השופטת תמר נאות-פרי:

שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' השופטת עדוי) בת"א 37043-04-10, במסגרתו אוחדו מספר תביעות סביב אירוע הצפת נחל הגעתון בנהריה ביום 20.1.2010 (להלן: "ההצפה").

מהות ההליך בבית המשפט קמא

1. שתי המערערות היו הנתבעות בהליך בפני בית המשפט קמא - המערערת בע"א 49142-05-15, רשות ניקוז ונחלים גליל מערבי (להלן: "רשות הניקוז"), היתה הנתבעת מס' 2, והמערערת בע"א 10027-06-15, עיריית נהריה (להלן: "העירייה"), היתה הנתבעת מס' 1.

2. המדובר בחמש עשרה תביעות נפרדות, אשר הוגשו על ידי תובעים שונים שלהם נגרמו נזקי רכוש עקב ההצפה. ברוב התביעות הושגו הסכמות כלשהן בין הצדדים - בחלקן הושגה הסכמה לגבי סכום הפיצוי שישולם בכפוף להכרעת בית המשפט בחלוקת האחריות, בחלקן האחר הושגה הסכמה רק בנוגע לגובה הנזק שנגרם, תביעה אחת הסתיימה בפשרה מלאה, בתביעה נוספת הוסכם כי הקביעות לעניין חלוקת האחריות של בית המשפט קמא תחייבנה את הצדדים להסכם פשרה ובשלוש תביעות לא הושגה הסכמה כלשהיא. לפירוט המלא של התביעות השונות והשתייכותן לכל אחת מהקבוצות האמורות אפנה לפסק הדין קמא, בעמ' 3 ו-4, ואין צורך לחזור על פירוט הדברים בשנית. עיקר המחלוקת היתה בשאלת האחריות הנטענת של רשות הניקוז ושל העירייה והחלוקה ביניהן, ככל שקיימת אחריות.

רקע כללי

3. בטרם נחל את הדיון, ראוי להקדים רקע עובדתי תמציתי, הכולל נתונים אשר למעשה אינם שנויים במחלוקת (וממילא עולים מהמסמכים שקיימים בתיק), כדלקמן:

הקשיים לגבי ניקוז נחל הגעתון (להלן: "הנחל") היו ידועים מזה שנים.

עוד בשנת 2005, הוגשה תכנית להסדרת ניקוז הנחל, שהוכנה על ידי אינג' רוזנטל מטעם רשות הניקוז (להלן: "התכנית", נספח 4 לתצהיר העדות הראשית מטעם העירייה בבית המשפט קמא ונספח א' לתצהירה של מנכ"לית רשות הניקוז).

התכנית כללה מתווה לביצוע עבודות לשיפור מערך הניקוז של הנחל במטרה למנוע הישנות הצפות באזור העיר נהריה (להלן: "העיר"). התכנית התייחסה לשלושה אזורים שונים – אזור מעלה הנחל המהווה את אגן ההיקוות של הנחל, האזור המצוי בכניסה לעיר והאזור המצוי במרכז העיר, בשדרות געתון, בסמוך לשפך הנחל (להלן: "אגן ההיקוות"; "הכניסה לעיר" ו-"שדרות געתון" בהתאמה). התוכנית כללה, בין היתר, עבודות להקמתם של מאגרי ויסות באזור אגן ההיקוות (להלן: "עבודות הקמת מאגרי הויסות") ועבודות חפירה והטמנה של מובל נוסף, תת קרקעי, במסלול מקביל למובל הפתוח הקיים בשדרות הגעתון (להלן: "העבודות בשדרות געתון").

עוד מוסכם, ואף עולה מהתמונות שהוגשו לתיק בית המשפט קמא, כי לאורך שדרות הגעתון בעיר, אפיק הנחל זורם במובל פתוח, שהינו למעשה תעלה פתוחה מבטון המרוצפת באבנים (להלן: "המובל הפתוח"), כאשר משני צידיו של המובל הפתוח מצוי כביש המהווה רחוב מרכזי בעיר (וקיימת גדר המפרידה בין המובל הפתוח לבין הכביש). בנוסף, לאורך תוואי המובל הפתוח, התקינה העירייה גשרונים להולכי רגל מצד אחד של המובל אל הצד השני, ואף הוקמה במקום אחד מזרקה (להלן ביחד: "האלמנטים", כפי שכונו הגשרונים והמזרקה בבית המשפט קמא).

4. ונחזור לתוכנית משנת 2005 - לביצוע העבודות בחלק של שדרות הגעתון ניתן בחודש נובמבר 2005 היתר בנייה מטעם הועדה המקומית לתכנון ולבניה (להלן: "ההיתר הראשון"). מפסק הדין קמא עולה, כי כל העת התנהל בין שתי המערערות ובין משרדי הממשלה הרלבנטיים גם דין ודברים בנוגע לסוגיית תקצוב התוכנית, אך זו לא היתה הבעיה היחידה אשר מנעה את ביצוען של העבודות על פי ההיתר הראשון, שכן אי ביצוע העבודות נבע בעיקר ממחלוקות בין המערערות בנוגע ליישום התכנית וביצועה, לרבות בכל הנוגע לאופן המימון המדויק, אופן ביצוע המכרז, ובעיקר – סביב העבודות בשדרות הגעתון.

המחלוקת המרכזית נסובה סביב השאלה אם יש לבצע את העבודות בשדרות הגעתון קודם לביצוע שאר העבודות, או רק בהמשך לביצוע יתר השלבים (באזור אגן ההיקוות והכניסה לעיר), כמו גם באשר לאופן בו יש לבצע את העבודות באזור זה (האם על פי התכנית שתוארה מעלה, אשר העירייה סברה שתיפגע באופן קשה במרקם החיים הכלכלי, התחבורתי והתיירותי בעיר, או על פי מתווה אחר) וכן סביב השאלה מי יבצע את העבודות בקטע זה.

בעוד עמדת העירייה היתה שהיא הגורם אשר צריך להיות אמון על ביצוע העבודות בשדרות הגעתון (בשל מיקומן וכפועל יוצא של תפקידיה וחובותיה של העירייה כרשות המקומית), עמדת רשות הניקוז היתה שהיא זו אשר מחויבת לבצע את העבודות בעצמה (בשים לב להוראות המשרדים הממשלתיים ולעובדה שהתקצוב לעבודות הועבר לידיה). עוד טענה העירייה כנגד מתווה העבודות המוצע ביחס לשדרות הגעתון, ואף פנתה ליועצים מטעמה לצורך הצעת מתווים חלופיים.

היות וחלף הזמן והתוכנית לא בוצעה, פקע תוקפו של ההיתר הראשון, ורשות הניקוז הגישה בקשה להיתר בניה עדכני לביצוע העבודות בחלק של שדרות הגעתון. במקביל, לא התקדמו הצדדים בביצוע העבודות, בשל המחלוקות בין המערערות כמתואר מעלה– דהיינו, סירובה של העירייה לאפשר לרשות הניקוז לבצע את העבודות - מחד גיסא, וסירובה של רשות הניקוז לאפשר את ביצוען על ידי העירייה - מאידך גיסא.

5. בשלב מסוים, על רקע האמור, הגישה רשות הניקוז בחודש ספטמבר 2009, עתירה מינהלית לבית משפט זה - עת"מ (מחוזי-חיפה) 26267-09-09 (בפני כב' השופט סוקול, להלן: "העתירה המינהלית"). במסגרת העתירה המינהלית ביקשה רשות הניקוז מבית המשפט להורות לעירייה לשתף עימה פעולה ולחתום על המסמכים הדרושים, לצורך קידום ביצוע העבודות בשדרות הגעתון, לרבות חתימה על מסמכים כנדרש בתנאים שקבעה הועדה התכנונית כחלק מהיתר הבניה המחודש.

