1. התביעה הנדונה החלה כתביעה בסדר דין מקוצר בגין חוב בסך של 123,050 ₪ המורכב מיתרת חובה בחשבון עובר ושב על סך 56,317 ₪ (נכון ליום 21.3.10) וכן מיתרת תשלום הלוואה שלקחה הנתבעת 1 ביום 26.6.08 (להלן: "ההלוואה") על סך של 63,268 ₪ (נכון ליום 21.3.10). חשבון העובר ושב וההלוואה הם על שמה של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). הנתבעת 2 נתבעת כערבה להלוואה (להלן: "הערבה").
2. הנתבעות הגישו בקשת רשות להגן מטעמן. לטענת הנתבעת, היא ניהלה בעבר מסעדה מצליחה בעיר יהוד ואת החשבון פתחה כחלק מניהול העסק. אין מחלוקת, כי הנתבעת הוכרזה כ"לקוחה מוגבלת" וחשבונה הוקפא. הנתבעת טוענת כי בטרם הוכרזה כ"לקוחה מוגבלת" נטלה את ההלוואה. כנגד ההלוואה שועבד רכב לטובת התובע. כאשר הוקפא חשבון הבנק של הנתבעת, לא ניתן היה להמשיך בפירעון ההלוואה ובהפקדת הכספים של ריווחי העסק לחשבון. לטענת הנתבעת בשל חוסר שיתוף פעולה מצד מנהלת בבנק, הגברת שרה עובדיה, לא הצליחה הנתבעת להתגבר על התקופה הקשה והחובות הצטברו ותפחו למימדים ענקיים. כנגד הנתבעת נפתחו תיקי הוצאה לפועל, כאשר החוב העדכני נכון לספטמבר 2010 עומד על כ – 216,000 ₪. הנתבעת טענה כי היא מבקשת להגיע להסדר עם התובע אך התובע דרש סכומים גבוהים מכדי שתוכל לעמוד בהם.
3. הערבה הגישה תצהיר בבקשת הרשות להתגונן בו טענה כי מעמדה המשפטי הוא מעמד של ערב יחיד וכי ביום 24.3.10 קיבלה מכתב מהתובע לפיו יתרת החוב בהלוואה הוא בסך של 63,268 ₪. הערבה נדרשה במכתב להודיע האם היא מבקשת לפרוע את ההלוואה. הערבה פנתה באמצעות בתה לתובע בבקשה לפרוע את ההלוואה ולטענתה, התובע, בחוסר תום לב, התנה את המשך תשלום ההלוואה על ידי הערבה בפרעון כלל החובות של הנתבעת. הערבה לא הסכימה לכך ולכן פתח התובע בהליכי הוצאה לפועל. הערבה טוענת כי התובע לא נקט בכל הליך הוצאה לפועל משמעותי לגביית החוב מהנתבעת, למעט שליחת מכתב התראה ולכן אין מקום לפתוח בכל הליך כלפיה. עוד ציינה כי היא אישה מבוגרת ונכה בעלת תעודת עיוור הנתמכת על ידי המוסד לביטוח לאומי.
4. במהלך הדיון הודיע ב"כ התובע כי החוב על פי כתב התביעה אינו מעודכן משום שיש להפחית מסכום זה סך של 60,000 ₪ ששולמו על ידי הנתבעת במסגרת תיק ההוצאה לפועל, אך לכך יש להוסיף הוצאות מימוש שאושרו ולכן החוב לטענתו הוא 89,000 ₪.
5. במסגרת החלטתי בבר"ל מיום 3.4.11 קבעתי כי יש מקום לברר את טענות הנתבעת לעניין הצורך שלה במסגרת אשראי גדולה יותר על מנת להתמודד עם ניהול עסק גדול, אשר לטענתה לא זכו למענה מצד עובדי התובע. עוד נקבע כי גם טענות הערבה באשר לכך שנדרש ממנה לפרוע את כלל חובות הנתבעת כתנאי לפרעון ההלוואה על פי תנאי ההלוואה הן טענות שיש מקום לתת רשות להתגונן בגינן. כמו כן יש מקום לברור סכום החוב לתובע.
