רקע

1. הנאשם מזוכה מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. להלן יפורטו נימוקי הכרעת הדין.
2. נגד הנאשם הוגש כתב אישום אשר ייחס לו את העבירות הבאות:

א. החזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

ב. החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7 (א) ו- (ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים").

ג. החזקת כלים להכנת סם לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 10 סיפא לפקודת הסמים.

ד. שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק.

ה. החזקת נשק שלא כדין (תחמושת), עבירה לפי סעיף 144 (א) סיפא לחוק.

ו. שימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר, עבירה לפי סעיף 47 (א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח משולב], תשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת סדר הדין הפלילי").

ז. איומים, 4 עבירות לפי סעיף 192 לחוק.

ח. העלבת עובד ציבור, 3 עבירות לפי סעיף 288 לחוק.

1. במהלך ניהול ההוכחות חזרה בה המאשימה מעבירות המפורטות בסעיפים א'-ה' דלעיל (החזקת סכין, החזקת סם לצריכה עצמית, שיבוש מהלכי משפט והחזקת נשק) וכן מעובדות כתב האישום אשר נוגעות לעבירות אלה (עמ' 41).
2. על-פי המתואר בעובדות כתב האישום (זולת החלק שנמחק), בתאריך 22.12.08 סמוך לשעה 23:20 ערכו שוטרים חיפוש ברכבו של הנאשם, ולאחר מכן בדירתו. לאחר החיפוש האמור נכנס הנאשם לחדר השינה, חיבק את בתו בת ה- 4 בחוזקה וקרא לעבר השוטרים "אף אחד לא יפריד אותי מהבת שלי"; "אני אהרוג אתכם, אם תיקחו אותי"; "אני אזיין אתכם, וכשאני אשתחרר אני ארצח אתכם"; "אני לא מאיים אני מבטיח".
3. עוד נטען בכתב האישום כי במהלך מעצרו השתמש הנאשם בכוח כדי למנוע או להכשיל את מעצרו החוקי בכך שהתפרע ובעט ברגלי השוטר שי וקסמן, וכן בעט ברגליו ובבטנו של קצין המשטרה באסם חסון.
4. לאחר שהוכנס לניידת המשטרה גידף הנאשם את שוטר שי וקסמן: "אל תדאג, בן זונה ... הכול פה הצגה, יום יומיים אני אשתחרר ואני ארצח אותך. אני אזיין אותך..., ואני אגיד את זה גם ליד השופט ואם צריך גם אותו נהרוג".
5. בתחנת המשטרה אמר הנאשם לשוטרים שירצח אותם, אין לו זמן לחיות עקב מחלתו, לכן לא אכפת לו לרצוח אותם ולהתאבד, וכן אמר לקצין המשטרה באסם חסון: "אתה הקצין עושה לי את זה בגלל שאתה ערבי, לימודו אותי בבית ספר שאתם שקרנים, כך נולדים", וכן אמר לשוטרת אביטל ויסמן: "את רוסיה שרמוטה, זונה מזדיינת".