במסגרת פסק הדין בעתירה המינהלית ביקר בית המשפט את התנהלות שתי המערערות, ומצא לקבוע כי אין ליתן לרשות הניקוז את הסעד המבוקש. בית המשפט קבע כי דרישתה של העירייה לבצע את העבודות שבשטח שבבעלותה בעצמה אינה בלתי סבירה עד כדי שהיא מצדיקה התערבות מצד בית המשפט, שכן המדובר בעבודות שעתידות להתבצע בציר מרכזי בעיר, ויידרש בשל כך תיאום בין המחלקות השונות של העירייה. עוד העיר בית המשפט בשולי הדברים כי בפני רשות הניקוז עומדים כלים אחרים על פי דין לפעול לתפיסת חזקה במקרקעין הנדונים ולבצע את העבודות הדרושות. על כן, ראה לנכון בית המשפט לדחות את העתירה שהגישה רשות הניקוז.

6. כשלושה שבועות לאחר פסק הדין בעתירה המינהלית – ארעה ההצפה הנדונה (ביום 20.1.2010).

7. בהמשך שנת 2010, הוגשה תכנית מעודכנת לגבי העבודות הדרושות, אשר הוכנה אף היא מטעם רוזנטל, ואשר כוללת פתרון חדש לגבי המובל הפתוח (הרחבתו של המובל הקיים במקום הטמנת מובל תת-קרקעי נוסף במקביל למובל הפתוח). התוכנית החדשה כוללת שוב הצעה לגבי מאגרי ויסות באגן ההיקוות, והיא אושרה בהמשך שנת 2010 ובשנת 2012 אף ניתן לגביה היתר בניה מחודש. נכון לכתיבת פסק הדין קמא (ואולי אף נכון להיום), טרם בוצעה אף התכנית החדשה – אך אין צורך להרחיב שכן המדובר באירועים שהתרחשו לאחר ההצפה בה עסקינן.

פסק הדין קמא

8. על רקע האמור, נסקור בקצרה את פסק הדין קמא.

תחילה, בית המשפט קמא, מחדד ומבהיר כי למעשה, כל אחת מהמערערות ניסתה לשכנע, כי הרשות השנייה היא שאחראית לקרות ההצפה, בשל מחדליה. העירייה טוענת (בתמצית) שמחדלה של רשות הניקוז בקידום התוכנית בכל הנוגע לאזור אגן ההיקוות הוא הגורם המרכזי שהביא לקרות ההצפה, שכן אילו היתה מקודמת התכנית בחלקים שבאחריות רשות הניקוז (ולא בשדרות הגעתון), ואילו היו מוקמים מאגרי הויסות באגן ההיקוות - כמויות המים שהיו נכנסות לתחום העיר היו פוחתות משמעותית, והמובל הפתוח הקיים היה יכול להכילם. רשות הניקוז מצידה מטילה את האשמה על העירייה וטוענת כי אותם אלמנטים שהתקינה העירייה על גבי המובל הפתוח בשדרות הגעתון – הם הם הסיבה והגורם בלעדיו אין לקרות ההצפה, שכך התקנתם יצרה "צוואר בקבוק" שהצר את הזרימה במובל הפתוח, והביאה לכך שהמובל "עלה על גדותיו" בעת ההצפה.

9. בית המשפט קמא מצא לקבוע כי שתי המערערות, העירייה ורשות הניקוז, הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן הפרה בוטה, ומותח ביקורת חריפה על שתיהן. בית המשפט קמא מתייחס בפסק דינו לכך שבעבר אירעו אירועי הצפה של הנחל וכי ההצפה לא היתה תופעת טבע נדירה וחריגה שלא ניתן היה לצפותה. למעשה, כך קובע בית המשפט קמא, שתי המערערות תרו אחר פתרון לבעיה במשך השנים, אך ההוצאה לפועל של העבודות שתוכננו לא התממשה, בין השאר בשל "מאבקי יוקרה" בין המערערות בשאלה מי מהן תהיה אחראית על ביצוע העבודות בתחום העיר. בית המשפט קמא מתאר את השתלשלות העניינים העובדתית החל משנת 2005, לרבות הפגישות שהתקיימו בין הנוגעים בדבר אצל המערערות והתכתובת העניפה בקשר עם ביצוע העבודות הדרושות, וקובע כי עובר להצפה ובשנים שלאחריה, לא אצה הדרך לשתי המערערות לקדם את ביצוע העבודות הדרושות – והכל בשל מאבקי כוח בין השתיים.

בית המשפט קמא מוסיף וקובע כי גם לאחר שהצדדים התגברו על הקשיים "האמתיים" בביצוע העבודות הדרושות, כגון קשיים תקציביים וכן הליכים משפטיים שנוהלו בתווך, שתי המערערות לא השכילו להתגבר על "שיקולי היוקרה" והתמידו בסירובן הבלתי מבוסס לסמוך על הרשות השנייה בכל הנוגע לביצוען של העבודות בפועל.

10. עוד מצא בית המשפט קמא הנכבד לקבוע כי ההצפה ארעה בעקבות הצטברותם של מספר גורמים, חלקם באחריות העירייה וחלקם באחריות רשות הניקוז, כדלקמן: (א) אי ויסות כמויות המים הזורמות לכיוון העיר בהתאם לכושר ההולכה של המובל הקיים במעלה רח' סוקולוב שבעיר; (ב) מימדי התעלה של הנחל, שלא התאימה לניקוז ספקות גדולות, ובוודאי לא ספקות של שיטפונות הזורמים בה; (ג) בניית האלמנטים ופיתוח הנוף על ידי העירייה לאורך המובל הפתוח, אשר הקטינו את כוח הזרימה בתעלה; ו-(ד) חיבור הניקוז העירוני בשכונות הגובלות לנחל, אל תעלת הנחל.

11. לאחר תיאור הגורמים הנ"ל, אשר גרמו כולם במשולב להצפה, ממשיך בית המשפט קמא וסוקר את אמצעי הזהירות שנקטה כל אחת מהמערערות לגבי הגורמים הללו, וקובע כי שתי המערערות התרשלו ולא נקטו בכל האמצעים הסבירים על מנת למנוע את ההצפה.

12. בכל הנוגע לחלוקת האחריות בין המערערות, מצא בית המשפט קמא לקבוע כי המדובר בנזקים שמטיבם וטבעם, אינם ניתנים להפרדה, ולא ניתן להוכיח איזה חלק מהנזקים נגרם בשל רשלנות העירייה ואיזה חלק נגרם בשל רשלנות רשות הניקוז. במצב דברים זה, כך לשיטת בית המשפט קמא, הנטל עובר לכתפי הנתבעות (המערערות דנן) להוכיח כי הנזק אכן ניתן לחלוקה וכן להוכיח את חלקן בנזק. היות ונטל זה לא הורם – נקבע כי החיוב במישור היחסים מול התובעים השונים, יהא ביחד ולחוד. במישור היחסים שבין המערערות לבין עצמן, קבע בית המשפט קמא כי נוכח הראיות שהוצגו לגבי התנהלותן של שתי המערערות, האשמה המוסרית שדבקה בכל אחת מהן שווה לשל רעותה, וכי נוכח מהותו של הנזק שנגרם, אין אפשרות לקבוע את שיעור התרומה של כל אחת מהמערערות לנזק באופן מדויק. לאור האמור, מצא בית המשפט קמא לקבוע כי במישור היחסים בין המערערות, החלוקה של האחריות היא שווה – קרי, ייחוס אחריות בשיעור של 50% לכל אחת מהמערערות.

13. בהמשך פסק הדין, עובר בית המשפט קמא להכריע במחלוקות בנוגע לשיעור הנזקים הנטענים (בתביעות בהן לא הושגה הסכמה לגבי רכיב זה), ומכריע בנפרד בכל אחת מהתביעות הפרטניות. עוד דן בית המשפט קמא, בהודעה לצד שלישי ששלחה העירייה כלפי הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הראל"), שביטחה את העירייה בפוליסת ביטוח אחריות מקצועית, ומוצא לדחות את ההודעה לצד השלישי, מטעמים הנוגעים בעיקרם לתנאי הפוליסה.

ערעור רשות הניקוז

14. הערעור נסוב סביב הקביעות לעניין עצם אחריותה של רשות הניקוז, לגבי הקביעה כי אחריותה היא ביחד ולחוד עם העירייה בכל הנוגע למישור היחסים אל מול התובעים השונים ולגבי חלוקת האחריות בין רשות הניקוז לבין העירייה.

