28 ספטמבר 2013

בפנינו תביעותיהם ההדדיות של הצדדים זה כנגד האחר.

תביעתה של התובעת (להלן – "פסגות") מבוססת על נזקים כספיים, שלטענתה, נגרמו לה כתוצאה מהעובדה שהנתבע שכגד (להלן – "צולר") המשיך להחזיק ברשותו את הרכב שניתן לו על ידה במשך שנתיים, וזאת לאחר שהודיעה לו בכתב כי עליו להשיבו אליה כתוצאה מסיום העסקתו; ואילו תביעתו הנגדית של צולר מתבססת על כך שפסגות הפרה עמו, לטענתו, הסכם לתקופה קצובה ופיטרה אותו, ללא עריכת שימוע כדין, תוך שלילת כל זכויותיו כעובד מכוח חוזה העבודה עמו ומכוח דיני העבודה.

הצדדים והעובדות הצריכות לעניין

1. פסגות הנה החברה המנהלת של קרן פנסיה וביטוח בשם "קרן ביטוח לעובדים קופת תגמולים וקרן פנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית בע"מ" (להלן – "הקרן").
2. בחודש אוקטובר 2006 נחתם הסכם בין צולר לבין חברת ה.ע.ל – תשורה אחזקות (2006) בע"מ (להלן – "ה.ע.ל תשורה"), לפיו ישמש צולר כיו"ר פעיל של החברה (להלן – "הסכם העבודה").
3. בהתאם לסעיף 4 להסכם העבודה, מדובר בהסכם לתקופה קצובה, שתחילתה ביום 01.10.2006 וסיומה ביום 30.09.2010 (להלן – "התקופה הקצובה"). סעיף 6 לאותו הסכם מפרט את תנאי שכרו של צולר וכן כולל הוראה, לפיה צולר יהיה זכאי לתשלום שכרו החודשי וכל התנאים הנלווים עד לתום התקופה הקצובה, גם אם עבודתו בקרן תופסק.
4. חודשים מספר לאחר מכן, באפריל 2007, אימצה הקרן את ההסכם הנ"ל וסוכם, כי כל הוראותיו תמשכנה לחול, בכפוף לשני שינויים: האחד - צולר ישמש כס/יו"ר ולא כיו"ר; והשני - שכרו החודשי יפחת ב- 50%, באופן שיועמד על סכום של 30,000 ₪ ולא 60,000 ₪, כפי שנקבע בהסכם העבודה (להלן – "ההסכם החדש").
5. להשלמת התמונה, פסגות נטלה על עצמה את מחויבויותיה החוזיות של הקרן כלפי צולר, ומכאן התביעות ההדדיות של הצדדים.
6. אין חולק, כי ביום 17.08.08 מונתה לקרן מנהלת מורשה מטעם המפקח על שוק ההון ביטוח וחיסכון במשרד האוצר (להלן – "המנהלת המורשה"), אשר נכנסה בנעליו של דירקטוריון החברה, ובכלל זה בנעליו של צולר. זהו היום בו, לטענת התובעת, נותקו יחסי העבודה בין הצדדים, ובעקבותיו, דרשה היא מצולר כי ישיב את הרכב שהיה ברשותו מתוקף ההסכם עמו.
7. עוד אין חולק, כי צולר השיב את הרכב רק ביום 19.09.10, כלומר, כשנתיים לאחר שקיבל את מכתב הדרישה מב"כ פסגות. על טעמיו של צולר לכך, נעמוד בהמשך.
8. לפיכך, תביעתה של פסגות מתבססת על הנזקים הכספיים, שנגרמו לה, לטענתה, בגין העובדה שצולר לא השיב את הרכב מיד כשנדרש לכך. בפיה של פסגות טענות נוספות הנוגעות לעצם חוקיותו של הסכם העבודה שנחתם עמו והיותו נוגד את תקנת הציבור וכן לנזקים כספיים גדולים שצולר הסב לה במהלך מילוי תפקידו, תקופה אותה הגדירה כ"שלטון יחיד".
9. צולר מצדו, הגיש תביעה שכנגד, המתבססת על כל התשלומים המגיעים לו מתוקף הסכם העבודה לתקופה קצובה שנחתם עמו, וזאת ממועד פיטוריו ועד לתום התקופה הקצובה. טענתו המרכזית הנה, כי מינוייה של המנהלת המורשה לא שלל את זכויותיו כעובד, וכי פסגות היא זו שהפרה עמו את הסכם העבודה, באופן חד צדדי, ללא צידוק ומבלי שנערך לו שימוע כמתחייב.

