<#2#>

1. זוהי תביעה כספית לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת. לטענת התובעת ביום 28.10.07 בשעות הבוקר היא המתינה להיכנס לסניף בנק לאומי בבית שמש. עימה המתינו מספר גדול של אנשים, ובעת שהסניף נפתח הם דחפו את התובעת. כתוצאה מכך התובעת נחבלה ונגרמו לה פגיעות שונות, שהחמורה שבהן היא שבר בשורש כף היד שהצריך ניתוח, חבישה בגבס וטיפולים שונים. לגבי האופן המדוייק שבו נחבלה התובעת קיימות מספר גירסאות, כפי שאפרט להלן. לטענת התובעת נגרמו לה נזקים לצמיתות אשר פוגעים ביכולת ההשתכרות שלה ובביצוע פעולות שגרתיות במשק הבית.

2. התביעה הוגשה נגד בנק לאומי (להלן: נתבע 1 או הבנק), אשר התאונה התרחשה בכניסה לסניף שלו. בנוסף נטען נגד נתבעת 2 כי היא מונתה על ידי נתבע 1 כאחראית ומפקחת על שמירת הסדר והביטחון בשטח סניף הבנק, הפרה חובה זו ולא פיקחה על העובד או השלוח שלה אשר היה אחראי מטעמה על שמירת הסדר הציבורי אצל הנתבעת 1.

3. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה ושני עדים שנכחו במקום האירוע. הנתבעים לא הביאו ראיות מטעמם.

האירוע נשוא התביעה

4. כאמור, התובעת טוענת כי נחבלה בעת שעמדה להיכנס לסניף הבנק בשעות הבוקר ביום 28.10.07. אולם השאלה כיצד בדיוק נגרמה החבלה אינה ברורה וקיימות לגביה מספר גירסאות שאינן מתיישבות זו עם זו.

5. בכתב התביעה נטען כי בעוד התובעת ממתינה לפתיחת דלת הבנק ולאחר פתיחתה, החלו דחיפות על ידי קהל שהמתין מחוץ לסניף. בשל הדחיפות וההמולה התובעת נדחפה התובעת לעבר הכניסה וכתוצאה מכך נפגעה מידית הדלת בכניסה ותיקה נקרע. התובעת נפלה על הרצפה, נפגעה קשה ובין היתר נגרמו לה שבר בשורש כף היד, כאבי ראש וצלקות ביד ימין. אציין כי בכתב התביעה מוגדרים שני חלקים שונים של האירוע כ"התאונה", ונראה כי גם עובדה זו מצביעה על קושי בהגדרת האירועים.

6. במכתב ההתראה ששלחו ב"כ התובעת לפני הגשת התביעה, מכתב מיום 21.11.07, נספח ח1 לתצהיר התובעת, נטען לגבי נסיבות התאונה כי בזמן האירוע עמדו בתור כ-200-300 איש, וכשדלתות הבנק נפתחו החלו דחיפות כשהתובעת עמדה בראש התור כצואר בקבוק. במכתב מתואר כי התובעת נדחפה ותיקה נקרע. התובעת חבולה ופצועה ניגשה לקבל טיפול רפואי והראתה למנהל הבנק את ידה הפצועה והחבולה, ואיש הביטחון עזר לה לקום ולהתאושש. אין במכתב זה כל איזכור של פגיעה מדלת או מידית הדלת.

במכתב נוסף מיום 6.7.08, נספח ח2 לתצהיר התובעת, תואר האירוע בסעיף 2 למכתב, כך שכשדלתות הבנק נפתחו החלו דחיפות כצואר בקבוק שנלחץ על התובעת שהיתה הראשונה בתור. במכתב מתואר כי ארבעה אנשים עמדו לפני התובעת וארבעה אנשים מאחוריה, התובעת נדחפה ונתקעה בדלתות הברזל שבכניסה. כתוצאה מכך נקרע תיקה של התובעת (הידיות נקרעו) והיא נחבלה בכתף וביד ימין. כשהיא חבולה ופצועה ניגשה התובעת לקבל טיפול רפואי וכן ניגשה אל מנהל הבנק והראתה לו את ידה החבולה. איש הביטחון עזר לה לקום ולהתאושש.