ראיות ועדויות המאשימה

1. מטעם המאשימה העיד רס"ב שמעון כהן (להלן: "כהן"), אשר חקר את הנאשם. כהן אישר כי הנאשם שכב על הרצפה במהלך חלק נכבד מהחקירה, והדבר נרשם בהודעה (עמ' 4, ש' 3-4). בהמשך עדותו מסר כהן כי הנאשם טען שהשוטרים תקפו אותו והכו אותו (עמ' 29, ש' 15).
2. הוגשה הודעת הנאשם בחקירה. הנאשם הכחיש את כל המיוחס לו. הנאשם טען כי השוטרים תקפו אותו. הנאשם טען לרדיפה משטרתית נגדו. הנאשם טען כי השוטרים תקפו אותו כשהוא שוכב על הרצפה ואזוק, לא אפשרו לו להיבדק על-ידי רופא, בהיותו חולה בסרטן. השוטרים ניסו להניא אותו מלהתלונן נגדם, ולאחר שאמר שיתלונן עליהם, העלילו עליו (ת/1, עמ' 4, ש' 43-51). הנאשם הכחיש שנקט בביטויים גזעניים כלפי השוטרים (ת/1, עמ' 4, ש' 62-63).
3. מטעם המאשימה העיד באסם חסון (להלן: "חסון"). חסון העיד כי הוא הגיע למקום לאחר שבוצע החיפוש (עמ' 8). הוא התבקש להגיע למקום, לאחר שהנאשם נעצר, ובשים לב לכך שבתו בת ה- 4 נותרה ללא משגיח. לכן, הוא ביקש מגורמי הרווחה שישלחו פקידת סעד כדי לקחת אחריות על הילדה (עמ' 9, ש' 11-12). החשוד חיבק את הילדה ולא הסכים לעזוב אותה (עמ' 9,ש' 16). הנאשם איים, והם נאלצו להשתמש בכוח ולהביא אותו לתחנה (עמ' 9, ש' 19-23). במהלך ההפרדה של הנאשם מהילדה, החל הנאשם לבעוט ופגע בשוטרים (עמ' 9, ש' 30-31). בתחנה אמר הנאשם לשוטר: "אתה ערבי, אתם שקרנים, ככה נולדתם" (עמ' 10, ש' 4-5). חסון ציין כי הוא הגיע כסיוע לרכז המודיעין ולצוות הבילוש (עמ' 10, ש' 18). חסון הוסיף כי הנאשם בעט בו וניסה לנשוך אותו ביד (עמ' 12, ש' 11).
4. כן העיד רס"מ עמיחי מילרד (להלן: "מילרד"), אשר שימש כבלש בתחנת אילת בתקופה הרלוונטית. מילרד העיד כי הם נקראו להגיע למקום על-ידי רכז המודיעין, שרון זנטי, אשר מסר להם שהנאשם דרוש לחקירה (עמ' 13, ש' 19). מילרד לא זכר את האירוע, והעיד על-פי זיכרון הדברים שרשם (עמ' 13). לדבריו, כאשר הגיע היו במקום זנטי והנאשם. הנאשם גידף, צעק ואיים על זנטי, ולאחר שהם הגיעו, החל הנאשם לאיים אף עליהם (עמ' 13, ש' 26-27). מילרד העיד כי הנאשם איים שירצח אותם, אמר שהוא חולה סרטן, שאין לו מה להפסיד וכשישתחרר ירצח אותם (עמ' 13, ש' 31-32). במהלך כל האירוע הנאשם נהג באגרסיביות, הפיל את עצמו, חיבק את בתו, ולא היה מוכן לעזוב אותה, איים שיהרוג אותם, והפנה לחסון ביטויים גזעניים (עמ' 14, ש' 22-29).
5. כן העיד רס"מ שי וקסמן (להלן: "וקסמן"). וקסמן העיד כי ביום האירוע הגיע למקום עקב בקשה של רכז המודיעין, שרון זנטי, אשר מסר לו שהנאשם דרוש לחקירה (עמ' 19, ש' 3). וקסמן לא זכר היטב את האירוע (עמ' 19, ש' 22-23), אך לפי דוח הפעולה מסר כי הנאשם אמר "אתם לא יודעים מי אני, אתם לא יודעים למה אני מסוגל" (עמ' 19, ש' 25). וקסמן זכר כי הנאשם השתולל והשתטח על הקרקע (עמ' 20, ש' 5-6). הנאשם חיבק את ילדתו, וצעק שלא ייקחו אותה (עמ' 20, ש' 23-24). הם נאלצו בכוח להפריד את הנאשם מהילדה (עמ' 20, ש' 26-27). לדבריו, הם הרימו את הנאשם כדי לקחת אותו לתחנה והנאשם השתולל, בעט ואף אמר לו שהוא ירצח אותו (עמ' 20, ש' 28-30). השוטר העיד כי אינו זוכר את נוסח האיום הספציפי, אך הנאשם איים "אני ארצח אתכם, אני ארצח את השופט, אני ארצח אותך אישית (עמ' 21, ש' 16-17). לאחר שרוענן זכרונו, מסר העד, כי הנאשם אמר "אני אהרוג אתכם, אם תיקחו אותי (עמ' 21, ש' 19), וברכב טען שהוא יהרוג את השוטר "כשהסיפור ייגמר" (עמ' 21, ש' 21). לאחר שרוענן זכרונו של העד, חזר העד על האמור בדוח הפעולה, ועל הדברים הרשומים בכתב האישום, הכוללים גידופים ואיומים שלאחר שישתחרר, ירצח אותם, וכי יגיד זאת גם לשופט (עמ' 21, ש' 23-25). השוטר מסר כי הנאשם אף תקף אותו (עמ' 23, ש' 1).
6. כן העיד רס"ר שרון זנטי אשר שימש במועד האמור רכז מודיעין (עמ' 32, ש' 25-33) (להלן: "רכז המודיעין"). רכז המודיעין העיד כי היה בידו מידע מודיעיני אשר מחשיד את הנאשם בדקירה. הואיל וכתובתו של הנאשם לא הייתה ידועה, לא היה ביכולתו להוציא נגד הנאשם צו חיפוש. כאשר ראה את הנאשם באקראי בעיר אילת, נסע אחריו עד לביתו, והזעיק שוטרים נוספים לבצע את החיפוש.
7. עוד העידה מטעם המאשימה השוטרת אביטל ויסמן, אשר שירתה במשטרה בתפקיד שח"מ בתקופה הרלוונטית (עמ' 37, ש' 25-31). השוטרת לא זכרה את האירוע, אך העידה בהתאם לדוח הפעולה שרשמה (עמ' 38, ש' 2). לדבריה, הנאשם גידף אותה באמירות: "רוסיה, זונה, מזדיינת" (עמ' 38, ש' 12).

