1. תביעה כספית לסכום קצוב, בסך 4,505 ₪, שעניינה חוב נטען בגין צריכת חשמל.

החוב הוא הפרשים שמבקשת התובעת לגבות, בגין 26 חודשים בהם מונה החשמל לא שיקף את הצריכה בפועל, עקב תקלה.

הנתבעים מצדם טוענים כי לא היו המחזיקים בתקופה זו, כי התובעת התרשלה בגביית ההפרשים באיחור, דבר שגרם להם נזק, וכי חישוב ההפרשים כשלעצמו – שגוי.

כללי

2. הנתבעים הם בעלים במשותף של נכס ברחוב יבניאל 25 קצרין (להלן: הנכס).

אין מחלוקת כי הנתבע היה רשום אצל התובעת כמחזיק של הנכס, בכל התקופה הרלבנטית לתובענה זו.

התובעת הגישה את התביעה נגד הנתבע בלבד, שכן הוא הצרכן הרשום. הנתבעת צורפה כבעלת דין לפי בקשת הנתבעים.

3. הנכס מושכר כ- 15 שנים לשוכרים שונים.

4. לפי עדות הנתבעים, החל מיום 21.10.02 ועד ליום 20.10.06 הנכס הושכר למשפחת ליבר - גולדין, אם קשישה ובנה הנכה, עולים חדשים מארגנטינה.

5. משפחת ליבר-גולדין סיימה את השכירות, ולפי האמור בתצהירי הנתבעים, שטר החוב ושטר הביטחון הוחזרו לשוכרים במהלך חודש 1/07.

לטענת הנתבעים, מחודש 10/06 ועד תחילת חודש 3/07 לא התגורר איש בנכס.

6. ביום 28.1.07 נערכה בדיקה מטעם התובעת למונה החשמל בנכס. הבדיקה נערכה על ידי בודק מונים בשם יצחק ברן, שמצא כי המונה אינו רושם וכי יש בו ליקוי (במונה היה שבלול). בהתאם, המונה הוחלף במונה תקין.

7. בעקבות גילוי זה, שלחה התובעת לנתבעים דרישת חוב בגין הפרשים לתקופה שמחודש 10/04 ועד מועד הבדיקה, כלומר: 26 חודשים.

8. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות לחוב שנוצר, והן בשאלת גובה החוב.

שאלת האחריות

9. בשאלת האחריות העלו הנתבעים שלוש טענות עיקריות:

א. הנתבעים לא היו המחזיקים בנכס בתקופה הרלבנטית לחשבון נשוא התביעה.

ב. הנתבעים הכחישו את הטענה בדבר התקלה במונה, וטענו כי לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לבדוק אותו.

ג. התובעת התרשלה בכך שגילתה את דבר התקלה רק לאחר 26 חודשים, והשיהוי גרם לנתבעים לנזק.

להלן יפורטו טענות הצדדים בסוגיות אלו.

10. שינוי שם הצרכן הרשום:

הנתבעים העידו כי הנכס הושכר לשוכרים שונים, שהם עולים חדשים, שלא הייתה אפשרות לתקשורת ממשית עמם. לפי עדותם, מחלקת הקליטה בקצרין התחייבה בפניהם כי היא תעביר את הרישום ואת המונים על שם השוכרים.

לפי רישומי התובעת, הנתבע הוא המחזיק בנכס, ועל כן, לפי עמדתה, עליו לשלם את ההפרשים. זאת, לפי אמות המידה לרמה, לטיב ולאיכות השירות של ספק שירות חיוני, שפורסמו בי"פ 5106 מיום 28.8.02 ונקבעו על ידי הרשות לשירותים ציבוריים (חשמל) מכוח סמכותה לפי חוק החשמל (להלן: אמות המידה).

11. תקינות המונה:

הנתבעים חלקו על הטענה כי המונה לא היה תקין.

הנתבעים טענו כי לא ניתנה להם הזדמנות לבדוק את המונה. הטענה לפיה המונה עצר עקב חדירת שבלול, לא נמסרה להם, ולו ידעו עליה, היו מבקשים לבדוק את המונה. לטענת הנתבעים, נמסר להם שקיים שימוש בלתי חוקי, במשמע: עקיפה של המונה הרשום.