נעמוד להלן על טענות הצדדים בהרחבה

טענותיה של פסגות

1. כאמור לעיל, תביעתה של פסגות כנגד צולר נשענת על מספר אדנים: האחד - כי חובתו של צולר להשיב את הרכב שקיבל במועד תום העסקתו, נובעת, בראש ובראשונה, מהוראה מפורשת בחוזה העבודה עמו (מוצג ת/2), שם נקבע, כי הרכב יושב לפסגות "עם דרישה ראשונה". דרישה כאמור נשלחה אליו כבר ביום 22.09.08 (מוצג ת/6).
2. לחילופין, טענה פסגות, כי העסקתו של צולר כדירקטור בטלה מעיקרא, בהיותה מנוגדת לתקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (דירקטוריון וועדותיו) תשס"ז-2007 (להלן – "תקנות הפיקוח"), ומשום כך, בהתאם לסעיף 30 לחוק החוזים, מדובר בחוזה פסול ובטל.
3. טענה נוספת נוגעת לכך, שהעסקתו של צולר בדירקטוריון מנוגדת לתקנון הקרן, וכי ההחלטה לקלוט אותו לפסגות, ביחד עם עובדים נוספים, תוך נטילת כל ההתחייבויות הסוציאליות והאחרות כלפיהם, "התקבלה כלאחר יד" ומבלי שניתן לחברי הדירקטוריון הסבר בנוגע להשלכות הכלכליות של ההחלטה.^[1]
4. עוד טענה פסגות, כי תנאי העסקתו של צולר כדירקטור מנוגדים לתקנת הציבור, באשר נחתם אתו הסכם עבודה לתקופה קצובה של ארבע שנים, ולאור העובדה, כי מדובר בגוף דו מהותי, שחלים עליו כללי המשפט הציבורי והמנהלי, הרי שהתנאים שניתנו לו הנם מפליגים: שכר בסך 60,000 ₪, אשר הופחת מאורח יותר ל- 30,000 ₪); רכב מקבוצה 7, ללא הגבלה על הנסיעות; כיסוי כל הוצאות הרכב והסבה מלאה של קופות פיצויי הפיטורים בכל מקרה של העסקה, לרבות התפטרות, וכל זאת, כאשר הוא לא נדרש להקדיש לקרן יותר משלושים שעות שבועיות ואינו מנוע מלעסוק בעבודות נוספות.
5. לבסוף, טענה פסגות, כי צולר הפר אמונים כלפי הקרן, והתנהלותו היא זו שהביאה אותה אל עברי פי פחת, דבר שהוביל למינוי מנהלת מורשה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בממצאים החמורים של דו"ח הביקורת שערך רו"ח סווירי (להלן – "דו"ח סווירי").
6. בנסיבות אלה, טענה פסגות, מן הראוי לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי, ולחילופין רשאית היא לקזז מכל סכום שייפסק כנגדו את "סכומי העתק אשר גזל [צולר] מן הקרן".^[2]

טענותיו של צולר

1. צולר הקדים וטען, כי קיים כשל לוגי-משפטי בתביעתה של פסגות, לאור העובדה, שמצד אחד, תביעתה בנוגע להשבת הרכב, מתבססת על הוראה בהסכם העבודה שנכרת עמו, ולפיה עליו להשיב את הרכב מיד עם דרישה ראשונה; מצד שני, ביחס לתביעה שהוא הגיש כנגדה, היא מקדישה פרק נרחב לטענה כי אותו הסכם עבודה הנו בלתי חוקי ונוגד את תקנת הציבור.
2. עוד הוסיף, כי מינוייה של המנהלת המיוחדת לא שלל מניה וביה את זכויותיו כעובד וכי מעולם לא הוזמן להליך שימוע, שכן מכתב הזימון לשימוע במשרד האוצר, מוען ונשלח ליו"ר הדירקטוריון ולא אליו, וממילא אין המדובר בשימוע בהקשר של יחסי העבודה בין הצדדים.
3. באשר להסכם העבודה עמו, הטעים צולר, כי הוא אושר כדבעי בכל המוסדות המוסמכים של הקרן, כאשר מלוא העובדות והנתונים עמדו בפני מקבלי ההחלטות, וכי מרבית הדירקטורים שאישרו את ההסכם היו דירקטורים חיצוניים מטעם הציבור, אשר החלטתם אושרה באסיפה הכללית.
4. הסכם העבודה הסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים וקבע, בין היתר, כי צולר זכאי לרכב מסוג קבוצה 7 ולכיסוי כל העלויות הכרוכות באחזקתו השוטפת של הרכב, וכל זאת לתקופה קצובה של ארבע שנים וללא הגבלה כלשהי בנוגע לביצוע נסיעות פרטיות.
5. עוד קבע ההסכם כי הוא יהיה זכאי למילוי כל ההתחייבויות החוזיות כלפיו, גם אם תופסק העסקתו קודם לכן^[3]:

"מוסכם, כי במהלך תקופת ההסכם הכוללת תוכל החברה לסיים את עבודתו של היו"ר בהודעה בכתב בכל עת, ובלבד שתעניק ליו"ר את מלוא תנאי ההעסקה, כהגדרת מונח זה להלן, עד לתום תקופת ההסכם או תקופת ההסכם המוארכת, לפי העניין".