7. כאמור, במכתב הראשון אין כלל איזכור של דלת או ידית הדלת כגורם לפגיעה. במכתב השני נטען כי הנתבעת נתקעה בדלתות הברזל. אין התייחסות לידית הדלת. בשני המכתבים לא נטען שהתובעת נפלה, אם כי צויין שאישר הביטחון עזר לה לקום ולהתאושש. בנוגע למספר האנשים שעמדו בתור בסביבתה של התובעת והיו מעורבים באירוע ובדחיפות קיים שוני עצום, כאשר במכתב הראשון נטען שמדובר ב-200-300 איש ובמכתב השני נזכרים ארבעה אנשים מלפנים וארבעה מאחור, דהיינו שמונה אנשים מלבד התובעת.

8. בתצהיר העדות הראשית שהגישה התובעת תואר בסעיף 2.א כי התובעת המתינה בתור מחוץ לדלת הכניסה לבנק. בעודה עומדת וממתינה לפתיחת הדלת ובעת פתיחתה על ידי השומר החלו דחיפות על ידי קהל הממתין מחוץ לסניף "וכתוצאה מהדחיפות וההמולה נדחפתי לעבר דלת הכניסה וכתוצאה מכך נפגעתי מידית הדלת בכניסה ואף התיק שלי נקרע, נפלתי על הרצפה, עקב האירוע נפגעתי קשות ובין היתר נגרם לי שבר בשורש כף היד, כאבי ראש וצלקות ביד ימין".

9. בעדותה בבית המשפט תיארה התובעת את האירוע במילים: "אני באה בבנק... פתאום היה הרבה מאוד אנשים, אני נתקעתי בידית... מתי שאני רוצה להיכנס זה פתאום ואני לא יכולה. מישהו דוחף לי והכל ככה, אני נופלת.... (עמ' 9 שורות 25-29). "אחר כך אני קיבלתי שריטה ביד ויצא דם, היה קצת דם. אני החזקתי את היד בגלל שזה כאב לי והלכתי למנהל..." (עמ' 10 שורה 1). "ש. ממה נפגעה היד? ת. איך אני יודעת? אני קיבלתי מכה מאיזה ברזל וחלק מהעצם נשבר, נופלת לי" (עמ' 10 שורות 6, 7).

10. הנתבעות הגישו את מוצג נ/1, אבחון רפואי של המל"ל. המסמך חתום על ידי התובעת ובנוגע לתיאור העובדות נרשם מפיה: "ב-28.0.07 בדרך לבנק, נפלתי ושברתי את היד. כמו כן סובלת מ..עין אמורה לעבור ביד ניתוח ב-29.1.08". בחקירתה הנגדית אישרה התובעת את שנרשם מפיה במסמך זה (עמ' 13 שורות 24, 25). היא נשאלה על כך שנכתב במסמך שהתאונה קרתה בדרך לבנק ולא נזכרו הידית והדלת, והשיבה "בבנק בפנים" (שם, שורה 27). בהמשך טענה כי היא לא כתבה בעצמה את הדברים ויתכן שהובנה לא נכון. התובעת נשאלה גם לגבי מכתב באת כוחה, נספח ח1 לתצהירה, שבו תוארו דחיפות אך לא נזכרו דלת, ידית או ברזל. גם על כך השיבה שיתכן שלא הובנה נכון ושהתקשורת היתה באמצעות המזכירה במשרד שתרגמה לרוסית (עמ' 14 שורות 8-11).

11. מכל האמור עולה כי התובעת לא מסרה גירסה אחידה בנוגע לנסיבות התאונה. היא תלתה את הפגיעה שנגרמה לה בגורמים שונים: דחיפות בתור באופן כללי, היתקעות בדלת הברזל, פגיעה מידית הדלת, פגיעה מברזל סתם או פגיעה כתוצאה מנפילה. גם בנוגע למקום נפילתה הגירסה אינה אחידה.

12. מר אלברט בניסטי שהעיד מטעם התובעת הצהיר בתצהירו כי בבוקר האירוע נוצר עומס בבנק, היו המולה ודחיפות. כאשר דלת הבנק נפתחה כלפי חוץ היו דחיפות של לקוחות כלפי הכניסה, והתובעת נדחפה לכיוון דלת הכניסה. כתוצאה מכך קיבלה מכה בשורש כף יד ימין מידית הדלת.

בתיאור זה של עד הראיה המרכזי מטעם התובעת המתאר את האירוע לפרטיו אין כלל תיאור של נפילת התובעת, ולטענת העד התובעת נפגעה ממכה בידית הדלת. יתר על כן, העד הוסיף ותיאר בסיפא לסעיף 2.ב לתצהירו כי בתוך הסניף ראה את התובעת, שאמרה לו שקיבלה מכה והראתה לו את שורש כך יד ימין. כך שגם בשיחתו עם התובעת לא נזכרה, לטענת העד, נפילתה של התובעת על הרצפה.

13. בעדותו בבית המשפט חזר העד בניסתי על כך שהתובעת קיבלה מכה מידית הדלת, וחזר על כך גם מפיה של התובעת, שכן לדבריו פגש את התובעת מספר ימים לאחר האירוע והיא אמרה שקיבלה מכה מהדלת ועשתה ניתוח (עמ' 8 שורות 17-19). בעניין זה שינה העד את גירסתו בהמשך והעיד כי כמה ימים לאחר האירוע התובעת סיפרה לו שנפלה וקיבלה מכה. אולם הוא המשיך מיד לאחר מכן והעיד כי ראה שהתובעת קיבלה מכה עם הידית, ראה אותה בתוך הבנק והיא הראתה לו את היד (עמ' 9 שורות 4, 5). דהיינו, על אף שהעד הזכיר בעדותו את דברי התובעת שסיפרה לו שנפלה, הוא עמד על גירסתו ותיאר את המכה כך שנגרמה מידית הדלת ולא מנפילה.

14. עד נוסף מטעם התובעת, מר אהרן יאגלין, תיאר עומס בכניסה לבנק בשל ריבוי לקוחות. לדבריו דלת הכניסה של הבנק נפתחה, היו דחיפות של לקוחות והתובעת נדחפה לכיוון דלת הכניסה וכתוצאה מכך קיבלה מכה בשורש כף יד ימין מידית הדלת. גם עד זה תיאר, כאמור, כי המכה נגרמה מפגיעת התובעת בדלת, ולא כתוצאה מנפילה. אולם מיד לאחר מכן הוסיף ותיאר ששמע צעקה של התובעת אשר נפלה על הרצפה בתוך סניף הבנק ולקוחות אחרים פגעו בה תוך כדי הדחיפות בתוך הסניף.

העד תיאר, איפוא, שני אירועים שונים שארעו זה אחרי זה, הראשון שביניהם הוא הפגיעה בתובעת כתוצאה מדחיפתה לעבר דלת הכניסה, והאירוע השני שהתרחש מיד לאחר מכן הוא נפילתה של התובעת בתוך סניף הבנק, ולא בכניסה.

15. בחקירתו הנגדית בבית המשפט תיאר העד יאגלין את האירוע פעם נוספת (עמ' 7 שורה 3 ואילך). הוא תיאר תור גדול וצפיפות, כשלאחר פתיחת הדלת כל ההמון נכנס לתוך הדלת, התובעת "נתקעה בדלת או שקיבלה מכה בדלת והפילו אותה. אני ראיתי את זה והייתי במרחק של לא יותר ממטר ממנה" (עמ' 6 שורה 4, 5). למעשה, העד לא ראה בעצמו את הפגיעה מהדלת או את הפגיעה כתוצאה מהנפילה, אלא ראה את התובעת עומדת על הברכיים ומחזיקה את ידה (עמ' 7 שורות 15-27).

16. הנה כי כן, מונחים בפני שלל גירסאות ותיאורים בנוגע לאירוע החבלה שנגרם למתלוננת. השוני המהותי בין התיאורים השונים, כולל בין הגירסאות שמסרה התובעת עצמה, אינו מאפשר לתת אמון בעדויותיהם של התובעת ושל העדים מטעמה, ולקבל את טענות התובעת. אמנם המסמכים הרפואיים תומכים בכך שבמועד הנטען התובעת נחבלה ונזקקה לטיפול רפואי, וניתן להניח שהדבר קרה בסמוך למועד כניסתה לבנק. אולם השונות הרבה בנוגע לפרטי האירוע אינה מאפשרת קביעת ממצאים אמינים, וממילא אינה מאפשרת ביסוס אחריות של הנתבעות. די בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

הבסיס המשפטי לאחריות הנתבעות

17. התובעת טענה בסיכומיה כי נתבעת 2 לא פיקחה ולא שמרה על הסדר וכי התרשלה בעת מילוי תפקידה, ולא פעלה כפי שחברת שמירה סבירה היתה פועלת. כמו כן נטען כי לא פיקחה כראוי על העובד או השלוח מטעמה האחראי על שמירת הסדר הציבורי אצל נתבע 1. אני סבורה שיש לדחות את הטענה. נתבעת 2 היא חברת שמירה. העובד מטעמה בסניף הבנק היה אחראי לביטחון הנכנסים. לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי לטענה שהנתבעת 2 היא האחראית על הסדר הציבורי אצל נתבע 1.