15. לטענת רשות הניקוז כל המומחים שחוות דעתם הוגשו לתיק בית המשפט קמא, חיוו דעתם כי האלמנטים שהקימה העירייה היו הגורם היחיד להצפה, ולכן בית המשפט קמא שגה עת קבע כי ההצפה נגרמה בשל מספר גורמים ולא קבע כי ההצפה נגרמה רק בשל אי הסרתם של האלמנטים. בהקשר זה נטען עוד כי שגה בית המשפט קמא בכך שאימץ רק באופן חלקי חלק מחוות הדעת, והתייחס לעמדות מקצועיות שלא הוגשו באמצעות חוות דעת (והכוונה לעמדתו של יועץ העירייה בשם בדולח, ובהקשר זה יפורט להלן).

16. עוד טענה רשות הניקוז, כי שגה בית המשפט קמא עת עירב בין ההתנהלות "ההיסטורית" משנת 2005, לבין הסיבות לקרות ההצפה הנדונה הספציפית בשנת 2010, וטענה כי בית המשפט קמא שגה בכך שניתח את התנהלות הצדדים בשנים "המוקדמות" כאמור.

17. בנוסף, לטענת רשות הניקוז, הוכח כי עובר לחודש מאי 2009 היה בידיה היתר בנייה עדכני וכן תקציב ייעודי לביצוע העבודות הדרושות, וביצוען בפועל נמנע רק בשל סירוב העירייה לאפשר את ביצוען ודרישתה כי היא תבצע את העבודות בעצמה. עוד הוכיחה רשות הניקוז לטענתה, כי התקציב שניתן לה מטעם המשרד הממשלתי הרלבנטי היה מותנה בכך שהיא עצמה תבצע את העבודות, וכי היה בסיס עובדתי לחששות לשימוש לא ראוי בכספים מצד העירייה, כאשר לשיטת רשות הניקוז בית המשפט קמא התעלם בשוגג מראיות שהוגשו לעניין טענה זו וקבע חרף ראיות אלו כי סירובה של רשות הניקוז לאפשר את ביצוע העבודות על ידי העירייה נבע משיקולי יוקרה. עוד נטען כי שגה בית המשפט קמא בקביעותיו כי היה על רשות הניקוז לצפות את המשך סירובה של העירייה לאפשר את ביצוע העבודות, נוכח אי הגמישות שבה נקטה רשות הניקוז עצמה. לטענת רשות הניקוז, מהראיות שהוצגו היה ברור כי מבחינה מקצועית, היתה חובה להתחיל את העבודות דווקא במורד הנחל, בשדרות הגעתון, ולא באזור אגן ההיקוות של הנחל, ולכן היה בסיס מקצועי לדרישה של רשות הניקוז לבצע את העבודות בתחום העיר. כן טוענת רשות הניקוז כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי הרשות לא התריעה די על בעייתיות המצב הקיים בתחום הניקוז.

18. לטענת רשות הניקוז היא הוכיחה בפני בית המשפט קמא, כי עשתה כל שלאל ידה בניסיון להביא לכך שהעבודות תחלנה, אך סירובה של העירייה לאפשר לרשות הניקוז לבצען הוא שמנע את ביצוען בפועל. לטענת רשות הניקוז, ראייה למאמצים אלו היא העתירה המינהלית שהגישה כנגד העירייה.

19. עוד נטען, כי בית המשפט קמא דחה את ההודעה לצד ג' ששלחה העירייה כנגד הראל, בקובעו כי העירייה היתה מודעת לסכנות הוודאיות שנובעות מהמפגע שיוצרים האלמנטים, וקביעה זו חייבת להוביל למסקנה שרק האלמנטים גרמו להצפה, ולכן האחריות הבלעדית היא של העירייה.

20. כמו כן נטען כי בית המשפט קמא שגה בניתוח מסקנותיה של הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, בכל הנוגע לתוכניות לביצוע העבודות הדרושות בנחל.

21. על כן, לשיטת רשות הניקוז, יש להורות על ביטול פסק הדין קמא ולהורות כי אין לרשות הניקוז אחריות כלשהיא לנזקי ההצפה, ולהטיל את מלוא האחריות לנזקים שנגרמו על שכם העירייה.

ערעור העירייה

22. ערעור העירייה מופנה אף הוא לקביעותיו של בית המשפט קמא לעניין עצם אחריותה של העירייה, לגבי הקביעה כי אחריותה היא ביחד ולחוד עם רשות הניקוז במישור היחסים אל מול התובעים השונים ולגבי חלוקת האחריות בין שתי המערערות.

23. ראשית, מפנה העירייה לכך כי בית המשפט שגה בקביעתו לפיה העירייה כשלה מלהוכיח כי נקטה בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את ההצפה. בהקשר זה קבע בית המשפט קמא כי העירייה כשלה מלהביא ראיות לגבי הוצאותיה בגין תשלום לקבלן חיצוני שהפעיל "ביובית" לצורך ביצוע עבודות תחזוקת מערכת הניקוז בעיר. העירייה טוענת כי בית המשפט קמא התעלם בקביעתו זו מתצהירו של מנהל מחלקת התברואה ואיכות הסביבה בעירייה ולנספחים שצורפו אליו, אשר כללו קבלות על ביצוע עבודות ניקוי באמצעות ביובית במועדים הרלבנטיים. לטענת העירייה הכספים שהיא השקיעה בביצוע עבודות מניעה, הם מעל ומעבר למאמץ של מזיק סביר למנוע את קרות הנזק.

24. עוד טוענת העירייה כי בית המשפט קמא התעלם בפסק דינו מהקביעות בעתירה המינהלית, המהוות השתק פלוגתא ביחס לחלק מטענות רשות הניקוז. לטענת העירייה, הסיבה הבלעדית לעיכוב בביצוען של העבודות נעוצה בהתנהלותה של רשות הניקוז, ותמיכה לכך ניתן למצוא בפסק הדין בעתירה המנהלית אשר קבע כי התנהלות העירייה, משמע - סירובה לכך שהעבודות בתחום העיר תבוצענה על ידי רשות הניקוז, לא היתה בלתי סבירה. לטענת העירייה בית המשפט קמא שגה כאשר לא קבע כי העובדות שנקבעו בפסק הדין בעתירה המינהלית הן עובדות שהוכחו ורשות הניקוז מושתקת מלטעון לגביהן.

25. מוסיפה וטוענת העירייה כי בית המשפט שגה שעה שלא נתן ביטוי מספיק לקביעות של המומחה מטעם העירייה, בכל הנוגע למחדל שבאי הקמת מאגרי הויסות על ידי רשות הניקוז באגן ההיקוות, וכי אין לקבל את עמדת רשות הניקוז לפיה הסיבה היחידה לנזק היא הקמתם של האלמנטים ואי הסרתם.

26. העירייה אף חוזרת בערעורה על תיאור המסכת העובדתית ההיסטורית, וטוענת כי העיכוב הראשוני בביצוע התוכנית היה בשל מגבלות תקציביות של רשות הניקוז והדבר הוביל לכך שבמשך תקופה ממושכת לא בוצעו העבודות הדרושות. בהמשך, התעקשותה של רשות הניקוז לבצע את העבודות בתחום העיר בעצמה, הובילה לעיכוב נוסף (שנגרם בין היתר נוכח הגשת העתירה המינהלית), ורשות הניקוז אף נמנעה מהפעלת סמכויותיה על פי דין כדי להביא לפתרון של הבעיה.

27. לגבי חוות דעת המומחים, טוענת העירייה כי אין יסוד לטענות כי האלמנטים הם הגורם היחיד לקרות ההצפה, וכי רק המומחה מטעמה, מר רון, התייחס בחוות דעתו המקצועית לנושא הספיקות של המובל בהנחה שהיו מוקמים מאגרי הויסות על ידי רשות הניקוז באגן ההיקוות של הנחל – ולאור האמור היה מקום שבית המשפט קמא יאמץ את מסקנותיו המקצועיות במלואן.

28. לכן, לסיכום, טוענת העירייה כי שגה בית המשפט קמא בקביעותיו כי לעירייה היה חלק כלשהוא באחריות להצפה, וכי היה מקום להטיל את מלוא האחריות על רשות הניקוז, ולחילופין לקבוע כי חלקה של העירייה קטן מחלקה של רשות הניקוז באחריות לנזקים שנגרמו.

