החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירות נשוא כתב האישום.

רקע ותמצית הדברים

1. כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם, מייחס לו עבירות של התפרצות לבית מגורים, לפי סעיף 406 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") וגניבה, לפי סעיף 384 לחוק.

2. מעובדות כתב האישום, עולה כי ביום 04.02.08, בשעה שאינה ידועה במדויק למאשימה, ברחוב רוטשילד 52 בעיר בת-ים, התפרץ הנאשם לדירת גב' דריה קרבצ'ינקו (להלן: "המתלוננת" ו-"הדירה"-בהתאמה), בכך שבאמצעות מפתח פתח את דלת הדירה, נכנס אליה וגנב מהמקום סכום של 1,000 דולר, שרשרת מזהב הנושאת תליון משובץ ושתי טבעות מזהב.

3. הנאשם כופר במיוחס לו וטען כי לא נכח בזמן ובמקום המפורטים בכתב האישום. עוד הוסיף כי מאחר ונחקר כחצי שנה לאחר ביצוע העבירות, אין באפשרותו לזכור היכן היה בזמן אמת.

4. בעתירתה להרשיע את הנאשם בעבירות נשוא כתב האישום, ביקשה המאשימה להסתמך על גרסת המתלוננת, הודעת הנאשם ומעתק כף ידו שנמצא על קופסת נעליים בדירה (להלן: " הקופסה").

5. במבוקשו לעורר את הספק הסביר במיוחס לו, הסתמך הנאשם על עדותו שלו וזו של אמו- הגב' סימה חדד.

6. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, אותות האמת שנגלו בנהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין – שוכנעתי כי המאשימה עמדה בנטל החל עליה והוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם הוא זה שביצע את העבירות המיוחסות לו.

לא נתתי אמון בגרסת הנאשם, שלא השתלבה עם ראיות אחרות וראיה אובייקטיבית של מכלול נסיבות ההתרחשות. שוכנעתי כי ניתן לשלול את הסברו המאוחר המתיישב, לדידו, עם חפותו. גרסתו לעניין טביעת כף ידו כפי שנמצאה על הקופסה התפתחה על פני ציר הזמן החל מראשית הודיה בהודעתו, המשך בכפירה, עבור בהעלאת גרסה כבושה לעניין עבודתו בתחום מכירת הנעליים וכלה בניסיונו, להרחיב תחום עבודתו אלי העיר תל-אביב, מקור הקופסה, שלא נתמך בראיות אחרות ונסתר על ידי אמו.

פרשת התביעה

7. הגרסה המפלילה את הנאשם, הנלמדת מראיות התביעה, מהימנה בעיניי ומאפשרת קביעת ממצאים לחובתו במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.

8. הוצגו המוצגים הרלוונטיים לחזית המריבה, כדלקמן –

ת/1 - הינו הודעת הנאשם מיום 05/08/08, ממנה עולה, למצער, ראשית הודיה בעבירות המיוחסות לו. הנאשם הכחיש כי פרץ לדירת המתלוננת אך מסתבר כי הוא מתגורר בסמוך לדירתה, ובעברו צריכת סמים מסוכנים. כשנשאל האם ייתכן כי פרץ לדירה בהיותו נתון להשפעת סמים מסוכנים, השיב : "אין לי תשובה". כשהוצג בפניו טופס הקשור במעתקי ט"א שלו השיב: "אני לא יודע להגיד לך במדויק אני הייתי בתקופה תחת השפעת סמים וכדורים וואליומים ויכול להיות שפרצתי, אני לא יודע... לא יודע יכול להיות" (שם שו' 44-50).

ת/2 – הינו טופס לוואי לחוות דעת מומחה, המאשרת כי טביעת המעתק המסומן מ.ט.א: 1-00323/08, זהה לחלק מטביעת כף יד שמאל המופיעה בטופס המוזכר בסעיף 1 שהינה של הנאשם.

ת/3 – הינו דו"ח העתקת טביעות אצבע המתייחסים לזירת העבירה.

ת/4 - הינו דו"ח פעולה מטעם רס"ר פרץ ראובן, המשתלב עם גרסת המתלוננת.

9. המתלוננת העידה בחקירה ראשית כי בעת הרלוונטית, חזרה לדירה בה היא מתגוררת עם הוריה וסבתה והבחינה באי סדר. סבתה ישנה בעת שנפרצה הדירה באמצעות מפתח שהושאר תדיר בארון החשמל ובהמשך, גילתה כי נגנבו הפריטים המבוארים בכתב האישום (ר' פרו' עמ' 7 שו' 22-24).