עדות הנאשם

1. הנאשם העיד כי לא התנגד, לא איים ולא תקף את השוטרים. לדבריו, השוטרים גררו אותו (עמ' 43, ש' 9-10). הנאשם העיד כי כתובתו מופיעה ברישיון הנהיגה שלו, במשרד הפנים ובמשרד הרישוי, ומשכך לא ייתכן שרכז המודיעין לא ידע את כתובתו (עמ' 43, ש' 16-18). בחקירתו הנגדית אישר הנאשם שחיבק את בתו (עמ' 44, ש' 14-18).

דיון והכרעה

מהימנות ומשקל

1. ראשית אציין, כי אין ביכולתי לדחות את עדות הנאשם כבלתי מהימנה. הנאשם העיד בבית-המשפט, עשה רושם מהימן, ולא נמצאו בעדותו סתירות או תמיהות. מאידך, נמצאו בחלק מן עדויות השוטרים תמיהות לא מעטות, כפי שיובהר להלן.
2. שנית, כפי שיובהר להלן, אפילו אם היה מקום להגיע למסקנה שהנאשם איים על השוטרים, העליב אותם, והתנגד למעצרו, סבורני כי אין מקום להרשיעו בעבירות אלה, וזאת כפי שיפורט להלן.

חוקיות החיפוש והמעצר

1. אין מחלוקת כי במקרה דנן לא היה בידי המשטרה צו חיפוש. סעיף 25 לפקודת סדר הדין הפלילי מגדיר את סמכותו של שוטר לבצע חיפוש ללא צו, כדלקמן:

"שוטר רשאי, בלא צו חיפוש, להיכנס ולחפש בכל בית או מקום אם –

(1) יש לשוטר יסוד להניח שמבצעים שם פשע, או שפשע בוצע שם זה מקרוב;

(2) תופש הבית או המקום פונה לעזרת המשטרה;

(3) אדם המצוי שם פונה לעזרת המשטרה ויש יסוד להניח שמבוצעת שם עבירה;

(4) השוטר רודף אחרי אדם המתחמק ממעצר או נמלט ממשמורת חוקית".