29. למען הבהירות יצוין, כי לא הועלו טענות לגבי שיעור הנזק ואין למי מהצדדים הנוספים בהליך קמא עניין בערעורים דנן, שכן החיוב של המערערות ביחס לכל אחד מהתובעים קמא היה ביחד ולחוד, ולכן הם בבחינת משיבים פורמאליים בלבד, ולא נטלו חלק פעיל בערעורים דנן.

דיון והכרעה

30. הנה כי כן, השאלות בהן יש צורך להכריע בערעורים הינן האם שגה בית המשפט קמא שעה שקבע שהיו כמה גורמים להצפה ולא רק אחד; האם שגה בית המשפט כאשר קבע ששתי המערערות אחראיות ברשלנות בנוגע לאותם גורמים להצפה; האם יש מקום להתערב בקביעה לפיה המערערות תחויבנה כלפי הניזוקים ביחד ולחוד; והאם נפלה שגגה בקביעת בית המשפט קמא לפיה ביחסים שבין המערערות לבין עצמן החלוקה תהא 50%-50%.

לאחר עיון במסמכים שהוגשו ושקילת טענותיהן של המערערות, לרבות בדיון שהתקיים בפני ההרכב, עמדתי היא כי התשובות לכל השאלות הנ"ל בשלילה - ואמליץ לחברותיי להרכב להורות על דחיית שני הערעורים. אפרט להלן את נימוקי בהתייחס לארבעת הרבדים של פסק הדין קמא.

מהם הגורמים להצפה

31. נזכיר כי בית המשפט קמא מצא לקבוע כי ההצפה ארעה בשל מספר גורמים שונים, שהביאו במשולב ובמצטבר להצפה, והם: (א) אי ויסות של כמויות המים הזורמות לכיוון העיר; (ב) מימדי המובל הפתוח; (ג) האלמנטים ו-(ד) חיבור הניקוז העירוני אל מובל הנחל.

לא מצאתי שיש מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעות אלו, לגבי כך שקיימים כמה גורמים להצפה ולא רק אחד, שכן המדובר בקביעה עובדתית של בית המשפט קמא, הסומכת על שמיעת העדים בתיק, אשר התייחסו כל אחד בתורו לעמדתו לגבי הסיבות להצפה, וסומכת על ניתוח חוות הדעת שהוגשו.

32. יוער בהקשר זה כי בהסכמת הצדדים, לא נחקרו המומחים מטעמם – והם הניחו על שולחנה של כבוד השופטת קמא את חוות הדעת לבחינה ולשקילה. במצב דברים זה, ניתן לכאורה לומר כי ערכאת הערעור יכולה לבחון את חוות הדעת באותה המידה שעשתה כן הערכאה קמא, אלא שבמקרה זה – האמור בחוות הדעת משתלב ושזור בעדויות של העדים שכן העידו בבית המשפט קמא – ולכן, היה יתרון משמעותי לכבוד השופטת קמא, אשר שמעה את העדים שאינם מומחים, בכל הנוגע ליכולתה לקבוע ממצאים עובדתיים לגבי הגורמים להצפה.

33. מעבר לכך, בחינת חוות הדעת לגופן מלמדת על כך שאין מקום להתערב בקביעה קמא לפיה ההצפה לא ארעה רק בשל גורם בודד אלא כתוצאה משילובם של מספר גורמים שונים. ואפרט.

34. מטעם אחת מהתובעות בהליך קמא, מגדל חברה לביטוח בע"מ, הוגשה חוות דעתו של המומחה מרקוס (מיום 24.6.2013, להלן: "מרקוס"). לשיטת מרקוס לולא הקמתם של האלמנטים ולולא קיומן של הפרעות אחרות בתוואי המובל הפתוח בשדרות הגעתון, היה יכול המובל לעמוד בספקות המים שזרמו במועד ההצפה, וההצפה הנדונה לא היתה נגרמת. המומחה מרקוס לא התייחס כלל בחוות דעתו לתכנית, על חלקיה השונים, לא התייחס לנושא מאגרי הויסות באגן ההיקוות, ולא התייחס לשאלה האם מבחינה מקצועית היה הכרח לבצע תחילה דווקא את העבודות בשדרות הגעתון.

מטעם העירייה, הוגשה חוות דעתו של ד"ר צבי רון (מיום 10.10.2013, להלן: "רון"). אף לשיטתו של רון, התקנתם של האלמנטים בתוואי המובל הפתוח הצרה את רוחבו של המובל וצמצמה את יכולתו לעמוד בספקות המים העוברות בו, אך לשיטתו - לא ניתן להעמיק את המובל הקיים, בשל שפעולה זו תגרום לחדירת מי ים למובל. לכן, לגישתו, יש לפעול להרחבתו של המובל, כפי שעשתה העירייה בסמוך לשפך הנחל – למרות שבחלק העובר בשדרות הגעתון, לא ניתן לעשות כן בשל מערכת הכבישים העוברת משני צדדיו של המובל הפתוח. לטענת רון, הפתרון של הקמת מובל סגור מקביל, כפי שהוצע על ידי רוזנטל בתכנית, יפגע קשות בעיר והפתרון של "הרמת" גובה האלמנטים, הוא חלקי ולא ימנע את ההצפות (אם כי יצמצם במידת מה את מימדיהן). רון מתייחס בחוות דעתו גם לשאר חלקיו של הנחל, לרבות המשמעות של העדר פתרונות ניקוז במעלה הנחל, באזור אגן ההיקוות. לשיטתו של רון, לא די בפתרון המתייחס לאזור המובל הפתוח בתחומי העיר, ונדרש פתרון בדמות הקמת מאגרי ויסות באזור אגן ההיקוות, כאשר עמדתו היא שאם היו מוקמים מאגרי הויסות – הדבר היה מונע את ההצפה הנדונה, כמו גם את ההצפות שאירעו בשנים שלפניה.

35. מטעם רשות הניקוז, הוגשה חוות דעתו של המומחה הלוי (ביום 3.3.2014, להלן: "הלוי" – אם כי המדובר בחוות דעת "משלימה" בהתייחס לחוות דעת קודמת). לשיטתו של הלוי, ההצפה הנדונה וההצפות השכיחות בתחום העיר נגרמות בשל ההפרעות בזרימה והחסימות ו"צוואר בקבוק" שנוצר בשל האלמנטים שהותקנו על ידי העירייה בתוואי המובל הפתוח. הלוי מציין בחוות דעתו כי רשות הניקוז במסגרת תפקידיה על פי דין, פעלה ליזום תכניות להסדרת בעיית הניקוז בנחל – כאשר לטווח הארוך, יזמה רשות הניקוז תכנית להסדרת מעלה הנחל והקמת מאגרי ויסות לויסות ספקות במורד הנחל, וכי המדובר בתוכניות כלליות שהוגשו ואושרו ברשויות השונות. בטווח הקצר, כך לשיטת הלוי, יזמה רשות הניקוז תכניות להסדרת אזור שדרות הגעתון, לרבות ביצוע מיידי של הסרת האלמנטים היוצרים את "צוואר הבקבוק" באזור זה. לשיטתו, הסרת האלמנטים היתה מפחיתה את מפלס ההצפות בשיעור של 65 ס"מ בהתייחס לתקופת הישנות של הצפות של אחת לעשור, ובשיעור ניכר יותר באירועי גשם תדירים יותר. לשיטתו, מהנתונים הקיימים עולה כי לולא קיומם של האלמנטים, ולולא הכשלים במערכת הניקוז העירונית, היתה נמנעת בוודאות ההצפה הנדונה. הלוי אינו נדרש בחוות דעתו לאפשרות התיאורטית שנכללה בחוות דעתו של רון לפיה אם היתה מבוצעת על ידי רשות הניקוז התכנית בכל הנוגע לאזור אגן ההיקוות, היה המובל הקיים עומד בספקות במועד הרלבנטי וההצפה היתה נמנעת, ולא מצוין בחוות הדעת כי חוות דעתו של רון עמדה בפניו של המומחה הלוי (למרות שכן מצוין שחוות הדעת של מרקוס עמדה לנגד עיניו, וכן חוות דעת שמאיות שונות שהוגשו לגבי שיעור הנזקים).

36. בנוסף, הפנו הצדדים לתכנית שהוכנה על ידי אינג' מאיר רוזנטל משנת 2005 (להלן: "רוזנטל") ואף לעמדתו המקצועית של אינג' שמואל בדולח (לעיל ולהלן: "בדולח"), אשר שימש כיועץ ניקוז לעירייה במועדים הרלבנטיים ושלח מכתבים לעירייה – אך לא הגיש מטעמו חוות דעת ערוכה כדין לתיק. בדולח סבר כי במידה ויתבצעו כל השלבים שעליהם המליץ רוזנטל – הדבר יהווה מענה הולם לבעיה, ולשיטתו מן הראוי להתחיל בהקמת מאגרי הויסות ולא בעבודות בשדרות הגעתון, בשל חסכון בעלויות.

37. מכאן, שלמעשה קיימים חמישה אנשי מקצוע שעמדותיהם היו בפני בית המשפט קמא – רק שלושה מהם הגישו חוות דעת כדין, אך לא נחקר מי מהחמישה (בהסכמת הצדדים). המומחה מרקוס סבר כי האלמנטים הם הגורם היחיד להצפה אך לא התייחס כלל לנושא מאגרי הויסות; המומחה הלוי התייחס לצורך בהקמת מאגרי הויסות אך לשיטתו זהו רק פתרון לטווח הרחוק והוא לא נדרש למשמעות של אי הקמת המאגרים בכל הנוגע להצפה הנדונה; המומחה רון מסכים כי האלמנטים היו אחד הגורמים להצפה אך טוען כי לא היה די בהסרת האלמנטים כדי למנוע את נזקי ההצפה הנדונה וכי הקמת מאגרי הויסות היה מונע את ההצפה הנדונה ומאפשר למובל הקיים לעמוד בספקות שהיו בפועל במועדים הרלבנטיים; המומחה רוזנטל בוודאי שסבור שיש צורך גם בהקמת מאגרי ויסות וגם בפתרון בתחום שדרות הגעתון (שכן הוא זה שהכין את התוכנית המקורית מטעם רשות הניקוז); והיועץ בדולח (היועץ מטעם העירייה) סבור כי יש לבצע את כל השלבים שבתוכנית של רוזנטל ולהתחיל דווקא במאגרי הויסות.

38. כלומר, שאף אם נתעלם מעמדתו של בדולח (אשר חוות דעת מטעמו לא הוגשה לתיק) – אזי שארבעת אנשי המקצוע הנותרים מסכימים שהאלמנטים היו אחד הגורמים להצפה אך שלושה מהם מסכימים כי וויסות כמויות המים הנכנסות לעיר, באמצעות הקמת מאגרי הוויסות באגן ההיקוות, היה מונע את ההצפה או מפחית את היקפה או משליך על יכולתו של המובל הפתוח להכיל את הספקות של המים במועד ההצפה. יש עוד לראות כי חוות דעתו של מרקוס לוקה בחסר – שכן היא חלקית בשל שהיא כלל לא מתייחסת לנושא מאגרי הויסות. בנוסף, יש לראות כי הלוי מסביר שהקמת מאגרי הויסות הינה פעולה שנדרשת לצורך פתרון "בטווח הרחוק" – אלא שלא ניתן להבין מה פירוש "טווח רחוק" מבחינת ציר הזמן, ויתכן שאם הפתרון היה מיושם בשנת 2005 או 2006, ההצפה בשנת 2010 היתה נמנעת.

39. לכן, יש לאמץ את קביעת בית המשפט קמא לפיה לא ניתן לאמץ במלואה אף אחת מחוות הדעת וכי ניתוח חוות הדעת ובחינתן לאור העדויות שנשמעו – מחייבים את המסקנה שהיו כמה גורמים להצפה – כפי שפורטו מעלה.

אחריותן ורשלנותן של רשות הניקוז ושל העירייה

רשלנות מצד רשות הניקוז

40. עתה, כאשר נקודת המוצא היא שאכן היו כמה גורמים להצפה – ברי כי אין כל מקום לשנות ממסקנת בית המשפט קמא לגבי אחריותה של רשות הניקוז.

41. ראשית, רשות הניקוז לא פעלה באופן סביר בכל הנוגע לקידום התוכנית משנת 2005, בה מצוין חד משמעית כי חלק עיקרי מהפתרון הוא הקמת מאגרי הויסות, ואשר הוכנה על ידי רוזנטל מטעם רשות הניקוז, על מנת לפתור בעיה ידועה שנמצאת באחריות רשות הניקוז. רשות הניקוז לא ביצעה משך שנים את המלצותיו של המומחה מטעמה, ואף לא הציגה תוכנית חלופית מועדפת. אין חולק כי התכנון והביצוע של החלק בתכנית המתייחס לאגן ההיקוות, היה באחריותה הבלעדית של רשות הניקוז, ולא הוכח כי הוא היה תלוי בביצוע החלק בשדרות הגעתון או שלא ניתן היה לבצע אותו עד שיבוצע החלק שבשדרות הגעתון (וראו כי אף המומחה הלוי לא טוען זאת באופן ברור).

יתכן ומן הראוי היה לבצע את כל התוכנית של רוזנטל כמקשה אחת, אך שעה שרשות הניקוז ראתה שהשנים חולפות והמחלוקות לגבי ביצוע המקטע שבשדרות הגעתון מונעות את ביצוע העבודות בקטע זה, היא היתה צריכה לבצע את החלקים האחרים של התוכנית, שהיא עצמה יזמה והכינה, ואשר ניתן היה לבצעם ללא תלות בסכסוך מול העירייה (ובמיוחד נוכח החלטת השר הממונה משנת 2006 לגבי האפשרות שהעבודות תחלנה לאו דווקא בקטע של שדרות געתון). גם בחלוף עשור שנים מאז הכנת התכנית לא קידמה רשות הניקוז את החלקים שבתכנית שנמצאים באחריותה הבלעדית – ובכך כשלה.

42. בהקשר זה יש אף לדחות את טענת רשות הניקוז לפיה שגה בית המשפט קמא בהתייחסותו להתנהלות ההיסטורית בין שתי הרשויות. המדובר במסכת עובדתית אחת ארוכת שנים וברי כי כאשר מתבקש בית המשפט קמא לבחון את האחריות להצפה – הוא אינו צריך לבחון רק את הגורמים הפיזיקליים אשר גרמו למים לעלות על גדותם ביום ההצפה, אלא שחובה היה עליו לבדוק את מכלול הגורמים שהביאונו עד הלום – כולל הטענות לגבי המחלוקות התקציביות, התכנוניות וכיוצא באלה.

43. שנית, אם רשות הניקוז אכן היתה סבורה שרק האלמנטים הם הגורם להצפות, והואיל והיתה מודעת במשך שנים לקיומם של האלמנטים – רשלנותה באה לידי ביטוי אף בכך שהיא לא מצאה לעשות דבר בנדון במשך כל השנים, לרבות פנייה לנציב המים על מנת שזה יפעיל את סמכויותיו, והסתפקה בפניות בכתב לעירייה. לרשות הניקוז מוקנות בחוק סמכויות נרחבות שונות, על מנת לממש את מטרותיה החוקיות, והיא לא הפעילה אותן בצורה המיטבית.

44. שלישית, כיוון שרשות הניקוז ידעה שיש קושי לגבי האלמנטים והסרתם, היא היתה חייבת לפעול לבחינת פתרונות חלופיים לבעיה – ולא הוכח כי עשתה כל מאמץ לבחון עוד תוכניות ולא ביקשה חוות דעת משלימות או אחרות לגבי אפיקים נוספים (תרתי משמע).