1. לאור האמור לעיל, והואיל וסעיף 6 להסכם העבודה הגדיר ופרט את תנאי ההעסקה השונים, ובכללם הזכות להחזיק רכב על חשבון התובעת, הרי שלא היה בסיס משפטי לתביעת התובעת כי צולר ישיב לה את הרכב לפני תום התקופה הקצובה, קרי, 30.09.2010.
2. באשר לדרישה להשיב את הרכב לתובעת "עם דרישה ראשונה", טוען צולר, כי אין לקרוא הוראה זו במנותק מההסכם ובמנותק מרוחו, קרי, מכוונת הצדדים, לפיה תקופת ההעסקה, לרבות כל התנאים הנלווים לכך, הינה קצובה לארבע שנים.
3. לגופו של עניין, טען צולר, כי דרישת התובעת להשבת הרכב מיום 22.09.08, באה לאחר שהיא כבר חדלה לשלם את שכרו, בניגוד להסכם. לשון אחר, לאחר שהיא עצמה הפרה את ההסכם, ותוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שיחסי העבודה בין הצדדים ממשיכים לחול, בהתאם להוראותיו של ההסכם עצמו.
4. בהקשר זה, הוסיף צולר, כי הדרישה להשבת הרכב באה לראשונה על רקע מינוייה של המנהלת המורשה והפסקת כהונתו כדירקטור, ולא על רקע הטענה, כי מדובר לכאורה בהסכם שדינו להתבטל מחמת פגם כזה או אחר שנפל בו. מעבר לכך, טען, כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוגבר החל עליה להוכיח, כי הסכם העבודה שנחתם עם צולר בטל מעיקרו.
5. עוד טען, כי הטענה, שהחוזה נחתם בניגוד להוראות תקנות הפיקוח, עלתה לראשונה בכתב הסיכומים מטעם התובעת, וכי ממילא בעת החתימה על הסכם העבודה והסכם ההחלה בראשית שנת 2007, תקנות אלה טרם פורסמו, וממילא טרם נכנסו לתוקפן. ואולם, גם לאחר שהפכו לדבר חקיקה מחייב, הרי שנקבעה בהן הוראת מעבר, לפיה רשאי היה צולר לכהן בתפקידו במשך 18 חודשים נוספים ממועד פרסום התקנות.
6. באשר לטענה, כי כיהן בגופים נוספים במקביל לכהונתו בקרן, וזאת בניגוד להוראות התקנות, טען צולר, כי מדובר בטענה שנטענה מן הפה אל החוץ, הוא כלל לא נחקר עליה בחקירתו הנגדית, והיא לא הוכחה.
7. באשר לטענה, כי בשל עיסוקיו הנוספים לא מילא צולר את תפקידו נאמנה, טען צולר, כי מדובר בטענה עובדתית שעלתה לראשונה בסיכומי התובעת, ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן בפני הטענה במסגרת ניהול ההליך והבאת הראיות.
8. באשר לטענה, כי העסקתו של צולר היתה בניגוד לתקנון של הקרן עצמה, שלל צולר את הטענה וטען, כי המסמך עליו התבססה התובעת אינו מעודכן (הסכומים בו עדיין נקובים בלירות ישראליות) וכי נערכו בו שינויים רבים במשך עשרות השנים שחלפו מאז כתיבתו, ומשלא הוצג העותק העדכני, אין לייחס משקל ראייתי לתקנון שהוצג.
9. עוד טען, כי אין בסיס לטענה, שתנאי העסקתו עומדים בניגוד לתקנת הציבור, ועל כן בטלים, שכן, בראש ובראשונה, הוא זה שהציע, כי שכרו יופחת בלא פחות מ- 50% ויועמד על סך של 30,000 ₪ לחודש, ולא 60,000 ₪, כפי שנקבע ואושר מלכתחילה.
10. כך או כך, טען הוא, אין המדובר בתנאי שכר מפליגים, בהתחשב בתפקידו של צולר, בניסיונו ובכישוריו המקצועיים, וממילא התובעת לא הביאה כל ראיה לכך, שמדובר בתנאי שכר החורגים באופן ניכר ולא סביר מתנאי שכר של בעלי תפקידים מקבילים לו במשק. יתרה מכך, מר אלי לוי, שהעיד מטעם התובעת, הצהיר, כי אינו יודע מה צולר עשה בקרן ואינו יודע אם הוא שימש, בנוסף, גם כיו"ר דירקטוריון של שתי חברות בנות.^[4]

דיון והכרעה

1. מטבע הדברים, התשתית העובדתית והמשפטית בתביעה ובתביעה שכנגד – זהה. לפיכך, נתחיל את הילוכנו בדיון במהותו ובתוקפו של הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים, וכן נדון בנסיבות הפסקת יחסי העבודה בין הצדדים ובהשלכות המתבקשות מכך. לאחר מכן, ולאור המסקנות אליהן נגיע, נפנה לבדוק את הסעדים אותם תבעו הצדדים זה מזה.