6. התובע הגיש תצהיר מטעמו של מר זהר עמרם (להלן: "עמרם") מנהל יחידת הגבייה –מרכז של התובע. בתצהירו התייחס עמרם להליך מימוש המשכון לרכב וציין כי הנתבעת לקחה שתי הלוואות ובגינן נרשם שיעבוד על רכב מסוג טויוטה שנת ייצור 2006 מ.ר. 35-660-14 אשר היה רשום על שמה של הערבה. לאחר שהנתבעת לא עמדה בקיום התחייבויותיה כלפי הבנק, פתח הבנק ביום 5.5.10 בהליכי מימוש משכון על הרכב בלשכת ההוצאה לפעול בתל אביב. ובא כוח הבנק עו"ד יוחנן בלש מונה ככונס נכסים על הרכב. לאחר שהרכב נתפס על ידי קבלן מטעם כונס הנכסים פורסמה הזמנה לקבלת הצעות לרכישת הרכב ולאחר שניתנה לגביו חוות דעת שמאית ביקשה הערבה לפדות את הרכב תמורת סך של 60,000 ₪, סך אשר היה נמוך משווי חובות הנתבעת לבנק אך תאם את ערכו של הרכב. הערבה פדתה את הרכב בהסכמת הבנק תמורת הסך של 60,000 ₪ והרכב שוחרר לידיה. על פי דוח סופי שהגיש כונס הנכסים, אישר רשם ההוצל"פ את הוצאות הכינוס ושכר טרחת כונס הנכסים אשר עלו לסך של 13,647 ₪. עוד הוא מציין לעניין זה כי במסגרת הליכי כינוס הנכסים חתמה הנתבעת על מסמך בו הצהירה כלפי כונס הנכסים כי אין לה כל טענה מכל מין וסוג בגין הליכי כינוס הנכסים. לעניין זה הוא מציין כי כל הכספים שנתקבלו אצל הבנק במסגרת הליכי מימוש המשכון הופקדו לחשבונה של הנתבעת והקטינו את הסכום הנתבע.
7. באשר לסכום החוב ציין, כי נכון למועד הגשת התביעה היה על הנתבעת לשלם לתובע בגין משיכת יתר את הסך של 56,317 ₪ בתוספת ריבית מירבית מיום 1.1.2010 ועד ליום התשלום בפועל. סכום הריבית המשוערך נכון למועד הגשת התביעה עמד על סך של 2,566 ₪. בהתייחס לחוב בגין ההלוואה ציין כי בגין ההלוואה חובה של הנתבעת נכון ליום 21.3.10 בגין ההלוואה והריבית הוא בסך של 63,268 ₪, בתוספת ריבית החל מיום 21.3.10 ועד למועד התשלום בפועל.
8. בהתייחס לחובה של הערבה ציין מר עמרם בתצהירו כי הנתבעת חתמה ביום 26.6.08 כערבה לפירעון המלא והמדויק של ההלוואה והריבית בגינה. לעניין זה ציין כי הערבה היא "ערבה יחידה" וזאת מאחר וסך ערבותה עולה על הסך הקבוע כסכום מינימאלי לעניין זה בהתאם לסעיף 19 לחוק הערבות התשכ"ז-1967. על כן טוען התובע כי על הערבה לשלם סך של 63,268 ₪ בצירוף הצמדה החל מיום 21.3.10. לעניין הריבית ציין כי אומנם בהתאם להסכם ביכולתו לחייב הערבה בריבית גבוה יותר, אך על מנת למנוע פיצול סכומי התביעה תבע לחייבה באותו סכום ריבית כמו הנתבעת בשיעור הריבית המירבית בסך של 14.35%.
9. עוד ציין עמרם בתצהירו כי יתרת החוב העדכני של הנתבעות לאחר הפחתת הסכום שהתקבל בגין מכירת הרכב הוא בסך של 95,794.98 בגין חשבון העו"ש, וסך של 24,903 ₪ בגין יתרת ההלוואה.
10. הנתבעות לא הגישו תצהיר עדות ראשית מטעמן והסתפקו בתצהירים שהוגשו בבר"ל.
11. בדיון ההוכחות שהתקיים בתיק נשמעו מר עמרם והנתבעת. היות והערבה לא התייצבה לדיון ההוכחות נקבע כי יש למשוך את תצהירה מהתיק.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת העדויות בתיק אני קובעת כי דין התביעה להתקבל. להלן אנמק החלטתי.

