התובע הגיש נגד הנתבעת תובענה זו בדרך של המרצת פתיחה לתשלום פיצויי הפקעה בנוגע לחלקה 15 בגוש 17530.

לאחר מספר קדמי משפט ומינוי מומחה מטעם בית המשפט, הגישו הצדדים ביום 18.6.2015 הסכם פשרה שלפיו התחייבה הנתבעת לשלם לתובע סכום של 1,100,000 ₪. בסעיף 11 להסכם הפשרה הסכימו הצדדים, כי "לעניין ההוצאות משפט ושכ"ט עו"ד – יתבקש בית המשפט לקבוע את היקפם על פי טיעונים בכתב שיוגשו ע"י הצדדים בהיקף שלא יעלה על 2 עמודים".

בהתאם לכך הגישו הצדדים טיעונים בכתב. התובע טען, כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לו הוצאות משפט הכוללות שכ"ט שמאי מטעמו בסכום של 45,000 ₪ + מע"מ, מחצית שכר טרחת השמאי מטעם בית המשפט בסך 17,500 ₪ + מע"מ ואגרת משפט. בנוסף לכך, עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום שכ"ט עו"ד בשיעור שלא יפחת מ- 15% + מע"מ. לתמיכה בטענותיו אלה צירף התובע הסכמי שכר טרחה שנחתמו בינו לבין השמאי ובינו לבין בא כוחו. התובע אף הפנה לפסיקה הן של בית המשפט העליון והן של בתי המשפט המחוזיים בנוגע לשכר הטרחה הראוי בתביעות לפיצויי הפקעה.

המדינה טענה מנגד, כי חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט קרובה יותר לחוות הדעת שהוגשה על ידה ובנסיבות אלה אין מקום לפסיקת שכר טרחה כנגזרת ממלוא סכום הפשרה. נטען עוד, כי במקרים רבים בתי המשפט כלל לא פסקו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כאשר התברר כי הערכת השמאי של המומחה מטעם בית המשפט קרובה לחוות הדעת שהוגשה על ידה, ובמקרים רבים פסקו בתי המשפט סכומים מוחלטים שאינם נגזרת של הסכום שנפסק. עוד טענה המדינה, כי יש לקחת בחשבון את העובדה כי הצדדים הגיעו להסכם פשרה מבלי שנוהלו הוכחות ונשמעו ראיות ועל כן שכר הטרחה ככל שייפסק צריך להיות מופחת. המדינה אף הפנתה לכללי לשכת עורכי הדין שלפיהם, כך נטען, שכר הטרחה המומלץ הוא הרבה יותר נמוך משכר הטרחה שהתובע טוען לו.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, בהסכמי שכר הטרחה, בסכום התביעה לעומת הסכום שנפסק ובסכום שהמדינה הציעה, שהיה רחוק מאוד מהסכום הריאלי שנפסק לתובע, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 64,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 130,0000 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, י"ד תמוז תשע"ה, 01 יולי 2015, בהעדר הצדדים.