לפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך 100,000 ₪ על-פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן – החוק).

הרקע:

1. עניינה של התביעה בהתבטאויות שהשמיעו הנתבעים נגד התובע, לטענתו, במהלך מערכת הבחירות המוניציפאליות בנצרת עלית בשנת 2008.

2. לטענת התובע, מדובר בביטויים המהווים פרסום לשון הרע נגדו, ולא עומדת לנתבעים הגנה כלשהי על-פי החוק. הנתבעים טוענים כי לא הוכח פרסום שיש בו משום לשון הרע, וכן טוענים הם כי ככל שייקבע שהיה פרסום כזה, עומדות להם הגנות על-פי החוק.

3. מבחינת "הנפשות הפועלות" – התובע והנתבעים, מדובר במי שהיו בזמנים הרלוונטיים פעילים פוליטיים בזירה המוניציפאלית בנצרת עלית. התובע, כך עולה מהעדויות, התמודד בעת הרלוונטית ברשימה עצמאית למועצת העיר נצרת עלית בשם "אנחנו" (סעיף 4 לתצהיר). הנתבעת 2, גב' אקסנוס סופה (להלן – סופה), היתה באותה עת יו"ר סניף תנועת "גיל" בנצרת עלית. הנתבע 2, מר הרשקוביץ אנטולי (להלן – אנטולי), היה פעיל במסגרת תנועת "גיל".

4. על-פי הנטען בכתב התביעה, ההתרחשות נשוא התביעה אירעה ביום 2.10.08 במהלך אסיפת בחירות בעיר, לקראת הבחירות המוניציפאליות באותה שנה. בכתב התביעה נטען, כי במהלך אותה התכנסות, בה השתתפו כ- 50 איש, השמיעו שני הנתבעים אמירות משמיצות ופוגעניות נגד התובע.

5. שתי אמירות מצויינות בכתב התביעה כבסיס לתביעת הדיבה.

האמירה האחת, המיוחסת לאנטולי בלבד, היא אמירה כי התובע "הינו מניאק מסריח וכי הוא נשכב תחת פלוט..." (כך במקור, סעיף 13 לכתב התביעה). כאן המקום להבהיר, כי פלוט הנזכר הוא מי שהיה אחד מהמתמודדים לראשות העיריה בתקופה הרלוונטית. לפי הנטען, אנטולי אמר את הדברים לאחר שחברו של התובע שנכח במקום, מר ארקדי אטקין (להלן – ארקדי), ציין בתשובה לשאלה שהעלה אנטולי, כי הוא יתמוך כמועמד לראשות העיריה במי שתנועת "אנחנו" תתמוך בו.

האמירה השניה, המיוחסת לשני הנתבעים, היא כי התובע הציע את תמיכת תנועתו ("אנחנו") למי מהמועמדים שישלם לו עבור חוב המשכנתא על ביתו, וכי קיים מכתב של התובע המאשר זאת. לפי הנטען, תחילה נאמר הדבר על-ידי אנטולי, ולאחר מכן הצטרפה סופה לשיחה, ציינה כי יש בידה מכתב כאמור מאת התובע ואף החלה לחפש בתיקה כביכול על מנת למצוא אותו, ומשלא נמצא אמרה כי המכתב בביתה.

המישור העובדתי – הפרסום ונסיבותיו:

6. השאלה הראשונה שיש לבחון, משמדובר בענייננו בביטויים בעל-פה, היא האם הוכיח התובע כי האמירות הנ"ל נאמרו על-ידי הנתבעים. מטעם התובע העידו לעניין זה הוא עצמו וכן ארקדי, לו נאמרו הדברים על-פי הנטען. כן העיד מטעם התובע אדם בשם אלפרוביץ מרט (להלן – מרט). יצויין כי מטעם התובע הוגש תצהיר של אדם נוסף, וינשטיין בוריס, ברם הוא לא התייצב למתן עדות, ולפיכך אין לקבל את תצהירו כראיה. מטעם ההגנה העידו שני הנתבעים (סופה ואנטולי), יעקב אקסנוב (להלן – יעקב) (בעלה של סופה) וגב' אירה אקסנוב (גיסתה של סופה) (להלן – אירה). כן הוגש תצהיר של גב' דורה גורודישטיאן (להלן – דורה), אשר לא נכחה בארץ בעת שמיעת הראיות, והתובע הסכים להגשת תצהירה ללא חקירה נגדית.