טענות הנתבעת לעניין התנהלות הבנק

1. הנתבעת טענה כאמור כי חשבונה אצל התובע התנהל למופת למעט מקרים חריגים בהם הייתה זקוקה למסגרת אשראי גדולה יותר לשם פירעון התחייבויותיה לספקים, אך התנהלותו של התובע והמנהלת העסקית בסניף הבנק, הגב' עובדיה, גרמו לה להיקלע למצב בו לא יכלה לפרוע התחייבויותיה לספקים, ובשל שיקים אשר חוללו הוכרזה כלקוחה מוגבלת וחשבונה הוקפא. עוד טענה כי עמדה בכל תשלומי ההלוואה בגין קניית הרכב, ולא פיגרה בתשלומים. לטענתה יכלה לזמן לעדות מספר גורמים ביניהם עובדי התובע, שיעידו כי התנהלותה של המחלקה העסקית בראשותה של הגב' עובדיה לקתה ברשלנות, אטימות ובתפקוד לקוי והכל מתוך יצר התנכלות לה ולעסקה.
2. טענה זאת נדחית על ידי. הנתבעת טענה טענות אלו בעלמא ללא שהובאו כל ראיות או עדויות על מנת לגבות הטענה. יוער, כי היה באפשרותן של הנתבעות לזמן את הגב' עובדיה לחקירה אך הן לא עשו כן.
3. בעדותה טענה הנתבעת כי חריגתה מהיתרה המאושרת בחשבון, והסיבה אשר הובילה להחזרת השיק והכרזתה כלקוח מוגבל, הייתה בשל שיק שהייתה אמורה לקבל מלקוח בנתניה באחד מימי חמישי ואשר היה אמור להוות כיסוי נגדי לשיק בסכום דומה אשר משכה מחשבונה. לטענתה פנתה לנציגי התובע לקראת סיום יום העסקים וביקשה להפקיד את השיק ביום ראשון שלאחר מכן תוך אישור תוספת אשראי זמנית, בקשה אשר נדחתה, ואשר בגינה הוחזר השיק והיא הפכה ללקוח מוגבל (עמוד 4 לפרוטוקול שורות 16-24). כאשר בשל אירוע זה בחרה להפסיק לעבוד עם התובע ואת השיק הפקידה בחשבון אחר בבנק לאומי.
4. אני מקבלת את טענת התובע כי טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבעת. מעיון בדפי החשבון, שצורפו כת/1, עולה כי ישנו שיק אחד על סכום דומה בסך של 24,776 ₪ מיום 25.11.09 והוא השיק הראשון שהוחזר, כאשר אותו התאריך חל ביום רביעי ולא חמישי. עוד עולה כי גם לאחר החזרת שיק זה המשיכה הנתבעת לבצע משיכות והפקדות בחשבונה. לעניין זה טענה הנתבעת בעדותה כי לאחר 14 יום הפך החשבון לחשבון מוגבל, מעיון בדפי החשבון עולה כי בימים 9.12 וה- 10.12 עדיין נפרעו שיקים וכי רק בתאריך 14.12 חזר שיק הראשון בשל הסיבה של הגבלת החשבון.
5. עוד אני מקבלת את עדותו של מר עמרם, אשר לא נסתרה, לפיה חשבונה של הנתבעת פעל כך שהבנק נתן לה מסגרת נח"ס- מסגרת נוספת חד צדדית. לעניין זה הסביר, כי כאשר ללקוח נדרשת חריגה מהמסגרת, הבנק יכול לאשר זאת כחריגה חד צדדית. לפי התדפיסים של הנתבעת ניתנה לה האפשרות לחרוג מהמסגרת שלה, כאשר הנתבעת דאגה תוך מספר ימים להפקיד את החריגה (עמוד 1 לפרוטוקול שורות 23-25, עמוד 2 לפרוטוקול שורות 1-16).