45. אפנה כאן לע"א 2906/01‏ ‏עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (25.5.2006), להלן: "פס"ד מנורה", אשר עסק בהרחבה בשאלת אחריותן של רשויות שונות לנזקי ההצפות שאירעו באזור עמק זבולון ומפרץ חיפה, כתוצאה משיטפונות שהתרחשו בחודשים דצמבר 1991-פברואר 1992. הנתבעות דשם היו, בין היתר העיריות והמועצות המקומיות הרלבנטיות, כמו גם רשות ניקוז עמק זבולון ורשות ניקוז נחל קישון (אשר הוחלפו על ידי רשות ניקוז קישון). בפסק הדין, בית המשפט העליון סוקר בהרחבה את מקורות הסמכות של רשות הניקוז (סעיף 19, עמ' 32), תוך הפניה לחוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, התשי"ח-1957 (להלן: "חוק הניקוז"), ובהמשך דן באחריות רשות הניקוז קישון להצפות, כדלקמן (סעיף 23, עמ' 38) –

"בית משפט קמא הוסיף וקבע כי "היה עליה [על רשות הניקוז עמק זבולון] לצפות כי התרשלות במילוי תפקידה תגרום לשטפונות באזור ולנזקים כתוצאה מכך". קביעתו זו של בית משפט קמא התבססה על התפקיד ועל הסמכויות שהוטלו על רשות זו בחוק הניקוז "לדאוג לניקוזו הסדיר של התחום שנקבע לה בצו המקים" (סעיף 12 לחוק הניקוז) .... קביעה זו אף היא מקובלת עלי. אכן, זהו מקרה מובהק שבו יש בהוראה סטטוטורית מסמיכה כדי לשמש אינדיקציה לרמת ההתנהגות הנדרשת מן הרשות כרשות סבירה ולהקרין על קיומה ועל היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליה לצורך עוולת הרשלנות (ראו: עניין ועקנין, 139; עניין עיריית חדרה, 766; עניין סוהן, 739; עניין גורדון, 134). רשות ניקוז כשמה כן היא – כל תכלית הקמתה וכל תמצית הווייתה אינן אלא הטיפול בענייני הניקוז בתחום שעליו הופקדה. כפי שכבר צוין, נהנית רשות הניקוז ממעמד של תאגיד עצמאי "אשר יקיים, יחזיק, ינהל ויממן את מפעל הניקוז האזורי, כשהבקורת וההכוונה היא בידי המדינה, ואילו העבודה המעשית והמינהלית הכרוכה בכך היא כולה בידי הרשות" (ה"ח תשי"ז, 254, 263). רשות הניקוז היא, אפוא, הגוף המופקד על ביצוע כל הפעולות הנדרשות לשם ניקוזו היעיל של האזור הנמצא תחת אחריותה. היא מוסמכת להתקשר בחוזים, לרכוש נכסים, להחזיק בהם ולהעבירם ולבצע כל פעולה הדרושה למילוי תפקידיה. כמו כן מוסמכת רשות הניקוז ליזום תוכניות ניקוז, לקדמן ולעשות את כל הדרוש בכדי להוציאן מן הכוח אל הפועל. לשם מילוי תפקידיה רשאית רשות הניקוז, באישורו של שר החקלאות, לגבות מבעלי המקרקעין שבתחומה ארנונת ניקוז ואף להתקין, באישור שר החקלאות, חוקי עזר בכל הנוגע לביצוע תפקידיה ובכלל זה להסדיר חפירת תעלות, הקמת מבנים או התקנת מתקנים למניעת הפרעה להקמתו או לפעילותו של מתקן ניקוז. כן רשאית רשות הניקוז להיכנס בכל עת סבירה לכל קרקע ובנין ולעשות כל פעולה הדרושה למילוי תפקידיה לפי חוק ואף לדרוש פינוי של מקרקעין לשם ביצוע תוכנית ניקוז, לרכשם או לחכור אותם ולהגביל או להסדיר את הגישה לעורקי מים או את המעבר בהם (ראו סעיפים 14, 29, 30, 30א, 36, 43, 43א, 44, 52 לחוק הניקוז, ולפירוט בעלי התפקידים ברשות הניקוז ואופן התנהלותה ראו: צו הניקוז וההגנה מפני שטפונות (הקמת רשויות ניקוז), תש"ך-1960).

קשת רחבה זו של סמכויות שהוקנתה לרשות הניקוז על פי החוק נותנת בידה כלים לביצוע תפקידיה והיא מיועדת לאפשר לה למלאם באופן ראוי ויעיל. באופן עקרוני נראה לי כי מן הראוי שיתקיים יחס ישיר בין רוחב הסמכויות הניתנות לרשות על פי דין לצורך ביצוע תפקידה ובין רמת ההתנהגות הנדרשת ממנה כרשות סבירה בהקשר זה. ובמלים אחרות, ככל שהסמכויות הנתונות לרשות לצורך ביצוע תפקידה רחבות יותר וככל שהכלים שמעמיד הדין לרשותה רבים יותר, כך גבוה יותר סטנדרט ההתנהגות הנדרש ממנה על מנת שתיחשב כמי שפעלה כרשות סבירה. עמד על כך בית משפט קמא בהדגישו בהקשר זה את הסתמכותם של תושבי האזור ובעלי העסקים בו - הניזוקים - על כך שהרשות תפעיל את סמכויותיה ותימנע שיטפונות. וכלשונו:

הנזק אמנם נגרם על-ידי כוח טבע, אך קביעת הסדר יסודי ומקיף למניעת התממשות הסיכון הטמון באותו גורם טבעי בחוק, יוצרת קרבה בין מי שעל-פי ההסדר מוטלת עליו החובה לפעול למניעת ההתממשות [צ"ל: התממשות] אותו סיכון לבין מי שניזוק כתוצאה מהתממשותו."

במקרה דשם, היתה מחלוקת לגבי סוגית הצפיות ולגבי השאלה אילו צעדים ניתן היה לנקוט על מנת למנוע את ההצפות – ולמרות האמור, נקבע כי קיימת אחריות נזיקית מכח עוולת הרשלנות, כמתואר מעלה. במקרה דכאן, על דרך של קל וחומר, קמה אחריות מצד רשות הניקוז – שכן כאן, המדובר ב"כרוניקה של הצפה ידועה מראש", הוכנה תוכנית שנועדה למנוע את ההצפות העתידיות – והיא לא בוצעה, בנסיבות שפורטו מעלה.

46. רביעית, לא הוכח כי נעשה ניסיון אמיתי להגיע להבנות עם העירייה לגבי ביצוע העבודות בשדרות הגעתון (וזאת אף אם נצא מנקודת ההנחה שהיתה הצדקה לכך שכל צד "התעקש" שהוא יבצע את העבודות לבדו). ניתן היה להסכים על קבלן ביצוע משותף, חלוקת העבודות, מנגנוני פיקוח, גישור וכו'.

47. לכן, בדין נקבע כי רשות הניקוז לא נקטה בכל האמצעים הסבירים למנוע את ההצפה ואת נזקיהם של התובעים – והוכחה רשלנותה ואחריותה לנזקים.

רשלנות מצד העירייה

48. בדומה לשנאמר לעיל, אף העירייה לא נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעת ההצפות.

49. ראשית, העירייה לא פעלה להסרת האלמנטים או חלקם. מעבר לכך שהעירייה היא שבנתה אותם מלכתחילה ללא שניתן משקל הולם לנושא הניקוז, אזי שכאשר התברר שהם מהווים גורם (אחד מיני כמה) להצפות – היה על העירייה לפעול להסרתם, או לצמצום השפעתם.

50. שנית, היה על העירייה לפעול לשינוי מערך הניקוז של הרחובות הסמוכים לנחל, וראו כי העד בוטנרו מטעם העירייה העיד כי נשקלו על ידי העירייה פתרונות אחרים למערכת הניקוז, אך הללו לא בוצעו.