1. במקרה דנן, לא התקיים אף אחד מן התנאים האמורים בסעיף 25 לעיל: לא בוצע שם זה מקרוב פשע, תופס הבית לא פנה לעזרת המשטרה, אדם המצוי שם לא פנה לעזרת המשטרה, ושוטר לא רדף אחרי אדם. בכל הנוגע לחוקיות החיפוש והמעצר בעקבותיו, עיון בראיות מעלה כי מדובר בחיפוש ומעצר בלתי חוקיים, וזאת ממספר טעמים נוספים:
2. ראשית, העילה לחיפוש. האם היה חשד לביצוע עבירה נגד הנאשם? לפי עדותם של מילרד ושל וקסמן, הם הגיעו למקום לבקשת רכז המודיעין, אשר מסר להם שנאשם דרוש לחקירה (עמ' 13, ש' 19; עמ' 19, ש' 2-3). רכז המודיעין העיד כי ביום 20.10.08 קיבל ידיעה מודיעינית שהנאשם דקר אדם אחר בשל סכסוך כספי, ולכן הנאשם היה דרוש לחקירה. רכז המודיעין לא ידע היכן הנאשם גר, ובתאריך 22.12.08 זיהה אותו, והחל בנסיעה אחריו, ובמקביל הזעיק כוחות נוספים (עמ' 33, ש' 3-5). סבורני כי קיים קושי משמעותי לקבל גרסה זו, וזאת משום שלאחר מעצרו של הנאשם, הוא כלל לא נחקר בנוגע לחשד לדקירה כלשהי, לא הוזהר בדבר חשד לדקירה, ולא נשאל בהודעתו לגבי חשד כאמור, וזאת על אף שנשאל בחקירתו לגבי מספר רב של נושאים, כולל סכסוך עם אמהות בגן ילדים. לרכז המודיעין לא היה בעדותו שום הסבר לכך שהנאשם כלל לא נחקר בנושא הדקירה (עמ' 33, ש' 29-33; עמ' 37, ש' 7-11). סבורני כי קיים קושי משמעותי לקבל את גרסת המשטרה לפיה הנאשם היה דרוש לחקירה בעקבות מידע מודיעיני בדבר עבירה חמורה של דקירה, כאשר לאחר מעצרו, לא טרחה המשטרה לשאול את הנאשם ולו שאלה אחת בנוגע לדקירה כלשהי. עוד יצוין, כי בהתאם להחלטה מיום 13.6.12 (עמ' 34, ש' 13) נתבקשה המאשימה להעביר לנאשם תוך 14 ימים פרפראזה של המידע המודיעיני בדבר החשד לדקירה. בישיבה שלאחר מכן, ביום 15.7.12, לא הודיעה המאשימה כי לא העבירה את הפרפראזה האמורה לנאשם, אלא חזרה בה מהעבירות הנוגעות לתוצרי החיפוש (עמ' 41, ש' 20-21).
3. רכז המודיעין אף מסר בעדותו שיציג את המידע המודיעיני האמור לתובע ולבית-המשפט (עמ' 10-11). לא מיותר לציין, כי לבית-המשפט לא הוצג המידע המודיעיני הנטען.
4. הקצין חסון אמנם ציין כי הוא הגיע למקום בעקבות חשד להזנחת קטין חסר ישע (עמ' 11, ש' 7), ואולם מעדותו עולה כי הוא הגיע למקום כסיוע לרכז המודיעין ולצוות הבילוש, כאשר התעורר קושי מכך שהנאשם נעצר, ובתו נותרה ללא משגיח (עמ' 8, ש' 20). לכן, העילה שבגינה הגיעו מלכתחילה השוטרים למקום, לא הייתה החשש להזנחת קטין, אלא מדובר בחשד שהתעורר במהלך ביצוע החיפוש והמעצר. גם מעדותו של מילרד עולה שהחשד להזנחה נוצר רק לאחר ביצוע החיפוש בבית הנאשם (עמ' 14, ש' 13-14).
5. לפיכך, המסקנה היא שלא היה בידי המשטרה חשד לביצוע עבירה כלשהי בטרם הגעת השוטרים לבצע חיפוש בביתו וברכבו של הנאשם.