בסיכומי התובעת (סעיף 3.א) נכתב כי התובעת ושני העדים ציינו בעדויותיהם שהשומר שעמד בפתח הכניסה לסניף היה מחלק מספרים ללקוחות, וכי תפקידו היה לא רק לערוך בדיקה ביטחונית אלא שהיה ממונה על הסדר בכניסה לבנק. טענה זו יש לדחות על הסף, שכן גם אילו הוכח כי במקרה כזה או אחר השומר העומד בפתח הבנק עסק גם בחלוקת מסמכים והשלטת סדר, אין הדבר מעיד בהכרח על כך שהדבר היה בתחום תפקידו ובמסגרת אחריותה של נתבעת 2, ויתכן שמדובר ביוזמה מקומית ונקודתית של השומר בסניף הבנק המסויים שקיבל על עצמו משימות שלא היו בתחום אחריותו.

18. אולם במקרה זה העובדות הנדרשות כלל לא הוכחו: בסיכומי התובעת אין הפניה למראי מקום בפרוטוקול, אלא טענה סתמית כי כך העידו התובעת ושני העדים. לא מצאתי בפרוטוקול הדיון עדויות כאלו. התובעת עצמה לא התייחסה כלל בתצהירה לנושא זה, וכך גם העד אהרן יאגלין בתצהירו. ואילו העד אלברט בניסתי תיאר בסעיפים 2.ג, 2.ד לתצהירו כי ביום האירוע פנה לאחד הפקידים בבנק ואמר לו שכל הדחיפות וההמולה קרו "בגללכם", דהיינו בגלל הבנק, שכן "אתם" לא עושים סדר כפי שנעשה בסניף בנק הפועלים. אמנם בהמשך דבריו הזכיר העד שביום האירוע השומר לא חילק מספרים, אולם הוא לא תיאר נוהג קבוע שבו השומר מחלק מספרים, ואף הבהיר כי מאז האירוע ואילך, לעיתים היה אחד מפקידי הבנק היה מחלק מספרים, ולעיתים לא חולקו מספרים. מתיאור זה לא ניתן ללמוד על כך שהשומר, נציגה של הנתבעת 2, היה אחראי לחלוקת המספרים, ואף לא על כך שנהג לחלק מספרים באופן קבוע. אני סבורה שהתצהיר מלמד על ההיפך, על כך שגם העד ראה בנתבע 1 ולא בנתבעת 2 אחראי להשלטת הסדר בתור.

מכלה אמור עולה כי לא הוכחה אחריות כלשהי של נתבעת 2 לאירוע נשוא התביעה.

19. אשר לנתבע 1 ולטענות המופנות נגד שני הנתבעים:

בסיכומים מטעם התובעת נטען לאחריות מכח סעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשכ"ח-1968 (להלן: פקודת הנזיקין, הפקודה), דהיינו עוולת הרשלנות. לגבי נתבעת 1 נטען בסיכומי התובעת כי קיימת אחריות מכח סעיף 36 לפקודה, בהיות הנתבעת בעלת המקרקעין בהם התרחשה התאונה, וכן נטען להעברת הנטל לפי סעיף 41 לפקודה, שכן הדבר מעיד על עצמו. בנוסף נטען כי נתבע 1 אחראי בעוולה של הפרת חובה חקוקה, לאחר שהפר את הוראות חוק הבטיחות במקומות ציבוריים התשכ"ג-1962.

20. אני דוחה את הטענות בדבר הפרת החובה מכח חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, שכן חוק זה אינו חל על בנקים. ב"כ התובעת לא הפנה לסעיף או להוראה כלשהי בחוק, אלא הסתפק באיזכור כללי וסתמי, ונראה שמוטב היה אלמלא העלה את הטענה. שכן על פי תכנו חל החוק על אירועים המוניים, עצרות, אסיפות, אירועי ספורט וכדומה, ואין כל קשר בין הוראות חוק זה לבין הבנק והאירוע נשוא התביעה שבפני.