7. באשר לאמירה הראשונה, אנטולי בעדותו לא הכחיש כי אמר לארקדי כי התובע "נשכב תחת פלוט" (עמ' 31, ש' 18-24), כך שיש לקבוע כי אמירה זו הוכחה (אף שהצדדים חלוקים לגבי משמעותה). יצויין כי בתצהיר העדות הראשית של ארקדי, ציין העד ביטויים נוספים שלטענתו נאמרו על-ידי אנטולי כחלק מאותו משפט, הכוללים אמירות בוטות בהקשר מיני. אלא שביטויים אלה לא נכללו כלל בכתב התביעה, אלא הועלו לראשונה בתצהירו של ארקדי, והם אף לא נזכרים בסיכומי התובע, כך שאין להתייחס אליהם כחלק מעילת התביעה.

8. אשר לאמירה השניה המיוחסת לנתבעים, לפיה הודיע התובע כי תנועתו תתמוך במי מהמועמדים לראשות העירייה אשר ישלם לו כסף עבור כיסוי המשכנתא שלו, גם כאן אין קושי לקבוע כי הדברים אכן נאמרו.

אשר לסופה – אין מחלוקת כי הדברים נאמרו על-ידה. בתצהיר העדות הראשית מטעמה ציינה סופה, כי עובר לאירוע נשוא התביעה, נפגש התובע איתה ועם בעלה בביתם, ואמר להם כי לא איכפת לו מי ייבחר לראשות העיר, וכי הוא הולך להצביע למי שיכסה לו את המשכנתא. כך הצהיר גם יעקב, בעלה של סופה. לפי האמור בתצהיר העדות הראשית של סופה, ביום האירוע היא הגיעה באיחור, בשעות הערב, למפגש בחירות שהתקיים בעיר. היא הצטרפה למספר אנשים שעמדו ושוחחו לאחר שרוב האנשים עזבו את המקום, ובהם ארקדי ואנטולי. היא שמעה את ארקדי אומר שהוא יצביע למועמד לראשות העיר לפי איך שיצביע התובע שהוא אדם עם עקרונות. לדברי סופה בתצהיר – "אני נבהלתי מדברי מר אטקין וסיפרתי לו על השיחה הנ"ל עם התובע" (סעיף 6 לתצהיר). בחקירה הנגדית אישרה סופה כי אמרה שהתובע אמר לה כי יתמוך במי שישלם לו כסף, ובלשונה: "אז נתתי משפט ואני אומרת "אתה מדבר על איש עקרונות, הוא ישב אצלי בבית ואמר מי שישלם לי את ה- 60,000 ₪ או דולר אני לא זוכרת אז הוא ילך איתו ויתמוך בו" (עמ' 43, ש' 27-18). גם אנטולי העיד כי הדברים נאמרו על-ידי סופה במהלך השיחה עם ארקדי (עמ' 30, ש' 9-10).

אשר לאנטולי; בעדותו לא הודה אנטולי באמירת הדברים שצויינו לעיל, עם זאת העיד כי שמע בעבר את התובע מתבטא כי ייתן את תמיכתו לאותו מועמד שיציע יותר כסף לתנועתו (סעיף 4 לתצהירו). במסגרת חקירתו הנגדית אף העיד, כי במעמד השיחה בנוכחות סופה וארקדי, סופה אמרה כי התובע התנה את תמיכתו במי שישלם לו 60,000 ₪ (עמ' 30, ש' 9-10). מנגד, ארקדי העיר כי היה זה אנטולי אשר אמר לראשונה לנוכחים במקום, כי התובע הודיע כי יתמוך במי שישלם לו וכי קיים מכתב בנושא (סעיפים 3-6 לתצהיר; עמ' 23-24 לפרוטוקול), ולאחר מכן הדברים נאמרו גם על-ידי סופה. עדותו של ארקדי היתה מפורטת ועקבית, והיא מתיישבת באופן הגיוני עם מכלול הנסיבות שאינן שנויות במחלוקת, המצביעות על השתתפות פעילה של אנטולי בשיחה שהתקיימה בין המעורבים, תוך שהוא מותח ביקורת על התובע והתנהלותו בכל הקשור לתמיכה במועמדים לראשות העירייה, וכאשר לטענת אנטולי היתה לו באותו מעמד ידיעה אישית כי התובע קובע את העדפותיו ביחס למתמודדים לראשות העיריה לפי הבטחתם לתמיכה כספית. על רקע זה, המסקנה הסבירה העולה מהנסיבות ומהראיות, הינה, כי הביטוי המייחס לתובע מתן תמיכה פוליטית בעבור הענקה כספית, נאמר לא רק על-ידי סופה (שהודתה באמירתו) אלא גם על-ידי אנטולי.

