לפניי בקשה להארכת מועד ביצועו של צו הפסקת שיפוטי וצו הפסקת שימוש, לתקופה של 24 חודשים.

פתח דבר

1. ביום 22.02.2011 הורשע המבקש/הנאשם (להלן: "המבקש"), עפ"י הודאתו, בעבירה של בניית תוספת בשתי קומות, המהווים מרפסת מקורה בבטון בשטח של כ-35 מ"ר בכל קומה, במקום חניון ומרפסת מפולשת (להלן: "התוספת"), וזאת במקרקעין הידועים כגוש 16962 חלקה 11 בכפר דבוריה, (להלן: "המקרקעין"), וכן שימוש חורג במקרקעין הנ"ל. באותה החלטה ציווה עליו בית המשפט, בין היתר, הריסת התוספת הנ"ל, והפסקת השימוש החורג שנעשה בה, לא יאוחר מיום 22.02.2012, אלא אם יהיה לו היתר כדין (להלן: "הצו").
2. ביום 30.01.2012 הגיש המבקש בקשה ראשונה להארכת מועד לביצוע צו ההריסה (להלן: "הבקשה הראשונה"), וביום 05.03.12, הוארך המועד לביצוע הצו, לתקופה של 8 חודשים, דהיינו עד ליום 05.11.12. (להלן: "ההחלטה הראשונה").
3. בטרם פג תוקפה של ההחלטה הראשונה, הגיש המבקש ביום 17.10.12 בקשה שניה להארכת מועד לביצוע צו ההריסה, היא הבקשה המונחת בפניי.
4. בבקשה זו תיאר המבקש את ההליכים בהם נקט לצורך הכשרת התוספת, לרבות פניותיו למשיבה, למועצה המקומית, ולוועדה המחוזית.
5. טענות המבקש, בקליפת אגוז הינן כי, פעל בהתאם להחלטת הוועדה המחוזית מיום 10.01.12, שאשררה החלטת הוועדה המקומית, ליצירת דרך וסלילתה ע"י המועצה המקומית, והוסיפה תנאי נוסף של אטימת חזית המרפסת לכיוון השביל.
6. הסיף המבקש וטען כי, ביצע את אטימת המרפסת הנ"ל, בעוד פניותיו למועצה לצורך הפקעת הדרך הסמוכה לביתו לשם סלילתה לא צלחו, בטענה כי אין בדרך המבוקשת סלילתה תועלת לציבור, ועל כן אין צורך בסלילתה.
7. עוד טען המבקש כי פנה לוועדה המקומית בבקשה להחלפת התנאי של הפקעת הכביש, ככל ותנאי זה אינו תלוי בו, כאשר בסופו של יום, ולאחר דיונים הן במועצה והן בוועדה המקומית, לצורך הכשרת התוספת והוצאת היתר לחריגה נשוא כתב האישום, הוחלט כי
   יש צורך בביצוע תכנית חלוקה חדשה (להלן: "תכנית החלוקה"), בה תהיה דרך סטטוטורית למבקש, הדרך אצל השכן תבוטל, יוחזר הגבול לגבול המקורי, והכל בתיאום עם מהנדסת המשיבה.
8. לטענת המבקש, הוא החל בביצוע הליכים לשם ביצוע תכנית החלוקה, כך שהתוכנית אמורה לעבור את אישור המועצה בזמן הקרוב, שלאחריה ניתן יהיה להפקידה אצל המשיבה, כאשר העיכוב במתן ההיתר לא נבע מהתנהגותו, שעשה כל שהוטל עליו לצורך הוצאת היתר הבניה.
9. המשיבה/המאשימה מתנגדת לבקשה. לטענתה, כבר בהחלטתה מיום 28.03.11, תנאי למתן תוקף לתוכנית שהגיש המבקש, הינו הריסת קיר וביצוע הפקעה, עליה חזרה המשיבה בהחלטתה מיום 31.07.11, ואושרה בהחלטת ועדת הערר מיום 10.01.12, כאשר מנגד, אין בכוונת המועצה להפקיע ולפרוץ דרך, דבר שפוגע בהצדקה התכנונית להגשת התוכנית.
10. הוסיפה המשיבה וטענה כי, על אף שהחלטת וועדת הערר בעניינו של המבקש ניתנה עוד ביום 10.01.12, ולמרות שעמדת המועצה בעניין ההפקעה ופריצת הדרך הייתה ידועה למבקש עוד בחודש 09/2011, טרם הוגשה כל תכנית שיש בה כדי להביא, אם בכלל, להכשרת הבניה.
11. עוד טענה המשיבה כי נכון להיום, אין אפיק תכנוני העומד על הפרק, כאשר מתצהירו של האדריכל אחמד זועבי (להלן: "האדריכל"), לומדים כי יש צורך בהכנת תכנית חלוקה מפורטת, בה תוצע דרך סטטוטורית חלופית, הליך שאת סיכוייו לא ניתן להעריך, ואשר צפוי לארוך זמן רב.
12. לטענת המשיבה, בהעדר אופק תכנוני, כאשר לא מדובר במצב בו ההיתר בהישג יד, גובר האינטרס הציבורי המחייב אכיפת צווים שניתנו על ידי ביהמ"ש, של אינטרס הפרט, כאשר למבקש ניתנה בעבר אורכה של למעלה מ 20 חודשים לביצוע הצווים.