המתלוננת ראתה חשוד במעשה מחוץ לדירה, שעזב את המקום במהירות והיא אינה יכולה לזהותו מחמת חלוף הזמן וקשיי זיכרון (ר' פרו' עמ' 7 שו' 12-30; עמ' 8 שו' 2-15).

10. בחקירתה הנגדית של המתלוננת, היא שללה התכנות כי אנשי שירות שונים שנקשרו בדירה הם אלו שגנבו את פרטי הרכוש מהדירה.

בעניין הקופסה, הפנתה העדה לאפשרות היחידה למעשה למקום רכישת נעליה שנארזו בקופסה - כעיר תל-אביב, היא אינה מכירה את הנאשם ואחר, לבד מאמה, לא עזר לה בעת שערכה קניות (ר' פרו' עמ' 10 שו' 9-16; עמ' 11 שו' 28-29; עמ' 12 שו' 1-2, שו' 1-7).

11. רס"מ מוטי חרוץ גבה את הודעת הנאשם - ת/1 והעיד בחקירה ראשית כי בהסתמך על הכתוב, לא עימת את הנאשם עם ממצא ט"א גם משום שלא הייתה חוות דעת סופית בנמצא בעת חקירתו וכן הפנה למברק בהקשר זה (ר' פרו' עמ' 19 שו' 19-20).

פרשת ההגנה

12. כנגד משקל הראיות המפלילות כפי שהעלתה התביעה בפרשיתה, לא עלה בידי הנאשם לעורר ספק סביר במיוחס לו. ממצאי מעתקי ט"א לחובתו אינם עומדים לבדם והם נתמכו בראשית הודייתו ובסתירות שנגלו בגרסתו המאוחרת, כשביקש לחזור בו מאישורו שיכול וביצע את מעשי העבירות המיוחסים לו.

13. על אף גרסתו של גובה הודעתו שלא נסתרה, הנאשם טען אשר לגבייתה, כך: "בחקירה אני נלחצתי, הטיחו בי, כן, נתפסה טביעת אצבע, עוד שניה הרימו ידיים, התחלתי להתבלבל, להגיד לא יודע" (ר' פרו' עמ' 24 שו' 31-32). בנוסף, הפנה כי לא מסרו לו שטביעת כף היד שנמצאה בדירה, הייתה על קופסת נעליים שהרי לדבריו: "...מיד הייתי מקשר את זה לעבודה שלי, עבדתי בנעליים כמה שנים... בעשרות אלפי קופסאות יש את הטביעות שלי" (ר' פרו' עמ' 25 שו' 3-5).

14. חקירתו הנגדית של הנאשם העלתה כי הוא מתגורר ברחוב רוטשילד 58, בסמוך לדירת המתלוננת. הנאשם אישר צריכת סמים מסוכנים בעברו. כשהוטחו בו אמירותיו בהודעתו, השיב: "הם הטיחו בי ואמרו לי שאם תודה, נשחרר אותך ואם לא נעצור אותך, לא ידעתי מה להגיד, פחדתי להיעצר, אז אני לא יודע מה להגיד" (ר' פרו' עמ' 25 שו' 19-20).

כשנשאל לעניין השווקים בהם עבד בתחום מכירת הנעליים, השיב: ".....בתחנה המרכזית בתל-אביב, בכל הארץ..." (ר' פרו' עמ' 25 שו' 29-30). תשובה זו סותרת מסמך נחזה, שלא הוצג, מאת מעסיקו של הנאשם - מר עזריה, שציין כי הנאשם עבד כמוכר נעליים בשווקי הערים נתניה וראשל"צ.

בחקירתו החוזרת, נשאל הנאשם אם עבד רק אצל מעסיקו מר עזריה והשיב: "לא, הייתי עצמאי" (ר' פרו' עמ' 26 שו' 27).

15. מעדותה של הגב' חדד סימה - אמו של הנאשם, עולה אישורה כי בשנת 2008, אכן, הועסק הנאשם אצל מר עזריה, כשנה, במכירת נעליים בשווקים ולאחר מכן עבד כעצמאי בתחום זה. לשאלת בית-משפט, השיבה העדה כי בזמן שעבד הנאשם אצל מר עזריה, הוא עבד רק אצלו (ר' פרו עמ' 27 שו' 5-11). ודוק- התייחסותו הנעלמת של מר עזריה אינה כוללת עבודת הנאשם בעיר תל-אביב.