9. בין הצדדים קיימת מחלוקת האם נאמר על-ידי הנתבעים כי בידיהם מכתב מאת התובע אותו שיגר למועמדים לראשות העירייה ובו הציע לתמוך בהם עבור תשלום כספי. לעניין זה העיד ארקדי כי שני הנתבעים ציינו במעמד השיחה דבר קיומו של מכתב כאמור, הנתבעת אף ציינה כי הוא אצלה, חיפשה בתיקה, ולאחר מכן אמרה כי הוא בביתה והציעה לארקדי להתלוות אליה לביתה על מנת לראות אותו. הנתבעים, מנגד, מכחישים כל אזכור של מכתב כלשהו מצידם. שתי המצהירות הנוספות מטעם הנתבעים, אשר נכחו במקום, אירה ודורה, הצהירו כי לא נאמר על-ידי הנתבעים דבר לעניין קיומו של מכתב כאמור.

10. אציין כי אינני סבורה שיש במחלוקת זו כדי להכריע את גורל התביעה, שכן כפי שקבעתי לעיל, וכפי שיפורט בהמשך, עצם האמירה המייחסת לתובע תמיכה במועמד בעבור הענקה כספית, מקיימת כשלעצמה את יסודות העוולה. לגופם של דברים, במחלוקת האמורה אני רואה להעדיף את גרסת התביעה. ארקדי היה בעל שיחם הישיר של הנתבעים בשיחה שהתקיימה בין המעורבים, והדברים שהשמיעו הנתבעים הופנו ישירות אליו. כפי שציינתי לעיל, עדותו היתה מפורטת, ברורה וקוהרנטית, לא נמצאו בה סתירות של ממש ובגרעינה המהותי באשר לדברים שנאמרו על-ידי הנתבעים ביחס לתובע היא נתמכה גם בגרסת הנתבעים עצמם. העדות לא היתה מוגזמת או משתלחת, ובנסיבות אלה אינני רואה לקבל את טענת הנתבעים שאין לתת כל אמון בעדותו בהיותו עד "לעומתי" על רקע יריבות פוליטית. לכך יש להוסיף, כי התובע הגיש כראיה מטעמו תמליל הקלטה של שיחה טלפונית שהתקיימה בינו לבין אנטולי, כיומיים לאחר האירוע, ולאחר שהגיעו לאוזניו של התובע דיווחים על שאמרו עליו הנתבעים. לפי העולה מהתמליל שהוגש (שהנתבעים לא חלקו בסיכומיהם על נכונותו, ולא הוגש מטעמם תמליל נגדי כלשהו), שאל התובע את אנטולי במהלך אותה שיחה אודות הדברים שנאמרו עליו באירוע. אנטולי הגיב בין היתר כדלקמן:

"כן, ולעניין המכתב, אז ככה, לארקדי אמרה סופה שאתה מציע לאחרים בתמורה לכסף... עוד אמרה שאתה מושחת ואני אמרתי שזה נכון, כן לא ציפיתי ממך את זה..." (ההדגשה הוספה).

אזכור "המכתב" בדבריו של אנטולי, בהקשר של הדברים שנאמרו על התובע באירוע שהתרחש כיומיים לפני כן, תומך בגרסה העובדתית בעדותו של ארקדי, לפיה ציינו הנתבעים בדבריהם קיומו של מכתב המתעד את דרישתו של התובע לקבלת תשלום כספי בתמורה לתמיכתו במי מהמועמדים לראשות העירייה.

11. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי יש להסיק מסקנה ראייתית לחובת התובע מכך שלא הציג הקלטות של שיחות נוספות שקיים בנושא, לרבות השיחה הראשונה עם ארקדי בה דווח על הדברים שנאמרו באירוע, וכן לא זימן אנשים נוספים שנכחו באותו מעמד. אשוב ואציין, כי גזרת המחלוקת העובדתית מצומצמת, למעשה, לסוגיית המכתב בלבד, ובהקשר זה בלבד יש לבחון טענה זו של הנתבעים. אינני סבורה כי בנסיבות העניין יש לייחס משקל מכריע, במסגרת התמונה הראייתית הכוללת, לאי-הצגת הקלטות אחרות או זימון עדים נוספים. אשר להקלטות, התובע משנשאל לעניין זה, העיד כי שיחות הטלפון שלו מוקלטות אוטומטית, והוא מוחק את ההקלטות לאחר מכן, וכי כך היה גם במקרה זה, למעט שיחותיו עם בעלי העניין הישירים (אנטולי ויעקב בעלה של סופה) בהן ראה חשיבות להמשך (עמ' 11, ש' 15-20; עמ' 13-14, ש' 26-32 ו- 1-5). הסבר זה לא נסתר והוא איננו בלתי מתקבל הדעת באופן המצדיק הסקת מסקנה ראייתית בשל טענה להשמדת ראיות פוטנציאליות או הימנעות מהצגת ראיות קיימות. ביחס לאי-זימון עדים נוספים, התובע צירף תחילה את תצהירו של וינשטיין בוריס, אשר לפי הטענה היה נוכח אף הוא במעמד אמירת הדברים על-ידי הנתבעים, ברם עד זה לא התייצב לעדות. נסיבות אי-ההתייצבות אכן לא ברורות, אולם בסופו של יום סבורני כי יש בפני די ראיות, כפי שפורטו לעיל, על מנת לקבוע, במאזן ההסתברויות, כי הוכחה הגרסה שהוצגה מטעם התובע.

12. להשלמת התמונה העובדתית, ומאחר שיש לדברים חשיבות לשלבים הבאים בניתוח כפי שיפורטו בהמשך, אתייחס לנסיבות בהן נאמרו האמירות נשוא התביעה.

13. כפי שצויין לעיל, ההקשר הרחב של ההתרחשות הוא אירוע פוליטי של אסיפת בחירות. מהראיות שבפני עולה, כי האמירות לא נאמרו כחלק מאסיפת הבחירות עצמה ותוך השמעת דברים מול קהל הנאספים, אלא במסגרת שיחה צדדית שהתקיימה בין חלק מהנוכחים, לאחר או לקראת סיום האסיפה. זו התמונה העולה הן מעדותו של ארקדי והן מעדות הנתבעים. ארקדי העיד לעניין זה, כי נקלע למקום במהלך המתנה לתור במרפאה סמוכה, נעמד מאחורי השורה האחרונה של הכיסאות, אנטולי החל לדבר איתו בעוד הדובר באסיפה נושא את מילותיו האחרונות, ואנשים שעמדו מסביבם הצטרפו והקשיבו. לדבריו היה מדובר ב- 10-15 אנשים, ולאחר מכן לקח אותו אנטולי אל סופה שעמדה בסמוך עם קבוצה אחרת בת כ- 5-6 אנשים. עוד העיד כי השיחה היתה על המדרכה, סמוך לכביש, ונמשכה כ- 5 דקות (עמ' 21-24 לפרוטוקול). הדברים מתיישבים עם עדותם של הנתבעים לפיה הדברים נאמרו במהלך שיחה שהתקיימה במעמד כ- 5 אנשים, לאחר סיום אסיפת הבחירות בסמוך לרחבה בה התנהלה האסיפה ולצד הכביש (סעיף 6 לתצהיר סופה; סעיף 7 לתצהיר אנטולי).

14. נסכם לפיכך את התשתית העובדתית כפי שהיא עולה מהנתונים והראיות שבפני; הוכח כי שתי האמירות שצויינו בכתב התביעה נאמרו על-ידי הנתבעים (הראשונה על-ידי אנטולי בלבד, והשניה – על-ידי שני הנתבעים). הדברים נאמרו בפני קבוצה קטנה של אנשים, במסגרת שיחה בהקשר הפוליטי שהתפתחה תוך כדי התגודדות צדדית בסיום אסיפת בחירות שנערכה במסגרת מערכת הבחירות לראשות העירייה.

לשון הרע:

15. השלב השני לבחינה הוא בשאלה, האם הביטויים נשוא התביעה מהווים פרסום לשון הרע על-פי החוק, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, שזו לשונו:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד".

16. יצויין כי אין מחלוקת בענייננו לעניין התקיימות יסוד "הפרסום", והמחלוקת הינה אך באשר לסיווג תוכן הפרסום כלשון הרע.

