ב"כ התובעת: עו"ד חי

ב"כ הנתבעים: עו"ד ימר

תביעה זו עניינה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים, שארעה ביום 13/4/09, בין רכב המבוטח על-ידי התובעת (להלן: "רכב התובעת") לבין משאית בה נהג הנתבע 1, המבוטחת על ידי הנתבעת 2 (להלן: "המשאית").

התאונה ארעה בשדרות נורדאו בתל-אביב. אין חולק, כי רכב התובעת עמד במטרה לנסוע לאחור ולהיכנס לחניה פנויה, ואולם הצדדים חלוקים בנוגע למה שארע לאחר מכן.

נהג התובעת העיד, כי בעת שהתארגן לנסיעה לאחור, ראה משאית שמגיעה מאחור, המתין והמשאית נדחפה בינו לבין השדרה הנמצאת במקום, ואז סטתה ימינה חזרה לנתיב ופגעה במכוניתו במראה ובטמבון מקדימה. נהג התובעת חזר והעיד, כי היה בעצירה מלאה בעת התאונה. בחקירה הנגדית השיב נהג התובעת, כי אמנם מדובר בנתיב נסיעה רחב אולם לא היה מקום למשאית לעבור וכי המשאית עברה ו"קילפה" לו את המראה וכן שפשפה את הרכב. נהג התובעת הוסיף, כי אם הוא זה שהיה נוסע לאחור היו נפגעים הכנף שלו והפגוש.

הנתבע העיד, כי ראה רכב שחוסם את הנתיב הימני, והבין שהוא רוצה לחנות ולפיכך עבר לנתיב השמאלי, המשיך לנסוע וכאשר חלף על פניו הרכב נסע לאחור במטרה להיכנס לחניה בעוד המשאית נמצאת במקביל לו. נהג המשאית הוסיף, כי ממילא התכוון לפנות שמאלה בצומת ומשכך לא היה צריך לחזור לימין. בחקירה הנגדית, נהג המשאית לא זכר להגיד מה גודל המשאית, וגם לא באיזו מהירות נסע. כאשר נשאל מדוע לא עצר ואפשר לנהג התובעת לחנות, השיב שלא היה איפוא לעצור, זו משאית והוא היה עמוס והיו כלי רכב מאחוריו, ואם היה עוצר, הוא היה חוסם את כל הנתיב.

דיון והכרעה

המדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% ומכאן שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות התאונה ואת אחריות הנהג השני לה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי.

במקרה דנן, לאחר שבחנתי את העדויות שנשמעו לפני, את מתווה הדרך בו ארעה התאונה כפי שתיארו הצדדים, ובעיקר את הנזקים שנגרמו לרכב התובעת, אני קובעת, כי הנתבע, נהג המשאית, אחראי לתאונה.

עיון בתמונות השמאי מטעם התובעת מעלה, כי רכב התובעת נפגע כך שהמראה שלו נשברה וכן נגרמה לו פגיעת משיכה בפגוש הקדמי ושפשוף. נזקים אלה שהם בעלי משקל ראייתי אובייקטיבי ועצמאי, מתיישבים הרבה יותר עם גרסת נהג התובעת. לו נהג התובעת היה נוסע לאחור במטרה להיכנס לחניה ניתן היה לצפות בפגיעת מעיכה בפגוש ולא בנזק למראה.

יתירה מזו, אין זה סביר, כי נהג יסע לאחור במקביל למשאית, במיוחד כאשר נהג המשאית טען שהפגיעה במשאית הייתה במרכזה. אין זה סביר שנהג לא יבחין במשאית החולפת לשמאלו.

לא זו אף זו, בעוד נהג התובעת העיד בצורה בהירה ובוטחת, עדותו של נהג המשאית לקתה בבלבול ואינה מהימנה בעיני. אין זאת אלא שנהג המשאית החליט שאינו רוצה להמתין לרכב שיכנס לחניה מסיבותיו ובחר לקחת סיכון ולעבור בין הרכב למדרכה וכך נגרמה התאונה. מציאות החניה והנהיגה בארץ ובמיוחד בתל-אביב, היא שכלי רכב נאלצים לא פעם להמתין בסבלנות דקות ארוכות על מנת שרכב אחר ישלים כניסתו לחניה. אין בכך כל פסול והדבר מובן לרוב המכריע של הנהגים ובוודאי שבניגוד מוחלט לטענת נהג המשאית הוא לא היה נתון לסכנה של דוח משטרה אילו היה ממתין כנדרש. כאמור, נהג המשאית ראה את הרכב הבין שהוא רוצה לחנות אולם בחר להדחק במקום הצר ולעבור בכל זאת. מדובר בהתנהגות רשלנית ובמידה מסוימת בריונית.

בנסיבות שהוכחו, אני קובעת כי האחריות לתאונה מוטלת על נהג המשאית.

התובעת הגישה מסמכים וחוות דעת שלא נסתרו על פיהם שילמה למבוטח סך של 4,019 ₪ וכן שכ"ט שמאי בסך 430 ₪. על הנתבעים להשיב לה סכום זה בצירוף הצמדה מיום התאונה.

התובעת טענה עוד לסכום של 1,093 ₪ בגין רכב חלופי ואולם על אף המסמך שצורף לכתב התביעה, לא התרשמתי, כי סכום זה הוכח, שכן לא הוכח, כי הסכום אכן שולם לחברה הנמצאת בקבוצת החברות של התובעת עצמה. נהג התובעת גם לא התבקש על ידי ב"כ התובעת להבהיר סוגיה זו. אני קובעת, איפוא, כי נזק זה לא הוכח.

כמו כן, ישאו הנתבעים בסכום האגרה כפי ששולם, שכר העד כפי שנפסק ושכ"ט בסכום של 1,250 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ד, 03 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.