לשאלת חוזה העבודה: מהותו ותקפותו

1. אין חולק, כי הסכם העבודה, אשר נחתם בין צולר לבין ה.ע.ל תשורה, ואשר אומץ לאחר מכן ע"י הקרן וע"י פסגות, הנו הסכם עבודה לתקופה קצובה.
2. הפסיקה הכירה במשמעויות הכלכליות ומרחיקות-הלכת שעשויות להיות להסכם עבודה לתקופה קצובה, ולכן קבעה כי הסכם כאמור חייב להיות חד משמעי וברור^[5]; למשמעות הפרתו של הסכם כאמור ראו את ע"ע 31202-04-10 יצחק אבישר – א.ס. עירוני רמת גן, [פורסם בנבו] מיום 6.3.13; להלן – עניין אבישר). בלשונו של בית הדין הארצי^[6]:

"חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה... הוא חוזה עבודה אשר יש לו תוצאות משפטיות מיוחדות ובלתי רגילות, הן מבחינת הגבלת החופש המקובל להשתחרר מחוזה העבודה, והן מבחינת הנטל המוטל על הצדדים לו במקרה של הפרת החוזה. משום כך יש להקפיד על כך שחוזה עבודה אישי לתקופה קצובה כאמור, יהיה חד משמעי, וישקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה בדבר החובות אשר הם נוטלים על עצמם. כל ספק בעניין זה יטה, איפוא, את הכף לכיוון היותו של חוזה העבודה חוזה לתקופה בלתי קצובה".

האם חוזה העבודה תקף?

1. כאמור לעיל, פסגות הרחיבה בטיעוניה, כי חוזה העבודה שנכרת עם צולר בטל מעיקרא מחמת העובדה שלא הובאו כל הנתונים והמשמעויות הכספיות הנובעות ממנו בפני הגופים המוסמכים בטרם אישרוהו, וכי מדובר בתקופה בה צולר שלט בדירקטוריון "שלטון יחיד" ועשה כרצונו. בנוסף טענה, הסכם העבודה עומד בסתירה לתקנות הפיקוח.
2. אין בידינו להלום את טענותיה של פסגות בנוגע לתקפות חוזה העבודה, וזאת מן הטעמים המפורטים להלן.
3. ראשית לכל, פסגות אינה יכולה לאחוז בטענות כנגד חוקיותו של הסכם, אשר מכוחו היא עצמה תובעת. בעניין זה אנו מקבלים את טענתו של צולר במלואה. מעבר לכך, ולגופו של עניין, פסגות לא הרימה כלל ועיקר את הנטל להוכיח כי מדובר בחוזה בטל מעיקרא, שכן לא הוצגה בפנינו כל ראיה לכך שחוזה העבודה לא אושר כדת וכדין בתשורה ה.ע.ל, או כי לא הובאו כל הנתונים הרלוונטיים בפני מקבלי ההחלטות בטרם אישרוהו.
4. זאת ועוד. מן הראוי היה שטענה כה מרכזית הנוגעת לעצם חוקיותו ותקפותו של ההסכם, לא תעלה אגב אורחא, כי אם תשמש הציר המרכזי של תביעת פסגות ותגובה בראיות באיכות ובכמות הנדרשות במקרים כגון דא. כל זאת לא נעשה. כך, גם לא הובאה בפנינו כל ראיה, כי תנאי ההסכם לא סבירים עד כדי כך שהם עומדים בניגוד לתקנת הציבור, ופסגות לא הציעה כל הסבר כיצד טענתה זו מתיישבת עם העובדה, שאין עליה מחלוקת, שחרף העובדה שנחתם עמו הסכם מחייב, הסכים צולר, ולטענתו אף יזם, הפחתה של 50% משכרו החודשי.
5. באשר לטענה, כי עצם ההתקשרות עם צולר מנוגדת לתקנות הפיקוח, הרי שטענה זו לא מצאה את ביטויה בכתב התביעה ואף לא בכתב התביעה המתוקן, אלא , לראשונה, בכתב הסיכומים מטעם פסגות. משכך, הצדק עם צולר, כי מדובר בהרחבת חזית אסורה וכי דין הטענה להידחות.
6. למעלה מן הדרוש, נציין, כי בסיכומיו, נתן צולר מענה מפורט לעניין תקנות הפיקוח, ועל כן, גם אם היינו מתייחסים לטענת פסגות בעניין זה, מקובלות עלינו טענותיו של צולר לגופו של עניין בכל הקשור למועד תחולת התקנות, בשים לב להוראת המעבר שנקבעה בהן.
7. לאור כל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה, כי הסכם העבודה לתקופה קצובה שנכרת בין צולר לבין ה.ע.ל תשורה, ואשר אומץ ע"י הקרן וע"י פסגות - תקף.