51. שלישית, לא היה די בעבודות התחזוקה שבוצעו. כפי שתואר בתצהירים מטעם העירייה (לרבות של העדים בן שושן ובוטנרו), בוצעו עבודות של ביובית לשאיבת חלק מהמים במובל והונחו שקי חול בסמוך לחלק מבתי העסק שעשויים להינזק – במטרה למנוע את ההצפה או למזער את נזקיה. בית המשפט קמא אינו מקבל במלואן טענות אלו ומפנה להיעדרן של אסמכתאות לפעולות הנטענות, ובכלל זה אי הגשתם של יומני עבודה, אי הצגת ראיות לגבי תשלום לקבלן הביובית, אי זימון לעדות של מפעיל המחפרון, והעדר ראיות לגבי הצבת שקי החול כאמור. בהודעת הערעור נטען כי נעלמו מעיניו של בית המשפט קמא הנספחים שצורפו לתצהירו של מר לוי מטעם העירייה, המעידים על כך שהעירייה אכן שכרה קבלן חיצוני שהפעיל ביובית לצורך ניקוי ערוץ נחל הגעתון בלחץ גבוה (נספח 38 לתצהירו של לוי). אני מסכימה כי אכן נספחים אלו קיימים ומעידים על עבודות של ביובית – ועם זאת, אף אם נצא מנקודת הנחה שביובית נשכרה מעת לעת לשאיבת חלק מהמים, או לניקוי באמצעות לחץ מים, ואף אם אכן הונחו שקי חול – ברי כי אין בכך די. המדובר בפעולות ספורדיות, שלא הוכחה יעילותן ולא הוכחה תדירותן. בוודאי שאין בהן כדי למנוע את ההצפה וראו כי בן שושן עצמו העיד כי כל הפעולות המתוארות מעלה היו חסרות משמעות כאשר היתה הצפה הכוללת כמות גדולה של מים (סעיפים 46-47).

52. רביעית, כפי שנכתב לגבי רשות הניקוז, לא הוכח כי נעשה ניסיון כנה וממצה להגיע להבנות עם רשות הניקוז לגבי העבודות בשדרות הגעתון.

53. אף כאן, דומה שיש מקום לצטט מפס"ד מנורה, לגבי אחריות הרשות המקומית (סעיף 27, עמ' 41) לאמור:

"החובות המרכזיות המוטלות על העיריות מפורטות בסעיפים 248-235א לפקודת העיריות ... ההוראה הרלוונטית לענייננו מצויה בסעיף 235(2) לפקודת העיריות בפרק החובות המוטלות על העירייה, וזו לשונה:

235. רחובות

בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה:

...

(2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;

הסמכות הסטטוטורית ועל אחת כמה וכמה החובה הסטטוטורית, מהוות, כאמור, אינדיקציה משמעותית לעניין סטנדרט ההתנהלות של רשות סבירה וממילא יש בהן כדי להקרין על גיבוש חובת הזהירות מתוך הנחת מוצא כי בעל הסמכות יכול וצריך לצפות כי התרשלות מצדו בקיום חובותיו הסטטוטוריות תגרום נזק. משהוטלה על העירייה, בין יתר חובותיה, החובה החוקית לדאוג לניקוז רחובות העיר, עליה לצפות כי תושביה עלולים להינזק באם לא תקיים את חובתה זו ולא תדאג להקמת תשתית ניקוז התואמת את הצרכים במקום. אין לקבל בהקשר זה את טענת העיריות כי מדובר בחובה סטטוטורית שאינה מפורטת ועל כן לא ניתן לגזור ממנה חובת זהירות לצורך עוולת הרשלנות. ככל שמדובר בחובה לדאוג לענייני הניקוז ברחובות העיר, החובה שהוטלה על העיריות בסעיף 235(2) לפקודת העיריות ברורה ואין לצפות לכך שבחיקוק יפורטו כל פרטי התשתיות ההנדסיות הנדרשות.

חובה סטטוטורית זו יש בה כדי לשמש בסיס לחובת הזהירות הקמה ביחסים שבין הציבור ובין הרשות המקומית, כמי שהופקדה על פי דין לדאוג לרווחתו ולבטיחותו בתחום השיפוט שנמסר לאחריותה. על הקשר שבין חובות וכוחות סטטוטוריים ובין חובת הזהירות ברשלנות עמד השופט א' ברק (כתוארו אז) בעניין עיריית חדרה, באומרו:

הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות תפקיד ציבורי ומעניקות מעמד של שליטה ופיקוח. כל אלה יוצרים תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק, כי הגוף השלטוני צריך לצפות, ששימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיו עשויים לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לאנשים המצויים בקרבתם (שם, 766).

אכן, המידע, השליטה והפיקוח באשר לאיכותה ולמצבה של תשתית הניקוז העירונית מצויים בידי העירייה מתוקף סמכויותיה על פי דין. היא, אפוא, הגורם שבידיו האמצעים הטובים ביותר להכרת צורכי הניקוז בשטח המצוי בתחום שיפוטה והיא מונעת הנזק היעילה ביותר. בשל כל אלה, יכולה וצריכה עירייה סבירה לצפות כי התרשלות מצידה בביצוע הפעולות הנדרשות להקמה, לתחזוקה ולהתאמה של תשתית הניקוז העירונית, לרבות על דרך של מחדל, עלולה לגרום נזקים למבנים ולתושבים כתוצאה מהצפה. העובדה שנציגי הרשויות המקומיות מהווים את רוב החברים ברשות הניקוז האזורית שבתחומן, יש בה כדי להוסיף נדבך מרחבי לרמת המידע, השליטה והפיקוח הנתונים לעיריות בכל הנוגע לתשתיות הניקוז בתחום השיפוט שלהן (ראו סעיף 11(ג) לחוק הניקוז). ...

מסקנתו של בית משפט קמא בעניין התרשלות העיריות מקבלת משנה תוקף אף נוכח העובדה שהעיריות, באמצעות נציגיהן ברשות הניקוז עמק זבולון, אמורות היו להיות מודעות לנתוני האזור, לסכנת ההצפות הקיימת בו וכן להיקף הנזק הפוטנציאלי העלול להיגרם בתחומי כל אחת מהן אם לא יותאמו מערכות הניקוז העירוניות לצרכים המשתנים ולהתפתחות האורבאנית. זאת, בצד תשתית הניקוז האזורית שעליה מופקדת רשות הניקוז. יש להדגיש כי הכשל במערכות הניקוז האזוריות שעליו עמדתי לעניין אחריותה של רשות הניקוז עמק זבולון, אין בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם כתוצאה מן ההצפות ובין התרשלותן של העיריות בשל אי התאמת התשתית העירונית לצורכי העיר ורחובותיה כאמור. כפי שקבע בצדק בית משפט קמא, קיומן של רשויות ניקוז אזוריות איננה מאיינת את החובה המוטלת על העיריות לדאוג לתשתיות ניקוז עירוניות מתאימות."

54. לפיכך, אכן היה מקום לקבוע כי יש לראות גם בעירייה כרשלנית וכאחראית לנזקים.

משמעות פסק הדין בעתירה המינהלית

55. מאחר ושתי המערערות ביקשו "להיבנות" מפסק הדין בעתירה המינהלית, וביקשו לטעון כי האמור בו, או עצם קיומו, מלמדים על העדר רשלנות מצידן, להלן נקדיש עוד מספר מילים לטענות שהעלו המערערות בהקשר זה, ונתחיל דווקא בטענות העירייה.

56. העירייה טענה, כי פסק הדין בעתירה המינהלית מהווה השתק פלוגתא, בכל הנוגע לטענות המייחסות רשלנות לעירייה בקשר לדרישתה כי העבודות בשדרות הגעתון יבוצעו על ידה. בית המשפט קמא נתן דעתו לאמור בפסק הדין בעתירה המינהלית, ומצא כי קביעותיו בהקשר לעמדתה של העירייה אינן מחייבות מסקנה זהה בהליך קמא, שעה שקביעות אלו ניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בהקשר מינהלי, להבדיל מהבחינה הנזיקית של התנהלות הצדדים – אשר נבחנה בהליך קמא. כתוצאה מכך, לשיטת בית המשפט קמא, אף אם בית המשפט המחוזי מצא שהתנהלות העירייה לא היתה בלתי סבירה, אין הדבר מחייב את המסקנה שהיא לא התרשלה (סעיף 41 לפסק הדין קמא), ואין בכך כדי להוות השתק פלוגתא בהקשר זה.

