1. המאשימה הגישה כנגד הנאשם כתב אישום בגין עבירה של העסקת עובד ביום המנוחה השבועי, עבירה לפי סעיפים 9 ו-26(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה).

2. הנאשם היה במועדים הרלוונטיים לכתב האישום, בעליה של חנות לממכר פילטרים בשם "סופר פילטרים" בבילו סנטר, בצומת בילו (להלן: "החנות").

3. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 24.1.09 בשעה 16:20 נערכה ביקורת של מפקחי משרד התמ"ת בחנות. בביקורת נמצא כי הנאשם העסיק עובדת יהודיה, בשם רינת קוגן, כמוכרת בחנות ביום המנוחה השבועי ובניגוד לחוק.

4. בדיון ההקראה שהתקיים ביום 17.7.11, הודה הנאשם בעובדת היותו הבעלים של החנות ובהעסקת העובדת והכחיש את קיום הביקורת ביום 24.1.09 מחוסר ידיעה.

5. בהליך זה התקיימו שני דיוני הוכחות.

מטעם המאשימה העידו מר חוסין אבו גוש, מפקח על העבודה במשרד התמ"ת, מר מנסור סיף, עוזר מפקח במשרד התמ"ת והעובדת, הגב' רינת קוגן.

מטעם הנאשם, מר מרק בן אשר שטין, העיד הוא עצמו.

6. המאשימה הביאה מטעמה את הראיות כדלקמן: דו"ח פעולה מיום 24.1.09 שנערך על ידי מר אבו גוש (מ/1), חקירת העובדת, הגב' רינת קוגן, מיום 24.1.09 שנערכה על ידי מר אבו גוש (מ/2), דו"ח ביקור פיקוח מיום 24.1.09 שנחתם על ידי מר אבו גוש ומר סיף (מ/3), חקירת הנאשם מיום 25.6.09 שנערכה ונחתמה על ידי מר אבו גוש (מ/4) ותמצית מרשם האוכלוסין (מ/5).

דיון והכרעה

טענת "הגנה מן הצדק"

7. במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בפנינו ביקש הנאשם להעלות טענה מן הצדק, מן הטעם של אכיפה בררנית.

8. הוראות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982 מעגנות את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון ובין היתר את הטענה כי –

"(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית".

במסגרת סעיף זה נטענת טענת "הגנה מן הצדק" שהוכרה בפסיקה והמאפשרת לבית הדין לבטל כתב אישום כאשר הגשתו או בירורו אינם עולים בקנה אחד עם קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן.

9. בעניין ע"פ 4855/02 מדינת ישראל - ד"ר איתמר בורוביץ (31.03.2005) קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי לבחינת תחולת דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" –

א. בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו;

ב. בשלב השני על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות;

ג. בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.

בית המשפט העליון קבע כי טענת הגנה מן הצדק הינה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד (ר' עניין בורוביץ וכן ע"פ 3672/05 טגר בע"מ - מדינת ישראל (21.10.07)).

פסיקה זו אומצה על ידי בית הדין הארצי בפרשת הום סנטר (ע"פ 14/07 מדינת ישראל - הום סנטר (22.11.07) ולאחרונה בפרשת עלי עלייאן )ע"פ 25249-05-10 מדינת ישראל - עלי עלייאן (7.3.11) שם נפסק –

"טענת הגנה מן הצדק הינה טענה קיצונית המתאימה למקרים מיוחדים בהם עצם קיומו של ההליך הפלילי כרוך בעיוות דין ופגיעה בתחושת הצדק עד כדי הצדקה לביטולו של כתב האישום בלי לדון בו לגופו. מעצם טיבם של דברים, קשת המקרים בהם ניתן לשקול קבלת טענת הגנה מן הצדק מוגבלת והיא תחול במצבים בהם עצם קיומו של ההליך פוגע בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין".