17. אבחן תחילה את הביטוי הראשון - "התובע נשכב תחת פלוט". על מנת לקבוע אם יש בפרסום משום לשון הרע, יש לפרשו בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר, ולא בהתאם לתחושות הסובייקטיביות של המעורבים (ע"א 334/89 מיכאלי נגד אלמוג פ"ד מו(5), 555). אני סבורה כי האמירה לפיה התובע "נשכב מתחת פלוט", אין בה, בבחינה אובייקטיבית של הביטוי והנסיבות, כדי לבזות את התובע, להשפילו או לעשותו למטרה לבוז או לשנאה, או לקיים איזו מהחלופות האחרות שבהגדרת לשון הרע בחוק. יצויין כי ארקדי העיד לעניין זה, כי משמעות הביטוי ברוסית היא "להיכנע" בפני אדם, וכי זו היתה כוונת דבריו. התובע לא הוכיח משמעות אובייקטיבית אחרת כלשהי של הביטוי, שיש בה לענות על ההגדרות בחוק. הביטוי הלשוני כשלעצמו, אין בו בהכרח משום קונוטציה מינית, כטענת התובע. מכל מקום, אף אם היתה קונוטציה כזו, אינני סבורה כי מדובר בביטוי שיש בו הוצאת לשון רע. בהקשר בו נאמרו הדברים, זירת התגוששות פוליטית, אין זה סביר לפרש את הביטוי כמייחס לתובע התנהלות מינית כזו או אחרת בכלל, והתנהלות מבזה בצורה כלשהי, בפרט, להבדיל ממטפורה על להתנהלות פוליטית. מדובר בביטוי המשקף ביקורת על התנהלות התובע, המצוי במסגרת סף הסיבולת הנורמטיבי שיש לצפות מאדם הפועל בזירה הפוליטית וחשוף מעצם כך לביקורת ציבורית על התנהלותו (ראו: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558). אוסיף כי המסקנה שלעיל איננה משתנה אף אם אניח כי הדברים לווו במילים "מניאק מסריח", שאינן אלא גידוף סר טעם גרידא.

18. שונים הדברים באשר לאמרה השנייה שהשמיעו הנתבעים ביחס לתובע, לפיה התובע הציע למועמדים לראשות העירייה את תמיכת תנועתו בתמורה לתשלום כסף לשימושו האישי. מדובר בייחוס התנהלות מושחתת לתובע, המציגה אותו כמי שהתנהלותו במישור הפוליטי/הציבורי מונחית לפי שיקולי בצע כסף וטובות הנאה אישיות. אמירה מעין זו יש בה כדי לבזות את התובע ולהשפילו בעיני הבריות, והיא עלולה לפגוע בעיסוקו ובפעילותו בתחום הציבורי. בהקשר זה יש אף חשיבות לכך שמדובר בביטוי שבמובהק מתיימר להציג עובדה - אירוע שהתרחש במציאות, ואיננו בגדר הבעת דעה בלבד, שככלל הנתפסת "כפוגענית" פחות מבחינת לשון הרע (ע"א 4534/02 הנ"ל, בעמ' 568 ו- 575), ובפרט כשמדובר בביטויים המושמעים במהלך מערכת בחירות. אכן, כפי שציינו הנתבעים, הפסיקה הבחינה בין אנשי ציבור למי שאינם אנשי ציבור בהקשר של תביעות לשון הרע, תוך שהגישה הינה ככלל גמישה יותר עת מדובר בביטויים ביחס לאנשי ציבור, נוכח המשקל המוגבר הניתן לאינטרס הציבורי בקיום שיח פתוח וחופשי במישור הציבורי, אך עם זאת נפסק כי:

"שמו הטוב של איש הציבור איננו הפקר (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225, 244). הוא זכאי להגנה על שמו הטוב ועל המוניטין שצבר לעצמו. בהיכנסו לפעילות ציבורית אין איש הציבור משיל מעליו את כבודו ואין הוא חושף עצמו לכל דבר-דיבה. אדרבא, שמו הטוב חשוב לו, לעיתים, באופן מיוחד, שהרי בלעדיו יתקשה לפלס את דרכו ללב הציבור (ראו ע"א 80287 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494). עם זאת, ככלל, חשיבותו של חופש הביטוי אכן גוברת, מקום בו מדובר בהבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים." (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, פורסם במאגרים, עמ' 22 לפסה"ד).

19. בענייננו, מדובר בביטוי המייחס לתובע התנהלות מושחתת במובן הבסיסי של קבלת החלטות פוליטיות בתמורה לטובות הנאה אישיות. הנסיבות כפי שהוכחו מצביעות על תיאור עובדתי קונקרטי וממוקד, להבדיל מהבעת דעה כללית או ביטוי הנזרק לחלל האוויר בלהט הוויכוח הפוליטי, לגביו ניתן להניח כי האדם הסביר איננו נוטה לייחס לו משקל של ממש. נוכח זאת, מדובר בפרסום המהווה לשון הרע נגד התובע.

הגנות:

20. כעת אפנה לבחינת השאלה, האם עומדת לנתבעים הגנה כלשהי מבין ההגנות הקבועות בחוק לשון הרע.