הנתבעת העידה כי ביום 1.3.07 התקשר אליה מר יעקב אשר, ממדור מסחרי של חברת החשמל בטבריה, ומסר לה שבודק מצא שהמונה לא זז מחודש 10/04 ועד לחודש 10/06, והחוב חושב לפי צריכה של שנים עברו. הנתבעת, לפי עדותה, שאלה כיצד הופיעה התפלגות צריכה בשנים 2004 ו- 2005 אם המונה לא זז כלל, ולא קיבלה מענה.

הנתבעים ציינו כי התובעת לא דיווחה מה הייתה התקלה במונה. יתר על כן, המונה מצוי ברחוב, אין כל מניעה לקוראו באופן שוטף, ואם קיימת תקלה, ניתן לתקנו באופן מידי.

12. הגילוי המאוחר:

הנתבעים טענו שהתובעת התרשלה בכך שאיחרה לגלות את התקלה, ולפיכך נגרמו להם נזקים.

הנתבעים הפנו לאמות המידה לפיהן פועלת התובעת, וטענו כי התובעת אינה ממלאת את חובתה לטפל במכשירים ולתחזק אותם. אם נשלח חיוב רטרואקטיבי למשך 26 חודשים, כפי שאירע במקרה דנן, המשמעות היא שבמשך למעלה משנתיים לא אותרה תקלה.

לגופו של עניין, לטענת הנתבעים, התנהלות זו של התובעת גרמה להם נזקים.

הנתבעים העידו כי לקחו מכל שוכר שטר ביטחון ושיק ביטחון, לרבות עבור תשלומים לתובעת.

בסוף חודש 9/06, או לקראת תחילת 10/06, משפחת ליבר-גולדין עזבה את הנכס וביקשה לבצע גמר חשבון.

בין החודשים 10/06 – 12/06 יצרו הנתבעים קשר עם כל הרשויות, וביקשו לברר האם נותרו חובות על הנכס.

הנתבעת העידה כי בתאריך 4.1.07 שוחחה עם בחורה בשם גילה, בסניף חברת החשמל בטבריה, ונמסר לה שיתרת החוב הסופית עומדת על סך 97.66 ₪. חשבון זה שולם באמצעות כרטיס אשראי בתאריך 4.1.07, כעולה מאישור נספח א' לתצהיר הנתבע.

בהמשך, בתאריך 10.1.07 התקבל פירוט החשבון, לתקופה שמיום 29.10.06 ועד יום 20.12.06.

לאחר שהנתבעים וידאו כי החוב לתובעת מינימלי, והוא קוזז עם תשלום עודף ששילמו השוכרים, הם החזירו לשוכרים את שטר הביטחון ואת שיק הביטחון.

זאת ועוד, הנתבעים מצאו כי בתקופת השכירות כל חשבון שנשלח לשוכרים שולם פחות או יותר בעתו.

הנתבעים ציינו כי כתובתם עודכנה אצל התובעת, והם לא קיבלו פנייה לכתובתם או לנכס בקשר לליקוי במונה מעולם.

הפנייה הראשונה בגין החוב נשוא כתב התביעה, התקבלה בחודש 2/07.

הנתבעים טענו כי לו פנתה התובעת במועד, היו בידיהם הכלים לוודא שהחוב ישולם במלואו לתובעת, בטרם הושבו לשוכרים שטרי הביטחון וההמחאות.

התובעת טענה כי אין באפשרותה לבדוק מונים כל חודש בחודשו.

מר הוד, המצהיר מטעם התובעת, העיד כי התובעת פעלה על פי דין ובמהירות כאשר גילתה את הליקוי במונה ביום 28.1.07, וכבר ביום 20.2.07 הפיקה את החשבון ושלחה אותו לנכס.

דיון

13. דין טענותיהם של הנתבעים בסוגיית האחריות להידחות, למעט נושא השיהוי שבאיתור התקלה במונה, שבו אני מוצאת לייחס לתובעת אשם תורם.

14. תחילה לנושא רישום הנתבעים כמחזיקים:

צודקת התובעת בטענתה כי לפי אמות המידה, האחריות לתשלום בגין אספקת החשמל בחצרים מוטלת על הצרכן הרשום. לפי אמת מידה ב 1.7.3, כל עוד לא נעשתה פנייה לשינוי שמו של הצרכן הרשום, הוא האחראי לתשלום בגין שירותי חשמל הניתנים למקום הצרכנות.

הנתבעים לא הביאו שמץ של ראיה לכך שנעשתה פנייה להחלפת הצרכן הרשום. יש לתמוה על כך. לפי עדותם של הנתבעים, הנכס היה מושכר שנים רבות, ובמשך כל אותן שנים, הנתבעים לא טרחו לברר, ולו פעם אחת, האם שונה שם הצרכן בחברת החשמל.

כל שהנתבעים היו יכולים להעיד עליו הוא, שמחלקת הקליטה במועצה המקומית קצרין התחייבה לשנות את שם המחזיקים. עובדתית, עד מטעם המועצה לא הובא להעיד, ומהבחינה המשפטית אף לא היה בכך כדי לשנות. אם המועצה לא פעלה כפי שהתחייבה (וכלל לא הוכח שהיא התחייבה לפעול בנדון), אין הדבר גורע מחיובו של הנתבע כצרכן רשום, כלפי התובעת, מכוח הדין. מסקנה זו אושרה בפסקי דין רבים, למשל: תאק (חי') 704267/07 חברת החשמל נ' עבד אלמג'יד (לא פורסם, ניתן ביום 2.4.09); ה"פ (ת"א) 175/05 באסם נ' חברת החשמל (לא פורסם, ניתן ביום 11.4.07); ת.א (עפ') 2341/04 חברת החשמל נ' בן סלע (לא פורסם, ניתן ביום 6.3.05).

לא בכדי הנתבעים התחמקו ממתן תשובה ישירה לשאלה ישירה בנושא החלפת הצרכן הרשום (עמ' 13 למשל). תשובותיהם בנושא זה היו בלתי מתקבלות על הדעת, בלשון המעטה. כך, הנתבע טען כי לא ביצע את החלפת הצרכן הרשום, משום שלא ידע מי הוא השוכר (עמ' 13 ש' 9), זאת אף שהנתבעים עצמם צירפו הסכם עם ליבר – גולדין, בו רשומים פרטי השוכרים.

למעשה, ניהולו של תיק זה כולו היה נחסך, לו טרחו הנתבעים לברר האם בפועל בוצעה החלפת הצרכן הרשום, ולוודא עובדה זו, פעולה הצורכת דקות מספר של פנייה לתובעת, או עיון בחשבונות החשמל. יתר על כן, הנתבעים לא העלו טענה לפיה ביררו עם המועצה האם טיפלה בהחלפת הצרכן הרשום, אף שלשיטתם היא התחייבה לבצע את השינוי.

15. הנתבעים טענו כי הרישום אצל התובעת אינו אמין, שכן אף הנתבעת צריכה להיות רשומה כצרכן רשום, אך אינה מופיעה כך. זאת ועוד, גם בחודש 1/07 פנו הנתבעים כדי לשנות את שם המחזיק, ולפנייה זו טרם ניתן מענה.

הנתבעים לא תמכו טענה זו בבדל ראיה. לבטח, הנתבעים כשלו בטענתם, ככל שהייתה כזו, כי רישומיה של התובעת האחראית למיליוני צרכנים, אינם מדויקים. לא מצאתי ממש בטענה שרישום על שם הנתבע בלבד, כאשר עסקינן בבני זוג, משקף רישום לא מדויק. על אחת כמה וכמה, כאשר במהלך השנים הנתבעים לא ביקשו לתקן רישום זה. באשר להחלפת זהות הצרכן בחודש 1/07, תצהיריהם של הנתבעים לא העלו כל טענה באשר למחדל של התובעת בביצוע הרישום, וממילא לא ניתנה לתובעת הזדמנות להתגונן בשאלה זו.

מעבר לכך, טענות אלו אינן רלבנטיות לתובענה זו. הסוגיה היחידה הרלבנטית היא, האם

שוּנה שם המחזיק בקשר לתקופה נשוא התביעה. באשר לסוגיה זו, הנתבעים עצמם לא הביאו ראיות של ממש. כל שציינו הוא שנציגי המועצה (שאפילו לא נקבו בשמם או בתפקידם) התחייבו להעביר את הנכס בכל הרשויות. למותר לציין, כי אין עדות של נציגי המועצה באשר לכך שבכלל התחייבו, ואם התחייבו, שאכן פעלו, ואם פעלו, שאכן ווידאו – בין על ידי אישור של התובעת ובין באופן אחר, שהחלפת הצרכן הרשום בוצעה. כל הגנתם של הנתבעים בסוגיה זו הייתה מבוססת על הנחות והשערות, ללא בדל של ראיה.

16. גם אין ממש בטענת הנתבעים לפיה לא הוכחה תקלה במונה.

הנתבעים לא הצליחו להפריך את עדותו של ברן, שתיאר כי בדק את המונה ומצא כי המונה לא רשם, וכי הליקוי לא היה כתוצאה משימוש בלתי חוקי, אלא עקב שבלול שנתפס במערכת הספירה. עדות זו מבוססת על דו"ח שנערך בזמן אמת, שצורף לתצהירו של ברן, וחקירתו הנגדית לא סתרה את האמור שם.

טענתם של הנתבעים היא, כי לא קיבלו הודעה על כך שמדובר בתקלה, וכי לא ניתנה להם הזדמנות לבדוק את המונה (עמ' 8 ש' 15).

אני דוחה טענה זו. לפי סעיף 17 לתצהירה של הנתבעת, היא שוחחה עם נציג התובעת (יעקב אשר) ביום 1.3.07, ובאותו מועד נמסר לה ש"המונה לא זז". דהיינו, מאותו יום הנתבעת הייתה יכולה להבין שקיימת תקלה במונה. לפי עדותה של הנתבעת עצמה, כל שהיא שָאֲלה את אשר באותה הזדמנות היה, כיצד נשלחה התפלגות צריכה לשנים הרלבנטיות, אם הייתה תקלה במונה. הנתבעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, שבשלב כלשהו ביקשו לבדוק את המונה.

בחקירתה הנגדית של הנתבעת, היא העלתה לראשונה את הטענה לפיה ביקשה בעל פה, בשיחה הטלפונית, לבדוק את המונה (עמ' 16 ש' 1). אני דוחה עדות זו. ראשית, הנתבעת, שהגישה תצהיר מפורט ודקדקני, לא העלתה טענה זו בתצהירה, ולו במילה. יתר על כן, טענתה זו של הנתבעת אינה מתיישבת עם עדותו של הנתבע, לפיה הנתבעים לא ראו צורך לבדוק את המונה, משום שנמסר להם על שימוש בלתי חוקי.

באשר לנתבע, בחקירתו הנגדית הוא ניסה להתחמק מלהשיב לשאלה הברורה, האם ביקש לבדוק את המונה (עמ' 13 ש' 20 – 21), ואולם מתשובתו: "אני אישית סמכתי על חברת החשמל" (שם), ניתן להבין כי לא ביקש לבדוק את המונה. תשובתו, כי לא ידע שקיימת בעיה טכנית (עמ' 14 ש' 7), אינה מתיישבת, כאמור, עם הודאתה של הנתבעת על כך שנמסר לה שהמונה לא זז. לבטח תשובתו לפיה נמסר לו כי עסקינן בשימוש בלתי חוקי (עמ' 14 ש' 7), אינה מתיישבת עם עדותה של הנתבעת, רעייתו.

בנקודה זו אציין כי הנתבע ניסה, תוך כדי טיעוניו ובמהלך השאלות שהציג בחקירה הנגדית, להציג גרסה עובדתית נוספת ומשלימה לתצהירי הנתבעים. מובן, כי לא ניתן לקבל כעדות שאלות בחקירה נגדית או טיעונים בסיכומים.

17. נותר נושא האיחור בגילוי התקלה:

לא יכולה להיות מחלוקת, כי ככל שהצריכה בפועל הייתה שונה מהצריכה לפי המונה, זכאית התובעת לקבל את התשלום עבור הצריכה בפועל, מכוח דיני עשיית עושר.

אם כך, השאלה היא, מה הנזק שנגרם כתוצאה מגילוי התקלה באיחור.

טענתם של הנתבעים היא, שעקב האיחור, לא ניתן כיום לגבות את החוב מהשוכרים שישבו במקום.

בנושא זה יש לשקלל את התנהלותה של התובעת מול התנהלותם של הנתבעים.

יש ממש בטענת הנתבעים, לפיה התובעת השתהתה בגילוי התקלה. בענייננו, אין מדובר בשימוש בלתי חוקי, אלא בתקלה שלא הייתה ידועה לצרכן. הצרכן זכאי לכלכל את מעשיו ואת תקציבו, ואינו צריך לצפות לחיובים רטרואקטיביים על פני תקופה כה ממושכת.

מאידך, הנתבעים היו מונעי הנזק הטובים יותר בענייננו: התובעת מנהלת, כאמור, מעקב אחר מיליוני צרכנים ומונים, ולפיכך, טענתה כי אינה יכולה לעמוד באופן מידי על תקלות (כמו גם, להבדיל, על שימושים בלתי חוקיים), היא טענה סבירה. לעומת זאת, כל שהנתבעים נדרשו לעשות, הוא להודיע על שינוי שם הצרכן הרשום ולוודא ששינוי זה נקלט. מדובר על פעולה פשוטה ביותר. היא אינה דורשת משאבים או זמן ממושך, והיא בגדר חובה בסיסית של כל צרכן. לוּ ביצעו הנתבעים פעולה זו, תובענה זו לא הייתה מוגשת כלל.