10. בקשר לאכיפה בררנית נקבע בפסיקת בית המשפט העליון בעניין זקין, כי :

"אכיפה בררנית (באנגלית: selective enforcement) אינה היפוך של אכיפה מלאה. לעתים קרובות אין אכיפה מלאה, ומבחינה מעשית אף לא יכולה להיות אכיפה מלאה, של חוק או תקנות. אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק. כך גם רשויות מינהליות שונות, כמו רשויות מקומיות. לכן רק טבעי וראוי הדבר שהמדינה ורשויות אחרות יקבעו לעצמן מדיניות, ובמידת הצורך והאפשר גם הנחיות כתובות, שיקבעו סדר עדיפות לאכיפת החוק. אכן, מדיניות או הנחיות כאלה צריכות לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים עניינים, סבירות ועוד. אולם, אם הן עומדות במבחנים אלה, אכיפת החוק על פי מדיניות או הנחיות כאלה אינה אכיפה פסולה. אכיפה כזאת, אף שהיא אכיפה חלקית, אינה אכיפה בררנית" (בג"צ 6396/96 זקין - ראש עיריית באר שבע ואח', פ"ד נג(3) ,304,289).

עוד נקבע בעניין זקין כי רשות מנהלית נהנית מחזקת החוקיות וכי על המבקש להוכיח אחרת – הנטל להפריך את החזקה:

"אכן, רשות מנהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מנהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זאת."

11. במקרה דנן, הנאשם לא הציג כל תשתית לטענתו כי המדינה נקטה אכיפה בררנית פסולה בעניינו ולא השכיל להפריך את חזקת החוקיות של החלטת המאשימה להעמידו לדין. למעלה מן הצורך, אציין כי אף אם ננקטה אכיפה חלקית בהגשת כתבי אישום במרכז בילו כפי שהנאשם ניסה להוכיח בעת חקירתו הנגדית של מר אבו גוש, לא הוכח בכל אופן כי יסוד האכיפה החלקית בשיקולים זרים או בשרירות לב או שהיא מפלה את הנאשם בהשוואה לעסקים הדומים לו.

12. לאור האמור, יש לדחות את טענת הסף בדבר "הגנה מן הצדק".

הוכחת יסודות העבירה 

13. נבחן להלן באם המאשימה הוכיחה במידה של למעלה מספק סביר כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

סעיף 9 לחוק קובע:

"העבדת עובד במנוחה השבועית אסורה, אם לא הותרה לפי סעיף 12".

סעיף 26(א) לחוק קובע:

"מי שהעביד בניגוד לחוק זה או שלא בהתאם לתקנות או להיתר שניתנו לפיו, דינו - קנס עד חמישים לירות על כל עובד שהועבד כאמור או מאסר עד חודש אחד או שני הענשים כאחד."

עובד

14. הנאשם הודה בדיון ההקראה שהתקיים ביום 17.7.11, כי בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום הוא היה הבעלים של החנות וכן בהעסקת העובדת המנויה בכתב האישום כמוכרת בחנות.

במסגרת חקירתו הנגדית בפני בית הדין הודה הנאשם כי העובדת עובדת אצלו בחנות כשבע שנים (פרוט' 10.2.13, עמ' 16, ש' 4).

15. במסגרת חקירתה של העובדת בפני מפקח משרד התמ"ת, העידה העובדת כי היא עובדת בחנות במשך שנתיים וחצי.

העובדת אישרה כי היא עבדה בחנות במועד עריכת הביקורת (ר' מ/2, עמ' 1, ש' 1-3, ש' 17-19).

גם בחקירתה בפני בית הדין אישרה העובדת כי היא שימשה כמוכרת בחנות של הנאשם (פרוט' 22.4.12, עמ' 9, ש' 22-23).

16. לאור האמור, אני קובעת כי בין העובדת המנויה בכתב האישום, הגב' רינת קוגן, לבין הנאשם התקיימו יחסי עובד-מעביד בתאריך הנקוב בכתב האישום.

העבדה במנוחה השבועית

17. סעיף 7(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע כי מנוחתו השבועית של עובד יהודי תכלול את "יום השבת".