21. באשר לעוולת הרשלנות, נראה שאין מחלוקת בדבר קיומן של חובות זהירות מושגית וקונקרטית בין התובעת לבין הנתבע 1, אולם לא הוכח כי הנתבע 1 הפר חובות אלו. ב"כ התובעת טוען כי דלת הבנק לא עמדה בתקנים, אולם הטענה לא הוכחה בקצה קצה של ראיה כלשהי. לא הוגשה חוות דעת של מומחה בנוגע לתקנים החלים ולמצב הקיים. לא הוכח בדרך כלשהי אלו תקנים או סטנדרטים חלים על המקום, וממילא לא הוכחה הפרתם. התובעת אף לא הוכיחה איזו דלת הותקנה במקום, לא הוצג צילום של הדלת או של מקום האירוע, ואף לא ניתן תיאור מילולי מפורט של הדלת. בהעדר נתונים כלשהם, ודאי שלא ניתן לקבוע כי הופרה חובת זהירות.

זאת ועוד: הדלת נמצאת במקומה באופן קבוע, אין מדובר במכשול שיש קושי להבחין בו או לצפות את קיומו, כך שלא הוכח כיצד היה על הבנק לפעול כדי למנוע את התאונה הנטענת. הפסיקה הנזכרת בסיכומים מטעם התובעת אינה מיישבת קשיים אלו, שכן היא דנה בעובדות שונות, כגון עבודות בניה ושיפוצים ברחוב שבהם הונחו מכשולים על המדרכה, מעבר קהל על רצפה רטובה וכדומה. הטרמינולוגיה שבה נעשה שימוש בסיכומי התובעת כוללת מושגים של הצבת מכשול, הרחקת מפגעים, יצירת סיכון, מסלול בטוח ללא מכשולים. כל אלו אינם רלוונטיים בענייננו, כאשר לא הוכח קיומו של מכשול או מפגע ולא הוכח כי הנתבע חרג מסטנדרט זהירות כלשהו.

22. התובעת טענה כי הנתבע 1 לא חזתה את הסיכון הנובע מתוא של לקוחות העומדים בפתח הבנק ולא נקטה באמצעי זהירות כדי למנוע פגיעה בהם. טענה זו נזכרה בסיכומי התובעת במילים ספורות (בעיקר בסעיף 5.ה.), באופן כללי וסתמי. אני סבורה שיש לדחות את הטענה מטעמים אחדים:

23. ראשית, לא הונחה תשתית עובדתית לטענה זו, וגם בסיכומים אין דיון בעובדות הרלוונטיות אלא העלאת הטענה המשפטית באופן ערטילאי בלבד. לא ניתן להכריע בטענה מעין זו ללא ממצאים עובדתיים המתייחסים למספר האנשים בתור, מספר האנשים הצפוי והמקובל, וכדומה. התובעת לא הציגה משנה סדורה בעניין זה.

24. במכתב ההתראה המצורף כנספח ח1 לתצהיר התובעת נטען כי במועד האירוע המתינו בתור לא פחות מ-200-300 איש, שהחלו לדחוף זה את זה עם היפתח דלת הבנק. במכתב שלאחריו, נספח ח2 לתצהיר, חזרו הטענות בדבר הדחיפות, אולם הפעם נטען כי בתוא עמדו ארבעה אנשים לפני התובעת וארבעה אנשים לפניה. מדובר בהבדל שהוא לא פחות מדרמטי בין מספר האנשים הנטען בשני המכתבים. בתצהיר התובעת נזכר בסעיף 2.א "קהל", ללא התייחסות למספר האנשים. העד אלברט בניסטי הזכיר בסעיף 2.א לתצהירו "לקוחות רבים" ולאחר מכן ציין כי נוצר עומס. העד אהרן יאגלין התייחס בסעיף 2.א לתצהירו לכעשרים לקוחות כולל התובעת, ולקוחות נוספים שהגיעו מאוחר יותר. שני העדים, בניסטי ויאגלין, הזכירו בתצהיריהם כי מדובר ביום שבו מתקבלות קיצבאות המל"ל ועל כן העומס ביום זה גדול יותר.