באיזון שבין הצדדים, אני מוצאת להטיל את האחריות לתוצאה על הצדדים בחלקים שווים. מסקנה זו גם מתיישבת עם חיוב למשך שנה וחודש, מחצית מהתקופה נשוא התביעה. יש לצפות, כי לאחר תקופה של כשנה, פחות או יותר, ניתן יהיה לאתר בעיה במונה לפי ממוצע שנתי.

גובה החוב

18. מעת שנמצא כי המונה לא שיקף את צריכת החשמל בפועל, ערכה התובעת חיוב רטרואקטיבי.

19. באשר לאופן ביצוע החישוב, העיד דורון הוד, ראש מדור בכיר במחלקת חשבונות וגבייה.

לדבריו, מנתוני התובעת עלה שמחודש 10/04 ועד למועד הבדיקה של ברן (1/07), המונה לא רשם את מלוא הצריכה שהייתה בנכס. בהתאם, נעשתה הערכה של הצריכה בפועל.

ההערכה של הצריכה בפועל נעשתה בהסתמך על נתוני צריכה בנכס מחודש 10/03 ועד חודש 10/04, אז נצרך בחודש ממוצע של 326.25 קוט"ש. כמות זו הוכפלה ב- 26 חודשים (מחודש 10/04 ועד למועד הבדיקה), סך הכול 8,476 קוט"ש. מכמות זו נוכו 859 קוט"ש ששולמו אותה תקופה, וכך הועמד החשבון על 7,617 קוט"ש. מכפלת 41.66 אג' לקוט"ש נותנת סך של 3,173.24 ₪.

הוד ציין כי החישוב בוצע גם לתקופה בה התגוררו בנכס שתי נפשות בלבד (משפחת ליבר-גולדין).

20. הנתבעים חלקו על אופן ביצוע החישוב.

הנתבעים טענו כי גם בשנת 2009, לפי רישומי התובעת, היה שימוש נמוך, ולמרות האמור, לא התקבל חיוב רטרואקטיבי.

כן טענו כי השוכרים (משפחת ליבר-גולדין) לא שהו בנכס חלק מהתקופה, שכן מדי פעם נסעו לארגנטינה, כך שהחישוב אינו מדויק. זאת ועוד, בנה של השוכרת לא התגורר עמה לאורך כל התקופה.

בנוסף, הנתבעים ציינו כי הנכס היה ריק החל מחודש 10/06, עת ליבר-גולדין עזבו, ועד ליום 1.3.07, המועד שבו נכנסה השוכרת החדשה (גב' אלבז).

21. אני דוחה את טענותיהם של הנתבעים.

חישובה של התובעת הגיוני ונתמך בדוחות שהציגה.

הדוחות משקפים ירידה משמעותית בצריכת החשמל החל מחודש 10/04.

חישוב הצריכה בפועל בוצע לפי תקופה מקבילה, החל מחודש 10/03, למשך שנה.

הנתבעים לא הוכיחו את טענותיהם.

הטענה לפיה בנה של ליבר לא התגורר במקום זמן מה מתקופה זו, נסתרה בעדויותיהם של הנתבעים עצמם (עמ' 14 ש' 19 – 20).

הטענה לפיה בחלק מהתקופה שהו השוכרים בחו"ל, לא הייתה אלא עדות מפי השמועה. הנתבעים הודו כי הדברים נמסרו להם על ידי שכנים (עמ' 12 ש' 26, עמ' 15 ש' 5). זאת ועוד, טענה זו לא פורטה, וממילא לא ברור כמה ימים, אם בכלל, שהו השוכרים בחו"ל, ובאלו תקופות.

זאת ועוד, הפערים בין הצריכה מחודש 10/04 לבין הצריכה עד אותו מועד, כמעט פי עשרה, אינם מתיישבים עם מספר נסיעות אקראיות לחוץ לארץ. יש לזכור כי מדובר על אותם שוכרים ממש, כך שטענות בדבר נסיעות שלהם לחו"ל בתקופה שלאחר 10/04, יפות באותה מידה לתקופה שלפני כן, ששימשה בסיס לחישוב. במילים אחרות: מאחר שהממוצע חושב ביחס לתקופה שבה שהו בנכס אותם השוכרים ממש, אני דוחה את הטענה לפיה חל שינוי ממשי ומהותי בצריכה בין התקופה ששימשה כבסיס לבין התקופה הרלבנטית לתביעה.

