מבוא וטענות הצדדים בתמצית:

1. בפניי תביעה בסדר דין מהיר, לתשלום סך של 32,998 ₪, אשר לטענת התובעת, אחידטקס נצרת עילית (1997) בע"מ (להלן- "התובעת") חב כלפיה, הנתבע, מר פדל דבאח (להלן- "הנתבע"). תביעה זו התבררה בפניי לאחר שהנתבע, קיבל רשות להתגונן ביום 16.9.2010.

תחילתה של תביעה זו בכך שהתובעת הגישה ללשכת ההוצאה לפועל תביעה על סכום קצוב, בסך החוב האמור לעיל, כתוצאה מכך הגיש הנתבע התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב ביום 13.4.2010. כאמור לעיל, ביום 16.9.2010, קיבל הנתבע רשות להתגונן מפני התביעה.

1. לטענת התובעת, היא חברה בע"מ המאוגדת והרשומה בישראל והעוסקת, בין היתר, במתן שירותי הכנת והתקנת ווילונות וברזנטים, לרבות חגורות, למשאיות וכיו'. לטענתה, הנתבע הזמין הימנה, החל מיום 1.3.2006 ואילך, בזמנים שונים, שירותי הכנת ואספקת יריעות שמשונית וציוד אחר (סע' 3 בתביעה על סכום קצוב אשר הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל (להלן- "כתב התביעה")). לטענתה, הנתבע שילם חלק מיתרת החוב הרשומה על שמו במשרדי התובעת בהמחאות, שחלקן חולל באי פרעון לטענתה (סע' 4 בכתב התביעה).

התובעת טוענת כאילו ביום 4.11.2007, בתמורה לשירותיה, סוכם בין הנתבע לבין האחראים ומנהלי התובעת כי תשלום החוב ופירעונו, יידחה עד ליום 20.1.2008 וכי סיכום זה הועלה על הכתב, אשר מהווה הודאת הנתבע בחוב כלפי התובעת, אשר נכון ליום 4.11.2007 עמד על 21,137 ₪ לשיטת התובעת (סע' 5 בתביעה האמורה).

1. לטענת הנתבע, הוא אכן נהג להזמין מאת התובעת שירותים מהסוג האמור לעיל, ברם שירותי התובעת נמסרו לו לאחר חתימתו על הזמנת עבודה וקבלת תעודת משלוח. לשיטתו, בדצמבר 2005 שילם לתובעת את יתרת חובו כלפיה, באמצעות 4 המחאות, בסך מצטבר של 7,400 ₪. שתיים מתוך המחאות אלו חוללו באי פרעון ומשכך שילם הנתבע את תמורתן לתובעת במזומן.

באשר לחוב הנטען, הנתבע טוען כי הציוד והסחורה שהמשיבה דורשת את תמורתה מעולם לא סופקו לו וממילא אין לחייב אותו לשלם הסכום הנטען. התובעת לא הציגה הזמנות, חשבוניות ותעודות משלוח מהן ניתן להסיק על רכישת הציוד. בהתייחס למסמך הנטען על ידי התובעת כאילו הנתבע חתום עליו וכי הוא מהווה הודאתו בחוב כלפיה, הנתבע טוען כי המדובר ב- "מסמך פנימי של התובעת, אינו רשום על ידו, והחתימה המתנוססת עליו אינה חתימתו" (סע' 11 בבקשה למחיקת כותרת ולחילופין התנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב מיום 13.4.2010).

1. בדיון הוכחות אשר התקיים בפניי ביום 27.9.2012 נשמעו עדויות הצדדים. מטעם התובעת העיד מר שוורצמן דוד, מנהל בתובעת (להלן- "שוורצמן") וכן נורית שמיר, מזכירה כללית בתובעת (להלן- "שמיר"). מטעם הנתבע העיד, הנתבע בעצמו. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.
2. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ושקלתי את כל טענותיהם עולה כי דין התביעה להידחות במלואה. להלן אפרט.

