מרחוב נוף החרמון 5/1, קרית שמונה 11574

1. במסגרת תיק קודם שהתנהל בין הצדדים (תע"א 2892-03), הם הגיעו להסכם פשרה לפיו המשיבה תשלם למבקשת סך של 225,000 ₪ תוך 30 יום ממועד מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. על מנת להבטיח את תשלום החוב הוטל עיקול על חנות אשר בבעלות המבקשת כאשר ב"כ המבקשת ישמש כנאמן ביחס לכספים שיתקבלו ממכירת החנות. ביום 14.3.12 אושר הסכם הפשרה וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית דין זה (להלן: "פסק הדין").

2. ביום 25.6.12 הגישה המשיבה תביעה לביטול הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, שהיא התביעה שמתנהלת בתיק הנוכחי.

3. בפניי בקשה לחייב את המשיבה להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאות המבקשת, לרבות שכר טרחת עורך דין, במידה ותביעת המשיבה תידחה.

4. תמצית טענות המבקשת

א. על פי פסק הדין יגיע חובה של המשיבה למבקשת, בסמוך לסיום הליכי ההוצאה לפועל, לסך של כ-400,000 ₪.

ב. לתובעת אין רכוש אשר די בו לפירעון חובה על פי פסק הדין.

ג. התובענה חסרת יסוד שכן הפשרה הייתה לפרעון סכום שהיה פחות משליש מהסכום שנתבע על ידי המבקשת.

ד. המשיבה הייתה מיוצגת על ידי עורך דין כל העת, לרבות בחתימת הפשרה. כך גם, חזקה על בית הדין שלא נתן ידו לעושק של המשיבה. כעת המשיבה מתחרטת על שהסכימה לפשרה.

5. תמצית טענות המשיבה

א. המשיבה מבקשת ליתן לה יומה בפני בית הדין, כיוון שנגרם לה עוול גדול על ידי המבקשת אשר עשקה אותה. כך גם סיכויי התביעה טובים.

ב. נכס בשווי החוב בפסק הדין, ואף למעלה מכך, מעוקל לטובת המבקשת. ב"כ המבקשת משמש כנאמן על הנכס.

6. דיון

בית הדין לעבודה מוסמך להורות על הפקדת ערובה בהתאם להוראות תקנה 519 לסדר הדין האזרחי, התשמ"ג – 1983 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") וזאת מכח הוראת סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 הקובעת כי:

"בכל ענין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות לפיו, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק".

המבקשת הפנתה בבקשתה לע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר נ'SAINT PETER IN GALLICANTU (6.7.03), שם נאמר:

"כשהעובד התובע הוא תושב ישראל, ככלל, לא יחויב התובע בהפקדת ערובה, אלא במקרים חריגים ונדירים, בהם הנתבע יוכיח כי התביעה נגדו מופרכת על פניה וכי לא יהא לו מהיכן לגבות את ההוצאות".

ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים (30.5.04) כתב כב' הנשיא (דהיום) גרוניס:

"הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650). יש הסוברים, כי קיומה הוא תנאי לקיומן של שאר זכויות היסוד (רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 629). זכות זו נתונה לכל, ואין היא נחלתם הבלעדית של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי. ייתכן שעצם היכולת לפנות למערכת השיפוטית, היא זכות קניין המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ניתן לראותה אף כזכות הבאה לשרת זכות אחרת, של תביעה בגין פגיעה בקניין (ראו, ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (1999) 26). יחד עם זאת, הוסמך בית המשפט בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (ראו למשל, רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן (לא פורסם); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846)".

כן הוסיף כב' הנשיא גרוניס כי:

"הכלל הוא שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן, לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית... עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע (ראו, רע"א 6787/99 עאשור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בית המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים, וידון בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו (ראו, רע"א 6066/00 אעדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ (לא פורסם)). לאור כל האמור לעיל, ברי כי שיקול דעתו של בית המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו, על בית המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה - הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט לשם הגנה על זכויות".

במקרה דנא, מכלול השיקולים והנסיבות מטים את הכף לטובת חיוב המשיבה בהפקדת ערובה. אני סבורה כי מתעורר חשש ממשי שהמבקשת לא תוכל, ולמצער תתקשה ביותר, לגבות את הוצאותיה, אם תידחה תביעת המשיבה. המשיבה לא עמדה בתגובתה לבקשה על יכולותיה הכלכליות לפרוע את הוצאות המבקשת, ככל שהתביעה תידחה. המשיבה הסתפקה בטענה כי נכס בשווי החוב בפסק הדין, ואף למעלה מכך, מעוקל לטובת המבקשת – וזאת מבלי לפרט מהו ערכו של הנכס ואם יש בידיה נכסים נוספים אשר יכולים לשמש כערובה להוצאות ההליך הנוכחי.

באשר לסיכויי התביעה, נראה בשלב זה, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי הסיכויים נמוכים. המשיבה מבקשת לבטל הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, שעה שהייתה מיוצגת, הסכם פשרה שעמד על סכום נמוך משמעותית מהסכום שנתבע. כך גם נראה בשלב זה כי אין די במסמכים הרפואיים אשר צורפו לתביעה כדי לבסס טענת עושק. השגותיה של המשיבה לגבי פסק הדין הפלילי שניתן בעניינה, גם שם לאחר שהודתה במסגרת הסדר טיעון, אין בהם כדי לחזק טענת עושק, להיפך.

על מנת ליתן למשיבה יומה בבית הדין, ונוכח העובדה כי החנות שברשותה מעוקלת להבטחת פירעון החוב בהתאם לפסק הדין, הגם שהצדדים חלוקים באשר לשוויה ולא הוצגו בפנינו נתונים אשר יש בהם כדי להשליך על שוויה האמיתי של החנות כיום, אני סבורה שיש לחייב בערובה בסכום נמוך מזה שהתבקש.

לאור האמור, אני קובעת כי על המשיבה להפקיד ערובה בסכום של 12,500 ₪, במזומן או בערבות בנקאית צמודת מדד אשר אינה מוגבלת בזמן, וזאת תוך 30 ימים מקבלת החלטה זו. היה ולא תופקד הערובה תוך התקופה הנזכרת – יחולו הוראות תקנה 519 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

7. הצדדים מוזמנים לדיון מוקדם שיתקיים ביום 28.10.12 שעה 10:30.

8. למעקב אחר הפקדת ערובה ליום 22.10.12.

ניתנה היום כ"ו אלול תשע"ב, 13/9/12 בהעדר הצדדים.