האמור לעיל יפה גם ביחס לטענה לפיה השוכרת, גב' ליבר, הייתה זכאית להנחה כלשהי. פרט לכך שטענה זו הועלתה בסיכומי הנתבע, מבלי שהובאה לגביה כל עדות או ראיה, הרי החיוב הוא בגין קוט"ש, והאמור לגבי התעריף מחודש 10/04 יפה גם לתעריף עד אותו חודש.

הנתבעים טענו שלא שהו שוכרים בנכס בתקופה שמסוף חודש 9/06 ועד למועד החלפת המונה, 28.1.07 (ואף לאחר מכן, עד לחודש 3/07).

אני דוחה את הטענה מהפן העובדתי. הוצג חוזה שכירות המסתיים ביום 20.10.06. כלומר, עזיבתה של משפחת ליבר-גולדין הייתה בסוף חודש 10/06. באשר לשוכרת שלאחר מכן (גב' אלבז), הסכם השכירות עמה שצורף על ידי הנתבעים, הוא מיום 1.1.07. ככל שהנתבעים ביקשו לטעון כי למרות הסכם כתוב זה, כניסתה של גב' אלבז למושכר לא הייתה באותו מועד, אלא במועד מאוחר יותר, היה עליהם להציג ראיה כלשהי לכך, בין אם באמצעות מסמך כתוב, ובין אם באמצעות עדות של מי מבני משפחתה. לא כל שכן, כאשר גם עדותם באשר למועד העזיבה של משפחת ליבר-גולדין, כפי שציינתי, אינה תואמת את ההסכם הכתוב שהוצג.

מאחר שעדותם של הנתבעים אינה מתיישבת עם מסמכים כתובים, שהם עצמם הציגו, לא מצאתי לבסס עליה ממצאי עובדה. זאת ועוד, על פי המקובל, קריאות מונים וגמר חשבון נעשים עם עזיבת השוכר. תמוה שכאן השוכר עזב בסוף חודש 9/06, אך בירור החשבון נעשה על ידי הנתבעת, לפי עדותה, רק ביום 4.1.07 (4 ימים לאחר תחילת ההסכם עם השוכרת החדשה, גב' אלבז).

באשר לשנת 2009, מדובר בשנה שאינה רלבנטית לתובענה זו. לא הובאו ראיות לגביה (כגון: מצב הנכס אותה תקופה), וממילא אין בהיעדר רישום של מונה במשך מספר חודשים בשנה זו כדי ללמד דבר. אציין כי בשנת 2008, כלומר: שנה ויותר לאחר גילוי התקלה במונה, נרשמה צריכה גבוהה ביותר במונה.

בעדותם של הנתבעים נפלו אי דיוקים. עדותו של הנתבע לפיה נאמר לו שהלקוח זייף את הרישום במונה (עמ' 12 ש' 19), אינה מתיישבת עם עדותה של הנתבעת לפיה נמסר לה שבודק מצא שהמונה לא זז (טענה מובהקת לתקלה). יתרה מכך, הנתבע העיד כי בנה של השוכרת ליבר-גולדין התגורר עמה תקופת זמן קצרה (עמ' 12 ש' 21), ואילו הנתבעת העידה כי גם האם וגם בנה התגוררו בנכס, והיא לא נקבה בתקופה שבה התגוררו בו (עמ' 14 ש' 19, ש' 26 - 27). עוד אציין שהטענה הנוגעת למועד העזיבה של משפחת ליבר-גולדין ולמועד כניסתה של השוכרת, גב' אלבז, אינה נתמכת בהסכמי השכירות שהוצגו על ידי הנתבעים עצמם.

22. לסיכום, אני מקבלת את חישוב הצריכה כפי שבוצע על ידי התובעת.

סיכום

23. התביעה מתקבלת בחלקה. אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 2,253 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כן יישאו הנתבעים במחצית אגרת המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלום כל אחת מהאגרות ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף יישאו הנתבעים בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪. בקביעת סכום זה התחשבתי בתוצאה שהתקבלה בכל אחד מהנושאים שנדונו.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי (מרכז) בתוך 45 ימים ממועד המצאת פסק הדין.

ניתנה היום, א' כסלו תשע"ג, 15 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.