דיון:

1. ממכלול הראיות עולה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח טענותיה ברמה הנדרשת בדין האזרחי והכל כדלקמן.
2. בענייננו, התובעת מסתמכת, בין היתר, על המסמכים הבאים: חשבוניות מס שאינן חתומות על ידי הנתבע ואשר על חלקן נכתב "הסוכן – משה אילן" ועל חלקן לא נכתב מיהו הסוכן; קבלה – אחת בלבד – בסכום של 7,400 ₪, הסכום לו טוען הנתבע כאמור לעיל, יודגש כי על קבלה זו נכתב "עח חוב מ- 5/05" עובדה זו, אף היא, תואמת את גרסתו של הנתבע; מסמך הנחזה להיות כרטסת כספית, כאשר הסכום הנקוב בו הינו 21,137 ₪ (להלן- "תחשיב התובעת"); מסמך אשר נכתב על גבי דף הנושא לוגו של התובעת, בכתב יד, נושא תאריך 4.11.2007 וכותרתו: "בקשה לדחיית פרעון חוב ישן" (להלן- "המסמך מיום 4.11.2007").
3. הלכה למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים כי הפרוצדורה על פיה הם פעלו ואשר מכוחה קמה זכות לתובעת לקבל כספים מאת הנתבע, כוללת מסירת תעודת משלוח מהתובעת לנתבע. ודוק- טענת הנתבע לפיה הוא שילם בגין ציוד שסופק לו על סמך תעודת משלוח עליה הוא חתום, לא נסתרה על ידי התובעת. להיפך, התובעת, באמצעות שמיר, הודתה בפה מלא, כי על סמך תעודת המשלוח היו מכינים חשבון, קרי נוצר חיוב כספי ללקוח: "התעודות משלוח אצלנו במחסן הונפקו, אף אחד לא יכל להוציא סחורה בלי תעודת משלוח, ברגע שהיו מכינים תעודות משלוח זה היה עובר להנהלת חשבונות והיו מכינים חשבון, שולחים אלינו והיינו שולחים ללקוח" (פרוטוקול הדיון עמ' 7 ש' 26 - 28) ובסמוך לאחר מכן "הלקוח נוהג לחתום על תעודות משלוח" (פרוטוקול הדיון, עמ' 7 ש' 29). אף מעדותו של שוורצמן ניתן להקיש באופן זהה באשר לנפקותן של תעודות המשלוח (פרוטוקול הדיון עמ' 4 ש' 13 - 32) ותודגש עדותו לפיה: "...מנפיקים תעודת משלוח, הוא חותם על תעודת משלוח מקבל אותה ובהתאם באה חשבונית". יוער כי הנתבע אף העיד כי "אני מוכן לשלם כפול מהתביעה אם יראו לי שאני חתום על תעודת משלוח" (פרוטוקול הדיון עמ' 8 ש' 30).
4. בענייננו - תעודת משלוח - מסמך על פיו, כאמור לעיל, נוצר החיוב הכספי ללקוח, המסמך הימנו ניתן ללמוד, כפי המוסכם בין הצדדים כי הנתבע, אכן קיבל את השירות הנטען וחייב לתובעת את הסך הנטען. מסמך שכזה לא הוצג בפני בית המשפט. בהקשר דברים אלו יוזכר כי "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כך רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ''ד מז(2) 605, עמ' 11 (1993)).