נסיבות הפסקת יחסי העבודה

1. כאמור לעיל, משעה שמונתה מנהלת מורשה מטעם המפקח על שוק ההון ביטוח וחיסכון במשרד האוצר, היא נכנסה בנעליו של דירקטוריון החברה. במקביל, הועלו כנגד צולר טענות קשות, אשר מצאו את ביטוין, בין היתר, בדו"ח סווירי. לאור האמור לעיל, הופסקה, הלכה למעשה, כהונתו של צולר.
2. השאלה שבה אנו צריכים להכריע אפוא הנה, האם בנסיבות הנ"ל, פקע חוזה העבודה עמו מאליו, או שמא, כטענתו, היה צולר זכאי, בהתאם לסעיף 4 לחוזה, לקבל את התנאים שנקבעו בסעיף 6 במלואם, כאילו לא ארע דבר.
3. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה, כי דין טענתו של צולר להתקבל בחלקה, וזאת מן הטעמים הבאים.
4. אכן, כפי שקבענו לעיל, אין חולק, כי מדובר בחוזה לתקופה קצובה, ובתור שכזה, ובהיעדר הוראה מסייגת, על הצד המפר להמשיך ולקיימו עד לתום התקופה הקצובה.
5. אלא, שלאחר שנתנו דעתנו על מכלול נסיבותיו של המקרה, הגענו לכלל מסקנה, כי יהיה זה בלתי צודק לחייב את פסגות לשלם לצולר את מלוא הכספים להם הוא זכאי על פי החוזה, וזאת מן הטעם, שלדידנו, המשך קיום החוזה סוכל ע"י מינוייה של המנהלת המורשה.
6. למותר לציין, כי על חוזה העבודה בין הצדדים, חולשים בראש ובראשונה דיני החוזים, וזאת בנוסף לדיני העבודה, המקנים לחוזה את צביונו המיוחד.
7. ואכן, סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן – "חוק החוזים תרופות"), אשר כותרתו: "פטור בשל אונס או סיכול החוזה", קובע כדלקמן:

"18. (א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

(ב) במקרים האמורים בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו."

1. הנה כי כן, עצם מינויה של המנהלת קטע, מניה וביה, את עבודתו של צולר והפך את המשך קיום החיובים החוזיים ההדדיים לבלתי אפשרי. למותר לציין, כי לא נטען, וממילא לא הוכח בפנינו, כי מי מהצדדים צפה או יכול היה לצפות אירוע שכזה, בעת כריתתו של חוזה העבודה, ועל כן, אנו סבורים, כי המקרה נכנס בגדרו של סעיף 18 לחוק החוזים תרופות.
2. סעיף 18(ב) מקנה לבית המשפט את הזכות להורות על השבה, או לפסוק פיצוי מתאים לצד הנפגע מהפרת החוזה כתוצאה מסיכולו, בהתאם לשיקול דעתו ומקום בו נראה לו כי הצדק מחייב זאת.
3. במקרה שלפנינו, אנו סבורים, כי הגם שמדובר בחוזה לתקופה קצובה, שהנו נוקשה יותר בשל העובדה שהצדדים ראו לנכון לתחום אותו בזמן, הרי שאין מניעה משפטית להחיל עליו את הוראות סעיף 18, ובנסיבות העניין, אנו סבורים, כי הפיצוי הראוי לו זכאי צולר כתוצאה מהפרת ההסכם עמו, שנגרמה בשל מינוייה של המנהלת המורשה, הנו מחצית מהסכום לו היה זכאי, לו קוים החוזה כמתוכנן.
4. למסקנה זו הגענו לאור כך שסברנו, כי נכון לחלק את השלכותיו הכספיות של הסיכול באופן שווה בין שני הצדדים.
5. לא נסיים חלק זה מבלי להטעים, כי בהיעדר כל ראיה, אין בידינו להלום את טענת פסגות, לפיה החלטותיו והתנהלותו המקצועית של צולר הם אלה שהביאו להידרדרות במצבה של הקרן עד אשר לא נותרה בידי המפקח על שוק ההון ביטוח וחיסכון במשרד האוצר ברירה אלא להעמיד בראשה מנהלת מורשה מכוח הסמכות הנתונה לו בחוק. נעמוד על כך בהמשך בהתייחסותנו לדו"ח סווירי.

אי עריכת שימוע כדין

1. כאמור לעיל, אחת מטענותיו של צולר עוסקת בכך שלא נערך לו שימוע כדין טרם פיטוריו. גרסתו של צולר לאירועים מקובלת עלינו, במובן זה, שטענתו, כי כלל לא קיבל זימון לשימוע, לא נסתרה ע"י פסגות.
2. באשר לטענת פסגות, כי צולר זומן לשימוע במשרד האוצר, ספק בעינינו אם מדובר בשימוע הקשור ליחסי העבודה בין צולר לבין הקרן. יתרה מזאת, בעדותו בפנינו, חיזק מר יואב שמחי, יו"ר הסתדרות העובדים הלאומיים בזמנים הרלוונטיים, את טענת צולר, לפיה ההסתדרות היא זו שזומנה לשימוע ע"י משרד האוצר, וסירבה.^[7]
3. למען הסר ספק, נדגיש, כי גם בנסיבות המקרה, מן הדין היה כי ייערך לצולר שימוע מטעם הקרן בטרם קבלת החלטה בעניינו. הדבר נכון שבעתיים לנוכח הטענות הקשות שהוטחו בו ובהתנהלותו.
4. לעניין מתן זכות הטיעון לעובד בטרם קבלת החלטה על פיטוריו, אין לנו אלא לשוב ולהזכיר את ההלכה המחייבת, לפיה, מדובר בזכות יסוד.^[8] זכות זו אינה ניגפת מפני העובדה שמונתה לקרן מנהלת מורשה או משום שממילא היו טענות רבות וקשות כנגד צולר ויתר חברי הדירקטוריון, או משום שיצא דו"ח ביקורת, שממצאיו קשים וחמורים.
5. ההיפך הוא הנכון. זכות הטיעון הניתנת לעובד, מתעצמת ככל שהטענות כנגדו כבדות משקל. ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה^[9]:

"ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כך מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה".

