וועדת עררים ת-א לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

1. זהו ערר שהוגש ע"י יורשיו של יוסף חקמון ז"ל (להלן גם התובע).

המנוח הגיש תביעה בשנת 2002 לקבלת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות) וב- 2003 המשיבה דחתה תביעתו. הוא נפטר כשנה לאחר מכן. התובע עצמו ואח"כ אלמנתו ביקשו מהמשיבה לעיין מחדש בהחלטת הדחייה אך לא נענו. הערר הוגש כאמור ע"י יורשי המנוח.

1. פרטי התביעה שנדחתה: התובע נולד בשנת 1920 בטריפולי בלוב. בתביעתו סיפר כי בתקופת מלחמת העולם השנייה נלקח יחד עם אחיו נינו חקמון למחנה עבודה "בוקבוק" שם נאלצו כיתר האסירים לעבוד בכפייה בסלילת דרכים. לתביעה צורפו תצהירי שני אחיו של המנוח, נינו ויהודה חכמון, התומכים בנטען ע"י התובע. בשלב מאוחר יותר צורף תצהיר שלישי של יוסף דבש התומך אף הוא בגרסת התובע.
2. המשיבה עתרה לדחיית הערר על הסף מן הטעם שהתובע נפטר מבלי שהגיש בחייו ערר על החלטת המשיבה. ב"כ היורשים טען מנגד כי העיזבון זכאי לקבלת התגמולים שהגיעו למנוח בחייו משום שהאחרון היה זכאי להכרה כבר בעת הגשת התביעה ונדחה בטעות ושלא כדין וכדבריו: "על פי כל הקריטריונים גם על פי החוק הגרמני היה זכאי להכרה מלכתחילה בעילה של שלילת חירות ועבודות כפייה".
3. קורותיו של המנוח בתקופת השואה כמסופר על ידו ונתמך ע"י המצהירים מטעמו ובחומר היסטורי-תיעודי על מחנה בוקבוק בו אולצו אסירי המחנה לסלול דרכים מלוב למצרים, מצביעים לכאורה כי חירותו נשללה בזמן היותו במחנה וקמה לו עילת נרדפות מכוח "שלילת חירות" לפי סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני. נזכיר כי על מרבית יהודי לוב, מלבד אלה שחירותם נשללה בפועל כנטען ע"י התובע, חלה עילת נרדפות מכוח "הלכת הפחד" הנגזרת מסעיפים 2 ו- 28 לחוק הגרמני.
4. המשיבה דחתה בזמנו את התביעה בנימוק כי התובע לא הוכיח נרדפות וזאת בשל אי התאמה בין גרסתו לזו של אחיו יהודה חקמון– ראה רישום מיום 2.1.03 בגיליון טיפול בתיק המשיבה. עיון בחומר הראיות שהוגש בזמנו ע"י התובע למשיבה מצביע בבירור כי במישור העובדתי החלטת המשיבה חסרת ביסוס ומוטעית. ברישום הנ"ל בגיליון הטיפול אוזכר כי האח נינו הוכר כזכאי לתגמולים "עבור עבודות כפייה במחנות סידי עזז ובוקבוק". האח נינו הצהיר כי התובע המנוח היה איתו בעבודות כפייה בבוקבוק אך המשיבה התעלמה מראיה זו לחלוטין. האח השני, יהודה, סיפר בתצהירו כי התובע היה עימו בתחילה בסידי עזז ומשם נלקח לבוקבוק בעוד שיהודה עצמו נשאר בסידי עזז. לא ברור על כן מדוע לטענת המשיבה קיימת אי התאמה בין עדויות האחים. זאת ועוד, המשיבה לא התייחסה כלל לטענות העובדתיות של התובע שהוצגו בפנייתו למשיבה לאחר דחיית התביעה ולתצהיר נוסף של יוסף דבש שהוגש על ידו, שאף בהם נאמר כי התובע היה תחילה בסידי עזז ומשם הועבר לבוקבוק.
5. המסקנה העולה מהראיות שהובאו בפני המשיבה ולמעשה לא נסתרו, היא כי ההחלטה המקורית הדוחה את התביעה יסודה בטעות וכך גם ההנמקה שניתנה לאלמנה לדחיית בקשתה לעיון מחדש – ראו מכתב המשיבה מיום 15.3.04.

בטיעוניה בפנינו לא ראתה המשיבה לנכון להתייחס כלל לראיות שהציג התובע כמפורט לעיל – ראו להלן.