6. שנית, הסיבה לכך שלא הוצא צו חיפוש. לפי עדותו של רכז המודיעין, המידע המודיעיני היה בידיו כחודשיים לפני ביצוע החיפוש, אך לא היה ביכולתי להוציא צו חיפוש נגד הנאשם בהתאם למידע המודיעיני שבידיו, וזאת משום שכתובתו של הנאשם לא הייתה ידועה, ובהעדר כתובת לא ניתן להוציא צו חיפוש (עמ' 33, ש' 4). לדבריו, החל מאוקטובר 08 שבו קיבל את המידע המודיעיני בדבר הדקירה, ועד ליום 22.12.08 שבו ביצע את החיפוש, ניסה לאתר את כתובתו של הנאשם בעזרת מקורות מודיעין, אך ללא הצלחה (עמ' 33, ש' 8-13). לכן, לדברי רכז המודיעין, רק ביום האירוע, כאשר הבחין באקראי בנאשם, ביצע את החיפוש ללא צו. עדות זו של רכז המודיעין מעוררת קושי לא מבוטל בשים לב לכך שלפי כתב אישום אחר אשר הוגש נגד הנאשם, ביום 13.7.08 בוצע על-ידי משטרת אילת חיפוש בביתו של הנאשם באותה כתובת, ונתפסו שם סמים לצריכה עצמית (ת"פ 44368-08-10). כלומר, כתובתו של הנאשם הייתה ידועה למשטרה אילת עוד טרם קבלת המידע המודיעיני הנטען. קיים קושי רב לקבל את טענת רכז המודיעין כי משטרת אילת לא ידעה היכן מתגורר הנאשם, וזאת כאשר מספר חודשים קודם לכן נערך על-ידי המשטרה (לרבות על-ידי סמ"ר וקסמן, אשר העיד אף בתיק הנוכחי) חיפוש בביתו של הנאשם באותה כתובת. אף אם רכז המודיעין עצמו לא הכיר את האירוע האמור, ספק רב אם ניתן לקבל את הטענה שבמערכות המשטרה לא היה שום רישום של כתובת הנאשם באילת לאחר ביצוע החיפוש בתיק קודם.
7. זאת ועוד, כאשר טען הנאשם בחקירתו הנגדית של רכז המודיעין כי רכז המודיעין מכיר אותו מחיפוש שנערך בביתו ביום 13.7.08, הכחיש העד את הדבר והשיב "אני לא מופיע בתיק הזה, אני לא עד תביעה, אני לא יודע על מה אתה מדבר" (עמ' 35, ש' 12). לעומת זאת, בתיק נוסף שהתנהל נגד הנאשם בנוגע לאירוע נוסף מיום 23.12.08 של העלבת עובד ציבור (ת"פ 32239-04-10; נ/1), מסר רכז המודיעין כי הייתה לו היכרות עם הנאשם מאירוע קודם (עמ' 12, ש' 23), ולא הכחיש את טענת הנאשם כי האירוע הקודם הינו האירוע מיום 13.7.08 (עמ' 13, ש' 17-21). רכז המודיעין לא טען באותו תיק כי האירוע הקודם שבו הייתה ביניהם היכרות הינו האירוע של כתב האישום הנוכחי, ומכאן מובן כי ההיכרות הקודמת של רכז המודיעין עם הנאשם קדמה לאירוע הנוכחי, וזאת בניגוד לעדותו של רכז המודיעין בהליך הנוכחי.
8. יתר על-כן, טענתו של רכז המודיעין שלא ידע היכן מתגורר הנאשם אף היא אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של וקסמן, אשר העיד שהנאשם היה מוכר לו באותה תקופה מאירועים פליליים נוספים, ואף עצר אותו ובדק אותו בעבר, והייתה לו היכרות אישית עם הנאשם לאור עבודתו המקצועית (עמ' 22, ש' 1-14). גם המאשימה הצהירה בבית-המשפט שרכז המודיעין רשם בדוח הפעולה שהנאשם מוכר לו מעבודתו (עמ' 35, ש' 27). אם הנאשם מוכר לרכז המודיעין מעבודתו, כלל לא ברור כיצד לא עלה בידיו לאתר את כתובתו של הנאשם.