1. רבות עסקה פסגות בדו"ח סווירי ואנו לא נפטור עצמנו מלהתייחס אליו. בהחלטתנו מיום 17.06.12, התרנו את צירופו של הדו"ח בכפוף לסייג, כי מבחינה ראייתית, הוא יהווה ראיה לעצם העובדה שהוא קיים, וכי נדון במשקל הראייתי שיש ליתן לו במסגרת פסק הדין. נזכיר, כי דו"ח זה מהווה את הבריח התיכון לטענותיה של פסגות כנגד צולר, ובכלל זה מדוע יש, לטעמה, לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי.
2. אכן, עסקינן במסמך עב-כרס, המחזיק מאות רבות של עמודים, ובהם קביעות ומסקנות, בין היתר כנגד צולר. אחדות מהן חמורות מאוד. אלא, שמטעמים שלא נהירים לנו, בחרה פסגות שלא לצרף תצהיר מטעמו של עורך הדו"ח וכך, התבקש בית הדין לקבל את הדו"ח על כל ממצאיו העובדתיים ומסקנותיו המשפטיות והאופרטיביות כנגד צולר כ'כזה ראה וקדש'.
3. אנו דוחים את גישתה של פסגות בהקשר לכך, וזאת בהתאם להלכה לפיה^[10]:

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

1. תמוה בעינינו, כיצד עדות כה מרכזית וכה מהותית לטענותיה של פסגות, נחסכה מאתנו, וזאת ללא כל הסבר. דרישתה של פסגות, כי נתייחס אל הדו"ח כאל תעודת עובד ציבור, משוללת כל יסוד משפטי. למותר לציין, כי מר סווירי פעל כאדם פרטי, שנתן את שירותיו לקרן ולא כעובד מדינה.
2. נשוב ונציין את אשר קבענו בהחלטתנו מיום 17.06.12. הזכות לקבלת פיצויי פיטורים הנה זכות קוגנטית ועל המבקש לשלול אותה מעובד שפוטר לעמוד בתנאים הקבועים בחוק. בשל אופייה של הזכות, על המעסיק המבקש לשלול אותה להניח תשתית ראייתית מתאימה, וכזאת לא נעשה במקרה שלפנינו.
3. לאור כל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה, כי אין לייחס לדו"ח סווירי, כמות שהוגש לתיק בית הדין, משקל ראייתי שיהיה בו די כדי לקבוע, כי בדין שללה פסגות את פיצויי הפיטורים מצולר, ואנו דוחים אפוא את טענתה.
4. כך גם ביחס לטענותיה של פסגות בנוגע ל"הפרות אמונים חמורות" לכאורה בקשר עם התנהלותו ב"פרשיות" השונות, כפי שכונו על ידה (פושקין, דש איפקס וההוצאות האישיות).
5. יודגש, כי בהיעדר ראיות באיכות ובכמות הנדרשת, לא יכשיר בית הדין פיטורים ללא תשלום פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.
6. עוד נציין, כי התקשינו להלום את טענת פסגות לשלילת פיצויי הפיטורים מצולר, בשל הפער הגדול בין הרטוריקה הקשה שהופנתה כלפיו בכתבי הטענות לבין העובדה, שאין עליה חולק, כי חרף המעשים החמורים לכאורה המיוחסים לו, מעולם לא הוגשה כנגדו תלונה במשטרת ישראל או בכל רשות אכיפת חוק מוסמכת אחרת, ומכאן, שלכל היותר, מדובר בטענות (שכאמור לעיל, לא הוכחו) על ניהול רשלני לכאורה.
7. בהקשר זה אנו מוצאים לנכון להדגיש, כי לדידנו, נתן צולר בחקירתו הנגדית מענה מלא ומספק לטענות שהופנו כלפיו בנוגע לאופן תפקודו כמנהל בקרן, ובסופו של דבר, טענותיה הקשות של פסגות ביחס לתפקודו, לא הוכחו בפנינו.

לעניין השבת הרכב לפסגות

1. כאמור, תביעתה של פסגות כנגד צולר מתבססת על הנזקים הכספיים, שלטענתה נגרמו לה בגין העובדה שלא השיב את הרכב מיד כאשר נדרש לכך ע"י באי כוחה, בסמוך לאחר מינוי המנהלת המורשה.
2. עילת התביעה של פסגות מכילה למעשה ארבעה רכיבים:
   1. הפרש כספי בסך של 128,000 ש"ח (בתוספת ריבית מיוחדת) בגין ההפרש בין שווי הרכב במועד סיום העסקתו של צולר לבין הסכום שהתקבל ממכירתו במועד בו הוחזר הרכב בפועל. יצויין, כי בהקשר זה, ביקשה פסגות סעד חלופי של קבלת דמי שימוש ראויים ברכב בתקופה הנ"ל בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט;
   2. תשלום אגרת רישוי בסך 3,078 ₪ לצורך העברת בעלות;
   3. ביטוח חובה וצד ג' בסך 375 ₪;
   4. שעות עבודה של נציג פסגות בקשר עם העברת הבעלות בסך 1,500 ₪.
3. טענתה של פסגות הנה, כי במשך שנתיים ימים עשה צולר שימוש ברכב בניגוד לחוזה העבודה שנכרת עמו וחרף דרישת נציגיה כי ישיב אותו בסמוך לאחר שפוטר.
4. צולר מצדו, סמך את הגנתו על כך, שחוזה העבודה עמו היה לתקופה קצובה ועל כן, לא היה חייב להשיב את הרכב אלא בתום התקופה הקצובה. צולר הטעים, כי ההודעה החד צדדית על סיום העסקתו נמסרה לו טלפונית ביום 12.11.08, ללא שימוע וכי ממילא מינויה של המנהלת המורשה "לא גרר פיטורים של כלל עובדי הקרן, ואלה המשיכו וחלקם עודם ממשיכים לעבוד בקרן כתמול שלשום".^[11]
5. לדבריו, הוא המשיך להעמיד את שירותיו לקרן גם לאחר מינויה של המנהלת המורשה ואף הודיע לה על כך בפגישתם. בנסיבות אלה, הטעים, יחסי העבודה לא נפסקו מעולם, והלכה למעשה הסתיימו בתום התקופה הקצובה, קרי, ביום 30.09.10.
6. צולר שב והפנה בהקשר זה להוראותיו של הסכם העבודה, ובמיוחד לסעיף 4 בו, אשר קבע, כי גם אם יוחלט לסיים את העסקתו בקרן, הרי שהוא יהיה זכאי להמשיך ולקבל את מלוא תנאי העסקתו עד לתום התקופה הקצובה, ובכלל זה שימוש ברכב מקבוצה 7, לרבות כל ההוצאות השוטפות הקשורות באחזקתו, לרבות דלק וביטוח וכן גילום ותשלום מס ההכנסה המתחייב מכך בהתאם לדין;

דיון והכרעה

1. כאמור לעיל, קבענו, כי מינוייה של המנהלת המורשה סיכל את המשך קיומו של החוזה בין הצדדים. עם סיכולו של החוזה, התבטלו חיובי הצדדים זה כלפי האחר הדדית.
2. לפיכך, ובהתאם לסעיף 18(ב) לחוק החוזים תרופות, אנו סבורים, כי יש לחייב את צולר בסכום כספי, אשר ישקף את העובדה שהמשיך לעשות שימוש ברכב החברה במשך שנתיים ימים לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, ובשים לב לנסיבות המקרה.
3. לא נעלמו מעינינו טענותיה של פסגות בנוגע להתנהלותו הנפסדת לכאורה של צולר לאחר שנדרש להשיב את הרכב ואת מה שתיארה כהערמת קשיים והתחמקות מלמלא את חלקו בהסכם (היינו, השבת הרכב מיד עם דרישה ראשונה).
4. בהקשר זה נציין, כי צולר סתר את טענותיה של פסגות וסיפק הסברים מניחים את הדעת בנוגע להתנהלותו להשבת הרכב לאחר שתמה התקופה הקצובה. עוד נציין, כי התרשמנו שהתנהלותו של צולר נבעה מאמונתו בכך, שבהתאם להוראות חוזה העבודה עמו, הוא זכאי להמשיך וליהנות מהשימוש ברכב עד לתום התקופה הקצובה.
5. אומנם, לאור קביעתנו כי החוזה סוכל, איננו מקבלים גישה זו במלואה, ואולם, השאלה שבה עלינו להכריע הנה האם בזמן אמת היה צולר רשאי להניח, כי מבחינה משפטית קמה לו זכות חוזית להחזיק אצלו את הרכב עד לתום התקופה הקצובה, ולו על מנת לצמצם את נזקיו, שכן פסגות הפסיקה לשלם לו את שכרו החודשי.
6. אנו סבורים כי התשובה לכך חיובית. הגענו למסקנתנו זו, מן הטעם, שסיום העסקתו של צולר נעשה בניגוד לדין, ובמה דברים אמורים? מן הראוי היה לזמנו לשימוע לפני פיטורים ומן הראוי היה להגיע עמו להסדר כספי, שיאזן נכונה בין העובדה שנכרת עמו הסכם לתקופה קצובה לבין העובדה שמונתה מנהלת מורשה, על כל המשתמע מכך.
7. למעשה, למעט מכתב הדרישה של ב"כ פסגות מיום 22.09.08,^[12] לא הוצגה בפנינו כל ראיה לכך, שפסגות פעלה באופן כלשהו לקבלת הרכב מצולר. למותר לציין, כי פסגות היתה רשאית לפנות לבית הדין בבקשה לקבלת צו עשה להשבת הרכב, בסמוך לאחר שנודע לה על סירובו של צולר לעשות כן, ובכך היתה פועלת לצמצום נזקיה, כמתחייב.
8. לאור כל האמור לעיל, מסקנתנו היא, כי צולר לא התרשל כלפי פסגות מחד גיסא, ונהג מתוך אמונה שחוזה העבודה שנחתם עמו שריר וקיים, ואילו פסגות מצדה, לא פעלה לצמצום נזקיה כנדרש.
9. כך או כך, משקבענו כי חוזה העבודה סוכל, ובנסיבות המקרה, כפי שפורטו לעיל, אנו סבורים כי מן הראוי להשית על צולר תשלום דמי שימוש ראויים בגין חלק מהתקופה שלאחר סיכול החוזה.
10. משלא הונחו בפנינו מצדה של פסגות ראיות לעניין השווי הכספי הראוי שיש להשית על צולר, ולאחר ששקלנו את נסיבות העניין, אנו מחייבים את צולר בתשלום כולל בסך 30,000 ₪ בגין השימוש ברכב בתקופה שלאחר מינוי המנהלת המורשית. סכום זה ישולם על דרך קיזוז מהסכומים שאנו פוסקים לטובתו של צולר, כמפורט להלן.

