.9.2012.

ניתנה היום, כ"ז אב תשע"ב, 15 אוגוסט 2012, בהעדר הצדדים.