הלכה היא כי את המונח "יום השבת" יש לפרש לאור המשמעות הנודעת לו במורשת ישראל, היינו מכניסת השבת בעת שקיעת החמה בערבו של יום שישי ועד צאתה בצאת הכוכבים בערבו של יום שבת (ע"פ (ארצי) 1002/02 מדינת ישראל - עיוב יעקוביאן, פד"ע לח, 363 (2002), רע"פ (עליון) 7264/02 עיוב יעקוביאן - מדינת ישראל, (31/11/02)).

18. מדו"ח פעולה מיום 24.1.09 (מ/1) ודו"ח ביקור פיקוח מיום 24.1.09 (מ/3) עולה כי הביקורת במסגרתה נמצאה העובדת נערכה ביום שבת שחל בתאריך 24.1.09.

בחקירתו של הנאשם בפני משרד התמ"ת אישר הנאשם כי בתאריך 24.1.09 העובדת היתה בחנות ועבדה בה (מ/4, עמ' 1, ש' 12-17).

גם בחקירתו בפני בית הדין אישר הנאשם כי העובדים המועסקים אצלו בחנות "יום שישי הם לא עובדים ועובדים בשבת ולא כל שבת" (פרוט' 10.2.13, עמ' 16, ש' 6-9).

19. בחקירתה בפני מפקח משרד התמ"ת, העידה העובדת כי היא עובדת בחנות 6 ימים בשבוע, כשיום שישי הוא היום החופשי שלה (מ/2, עמ' 1, ש' 1-3).

בחקירתה הנגדית העידה העובדת כי במסגרת עבודתה בחנות היא עבדה בשבתות (פרוט' 22.4.12, עמ' 9, ש' 24-25).

20. לאור האמור, הוכח כי העובדת הועסקה ביום המנוחה השבועית לפי מורשת ישראל.

יהדות של העובדת

21. העובדה כי העובדת הינה "יהודיה" לעניין החוק, הוכחה באמצעות תדפיס של מרשם האוכלוסין (מ/5) ובאמצעות עדותה של העובדת במסגרת חקירתה בפני משרד התמ"ת (ר' מ/2, עמ' 1, ש' 13-14) ועדותה בפני בית הדין לפיה היא יהודיה (פרוט' 22.4.12, עמ' 9, ש' 26-27).

22. הלכה היא כי רישומי משרד הפנים הינם בגדר ראיה קבילה לעניין הוכחת יהדותו של אדם לצורך החוק ודי באמירה של אותו עובד ורישום במרשם התושבים כדי שיהדותו של העובד תוכח לכאורה ועל הטוען אחרת עליו הראיה (ר' רע"פ 10687/02 הנדימן - מ"י, פ"ד נז (3) 1; ע"פ 1004/00 אלוניאל בע"מ ואח' - מ"י, עבודה ארצי, כרך לג(33) 23).

23. הנאשם טען כי לא שאל ולא בדק מהי דתה של העובדת אולם לא הציג כל ראיה סותרת לעניין יהדותה של העובדת. אי לכך, בהעדר ראיה לסתור, מהווים הרישום ועדות העובדת ראיה מספקת להוכחת יהדותה של העובדת אשר הועסקה ביום המנוחה המנוי בכתב האישום.

24. לאור האמור, המאשימה הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה להוכחת כל יסודות העבירה של העסקת העובדת המנויה בכתב האישום ביום מנוחתה השבועי על ידי הנאשם.

25. לפיכך, הריני מרשיעה את הנאשם בעבירה לפי סעיפים 9 ו- 26(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה.

סוף דבר

26. הנאשם מורשע בזה בעבירה לפי סעיפים 9 ו- 26(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה.

27. בהסכמת הצדדים, אין הם מזומנים להקראת הכרעת הדין וזו נשלחת אליהם בדואר.

28. נקבע מועד לשמיעת טיעונים לעונש, ליום 5.1.14 בשעה 10:00.

ניתנה היום, 26 26 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים.