פתח דבר

1. ביום 02.12.10 הוגש כתב אישום כנגד הנאשם, במסגרת תיק 29789-04-10, בו ייחסה לו המאשימה, עבירה של אי קיום צו בית משפט, בכך שמיום מתן גזר דין בעניינו ביום 09.07.08 (במסגרת תיק חע"מ 13-08) ועד ליום 01.10.09, לא הרס האחרון את המבנה הממוקם במקרקעין הידועים כגוש 16604 חלקה 4 מאדמות כפר טורעאן (להלן: "המקרקעין").
2. בישיבה שהתקיימה בפניי ביום 28.01.14 העלה הנאשם טענה מקדמית של "הגנה מן הצדק", שיש בה לטענתו, כדי להביא לביטול כתבי האישום.
3. לצורך דיון בטענה המקדמית ושמיעת הראיות, נקבע דיון ליום 11.02.14, בו העיד הנאשם ואשתו. בדיון זה סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.
4. יצוין כי הנאשם אינו חולק על עובדות כתב האישום, אלא טוען כאמור, ל -"הגנה מן הצדק", המצדיקה ביטול כתב האישום הנ"ל (ראה דברי ב"כ הנאשם בעמ' 13 ש' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 28.01.14).

טענות הנאשם

1. בסיכומים מטעמו, טען ב"כ הנאשם כי, במקרה דנן, הגשת כתב האישום על ידי המאשימה פוגעת בתחושת הצדק בהעמדה לדין פלילי.
2. לטענת ב"כ הנאשם, בניית המבנה נעשתה כמוצא אחרון לאחר שבית אחר שבנה הנאשם ליד המסגד בכפר לא פתר את בעייתו, כאשר הבניה בוצעה לצורך התאמת צרכיו הרפואיים של הנאשם.
3. הוסיף ב"כ הנאשם וטען כי הבניה בוצעה על קרקע מיועדת לבניה, כאשר המניעה לקבלת היתר בניה הינה דרך הגישה לבית שעוברת על חלקה סמוכה בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, אשר לא הוסדרה על ידי הרשות המקומית.
4. לטענת ב"כ הנאשם, נסיבותיו הרפואיות של הנאשם, תוך עשה כמיטב יכולתו להכשיר את הבניה, לרבות שכירת מהנדסים וכן קיום פגישה עם נציגי המאשימה, יש בכך כדי לשמש צידוק לקבלת טענתו להגנה מן הצדק.

טענות המאשימה

1. המאשימה ביקשה לדחות את טענת הנאשם להגנה מן הצדק.
2. בסיכומיו, ציין ב"כ המאשימה כי הנאשם לא הוכיח כי פעל במישור התכנוני, לרבות בעניין הפניה למהנדסים, משלא הציג כל תיעוד על כך. כן טען ב"כ המאשימה כי, משנשאלה אשתו של הנאשם שאלות בסיסיות לא ידעה לתת תשובה, דבר הפוגע במהימנות גרסתה.
3. הוסיף ב"כ המאשימה וטען כי נעשה שימוש במצבו הרפואי של הנאשם כדי להקים את הבית, אשר לא נועד לספק צרכים בסיסיים או מצוקת דיור.

דיון

טענת הגנה מן הצדק- המסגרת הנורמטיבית

1. סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ") קובע כי, לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות ובהן:

"10. הגשת כתב האישום, או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

1. בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח', פ"ד נט(6) 766 (להלן: "הלכת בורוביץ"), הורחבו הטעמים וההצדקות להפעלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ואין היא מוגבלת עוד לטעמיה המצמצמים בהלכת יפת, קרי "להתנהגות בלתי נסבלת של הרשות", שיש בה "לזעזע את המצפון". בהלכת בורוביץ נבחנו כלל הנסיבות מבחינה תכליתית – מהותית.

מן הכלל אל הפרט

1. לאחר שמיעת הצדדים בפניי, לרבות אשתו של הנאשם, אומר כבר עתה כי, חרף הפסיקה המאוחרת והמרחיבה את הגדרת "הגנה מן הצדק" (ראה הלכת בורוביץ), לא מצאתי כי עומדת לנאשמת שבפנינו הגנה מן הצדק. עניינה של הגנה זו הוא בבחינת מהלכי המדינה ומטרתה למנוע הגשתם של אישומים נפסדים (ראה ע"פ (י-ם) 9847/05 מ"י נ' אורה מושב עובדים להתיישבות ואח' (טרם פורסם, 9.3.2006) (להלן: "פרשת אורה מושב עובדים להתיישבות"). במקרה דנא, לא מצאתי פסול בעצם הגשת כתב האישום. על מנת שתתקבל טענת הגנה מן הצדק, על הפגיעה להיות קשה וממשית בזכות להליך הוגן (ראה לעניין זה רע"פ 7953/11 חברת פ.מ.מ מתכות בע"מ נגד מדינת ישראל- רשות המיסים בישראל (טרם פורסם), [פורסם בנבו])
2. בנסיבות שבפניי לא מצאתי כי הגשת כתב האישום על ידי המאשימה יש בו משום פגיעה קשה בזכות להליך הוגן כאשר אין מדובר באישום נפסד של המאשימה. כאמור, עסקינן בכתב אישום של אי קיום צו בית משפט, אשר ניתן עוד בשנת 2008.
3. על אף מצבו הרפואי הקשה של הנאשם, כפי שהתרשמתי מהופעתו בפניי והן מדברי אשתו, ועל אף ההבנה של הקשיים בהם נתקל הנאשם ומשפחתו ממצבו של האחרון, אלא שלא ניתן לומר כי מצב זה יש בו כדי להצדיק אי כיבוד צווים שניתנו על ידי בית המשפט, וכפועל יוצא, לאפשר לו לחסות תחת אחת החריגים של "הגנה מן הצדק", המצדיקות ביטול כתב האישום.
4. זאת ועוד, הגם שבעדותה טענה אשת הנאשם בדבר נקיטת הליכים, לכאורה, לצורך הכשרת הבניה, אלא שמלבד עדות זו, לא הובאה כל ראיה כי הנאשם ו/או מי מטעמו פעלו בשקידה להכשרת הבניה. זאת ועוד, גם כטענת הסנגור, כי כביש גישה מנע מהנאשם להוציא היתר בניה, אלא שלא ברור מה עשה הנאשם כדי להסיר מכשול זה מדרכו. בסופו של יום, הגם שבניה זו לא הוכשרה, אך אין לומר כי הגשת כתב האישום כתוצאה מאי הריסת המבנה או אי הוצאת ההיתר יש בה משום התעמרות בנאשם, הפוגעת בתחושת הצדק.
5. אין לומר בענייננו כי נסיבותיו הרפואיות הקשות של הנאשם אילצו אותו לבנות בית צמוד קרקע, לצורך הקלה בנגישות לבית זה, כאשר מעיון בתמונות (נ/1) ניתן להתרשם כי הנאשם לא הסתפק בבניית בית כנ"ל, אם כי מדובר בבית רחב ממדים בגודלו, אשר כאמור נבנה ללא היתר, ואין לומר כי בית זה בא לענות על צרכיו של הנאשם, בלבד, אם כי לצורך מגורי בנו, אשר הינו נשוי ושלו שני ילדים, כפי שהעידה אשתו של הנאשם בפני.

סיכומם של דברים

1. לאור כל המקובץ לעיל לא שוכנעתי כי נפל פגם מהותי בנקיטת ההליך הפלילי נגד הנאשם על ידי המאשימה המחייב את המסקנה כי, דינו של כתב האישום להתבטל. לנאשם אסור היה מלכתחילה לבצע את עבודות הבניה והשימוש המיוחסות לו בכתב האישום, מבלי שווידא טרם ביצוען, כי יש בידו את כל ההיתרים חתומים ומאושרים כדין.
2. כך גם קובעת אני כי התנהלותה של המאשימה בנסיבות המקרה שבפני אינה עונה על ההגדרה של "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות".
3. איני סבורה כי המקרה שלפני הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים שימוש בצעד קיצוני זה. הנאשם בחר ביודעין ומרצון לעשות דין עצמי בבניית המבנה נשוא כתב האישום והשימוש בו, מבלי שפעל לשם השגת ההיתרים, ובכך הפר את הוראות חוק התכנון ובניה.
4. קבלת טענת הנאשם להגנה מן הצדק, יש בה כדי ליתן גושפנקא לכלל האוכלוסייה להקים מבנים ולעשות שימוש בהם, ללא צורך בהוצאת היתר, והדבר בוודאי מנוגד למדיניות המשפטית הרצויה ובמידה ונקבלה נעודד ביצוע עבירות דומות.

סוף דבר

1. לאור האמור, ומשאין בפי הנאשם טענות כנגד ביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, כאשר מנגד נשללה טענתו להגנה מן הצדק, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

ניתנה היום, כ"ג אדר ב תשע"ד , 25 מרץ 2014, במעמד הצדדים.