9. עוד יצוין, כי כבר בחקירתו טען הנאשם שבאותו יום בשעות הצהרים הגיעה אליו ניידת משטרה והשוטרים מסרו לו צו הרחקה מגן הילדים והזמנה למסירת עדות למחרת בבוקר (ת/1, ש' 13-15). טענתו זו של הנאשם לא הוכחשה ולא הופרכה על-ידי המאשימה. לפיכך, אם ידעה המשטרה כיצד למסור לנאשם צו הרחקה שניתן נגדו, קיים קושי לקבל את הטענה שרכז המודיעין במשך חודשיים ימים לא הצליח לאתר את כתובתו של הנאשם.
10. לא זו אף זו, כאשר הנאשם הטיח ברכז המודיעין שהגיעה ניידת אליו הביתה באותו יום בצהריים כדי למסור לו צו הרחקה מהגן, השיב רכז המודיעין: "הגיעה ניידת לזמן אותך לחקירה באותו תאריך, ואותו יום, ולא הגעת" (עמ' 36, ש' 22). כלומר, רכז המודיעין, עצמו ידע על כך שניידת משטרה הגיעה באותו יום בצהריים לביתו של הנאשם. אם כך הדבר, כיצד יתכן שבשעת ערב מאוחרת של אותו יום, לא ידע רכז המודיעין את כתובתו של הנאשם, ורק משום שראה אותו באופן אקראי עקב אחריו לביתו, והזעיק שוטרים נוספים?
11. לפיכך, המסקנה היא שהחלטת המשטרה לבצע חיפוש ללא צו שופט לא נשענה על סיבה חוקית כלשהי. יש לדחות את הטענה לפיה כתובתו של הנאשם לא הייתה ידועה למשטרה, ולפיכך לא הוצא צו חיפוש כדין.
12. הואיל ולא ניתן לקבל את גרסת המשטרה לפיה החיפוש והמעצר החלו לאור מידע מודיעיני בדבר חשד לדקירה, והואיל ולא ניתן לקבל את גרסת המשטרה שלא הוציאה צו חיפוש כדין משום שלא ידעה את כתובתו של הנאשם, המסקנה היא שהחיפוש, וכן המעצר בעקבותיו, היו ללא עילה ושלא כדין.
13. כמו-כן, שוכנעתי כי הנאשם לא נתן את הסכמתו לחיפוש האמור. לפי עדותו של מילרד, כאשר הגיע למקום היו שם הנאשם ורכז המודיעין, והנאשם קילל, צעק ואיים (עמ' 13, ש' 26-27), ואולם לדבריו בסמוך לאחר מכן הסכים הנאשם לחיפוש (עמ' 14, ש' 2; עמ' 15, ש' 12). כך אף העידו שוטרים נוספים. קיים קושי לקבל את הדברים. טענת השוטרים כי הנאשם הסכים בחפץ לב לחיפוש, וטענתם שהנאשם התנגד, גידף, ואיים עליהם ללא הרף, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. התנהגותו של הנאשם במהלך האירוע כולו, שבו היה נסער, איים על השוטרים, גידף אותם, בעט ברגליו, הפיל את עצמו על הארץ, חיבק את בתו וסירב לעזוב אותה, אינה עולה בקנה אחד עם האפשרות שנתן את הסכמתו לביצוע החיפוש. מקל וחומר, שהנאשם לא נתן הסכמה מדעת לחיפוש, בהתאם למבחנים אשר נקבעו ברע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל (מיום 6.3.12) (להלן: "הלכת בן חיים").
14. למעלה מן הצורך יצוין כי החיפוש בוצע אף שלא בנוכחות עדים, ושוכנעתי כי הנאשם לא נתן הסכמתו לכך, וממילא לא ביקש שהחיפוש יערך שלא בנוכחות עדים. כל זאת בניגוד לסעיף 26 לפסד"פ אשר קובע כדלקמן:

"(א) חיפוש, בין על פי צו ובין שלא על פי צו, ייערך בפני שני עדים שאינם שוטרים, זולת אם –

1. לא ניתן בנסיבות הענין ובגלל דחיפותו לערכו כאמור; נסיבות הענין וטעמי דחיפותו יפורטו בפרוטוקול שייערך;
2. שופט הרשה לערכו שלא בפני עדים;
3. תופש הבית או המקום שבו נערך החיפוש, או אחד מבני ביתו הנוכחים שם, ביקש לערכו שלא בפני עדים; הבקשה תפורש בפרוטוקול שייערך".

33. בנוגע לחובה לקיים את החיפוש בהתאם להוראות הדין מן הראוי להפנות אף לסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר קובע כדלקמן:

"(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.

(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו".

34. לפיכך, המסקנה היא שהחיפוש בוצע ללא עילה כדין, וללא הסכמה של הנאשם, ומכאן שמדובר בחיפוש שאינו כדין. נדמה כי למסקנה זו מסכימה אף המאשימה משבחרה לחזור בה מהעבירות הנוגעות לתוצרי החיפוש, וזאת בהתאם להלכת בן חיים. הואיל והחיפוש היה שלא כדין, הרי שאף מעצרו של הנאשם אשר נבע כתוצאה מכך, היה אף הוא שלא כדין.

התנגדות לחיפוש בלתי חוקי

35. משנקבע כי החיפוש היה בלתי חוקי, עולה השאלה האם היה הנאשם רשאי להתנגד לחיפוש, ותוך כדי כך להתנגד למעצרים, להעליב את השוטרים ולאיים עליהם.

36. הלכה היא ששמורה לכל אדם הזכות להתנגד לכניסה לחצרים ולעריכת חיפוש בהם שלא בסמכות על-פי חוק (ר' יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים (חלק ראשון, ב', עמ' 691 2008) (להלן: "קדמי").

37. בנוגע לעבירה של התנגדות למעצר או חיפוש, סעיף 47 (א) לפקודת סדר הדין הפלילי קובע כדלקמן:

"המשתמש בכוח או באיומים כדי למנוע או להכשיל מעצר חוקי, שלו או של אדם אחר, או כדי להכשיל חיפוש חוקי, דינו - מאסר ששה חדשים או קנס 750 לירות".

עבירות

38. כפי שעולה מעיון בסעיף, יסוד מיסודות העבירה הינו שהמעשה נועד להכשיל חיפוש חוקי או מעצר חוקי. במקרה דנן, החיפוש שביצעו השוטרים היה בלתי חוקי, ומכאן ההתנגדות וכן האיומים שהופנו כלפי השוטרים בתגובה לחיפוש, לא היו בגדר עבירה של התנגדות למעצר או חיפוש לפי סעיף 47 (א) לפקודת סדר הדין הפלילי.

39. בכל הנוגע להעלבת עובד ציבור, הרי משהשוטרים פעלו שלא כדין משנכנסו לביתו של הנאשם לבצע את החיפוש ללא עילה, הרי שלא פעלו במסגרת תפקידם כעובדי ציבור, ומכאן שלא ניתן לראות במעשי הנאשם בגדר עבירה (ע"פ 229/57 אלנקיב נ' היועץ המשפטי, פ"ד יב 850 (1958)).