16. בחקירתה הנגדית, אישרה העדה כי הנאשם מעד וצרך סמים מסוכנים בעת הרלוונטית (ר' פרו' עמ' 27 שו' 17).

17. אכן, כהפניית ב"כ הנאשם, על מנת לבסס הרשעה על בסיס ראייה יחידה של טביעת אצבע שנמצאה על חפץ נייד, כקופסה, על המאשימה לשכנע את בית המשפט מעל לכל ספק סביר כי הטביעה הוטבעה על החפץ במקום ובזמן התרחשות העבירה.

על אף שאין עסקינן בראייה יחידה שכזו, אין לגרוע כדי כך ממשקלה כמבוקשה של ההגנה.

כבר נקבע כי:

"...אין ללמוד כי טביעת אצבע על חפץ נייד – אפילו מדובר בחפץ המצוי בשימוש יומיומי, שידיים רבות בוחשות בו...לעולם לא תוכל לשמש כראיה מספיקה להרשעה. גם אז עומד לטביעת האצבע כוחה הראייתי המפליל כראייה נסיבתית, העשויה לבדה או ביחד עם ראיות נסיבתיות נוספות, להצביע על אשמת הנאשם. או אז, נדרש הנאשם לספק לראיות נסיבתיות אלו הסבר חלופי, המתיישב עם חפותו. אמת, כאשר טביעת האצבע מצויה על חפץ נייד, בייחוד כזה המצוי בשימוש יומי והעובר מטיבו ממקום למקום, קל יותר לספק הסבר כזה. יחד עם זאת, כאשר בית המשפט מוצא שהסברו של הנאשם אינו סביר, וכי מעורבותו בביצוע העבירה היא האפשרות ההגיונית היחידה להימצאותה של טביעת האצבע- נסללת הדרך להרשעה" (ר' ע"פ 4510/07 - סראבוניאן נ' מ"י (17/01/08)).

כך גם בענייננו. התרשמתי מרכיבים נוספים המסייעים בסלילת הדרך להרשעת הנאשם, בדמות הסברו הבלתי סביר לעניין המצא מעתקיו על הקופסה בדירה, קרבתו לדירה, ראשית הודייתו והעדר יכולתו, גם בזמן אמת וגם כיום, לזכור לבטח מה היו מעשיו בעת אירועי כתב האישום.

עוד אפנה בהקשר זה לקביעות שבע"פ 517/86- בן דויד ברוקס נ' מ"י (09/08/89), לאמור:

"ככלל, משקלה הראייתי של טביעת אצבע נעוץ בשניים: ראשית-במיקומה המסבך בזירת העבירה; ושנית – בהעדר הסבר שבכוחו להקים ספק לפחות, שמא הוטבעה הטביעה בנסיבות שאינן מסבכות את בעליה באחריות לביצועה של עבירה. היה המיקום מסבך ולא ניתן הסבר כאמור – רשאי בית המשפט לבסס הרשעה על פי טביעת אצבע מפלילה כראיה אחת".

וכן:

"...הלכה היא, כי משקלן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות, ובלבד שיהיה ניתן להסיק מהן לפי מבחני ההיגיון והשכל הישר, מסקנה הגיונית אחת ויחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם" (ר' 11541/05 - פלוני נ' מ"י (21/8/06)).

התרשמתי כי הוכחו נסיבות בהן הוטבעה הטביעה, שמסבכות את בעליה הנאשם באחריות לביצוע עבירות כלפי רכושה של המתלוננת. דחיתי את טענת ההגנה, משמע ניתן לגזור מעדות הנאשם לעניין עבודתו בתחום עסקי הנעליים, הסבר סביר והגיוני המעלה ספקות אשר להרשעתו.

לא מצאתי ממש בניסיון ההגנה לשרטט מסלול דמיוני של הגעת קופסת נעליים מהעיר תל-אביב לעיר נתניה או לכל מקום אחר. סברת ההגנה כי לא ניתן להתחקות אחר המקום והמועד שבו הוטבע אותו חלק מטביעת כף ידו של הנאשם על הקופסה - אינה מתמודדת עם אירוע כתב האישום, המלמד מקום ומועד ברורים בהם הטביע הנאשם חותמו על הקופסה וכך גם קרבתו לדירה וכהות חושיו באותה עת.