כאמור, התובעת הציגה קבלה (ולא תעודת משלוח) על סך מצטבר של 7,400 ₪, אך התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי קבלה זו, אשר בה ננקב הסך המצטבר לא נפרעה במלואה. יוער כי לא נעלמה מעיני בית המשפט העובדה כי במסמך אשר צורף על ידי התובעת לתביעתה, זה הנחזה להיות כרטסת כספית ואשר הימנה טוענת התובעת כי ניתן ללמוד על חובו של הנתבע כלפיה, אכן מופיעים 2 חיובים, בסך של 1,500 ₪ כל אחד ואשר יש קשר בינם לבין הקבלה. יחד עם זאת, שוורצמן הודה כי המסמך הנחזה להיות כרטסת כספית אינו כזה, אלא הוא "רישום חובות" כלשונו (פרוטוקול הדיון עמ' 5 ש' 30) ובהמשך "זה מתאר את החובות שנשארו שלא שולמו על שיקים שחזרו, אני מפנה לצילומי השיקים שחזרו" (פרוטוקול הדיון עמ' 5 ש' 32). ברי כי לא ניתן לקבל את המסמך הנחזה להיות כרטסת כספית ככזה ואין ללמוד ממנו מאום, עסקינן במסמך אשר נערך על ידי התובעת, מסמך אשר חרף שנכתב בו: "להלן פירוט תנועותיך הכספיות כפי שמופיעות בספרינו" – אין בו ולו תנועת זכות אחת – זיכוי הנתבע בגין כספים ששילם לתובעת והעיקר לא הוכח כי תוכנו תואם את מצב הדברים כהוויתו.

לכל היותר ניתן לומר כי חובו של הנתבע כלפי התובעת עמד על סך של 3,000 ₪ במועדים הרלוונטיים, בגין 2 השיקים שחזרו, אך הנתבע העיד כי בגין שיקים אלו שחזרו פרע את חובו במזומן "...אחרי שנתתי לה את הסך של 7,400 ₪ חזרו שני שיקים ב- 2006, לא זוכר מתי, הלכתי שילמתי במזומן ולקחתי את השיקים" (פרוטוקול הדיון עמ' 9 ש' 1 - 2) ועדותו בנקודה זו מקובלת עלי במלואה. שכן, בין היתר, הנתבע אף הציג את העתקי השיקים שחזרו והרי לא סביר להניח כי התובעת הייתה מוסרת את שיקים אלו בחזרה לידי הנתבע ללא ששילם בגין הסכום הנקוב בהם ופרע את הסכום הנקוב בקבלה במלואו.