25. כאמור, אין בסיכומי התובעת או בכל מקור אחר דיון בנושא זה, הכולל התייחסות לעובדות הרלוונטיות ולאחריות הנובעת מהן. למעלה מן הצורך אדון בטענה המופיעה כמעט ברמזים, לפיה היה על הנתבע לדאוג להסדרת התור, במיוחד בתאריך שבו מחולקות קיצבאות המל"ל וניתן לצפות עומס גדול מהרגיל.

26. הבאתי לעיל את הגירסאות העובדתיות השונות בנוגע למספר האנשים שעמדו בתור. המספר של 200-300 איש הופיע רק במכתב ההתראה הראשון, ובמכתב השני נכתב מספר שונה בתכלית, כך שיש לראות את התובעת כמי שחזרה בה מגירסה זו. מה גם שמדובר במכתב שלא נוסח על ידה וספק עד כמה היה תכנו ידוע לה. מספר כה גדול אף אינו מתיישב עם הניסיון ועובדות החיים בנוגע לכמות האנשים הממתינים בתור לפתיחת סניף בנק בזמן נתון.

נותרו, איפוא, הגירסה המופיעה במכתב ההתראה השני, המזכירה שמונה אנשים בנוס לתובעת, התיאורים הכלליים של קהל, לקוחות רבים וכדומה, וכן המספר של עשרים לקוחות שנזכר בתצהירו של יאגלין, אשר טען כי מאוחר יותר הגיעו לקוחות נוספים.

אני סבורה שיש לייחס משקל דוקא למכתב השני המתייחס לארבעה אנשים שעמדו לפני התובעת וארבעה שעמדו אחריה, שכן מספרים קונקרטים מצביעים על תשומת לב שניתנה לעניין ועל כך שהתובעת ספרה ומנתה את הנוכחים.

27. גם אם אקבל את הגירסה האחרת שלפיה נכחו במקום כעשרים איש, ואפילו אם נוספו לאחר מכן עוד מספר אנשים, אין בכך כדי להצביע בהכרח על כך שמספר דומה של אנשים נהגו להמתין בבנק בכל יום, או בכל יום שבו התקבלו קיצבאות המל"ל. לא הובאה כל ראיה בעניין זה, כך שלא ניתן אף לקבוע כי המספר של עשרים או מעט למעלה מעשרים איש הוא מספר הלקוחות שהיה על הבנק לצפות שימתינו בבוקר לפתיחת דלתות הסניף.

נוסף לכל האמור, אף אילו היה מוכח מספר האנשים הממתינים, אני סבורה שהמספר שהוכח, כעשרים או מעט יותר אנשים הממתינים לתורם להיכנס, איננו בגדר המון שיש לתת את הדעת על ניהולו והכוונתו באופן שימנע פגיעה. אין להטיל על הנתבע 1 חובה ליצור נהלים ולקיים נהלים לטיפול בקהל הממתינים כאשר הקהל מונה כעשרים או עשרים וחמישה איש.

28. על כן אני דוחה גם את הטענה שהועלתה באופן כללי ובמשתמע, שלפיה חלה על הבנק חובה לדאוג לניהול כניסת הקהל לבנק באופן שימנע פגיעה, כאשר מספר הממתינים הוא כפי שקבעתי לעיל.

29. טענה נוספת שהועלתה על ידי התובעת היא שבנסיבות העניין יש להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולהעביר את נטל הראיה, בשל הכלל של "הדבר מעיד על עצמו". אני דוחה גם טענה זו. עקרון העברת הנטל חל כאשר לתובע אין ידיעה ואין יכולת לדעת את הנסיבות שגרמו לנזק, כאשר הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו, וכאשר אחריות הנתבע סבירה יותר מאשר אחריות התובע. אין זה המצב בענייננו: לתובעת שבפני האפשרות הטובה ביותר לדעת מה גרם לנזקיה, שכן היא עצמה נכחה במקום והיא שנפגעה. הפגיעה בתובעת נגרמה בשל התנהלותה שלה או בשל דחיפות הקהל שסבב אותה, אלה אינם נתונים לאחריות הנתבעים ולשליטתם. סיכומי הנתבע 1 בעניין זה (סעיפים 16-18 לסיכומים) מקובלים עלי.

30. לאור כל האמור אני דוחה את התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעות בסך 6,000 ₪ לכל אחת, ותשלם סכום זה בתוך 60 יום מהיום. סכום ההוצאות נקבע בשים לב למצבה של התובעת כפי שעלה מעדותה.

ניתן היום, כ"א חשון תשע"ד, 25 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.