6. בנסיבות העניין אני מקבלת את טענת התובע כי קיימת לו הזכות להפסיק להעמיד לנתבעת מסגרת חד צדדית נוספת מעבר למסגרת המוסכמת, וזאת על מנת לשמור על האינטרס האישי שלו. לעניין זה נקבע כי תחולתה של חובת האמון של הבנק אין משמעה כי על הבנק לפעול תוך הזנחה מוחלטת של האינטרס האישי שלו. נפסק כי בהקשר למתן אשראי ללקוח, תחום המעמיד את הבנק עצמו בסיכון, זכותו של הבנק להגן על האינטרס האישי שלו מבלי שחובת האמון תמנע זאת ממנו. כך נפסק כי בנק רשאי לסרב לבקשת לקוח להעמדת אשראי, לחדש מסגרת אשראי או להגדילה, הבנק גם רשאי לדרוש תוספת בטחונות מלקוח שמצבו הכספי הורע, ואם לא יעמיד את הבטחונות להקטין את מסגרת האשראי או לבטלה, עוד נקבע כי רשאי הבנק להפסיק את קו האשראי של הלקוח אם התרחש מאורע אשר יכול לסכן את יכולת הפירעון של הלקוח או להעמיד את חובות הלקוח לפירעון מידי לאחר שהורע מצבו הכספי באופן רציני. כמו כן הבנק אינו מחויב לכבד שיקים של לקוח שאין בחשבונו כיסוי. לעניין זה ראו ספרה של רות פלאטו-שנער, דיני הבנקאות חובת האמון הבנקאית, בעמודים 109-110. במקרה זה בשונה ממקרים של צמצום מסגרת האשראי, רשאי היה התובע לקבוע כי הוא מפסיק להעמיד לנתבעת מסגרת חד צדדית נוספת, וזאת על מנת להגן על כספו.

הליכי מימוש הרכב וטענות הערבה

1. הנתבעת טענה כאמור כי עמדה בכל תשלומי ההלוואה בגין הרכב ועל כן לא היה מקום להעמיד ההלוואה לפירעון. בעניין זה עולה מדפי החשבון שהגיש התובע כי יתרת ההלוואה עמדה בפיגור בסך של 3,582 ₪ נכון ליום 21.3.10. על כן דין הטענה להדחות.
2. מעבר לכל האמור, אני מקבלת את הטענה, כי כל טענות הנתבעות לעניין הליכי מימוש המשכון הן טענות אשר היה עליהן להעלות במסגרת ההליכים למימוש הרכב, ובכלל זה הטענה לגבי העמידה בתנאי ההלוואה. הנתבעות הגישו בתחילה בקשה לעיכוב הליכי מימוש הרכב, אך בהמשך הסכימו על מחיקתה והליכי מימוש המשכון המשיכו תוך פדיונו על ידי הערבה.
3. בהתייחס לטענת הערבה כי טרם הגשת התביעה נגדה היה על התובע למצות את ההליכים נגד הנתבעת. הרי שטענה זאת נדחית. הערבה מסכימה כי היא במעמד של ערב יחיד ועל כן הגנה זו אינה חלה עליה אלא רק על ערב מוגן וזאת בהתאם לסעיף 27 לחוק הערבות התשכ"ז-1967.
4. הערבה טענה כאמור כי נדרשה לפרוע את כלל חובות הנתבעת כתנאי לפירעון ההלוואה. גם טענה זאת נדחית על ידי. ראשית, כפי שצוין לעיל הערבה לא התייצבה לחקירה על תצהירה ועל כן נקבע כי תצהירה יוצא מהתיק. שנית, טענה זאת הועלתה על ידי הנתבעת רק בעדותה ולא בתצהירה, לפיה היא זאת אשר פנתה לבא כוח התובע, וביקשה לשלם את חשבון ההלוואה אך התובע לא הסכים להפריד בין חשבון העו"ש להלוואה (עמוד 6 לפרוטוקול שורות 28-31). עוד אציין כי בפועל אין מחלוקת כי הערבה קיבלה מכתב התראה בו צוין כי בטרם מימוש הרכב ניתנת לערבה האפשרות להמשיך ולשלם את ההלוואה על פי תנאיה המקוריים, ואז לא יינקטו הליכי מימוש. עוד אוסיף כי בפועל הסכים התובע להחזיר לערבה את הרכב תמורת תשלום הסך של 60,000 ₪ וזאת ללא כל התנייה המתייחסת לפירעון חובות העו"ש של הנתבעת.
