1. התביעה הוגשה לפיצוי בשל נזקי גוף ובהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975.

2. להבדיל מתביעות דומות רבות ואחרות, במקרה דנן, הנתבעת טוענת כי לא אירעה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק ובפסיקה ועל כן החבות שנויה במחלוקת.

3. התובעת ילידת 04/02/73 תושבת היישוב זמר.

4. לפי דברי התובעת, אירעה התאונה ביום 10/11/09 בעת שנהגה ברכב תוצרת יונדאי, מספר רישוי: 84-983-17.

5. מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט ד"ר שי שבת, אשר קבע כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 2% כתוצאה מהתאונה.

6. בטרם תידון סוגית הנכות הרפואית והשלכותיה על תפקודה של התובעת וכפועל יוצא על הפיצוי המגיע לה, יש לבחון האם התאונה התרחשה כדברי התובעת או שמא לא כגרסת הנתבעת.

7. נטל השכנוע מוטל על בעל הדין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בו משמעה דחיית הטענות. נטל השכנוע פירושו כי בעל הדין שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת, ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה, תיפול ההכרעה בגינה לרעתו.

על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את בית המשפט בגרסתו ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו (ר' ספרו של י. קדמי על הראיות חלק שלישי, (ת"א, 1991), בעמ' 1548 והפסיקה המובאת שם):

"השאלה על מי רובץ נטל השכנוע נקבעת על פי הדין המהותי, נטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו "המוציא מחברו עליו הראיה" (קדמי, חלק שלישי בעמ' – 1508, 1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודותיה של עילת התביעה, החיובים והשליליים, ואילו על הנתבע להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה" (שם בעמ' 1512).

במקרה דנן, לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפני, לרבות בסיכומי הצדדים, בחנתי את הראיות ו את העדות שנשמעה בפני מצאתי כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, ודין תביעתה לתשלום פיצויים להידחות כפי שיפורט להלן.

8. בגרסת התובעת התגלו מספר סתירות.

ראשית, לעניין רכב המאזדה שבו פגעה כביכול. בתצהירה כתבה (בסעיף 3 שם) כי נסעה בכביש חיפה פורדיס ובעת נסיעה מהירה הופתעה ע"י רכב המאזדה שהיה ללא אורות.

בעדותה במסגרת החקירה הנגדית הבהירה:

"ש. בסע' 3 לתצהירך בשורה 3 בסוף "בעת נסיעה מהירה הפתיע אותי רכב אחר", שאת אומרת נסיעה מהירה, מי נסע מהר, את או הרכב השני?"

ת. שהוא בכביש. המזדה נסעה מהר.

ש. את נסעת בכביש ולפניך נסעה מזדה מהר?

ת. כן." (בעמוד 5 לפרוטוקול הדיון בשורות 25-29).

ברם, בתחילת עדותה בחקירה נגדית טענה כי רכב המאזדה היה במצב של עמידה, וראה בעמוד 4 לפרוטוקול הדיון בשורות 18-25.

שנית, בתצהירה ו/או בהודעה לחברת הביטוח לא הזכירה התובעת ולו ברמז קיומו של רכב שלישי ואילו מעדותה עולה כי כביכול היה רכב נוסף.

שלישית, בחקירה הנגדית נענה כי פגעה בחלק השמאלי של רכב המאזדה בעוד שבהודעה שמסרה לחברת הביטוח "כלל" טענה "ופגעתי ברכבו בחלקו הימני..." (טופס ההודעה מיום 12/11/09 הוגש בתיק המוצגים של הנתבעת).

ניסיון ב"כ התובעת להציג כאילו התובעת חתמה על ההודעה כשהיא ריקה "בלנקו" אינו מקובל על בית המשפט שכן הדבר אינו עולה מעדותה.

רביעית, תחילה טענה התובעת כי שני הרכבים "ברחו" מהמקום (בעמוד 5 לפרוטוקול הדיון בשורה 17) אך מיד לאחר מכן אמרה "אולי הוא לא ברח" ולמעשה אישרה כי הרכב נותר במקום והיא רשמה את פרטיו.

חמישית, במשטרה ובחקירה הנגדית טענה התובעת כי התאונה אירעה עת נסעה מכיוון צפון לדרום, אולם ניתן להביא מההודעה לחברת הביטוח כי כיוון הנסיעה היה מדרום לצפון ואף להסיק כך מהאמור ב"תיאור תולדות הפגיעה" בחוות הדעת של המומחה.

ויודגש, לא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית באשר לכיוון הנסיעה אך צירוף ספק זה לסתירות שהתגלו מחזק את ההתרשמות מהתובעת ואת חוסר האמון בגרסתה.

9. זאת ועוד, לא הוצג כל תיעוד של נזק לרכב התובעת.

10. ליבו של בית המשפט יוצא אל התובעת אשר ככל הנראה נאבקת על מנת לשרוד מבחינה כלכלית.

אף על פי כן, אין בידי לקבל את תיאור ב"כ התובעת באשר למצבה וסבורני כי יש בתיאור כדי לפגוע ולהעליב את התובעת.

לא הוצגו ראיות לרפות שכל מחד גיסא, אך גם לא לאינטיליגנציה סבירה או מעבר לכך מאידך גיסא.

11. התובעת לא עשתה כל שלאל ידה בכדי לסתור את טענות התובעת כגון זימונו לעדות של נהג צד ג' או החוקר ששוחח עימו. יחד עם זאת, נטל ההוכחה נותר על התובעת וזו לא הצליחה להרימו או להעבירו לשכם הנתבעת.

12. לנוכח הסתירות המרובות ובהיות העדות עדות יחידה, ובהעדר סיוע או חיזוק, אני דוחה את התביעה.

13. לפנים משורת הדין, ובשל מצבה הנטען של התובעת, איני עושה צו להוצאות.

ניתן להגיש ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מקבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ג, 09 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.