המסגרת הנורמטיבית

1. הבסיס המשפטי להגשת בקשה להארכת מועד לביצוע צו הפסקת שימוש (הניתן מוכח סעיף 205 לחוק ), הינו סעיף 207 לחוק הקובע כי:

"בית המשפט רשאי, בזמן מתן צו לפי סעיפים 205 או 206 ובכל עת לאחר מכן, לקבוע את המועד לביצועו ורשאי הוא להאריך מועד שקבע אם ראה טעם לעשות כן".

1. צווי הריסה והתאמה, הניתנים בגזרי-דין מכוח סעיף 205 לחוק התכנון והבנייה, תכליתם הִנה תכנונית בעיקרה, ולא עונשית. הם נועדו להסיר את המפגע שהסבה הבנייה למרקם התכנוני, בין על-ידי הריסה ובין באמצעות התאמת הבנייה לתוכנית המתאר ולהיתר הבנייה, ושלא לאפשר לנאשם להשתמש בפרי עוונו וליהנות ממנו (ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 445, 446). צווים אלו נועדו להגשים את מטרותיהם ויעדיהם של דיני התכנון והבנייה, והם מהווים אמצעי בעל חשיבות מכרעת באכיפת החוק (בג"ץ 28/50 מינצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ותכנון עיר ת"א, פ"ד ד' 492, 495; ע"פ 365/67 מדינת ישראל נ' קוברסקי, פ"ד כא(2) 780; וע"פ 874/78 סוואעד נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 678).
2. הלכה היא כי, על מבקש הארכה להצביע על "טעם טוב" המצדיק מתן הארכה. טעם טוב כזה יכול להתקיים במקרה שבו קיים סיכוי כי המבנה יזכה בהכשר תוך זמן קצר, כאשר בבוא ביהמ"ש להפעיל את הסמכות בסעיף 207 לחוק, רשאי לעשות "איזון שעה" בין טובת הכלל והאינטרס הציבורי של שמירת החוק והקפדה על דיני התכנון והבניה, לבין טובת הפרט והאינטרס של המבקש והיחס בין הנזק שיגרם מהיענות לבקשת הארכת המועד, לעומת הנזק שייגרם כתוצאה מדחיתה של הבקשה (ראו ברע"פ 4357/01 סבן נ' הוועה המקומית לתכנון ובניה 'אונו' (פ"ד נו (3), 49) ורע"פ 5086/97 בן חור נ' עיריית תל- אביב יפו, פ"ד נא (4).
3. על רקע הלכות אלה נקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה (כב' השופט שפירא) בע"פ 2509/07 יעקובוביץ אלכסנדר נ' ועדה לתכנון ובניה שומרון (פורסם בנבו) :

"ההלכה בעניין זה היא כי במידה ורישיון הבנייה נמצא בהישג יד ממשי בית המשפט ישקול מתן הארכה לביצוע צו ההריסה, זאת כמובן באיזון האינטרסים הציבוריים המצויים בבקשה כגון חומרת העבירה ומאמצי הנאשם להכשיר את הפגם. אולם כאשר מדובר בתהליך נמשך ומתארך שסופו אינו נראה באופק יגבר משקלו של האינטרס הציבורי הכולל בראש ובראשונה את עקרון אכיפת החוק" (שם, עמ' 5 לפסה"ד).