21. הנתבעים טוענים בסיכומיהם להתקיימות מספר הגנות: הגנת אמת דיברתי לפי סעיף 14 לחוק; והגנות תום הלב לפי סעיפים 15(2) ו- 15(4) לחוק. אבחן להלן את התקיימותן בנסיבות המקרה דנן.

הגנת אמת דיברתי – סעיף 14 לחוק:

22. אדון תחילה בהגנת אמת דיברתי לפי סעיף 14 לחוק. הגנה זו כוללת שני יסודות, הראשון הוא האמת העובדתית בפרסום המהווה לשון הרע, והשני נוגע למידת העניין הציבורי שבאותו פרסום. רכיב העניין הציבורי הוא מצטבר לרכיב האמת שבפרסום, דהינו, פרסום לשון הרע שהוא דבר שקר איננו מוגן במסגרת ההגנה האמורה, ואין נפקא מינא אם יש בו עניין לציבור.

23. השאלה בה יש לדון תחילה, היא האם הוכח שהתובע אמר כי הוא יתמוך במועמד לראשות העירייה שישלם לו עבור חוב המשכנתא על דירתו. בעניין זה יש בפני שתי גרסאות מנוגדות; גרסת סופה ויעקב, אשר טוענים כי התובע אמר להם את הדברים במהלך ביקור בביתם, וגרסת התובע אשר מכחיש זאת מכל וכל. נטל ההוכחה של טענת ההגנה, מוטל על כתפי הנתבעים. על יסוד הראיות שהובאו בפני, אינני סבורה כי הנתבעים עמדו בנטל זה באופן שיש בו כדי להטות את מאזן ההסתברויות לקבלת גרסתם.

24. ראשית, מתמלול ההקלטה של השיחות בין התובע לבין יעקב, שהתנהלו זמן קצר לאחר האירוע, ושבמהלכן ניסה התובע לברר באמצעות יעקב (אשר לא היה נוכח באירוע המדובר) את שאירע, עולה, כי התובע ציין באזני יעקב את מה שנמסר לו כי נאמר על-ידי סופה לגביו, תוך ציון מפורש של הטענה שהועלתה ביחס לדרישתו כביכול לתשלום עבור המשכנתא תמורת תמיכתו במועמד. בשתי השיחות, לרבות השיחה השניה שנערכה לאחר שיעקב – לפי דבריו – שוחח עם סופה בנושא על מנת לברר העניין, לא מציין יעקב, ולו ברמז, כי התובע אמר דברים מעין אלה באוזניו ובאזני אשתו. הדעת נותנת, כי לו אכן אמר התובע את הדברים לסופה ויעקב, היה יעקב מציין זאת בשיחתו עם התובע; למצער כך הדבר ביחס לשיחה השניה שהתקיימה בין השניים, לאחר שכבר היה ידוע ליעקב ולסופה על טרוניתו של התובע, כך שהדברים לא היו בגדר הפתעה ליעקב. התגובה הטבעית והמתבקשת לטרוניותיו של התובע באשר לדברים שנאמרו לגביו, הינה, כי הדברים הם אמת, דהינו, כי התובע אמר אותם לבן שיחו. לא כך הגיב יעקב, ולו ברמז, והדבר מחליש את מהימנות הגרסה דהיום לפיה אמר התובע את הדברים באזני בני הזוג.

25. שנית, יש קושי ליישב את הגרסה של סופה ויעקב בעדותם, באשר לדברים ששמעו מהתובע ואופן תגובתם לדברים, עם ההתרחשות שאירעה לאחר מכן. לעניין זה העידה סופה, כי "בזמן אמת" לא ייחסה לדברים ששמעה מפי התובע חשיבות יתרה, וכלשונה: "הוא לא הציע שוחד. לא חשבתי שהדברים מצדיקים התייחסות", עמ' 42, ש' 15). מנגד, עולה מתצהיר העדות הראשית, כי כאשר שמעה במעמד השיחה באירוע נשוא התביעה, כי ארקדי מכנה את התובע בן אדם עם עקרונות, היתה תגובתה דרמטית יותר, ולפי האמור בתצהיר: "אני נבהלתי מדברי מר אטקין וסיפרתי לו על השיחה הנ"ל עם התובע" (סעיף 6 לתצהיר, ההדגש הוספה). הפער בין תגובתה של סופה לדברים שנאמרו לה על-ידי התובע לפי טענתה, לבין תגובתה למשמע התייחסותו של ארקדי לתובע, נותר ללא הסבר של ממש ואופן תיאור הדברים ביחס לשני הקצוות האמורים, איננו משכנע.