40. זאת ועוד, בכל הנוגע לעבירות האיומים ולהעלבת עובד הציבור, עומדת לנאשם הזכות להגנה עצמית, אשר שוללת את פליליות המעשה (ע"פ 89/78 אפנג'ר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 141 (1979); סעיף 34 י' לחוק העונשין). משעה שפעלו השוטרים ללא עילת חיפוש, הרי שהנאשם שהיה הבעלים של המקרקעין, היה רשאי לפעול כדי למנוע הסגת גבולו (ר' סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969; סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

41. אופיה, טיבה ומידתה של ההתנגדות המותרת חייבים לעמוד במבחני סבירות (קדמי, בעמ' 691). במקרה דנן, הנאשם אף לא חרג מדרישת הסבירות והפרופורציונאליות אשר נכללות בגדרי ההגנה העצמית. הנאשם לא תקף את השוטרים באלימות קשה, אלא בעיקר הביע את מחאתו על החיפוש הבלתי חוקי באמצעים מילוליים, גם אם בוטים, ובהתנגדות פאסיבית אשר במסגרתה חיבק של בתו, סירב להיפרד ממנה, והפיל עצמו על הארץ. הנאשם לא הפעיל נגד השוטרים אלימות של ממש, ולא בכדי לא הואשם בעבירה של תקיפת שוטר.

42. משנקבע כי החיפוש והמעצר היו בלתי חוקיים, הרי שקמה לנאשם הזכות להתנגד להם. יפים לעניין זה דברי כב' השופט נ' הנדל בע"פ (מח' ב"ש) 7381/99 ליברטי נ' מדינת ישראל (מיום 23.1.01):

"כניסתו של שוטר למגורי הפרט אינה עניין של מה בכך. זוהי פגיעה בקניינו, וחשוב יותר – בפרטיותו. אלו זכויות יסוד. הן אינן זכויות מוחלטות. האינטרס הציבורי להילחם כנגד הפשע ולמונעו גובר לעתים על אינטרס היחיד לשלוט בדלת אמותיו. הדין, גם לפני חקיקת חוק-יסוד:ב ב כבוד האדם וחירותו, היה מודע למתחים אלו. על-כן נקבע מפורשות אימתי שוטר רשאי לערוך חיפוש. כן נפסק, לפני שנות דור, כי אזרח המתנגד – כמובן באופן סביר – לכניסת שוטר לדירה שלא כדין, אינו בגדר מפריע לו (ע"פ 89/78 אפנג'ר נ' מדינת ישראל). יצוין כבר עתה כי אפנג'ר לא היה בעל הדירה באותו מקרה.

...

לגישתי, התועלת בתיק מעין זה הינה במתן הזדמנות לאנשי המשטרה להפיק לקחים למקרה הבא ולבצע את משימתם הקשה תוך שמירה על זכויות האזרח. זכויות אלו אינן כלי עזר רק לאזרח, אלא בסופו של דבר גם לשוטר".

דברים נכוחים אלה של כב' השופט הנדל קיבלו משנה תוקף בעקבות הלכת בן חיים.

43. לכאורה זכות ההתנגדות קמה רק בשלב החיפוש והמעצר בביתו של הנאשם. ואולם, יש לראות אף את מעשיו של הנאשם לאחר שהובא לתחנת המשטרה כהמשך של התרעמות שהביע כלפי החיפוש והמעצר הבלתי חוקיים, וכחלק מהתנגדותו למעשים (ע"פ 325/84 אברג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 365 (1984)). לפיכך, אף בנוגע למעשים אלה אין מקום להרשיעו.

סוף דבר

44. אשר על-כן, אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, תוך 45 ימים.

ניתנה היום, כ' כסלו תשע"ג , 04 דצמבר 2012, במעמד הצדדים