דיון ומסקנות

1. במקרה שלפנינו מדובר בבנייה שהתגלתה לראשונה בחודש 10/2009. אין חולק כי מאז שהתגלתה העבירה של בניית התוספת, שבעקבותיה הוגש כתב האישום והורשע המבקש, אמנם פעל האחרון להכשרת התוספת שנבנתה ללא היתר, והשימוש החורג בה, וזאת באמצעות פניותיו לגורמים המעורבים, לרבות המשיבה, המועצה והוועדה המחוזית, ועל כן גם ניתנה לו בהחלטה הראשונה, ארכה בת שמונה חודשים להכשרת הבניה, ככל שהתרשמתי כי ישנה התקדמות בהליכים לצורך הכשרת התוספת.
2. יחד עם זאת, מעיון בבקשה השנייה המונחת בפניי, עולה כי עד להכשרת תוספת הבניה, יהיה עליו לבצע את תכנית החלוקה, הבאתה בפני המועצה לאישור, ורק לאחר מכן להפקידה בפני המשיבה, לצורך בחינתה.
3. המבקש לא הציג בפניי כל תכנית חלוקה אותה הוא מבקש להגיש למועצה ולרשויות התכנון, על מנת להכשיר כאמור את הבניה הנ"ל והשימוש החורג שעשה בה, ואף לא הצביע על ההליכים בהם הינו נוקט לצורך ביצוע התוכנית הנ"ל, ואף לא על השלבים בהם נמצאת תוכנית זו, ומה הצפי מסיומה, עד להגשת והפקדתה בפני המשיבה.
4. כל שטען המבקש בעניין זה, כי הוא פועל במרץ, להכנת תוכנית החלוקה, כאשר טענה זו נשארה טענה כללית ללא תימוכין. אך גם אם הוצגה היא בפניי, הרי ברור הוא כי עד לקיום דיון בה בוועדה ואישורה, ככל ולא יהיו תנאים נוספים שיש לקיים על פי בקשת הוועדה, יחלפו מספר רב של חודשים אם לא שנים, והמבקש עצמו מסביר כי הינו זקוק לעוד 24 חודשים לשם סיום תהליך זה.
5. זאת ועוד, גם מתצהירו של האדריכל, עולה כי הכשרת הבניה אינה נראית באופק, ככל ולא הצביע האחרון על השלבים בהם נמצאת תוכנית החלוקה, אלא הצהיר באופן כללי כי הוחל בהכנת התוכנית הנ"ל, שאף טרם הופקדה, לא רק אצל המשיבה, אלא גם טרם הופקדה במועצה המקומית.
6. למעלה מן הצורך אציין כי, האינטרס הציבורי מחייב כי צווים שניתנו על ידי בית המשפט יקויימו כלשונם. כאמור, הארכת מועד לפי סעיף 207 לחוק הינה חריג לכלל זה, מה שלא מתקיים במקרה דנן.

סוף דבר

1. כיוון שלא הוכח לי שהכשרת התוספת, צפויה בטווח הזמן הקרוב והנראה לעין, אין בידי להיעתר לבקשה, ואני דוחה אותה.

יחד עם זאת,4678ולאור הפעולות והמאמצים בהם נקט המבקש להכשרת התוספת, טרם דחתה המועצה את התנאי של הפקעת הדרך, אני מאפשרת למבקש תקופת התארגנות, ומאריכה את המועד לביצוע הצווים, ולשם כך בלבד, לתקופה של 3 חודשים מהיום, דהיינו עד ליום 20.02.2013.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ו' כסלו תשע"ג, 20 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.