26. שלישית, טענת אנטולי כי התובע אמר לו בעבר כי תנועתו תתמוך במועמד שיציע לה הכי הרבה כסף, לא הוכחה. העד מרט, שהוא מכר הן של התובע והן של אנטולי, והעיד כי היה נוכח במפגשים בהם השתתפו השניים (בעת שעוד היו ידידים וחלקו בית פוליטי משותף) ואשר תוארו על-ידי אנטולי בעדותו, סתר את טענתו של אנטולי, והעיד כי לא שמע באותם מפגשים על דרישות כספיות (עמ' 17, ש' 16). בנסיבות אלה, אין בסיס להעדיף בנקודה זו את עדותו של אנטולי, שהיא עדות יחידה של בעל דין.

27. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי התובע הודה בעדותו כי באותה עת הייתה לו משכנתא בסך 60,000 דולר ויש בכך כדי לחזק את גרסתם בדבר הדברים שאמר להם בקשר לסכום כאמור. אינני רואה לקבל את הטענה. בחקירה הכחיש התובע כי הוא אמר לנתבעת ובעלה כי יש לו משכנתא בסך 60,000 ₪ או דולר (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 15). בחקירתו החוזרת ציין התובע כי היתה לו משכנתא בסך 250,000 ₪ (עמ' 16, ש' 6-7), ולטענת הנתבעים מדובר ב- 60,000 דולר בקירוב. אף אם כך הדבר, אינני סבורה כי יש בעדות התובע בעניין זה כדי לתמוך במידה משכנעת דיה בטענתם של הנתבעת ויעקב לכך שהדברים המיוחסים לתובע אכן נאמרו על-ידו, וזאת על רקע הנסיבות ומכלול הראיות שפורטו לעיל.

הגנת תום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק:

28. הנתבעים טוענים להתקיימות ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, בדבר פרסום בתום-לב בנסיבות בהן "היחסים בינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

29. אינני סבורה כי יסודות ההגנה מתקיימים במקרה דנן. בהתאם להגנה האמורה, קיומה של "חובה לפרסם" עשויה לשלול סעד מאדם שנפגע מפרסום דיבה כוזב, וזאת בכפוף לתום-לב בפרסום. הפסיקה קבעה, כי יש להקפיד כי הכרה בקיום הגנה זו תעשה רק בנסיבות המצדיקות פגיעה מעין זו. מדובר בנסיבות בהן האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל כך, עד שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם מתברר שהתוכן אינו אמת. הבחינה מתמקדת בקיומו של אינטרס חברתי בעל עוצמה מספקת במידה המחייבת פרסום כאמור (ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), עמ' 283; לאמות המידה לבחינת קיומה של חובה בהקשר זה, אמפירית ונורמטיבית, ראו: ע"א (ת"א) 3721/04 כהן נ' וילצ'יק, פורסם במאגרים).

30. בענייננו, מדובר בפרסום במהלך מסע בחירות ביחס לדמות פעילה במישור הפוליטי. פרסום מעין זה עשוי ככלל להצדיק גישה גמישה ביישום דיני איסור לשון הרע, לרבות ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, נוכח האינטרס הציבורי בהעברה חופשית של מידע ביחס למועמדים בבחירות. עם זאת, אין בכך כדי להכשיר כל ביטוי פוגעני, ויש לבחון הדברים על רקע הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה. בנסיבות המקרה דנן, אינני סבורה כי התקיימו יסודות ההגנה.

ראשית, משלא קיבלתי את טענתם העובדתית הבסיסית של הנתבעים כי התובע אמר להם את מה שייחסו לו, אינני סבורה כי ניתן לקבוע בנסיבות המקרה דנן כי הדברים שנאמרו על-ידי הנתבעים נאמרו בתום-לב. שנית, אין מדובר בענייננו בסיטואציה של פרסום מידע לציבור בנוגע להתנהלות מתמודד בבחירות. הדברים שנאמרו על-ידי הנתבעים כוונו לחבר אחר בתנועתו של התובע (ארקדי), והם נאמרו בהקשר של מעמדו של התובע בתוך תנועתו, והשפעתו על החלטות חבריה. הזיקה של המידע למערכת הבחירות ולאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע לגבי מועמדים, הינה בנסיבות אלה מוגבלת ועקיפה. שלישית, הדברים הושמעו כאמור במסגרת דין ודברים בין חברים ברשימות יריבות המתמודדות בבחירות. במערכת היחסים בין הנתבעים לארקדי (כלפיו הופנו ישירות הדברים), שכל אחד מהם השתייך לתנועה נפרדת ומתחרה, אינני סבורה כי ניתן לומר שהמידע נמסר מתוך "חובה מוסרית או חברתית" של הנתבעים כלפי ארקדי.

הגנת תום הלב לפי סעיף 15(4) לחוק:

31. הנתבעים טוענים בנוסף להתקיימות ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, לעניין פרסום בתום לב של הבעת דעה על התנהגות הנפגע בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי.

32. אין לקבל טענה זו. ההגנה בסעיף 15(4) נפרשת על פרסומים שיש בהם משום הבעת דעה של המפרסם, להבדיל מפרסום של עובדות; "ההגנה ניתנת לדעה ולא לעובדה" (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח', פורסם במאגרים, פסקה 34 לפסה"ד). לעיתים יש קושי להבחין בין מרכיב "הדעה" והמרכיב העובדתי בפרסום, ברם בענייננו לא כך הדבר. הפרסום במקרה דנן הוא פרסום המדווח על עובדות – אמירה שאמר התובע, פרסום שלא הוכח כי הוא אמת, ואשר איננו חוסה תחת הגנת הבעת הדעה שבסעיף 15(4) לחוק.

33. סיכומם של דברים עד כה; משהוכח פרסום דבר לשון הרע על-ידי הנתבעים, ומשלא הוכחה הגנה כלשהי העומדת להם, דין התביעה להתקבל במישור החבות.

הסעד:

34. כאמור לעיל, התובע מבקש כי ייפסקו לו פיצויים בסך 100,000 ₪, ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 7א לחוק.

35. במסגרת קביעת הפיצוי הראוי בגין פרסום לשון הרע, יש לשקול את מכלול הנסיבות של העניין, ובכלל זה נסיבות הפרסום, הקיפו, עוצמתו, מעמדו של התובע בקהילה וההשפעה של הפרסום עליו, מידת עוגמת הנפש שנגרמה לו, התנהגות הצדדים וכיוצ"ב.

36. בענייננו, סבורני כי במכלול הנסיבות, יש מקום לפסיקת פיצוי כספי על הצד המתון.

כפי שצויין, האמירה מייחסת לתובע התנהלות לקוייה ואף מושחתת, תוך כריכת עמדות במישור הפוליטי והציבורי בקבלת טובות הנאה אישיות, ופרסום מעין זה כרוך בפגיעה בשמו הטוב של התובע, פגיעה שיש לפצות בגינה.

מאידך, הפרסום לא היה בכתובים ולא בכלי תקשורת בעל תפוצה רחבה, ואף לא כחלק מנאום בחירות מול קהל רב, אלא מדובר באמירה בעל-פה בפני קבוצה קטנה של אנשים, בשולי אסיפת בחירות. אף שאין להוציא מכלל אפשרות שהיה לדברים הד מסוים, כפי שטען התובע, וזאת משמדובר במי שמשתייכים כולם לקהילה מוגדרת והפרסום הוא ביחס לאדם המוכר בה כפעיל פוליטי, עדיין מדובר בפרסום בהיקף מצומצם, נקודתי וחד-פעמי. עוד יש להביא בחשבון, כי לתובע, כמי שפעיל בזירה הציבורית ואף משמש לדבריו כפובליציסט פעיל בעיתון רוסי מקומי (כהגדרתו בסיכומיו), יש נגישות יתרה לכלי התקשרות והוא יכול היה לפעול לפרסום גרסתו ברבים. יצויין כי התובע אכן פרסם מאמר לאחר האירוע, אשר התייחס באופן שלילי לסופה ויעקב, אך לא כלל תגובה ישירה לדברים שהושמעו נגדו (צורף לתצהיר סופה). עוד יש להוסיף, כי התובע לא הציג ראיות ממשיות כלשהן על הפגיעה שגרר הפרסום, מבחינת ההשלכות שהיו לכך על חייו; הטענות להידרדרות במצבו הבריאות לא גובו בראיות מתאימות ולא הוכחו, וכך גם הטענה שהאירוע גרם לפרישתו מהתנועה ומהזירה הפוליטית המקומית.

37. נוכח כל השיקולים שלעיל, אני מעמידה את הפיצוי בגין הפגיעה בתובע על סך 8,000 ₪

38. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 8,000 ₪. כן יישאו הנתבעים בהוצאות ושכ"ט עו"ד התובע בסכום כולל של 2,500 ₪.

39. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ג, 24 יולי 2013, בהעדר הצדדים.