התרשמתי כי גרסת הנאשם כשלה מלספק הסבר סביר לעניין עיסוקו כעצמאי ועבודתו בעיר תל-אביב ועדות אמו מהווה תנאי מסייע להתרשמותי זו. ההסבר שסיפק הנאשם להימצאות מעתקי ט"א שלו על גבי הקופסה בדירת המתלוננת, נמסר בשלב מאוחר לאחר שמיעת עדותה ולא נתמך בבחינה צולבת של הראיות.

לא נעלמה מעיני טענת הנאשם כי ככל שהיה מודע במהלך חקירתו שמעתקי הט"א עמם עומת נלקחו מקופסת נעליים, הוא היה מציין מיד את עובדת עיסוקו בתחום זה. ההגנה הרחיבה, בתימוכין באסמכתאות, כי עסקינן בתחבולה, הצגת ראיה כוזבת וגורם משמעותי להודיית שווא.

דחיתי גם טענה זו. חקירת הנאשם נשוא ת/1 וחקירת מר חרוץ, גובה הודעתו - אינן מלמדות על נקיטת תחבולה או הצגת ראייה כוזבת המגבשת ולו תחילתו של חשש למסירת הודיית שווא. הנאשם נחקר בחלוף הזמן, מידת צלילות חושיו בעת חקירתו כלל לא עמדה לדיון והמלל המפורש בו בחר, מלמד קשר הדוק בינו לבין אירוע כתב האישום.

גם שמסר הנאשם פרטים אודות עיסוקו, תוך הפנייה למעסיקו מר עזריה, הם לא עלו בקנה אחד עם מנהגי הקנייה של המתלוננת. ניסיונו הנוסף להרחיב את אזור עיסוקו למקור הקופסה – לא נתמך בראיותיו שלו.

לא נמצא ממש בטענת ההגנה כי חלוף הזמן עד חקירת הנאשם מנע ממנו האפשרות להציג טענת "במקום אחר הייתי". הוצג לנאשם אירוע ספציפי, במועד ספציפי. הנאשם בגיל אחריות פלילית, כשיר למעשיו, הכחיש בתחילת הודעתו קשר לאירוע כתב האישום וראוי לייחס משקל ממשי להתפתחות גרסתו בהמשך הודעתו, עד לראשית הודייתו. אזכיר כי גם טרם שנאמר לנאשם שנמצאו מעתקי ט"א שלו בדירה, הוא נשאל, פעמיים, אם יכול שפרץ לדירה בזמן שהיה תחת השפעת סמים והשיב, פעמיים: "אין לי תשובה" (ר' ת/1 שו' 30-35).

ב"כ הנאשם הוסיפה והעלתה חשש לקיפוח הגנת הנאשם, שהתקשה להתמודד עם חומר הראיות ולהוכיח את גרסתו. מכלול הנסיבות מעלה כי אין במחדלים נטענים אלו ואחרים כדי להוות רכיב נוסף או בלעדי לעניין גיבוש הספק הסביר בעניינו של הנאשם (ר' ע"פ 10357/06 - אבו דיב נ' מ"י (6.8.2007)).

סוף דבר

18. הרשעת הנאשם נסמכת על מעתקי כף ידו כפי שנמצאו על הקופסה בדירת המתלוננת. לא הוכחה אפשרות סבירה אחרת להקשרו לקופסה ולפיכך לדירה, לבד מזו המפלילה. על כך הוסף ראשית הודייתו בחקירתו במשטרה, כבישת גרסתו לעניין תעסוקתו בתחום הנעליים, הרחבת תחום עיסוקו לעיר תל-אביב לאחר שמיעת גרסת המתלוננת והשוואת גרסת אמו לאותו מכתב עלום של מעסיקו, המנתקת בין תעסוקת הנאשם לבין העיר תל–אביב בעת שקדמה לפריצת הדירה.

סברתי כי המכלול מלמד מסקנה אחת ומרשיעה, לפיה התפרץ הנאשם לדירה וגנב את הרכוש המפורט בכתב האישום.

19. מכל המקובץ, הרשעתי את הנאשם בעבירות נשוא כתב האישום.

ניתנה היום, י"ג ניסן תשע"ג , 24 מרץ 2013, במעמד הצדדים.