5. בעדות הנתבעת ובסיכומי הנתבעות נטען, כי ביום 21.7.10 נערך הסכם פשרה במשרד עו"ד בלש, בו נכחו עו"ד בלש, מזכירתו, עו"ד יגאל מצלוואי והנתבעת. לטענת הנתבעת היא אינה יודעת מה גרם לעו"ד בלש לחזור בו מהסכם הפשרה. לטענתה, בא כוחה דאז, עו"ד מצלוואי, נסע לחו"ל וכאשר חזר רצתה לשלם לתובע, ואז עו"ד מצלוואי אמר לה כי עו"ד בלש לא מקבל את ההצעה. לטענת הנתבעת, היא כעסה מאוד, שכן היא לא המציאה את הסכומים בהסכם הפשרה וכי הכל נעשה בהסכמת הצדדים ובנוכחות הצדדים ששהו בפגישה. בהתייחס לטענה זאת אני קובעת כי היא לא הוכחה. בעדותה נשאלה הנתבעת אם ראתה במסמך זה הסכם מחייב האם משמעו כי שילמה את התשלומים שנקבעו על פיו. לעניין זה טענה כי לא שילמה את הסכומים לפי "הסכם הפשרה" מיום 21.7.10, שכן כאשר באה לשלם אמרו לה שזה לא הסכום וכי לאורך השבועיים הייתה במו"מ והתחננה שלא ייקחו את הרכב והיא תשלם (עמוד 9 לפרוטוקול שורות 9-21). מעדותה של הנתבעת עולה כי בפועל לא היה מדובר בהסכם סופי שכן גם הנתבעת לא התנהלה על פיו ולא שילמה את התשלומים שנקבעו בו. עוד אציין כי הנתבעות לא טרחו לזמן את עו"ד מצלוואי או את עו"ד בלש ומזכירתו על מנת להוכיח את טענתן כי מסמך זה היה הסכם מחייב בין הצדדים.

סכום החוב הנתבע

1. הנתבעת טענה באופן כללי בעדותה כי היא חייבת בגין העו"ש סך של 50,000 ₪ ובגין ההלוואה סך של 4,000 ₪, וכן טענה כי לא היה מקום לחייבה בסך של 13,000 ₪ בגין הליכי הכינוס של הרכב. בהתייחס להוצאות הכינוס, הרי שאין אני משמשת ערכאת ערעור על החלטת רשם ההוצל"פ, וככל שהיו לנתבעות טענות בעניין זה היה עליהן להעלות במסגרת ההליך שהתנהל בפני הרשם לרבות ערכאות הערעור הקיימות לגביו. על כן אין מקום להתערבותי בנושא זה. גם טענות הנתבעות ביחס לסכום הנתבע הן טענות אשר הועלו בצורה כללית ללא כל חישוב או אסמכתה הסותרת את מסמכי הבנק לגבי היתרות בחשבון העו"ש ובחשבון ההלוואה.
2. יוער, כי בסיכומים מטעם הנתבעות עתרה הנתבעת להגיש תדפיסים נוספים של הבנק אשר יוכיחו על התנהלות החשבון. עוד עתרה הנתבעת למחוק את הערבה מהתביעה, וכן לקבוע מועד הוכחות נוסף להוכחת דרך התנהלות החשבון. כאשר לדיון שייקבע יתייצבו עו"ד בלש ומזכירתו זאת לאור טענתה, כי פנתה אליהם ורצתה לשלם את חשבון ההלוואה. דין בקשות אלו להדחות. אין מקום בשלב הסיכומים ולאחר שניתנה לנתבעות האפשרות להגיש תצהירים נוספים מטעמן, פעולה אשר הנתבעות ויתרו עליה, לאפשר לנתבעות להגיש ראיות נוספות ולפתוח כעת הדיון. אין כל נימוק מדוע בקשה זאת לא הוגשה טרם דיון ההוכחות, ומדוע לא זומנו עו"ד בלש ומזכירתו, ככל שהנתבעת סברה כי יש בעדותם כדי לסייע בהוכחת טענותיה. עוד טענה הנתבעת בסיכומיה לגבי מצבה הכלכלי הקשה, טיעון אשר עם כל ההבנה לגביו, אין בית המשפט יכול להתחשב בו בבואו ליתן החלטה בתיק.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת.
2. הנתבעת 1 תשלם לתובע את סכום התביעה בסך של 123,050 ₪, ובהפחתת הסכום שהתקבל בגין מכירת הרכב ובתוספת הוצאות כינוס הרכב, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לכתב התביעה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת 1 הוצאות בסך של 3,200 ₪ וכן שכר טרחה בסך של 9,000 ₪.
3. הנתבעת 2 תשלם לתובע את הסך של 63,268 ₪, ובהפחתת הסכום שהתקבל בגין מכירת הרכב ובתוספת הוצאות כינוס הרכב, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לכתב התביעה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף תשלם הנתבעת 1 הוצאות בסך של 1,600 ₪ וכן שכר טרחה בסך של 2,500 ₪.

ניתן היום, ‏ח' תשרי תשע"ג, ‏24 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.