סיכומו של דבר

1. התביעה של פסגות כנגד צולר מתקבלת בחלקה הקטן, וצולר ישלם לפסגות סכום כולל בסך של 30,000 ₪ בגין השימוש שעשה ברכב בתקופה שלאחר מינוי המנהלת המורשית. סכום זה נקבע על ידינו על דרך של אומדנה, ובשים לב לכך שבמהלך התקופה נשא צולר בהוצאות מסוימות הקשורות לאחזקתו השוטפת של הרכב, אשר אלמלא סיכול החוזה, היו מושתות על פסגות. עוד לקחנו בחשבון בקביעת הסכום את טענותיו של צולר בנוגע להוצאות אחזקת הרכב שבהן נאלץ לשאת במקום פסגות.
2. כאמור בסעיף 50 לעיל, מצאנו לפסוק לצולר מחצית מהסכומים שהיו משתלמים לו אלמלא סוכל החוזה, ולפיכך, אנו מחייבים את פסגות לשלם לו את הסכומים הבאים:
   1. שכר עבודה לתקופה מיום 01.09.08 ועד 30.09.10 – 375,000 ₪;
   2. הפרשות לקופות גמל ופיצויים – 78,125 ₪;
   3. פדיון ימי חופשה שנתית - 32,361 ₪;
3. באשר לתביעתו של צולר להחזר הוצאות רכב, הדבר נלקח על ידינו בחשבון במסגרת הסכום שפסקנו לטובת פסגות, כאמור בסעיף 84 לעיל.
4. כמו כן, אנו מורים לפסגות לחתום, באמצעות נציגיה המוסמכים, על כל הטפסים הנדרשים, לרבות מכתבי שחרור וטופס 161, לצורך הסבת פוליסת ביטוח המנהלים במלואה על שמו של צולר, ותשלום מלוא ההפרשים בגין פיצויי פיטורים, וזאת בהתייחס למחצית התקופה, היינו עד ליום 30.09.2009.
5. כל הסכומים הנקובים לעיל, לרבות הסכום בו חויב צולר, יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלומם בפועל.
6. בנוסף לאמור לעיל, ולאור התוצאה אליה הגענו, אנו מחייבים את פסגות לשלם לצולר הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪. סכום זה נקבע על ידינו בשים לב לעובדה שתביעת פסגות כנגד צולר התקבלה בחלקה הקטן.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשע"ד, (26 אוגוסט 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. סעיף 40 לסיכומי התובעת. ↑

2. סעיף 75 לסיכומי התובעת. ↑

3. סעיף 4 להסכם ↑

4. עמ' 14-15 לפרוטוקול הדיון. ↑

5. דב"ע מט/3-123 בנימין פנקס – ישקר בע"מ, [פורסם בנבו] פד"ע כא 343 (1990); להלן – עניין פנקס; דב"ע נה/3-91 ב.ג. פולימרים אגודה שיתופית חקלאית בע"מ – זהבה שטול, [פורסם בנבו] פד"ע כח 421 (1995) ↑

6. ראו גם: תע"א 3752-10 עו"ד תאופיק טיבי נ' עו"ד דורון אפיק (כב' השופטת דוידוב-מוטולה. ניתן ביום 09.04.13). ↑

7. עמ' 34 לפרוטוקול הדיון מיום 17.06.12 מול שורה 27 ואילך. ↑

8. ע"ע 1027/01 יוסי גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל [פורסם במאגרים המקוונים]. ↑

9. ע"ע 355/99 לורה לינדר – ארגון נכי תאונות עבודה, פד"ע לז 846 (2002) (פורסם במאגרים המקוונים). ↑

10. עא 2275/90  לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג פסקה 15 ↑

11. סעיף 31 לכתב ההגנה המתוקן. ↑

12. נספח 3 לכתב התביעה המתוקן. ↑