1. כעת אתייחס למסמך מיום 4.11.2007, זה אשר עליו התבססה התובעת בהגשת תביעתה על סכום קצוב בפני לשכת ההוצאה לפועל. בסעיף 1 במסמך זה נכתב כאילו הנתבע מצהיר "שהחוב הישן 21,137 ₪, שלא שולם עד היום 4.11.2007" ובמסגרתו הוא התחייב "לתשלום מלא של החוב הנ"ל" (שם סע' 3). ואולם, שמיר, העידה כי היא זו אשר כתבה את המסמך האמור (פרוטוקול הדיון עמ' 7 ש' 14 - 16), כאשר נשאלה "במעמד החתימה מאיפה הסכום" השיבה כי "הסכום מהכרטסת, אני רשמתי את הסכום, אני לא מצמידה ריביות" (פרוטוקול הדיון עמ' 8 ש' 7 - 8). מאחר וכבר נקבע לעיל כי תוכנה של הכרטסת הכספית אינו תואם את מצב הדברים כהוויתיו – אין באפשרות בית המשפט להסתמך על הסכום הנקוב במסמך זה. עוד העידה שמיר כי מסמך זה נכתב על ידה בהתאם להוראותיו של מר אברהם חציר, מנכ"ל התובעת במועדים הרלוונטיים (פרוטוקול הדיון עמ' 7 ש' 14 - 16) וכי הוא זה אשר ביקש ממנה לתאם את הפגישה עם הנתבע אשר במהלכה, לפי הנטען, נחתם המסמך מיום 4.11.2007 (פרוטוקול הדיון עמ' 7 ש' 19 - 20) וכאשר נשאלה "מי היה אחראי על החוב שלו אתם טוענים" השיבה "מנהלת החשבונות עם המנכ"ל ביחד, הם היו מעבירים לנו את הנושא, הם ישבו בפתח תקווה, אנחנו יושבים בנצרת עילית והם היו מפנים אותנו לחייבים והיינו מתאמים איתם, הנהלת החשבונות ישבה בפתח תקווה, בנצרת עילית לא הייתה לנו מחלקת הנהלת חשבונות" (פרוטוקול הדיון עמ' 7 ש' 21 - 25). ואולם, התובעת לא העידה את מר חצור ולא העידה שום גורם מהנהלת החשבונות מפתח תקווה וללא שסיפקה כל הסבר ובוודאי לא הסבר סביר – עובדה זו פועלת לחובתה של התובעת. אעיר כי לסוגייה זו נדרשתי להתייחס נוכח טענות הנתבע, אשר לא נסתרו והינן מקובלות עלי במלואן בהקשר זה, לפיהן הוא אינו מכיר את המסמך מיום 4.11.2007, החתימה המתנוססת עליו אינה חתימתו וכי הוא כלל לא הגיע למשרדי התובעת יום הנטען (פרוטוקול הדיון עמ' 9 ש' 4 – 5; סע' 13 בתצהיר עדותו הראשית). הנתבע אף הגיש לבית המשפט דוגמאות של חתימתו בבנק (נספחים ד1 – ד2 בתצהיר עדותו הראשית), מהן ניתן להבחין כי אין זהות בינן לבין החתימה על גבי המסמך מיום 4.11.2007 וכן נוכח הודאת התובעת, כפי שפורטה לעיל, כי היא זו אשר ערכה את המסמך האמור. באשר לחתימה אדגיש, כי בנסיבות המקרה דנן, כאשר הנתבע טוען כי זו איננה חתימתו והתובעת טוענת זו חתימתו, הנטל להוכיח אמיתות החתימה מוטל על התובעת, כך נקבע בפסיקה עניפה (ר' למשל ת"ט 8664-08-10 קלרה שירותי בר בע"מ נ' יוליוס קלאב בע"מ ואח' (2012) [פורסם בנבו] והפסיקה המובאת בו; רת"ק 22572-05-12 קטורזה נ' פלאפון תקשורת בע"מ (2012) [פורסם בנבו]) – בענייננו – התובעת כלל לא עמדה בנטל להוכיח אמיתות חתימתו של הנתבע. נוכח התרשמותי מעדי התובעת אינני מוצאת לנכון לקבוע כי עדותם בהקשר עם החתימה מקובלת עלי.
2. בשולי הדברים יוער כי הנתבע, השיב לטענות התובעת, במכתב הנושא תאריך 17.11.2008, בהקשר עם החוב הנטען, ואשר נחתם על ידי עו"ד ג'אנט עדווי, במסגרתו נטען כי "אין לו חוב כלפי מרשתך וכל התשלומים שהיו מגיעים למרשתך שולמו בעבר במועדם, כך שאין יתרת חוב כלפי מרשתכם" טענה עליה חזר אף במסגרת ההליכים שהתבררו בפני. במכתב זה התבקשה התובעת להעביר לרשותו "פירוט החוב בצירוף מסמכים התומכים בטענה כי קיים חוב ... כגון חשבוניות ותעודות משלוח" (נספח ג' בתצהיר עדותו הראשית). מנגד, התובעת לא הציגה מכתב תשובה עניינני לדרישה לגיטימית זו של הנתבע ואף במסגרת הדיון דנן, לא הובאו ראיות אלה אשר הינן בשליטת התובעת והינן חיוניות לשם הוכחת תביעתה. זאת ועוד, המסמך עליו מסתמכת התובעת נחתם, לשיטתה, כשנה עובר למכתב עו"ד עדווי, תביעתה לסכום קצוב הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בשלהי 2009. התובעת לא תיארה בפני בית המשפט מה אירע בתקופה זו, לא סביר להניח כי חברה, אשר חייבים לה עשרות אלפי ש"ח, כטענת התובעת, תשתהה תקופה לא קצרה וללא כל הסבר לכך. בהתנהלות זו כשלעצמה יש כדי לפעול לחובת התובעת, הגם שאין בהתנהלותה כדי להקים עליה התיישנות.

מכל האמור עולה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את תביעתה.

סיכום:

1. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות במלואה.
2. תיק ההוצאה לפועל 10-07771-09-2 ייסגר בזאת.
3. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪ בתוך 30 ימים מהיום, אחרת סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה החל מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ג, 09 אוקטובר 2012, בהעדר הצדדים.