1. המשיבה טענה בפנינו שתי טענות: האחת, שלא נפלה טעות בהחלטתה מאחר ובזמנו לא הכירו כלל ביוצאי לוב כזכאים לתגמולים (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 1). בטענה זו אין ממש והיא סותרת למעשה את ההנמקה המקורית לדחיית התביעה ואת העובדה שאחיו של המנוח הוכר כזכאי לתגמולים. הטענה השנייה והעיקרית המצריכה דיון, היא כי יורשי התובע המנוח אינם זכאים לבוא בנעליו לצורך הגשת ערר משום שעד לפטירתו בשנת 2004 לא הגיש ערר על החלטת המשיבה. לגישת המשיבה, בנסיבות אלה "אין מקום לדון בשאלה אם תביעת העורר מלכתחילה היתה צודקת אם לאו" (עמ' 6 ש' 15). גם טענה זו אין בידנו לקבל.
2. בטענתה כי היורשים אינם זכאים לפתוח בהליך של ערר על החלטת המשיבה לאחר מות התובע, הסתמכה המשיבה על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת-א- רע"א 7767-08-11 הרשות המוסמכת נ' עזבון המנוחה זנזורי ואח', שעניינו ערעור של המשיבה על החלטת וועדת העררים לאפשר ליורשים של תובעים יוצאי לוב, שתביעותיהם נדחו ואשר עד למועד פטירתם לא ערערו על ההחלטה הדוחה תביעותיהם, להגיש עררים לאחר פטירת התובעים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וביטל את החלטת וועדת העררים. על פסק הדין הוגשו בקשות ערעור לבית המשפט העליון: רע"א 7136/12 ו-רע"א 8725/12 גיל זנזורי ויעקב אפרתי ואח' נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה ובהמשך בקשה לדיון נוסף: דנ"א 2591/14 יעקב אפרתי ואח' נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה. במועד הדיון בערר שבפנינו טרם ניתנו פסקי דין הנ"ל. על דעת הצדדים, ראינו לנכון לדחות את מתן ההחלטה בערר עד לפסיקת בית המשפט העליון בערעור ובבקשה לדיון נוסף.
3. בית המשפט העליון דחה את הערעור ופסק כי "הזכות לתגמולים מכוח החוק זכות אישית היא, השואבת מתכליתו הסוציאלית של החוק. וככזו, שאלת העברתה בירושה נגזרת מהוראותיו של החוק בעניין זה". הוראת החוק מצויה בסעיף 23 לפיו: "הזכות לתגמולים לפי חוק זה אינה עוברת בירושה" (ראו סעיפים 27 ו-28 לפסה"ד), שכן "התנאי היסודי להתגבשות הזכות לתגמולים שבלעדיו אין, הוא הכרה מצד המשיבה בזכותו של הניצול לתגמולים. לפיכך, רק לאחר הכרה שכזו – לכל המוקדם – הופכת הזכות הערטילאית לזכות העשויה לעבור בירושה" (סעיף 31 לפסה"ד).

המערערים ביקשו דיון נוסף ובאפריל 2015 ניתנה החלטה בדנ"א 2691/14 – פס"ד אפרתי, הדוחה בקשתם וחוזרת וקובעת כי "התנאי ההכרחי להורשת הזכות לתגמולים הינו הכרה בזכאותו של הניצול בחייו" (שם פיסקה 45).

1. בין יתר טענות המערערים בערעור בביהמ"ש העליון נטען כי יש להכיר בשני חריגים העשויים להצדיק הכרה בגיבוש זכותו של נכה שנפטר לתגמולים על אף שהזכות לא הוכרה בחייו ולא הפכה לחוב קונקרטי: דחיית תביעה עקב טעות המשיבה וקיומם של הליכים תלויים ועומדים – מקרים בהם הערר הוגש ע"י הניצול עצמו ועד לפטירתו עניינו טרם הוכרע. החריג השני אינו רלוונטי לענייננו, אך נציין כי באופן עקרוני המשיבה הסכימה כי היורשים יוכלו לבוא בנעלי הניצול לצורך המשך ניהול ההליך בפני אותו גורם שהחל בו. נציין כי חריג "ההליכים התלויים ועומדים" הוחל על מספר מקרים ועמד במבחן ערכאות הערעור תוך הגבלתו להליך הספציפי בו החל המנוח. חריג "הטעות" נדון בפסיקה באופן עקרוני בהקשר לשינוי הלכה, אך למיטב ידיעתנו טרם הוחל על מקרה מסויים ולא נדון בהקשר להחלטה שגויה של הרשות במישור העובדתי.
2. בשאלת החריגים נאמרו בעניין זנזורי ע"י כבוד השופט דנציגר הדברים הבאים: "אפשר להעלות...שני חריגים לכלל האמור, אשר אפשר ומצדיקים כי לאחר פטירת הניצול תוכר זכותו לתגמולים כאילו התגבשה עובר למותו. ראשית, כאשר דחיית תביעתו המקורית של הניצול נבעה מטעות של המשיבה, ומלכתחילה היה מקום להכיר בזכותו לתגמולים כבר במועד הגשת התביעה. במקרה זה קבלת הערר משמעה כי הניצול מקבל בסופם של דברים את שהגיע לו בדין אם היה מוגש הערר במועד. שנית, כאשר במועד פטירת הניצול היה קיים הליך תלוי ועומד שטרם הוכרע..." (פיסקה 33 לפסה"ד). לגופו של עניין כב' השופט דנציגר קבע כי בפרשת זנזורי החריגים אינם מתקיימים לגבי המערערים/היורשים.
3. לאחר פסה"ד בערעור התעוררה מחלוקת בשאלה האם הנאמר לגבי החריגים הינו בגדר אמרת אגב להלכה שנפסקה ואם לאו, מחלוקת שמצאה ביטויה בפסיקת ביהמ"ש המחוזי (ראו ע"ו 41918-07-10 שלום נ' הרשות המוסמכת; ע"ו 18799-12-10 מכלוף נ' הרשות המוסמכת). ביהמ"ש העליון חזר והתייחס לשאלת החריגים בשני פסקי דין נוספים; דנ"א 2691/14 פרשת זנזורי-אפרתי ורע"א 6533/14 יורשי המנוחה מכלוף יולנדה נ' הרשות המוסמכת.

בבקשה לדיון נוסף בעניין זנזורי, לאחר בחינת יישום החריגים על המקרה הקונקרטי, הוסיפה כבוד הנשיאה את הדברים הבאים: "איני רואה בשלב הזה לקבוע האם סוגיית החריגים נאמרה בשולי פסק הדין כאמרת אגב אם לאו. אין הדבר נחוץ להכרעה בבקשה זו. ואולם, כדרכה של הפרשנות המצמצמת שיש ליתן לחריגים, יש לפרש אף את היקפם של החריגים שנדונו בענייננו על דרך הצמצום, כפי שאף נעשה בפסק דינו של בית משפט זה. יתרה מכך, פסק הדין בענייננו בחן את החריגים באופן מעמיק ויסודי, יישם אותם על המקרים שלפנינו, וקבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי בנסיבות דנן הם אינם חלים..." (פיסקה 50 להחלטה).

בעניין מכלוף יולנדה נדוני בפני כב' השופט הנדל ארבע בקשות למתן רשות ערעור בשאלה האם יכולים יורשי מנוח להגיש לאחר מותו ערעור על דחיית ערר שהגיש לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. ביהמ"ש דחה את בקשות הערעור ואלה דבריו באשר לחריגים: "המבקשים משליכים יהבם על שני חריגים, אשר הוזכרו ברע"א זנזורי ככאלה שעשויים להצדיק הכרה בגיבוש זכותו של הנכה עובר למותו, על אף שטרם הפכה לחוב קונקרטי. אף אם אניח כי חריגים אלה נקבעו כחלק מן ההלכה ברע"א זנזורי, ומבלי לטעת מסמרות בשאלה זו – אין בכך לסייע למבקשים במקרה הנוכחי, שכן אין הם באים בשעריהם" (עמ' 4 להחלטה).

דיון

1. מהנאמר בפסיקת בית המשפט העליון בסוגיית החריגים לכלל כי "התנאי ההכרחי להורשת הזכות לתגמולים הינו הכרה בזכאותו של הניצול בחייו", ובפרט באשר לחריג "הטעות", טרם נקבעה הלכה והשאלה נותרה פתוחה. יחד עם זאת אפשרות תחולת החריג לא נפסלה על הסף ובכל המקרים בהם עלתה הטענה יישום החריג נבחן לגופו, ואף אנו רואים עצמנו מחויבים לנהוג כך.
2. במקרה שבפנינו מדובר בטעות ברורה ויסודית, קרי, הסקת מסקנה שגויה על פניה מהראיות החד משמעיות שהונחו בפני המשיבה. בדיון בפנינו המשיבה לא ניסתה להצדיק את החלטתה המקורית, ראו סעיף 7 לעיל. הפסיקה אותה פרטנו אינה מבחינה בין טעות משפטית לטעות עובדתית, ועל כן במקרה מיוחד ומובהק זה מבחינת טעות המשיבה שהובילה להחלטה שגויה שמנעה מהמנוח קבלת תגמולים, החלטנו לקבל את הערר.
3. התוצאה היא כי על המשיבה לשלם ליורשים את התגמולים שהגיעו לתובע המנוח מיום הגשת התביעה ועד לפטירתו. חלוקת הכספים תבוצע בהתאם לצו ירושה או צו קיום צוואה.

מזכירות הוועדה תשלח את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ו, 16 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.