עמדתי כעמדת בית המשפט קמא. אכן, בעתירה המינהלית מצא כב' השופט סוקול שלא להיעתר לבקשת רשות הניקוז לקבל סעד מכוחו יחייב בית המשפט את העירייה לחתום על מסמכים שיאפשרו לרשות הניקוז לבצע את העבודות באזור שדרות הגעתון בעצמה; ואכן, ציין כב' השופט סוקול כי הוא סבר שהתנהלות העירייה בסירובה לאפשר לרשות הניקוז לבצע את העבודות בטבורה של העיר היתה סבירה, מהבחינה המינהלית. עם זאת, אין בקביעה זו כדי לחייב הכרעה בפן הנזיקי, במקרה המיוחד. השאלה אם התנהלות "סבירה" בהיבט המינהלי יכולה להחשב "רשלנית" בהיבט הנזיקי בתיק אחר – היא שאלה מורכבת, אך במקרה הנוכחי, בנסיבותיו, שוכנעתי כי אין בקביעה של כבוד השופט סוקול כדי להוות השתק פלוגתא ובוודאי שאין בה כדי "להכשיר" את מכלול ההתנהלות מצד העירייה בהקשר לקידום ביצוע העבודות הדרושות. הקביעה לגבי רשלנותה של העירייה, סומכת על כמה אדנים, כפי שפורט מעלה, ואינה קשורה רק לשאלה אם סירובה לאפשר לרשות הניקוז לבצע את העבודות היה סביר, מהבחינה המינהלית, אם לאו. אני אף סבורה כי גם אם הסירוב היה סביר מבחינה מינהלית, יש רשלנות בכך שלא נמצא פתרון "אמצע" שיאפשר את ביצוע העבודות תוך שכל רשות שומרת על האינטרסים שלה, ולכן – לסיכום, אין לקבלת את טענה העירייה לפיה פסק הדין בעתירה המינהלית שולל כל אחריות נזיקית מצדה.

57. רשות הניקוז מצידה, טוענת כי עצם העובדה שהיא נאלצה להגיש את העתירה המינהלית, בעקבות סירובה המתמשך של העירייה לאפשר לה לבצע את העבודות בשדרות הגעתון, מלמדת על כך כי היא עשתה כל שאל ידה על מנת למנוע את ההצפה. אף טענה זו אין לקבל. כפי שקבעה כבוד השופטת קמא, רשות הניקוז היתה יכולה לבצע מכלול של מהלכים חיוניים וראויים, הן לגבי העבודות בשדרות הגעתון והן לגבי העבודות במקומות אחרים, ונקיטת ההליך המשפטי (ובמיוחד במועד המאוחר בו הוגשה העתירה המינהלית) – אינה ראיה לכך שיש לשלול כל אחריות נזיקית מצד רשות הניקוז.

58. לפיכך, אין מקום להתערב בקביעה לפיה שתי המערערות התרשלו במניעת ההצפה, לאור המפורט מעלה, לרבות לאחר שקילת הנתונים שקשורים לעתירה המינהלית.

חיובן של רשות הניקוז והעירייה כלפי הניזוקים "ביחד ולחוד"

59. שעה שמצאנו כי שתי המערערות חבות מכח עוולת הרשלנות - דומה כי הקביעה לגבי חיובן ביחד ולחוד כלפי התובעים/הניזוקים – ברורה מאליה במקרה זה.

60. סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), מורה כך:

"היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד."

61. בפס"ד מנורה נקבע בהקשר זה כי:

"בדרך כלל ראוי שהאחריות לנזק תחולק בין המעוולים השונים, ככל שהדבר ניתן, אך כאשר לא ניתן להפריד את הנזק באופן סביר "אין לדרוש מהניזוק את הבלתי אפשרי, ואין להרשות למזיק להתחמק מפיצוי קורבנו, רק משום שבנסיבות מסוימות לא יוכל התובע לעולם להוכיח, איזה חלק מהנזק נגרם על-ידי המעשה של כל מזיק" (ראו: ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג(3) 284, 293). משקיים קושי בחלוקת הנזק בין הנתבעים, הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל עליהם ואם לא יעמדו בו תהא חבותם ביחד ולחוד, לכל הנזק שנגרם (ראו: עניין מלך, 112-109, 115; ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701; ע"א 594/82 טל (ולטמן) נ' עזבון המנוח אברהם פרנקל ז"ל, פ"ד מ(1) 64, 67; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 83-82)."

וראו אף את ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל (27.08.2012), שם הושתה החבות על המדינה ועל העירייה ביחד ולחוד (בשל מחדלים הקשורים בטיהור מי קולחין), לאמור:

"כידוע, הפסיקה בישראל מבחינה בין שלושה סוגים של מעוולים: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד, בלתי-ניתן לחלוקה; מעוולים בנפרד, אשר גרמו לנזקים נפרדים. שתי קבוצות המעוולים הראשונות – חייבות בנזק שגרמו, ביחד ולחוד, ואילו באשר לקבוצת המעוולים השלישית, ניתן להטיל על כל מזיק את הפיצוי שגרם בפועל (ראו: סעיף 11 לפקודה; ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89 (1990); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004))."

ובנוסף – ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר (7.9.2010).

62. בענייננו, כל אחת מהמערערות אחראית הן בשל מחדלים שקשורים ל"מעשה פלוני" אשר לגביו קמה אחריות גם מצד המערערת השנייה, והן בשל מחדלים שקשורים ל"מעשה" שרק היא עשתה (או יותר נכון לומר - לא עשתה). כלומר, עסקינן במעוולות שהן במובן אחד מעוולות במשותף (הקבוצה הראשונה) ובמובן נוסף מעוולות בנפרד שגרמו נזק אחד, בלתי ניתן להפרדה (הקבוצה השנייה). לאור כל שפורט לעיל, נהיר כי קיים במקרה זה קושי אינהרנטי לקבוע איזה חלק נגרם על ידי מעשה זה או אחר, ומקובלת עלי קביעתה של כבוד השופטת לפיה הנטל להוכחת החלקים השונים רובץ על שכם המערערות – והן לא הרימו נטל זה, משמע – שהחיוב יהא ביחד ולחוד.

63. לצורך השוואה, אפנה לת"א (מחוזי-נצ') 1283/04 אדרי דוד ואח' נ' מדינת ישראל (30.11.2010), שם התבררה תביעה שעסקה אף היא בנזקי הצפה ואף שם נקבע כי בשל הקושי לתחום ולהגדיר איזה חלק מהנזק גרם כל אחד מהמעוולים, החיוב כלפי הניזוקים יהא ביחד ולחוד, וראו גם את ההלכות אליהן הפנתה כב' השופטת קמא.

שיפוי אפשרי ביחסים שבין המערערות לבין עצמן

64. סעיף 84 לפקודת הנזיקין, אשר כותרתו "שיפוי ביו מעוולים", מורה כדלקמן:

"(א) כל מעוול החב על הנזק רשאי להיפרע דמי השתתפות מכל מעוול אחר החב, או שאילו נתבע היה חב, על אותו נזק, אם כמעוול יחד ואם באופן אחר, אלא ששום אדם לא יהא זכאי להיפרע דמי השתתפות לפי סעיף קטן זה ממי שזכאי לשיפוי ממנו בשל החבות שבגללה נתבעת ההשתתפות.

(ב) בהליכים על השתתפות לפי סעיף זה יהיו דמי ההשתתפות בסכום שיקבע בית המשפט על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק; בית המשפט מוסמך לפטור אדם מחובת השתתפות או להורות שהשתתפותו של אדם תהא כדי שיפוי מלא."

65. שתי המערערות סבורות כי אף אם תישאר על כנה הקביעה לפיה כלפי הניזוקים החיוב יהא ביחד ולחוד, אזי שעל כל אחת לשפות את השנייה כדי הסכומים ששילמה לניזוקים, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא לפיה בחלוקה הפנימית החלוקה תהא 50%-50%.

66. לשיטתי, אין אף מקום להתערב בקביעות בכל הנוגע למידת האחריות שיוחסה לכל אחת מהמערערות, דהיינו – שהן תשאנה בחלקים שווים.

ראשית, לאור כל שפורט מעלה לגבי הגורמים הפיזיים להצפה, לאור אי הוכחת החלוקה ולאור אי הוכחת "מה היה קורה אילו" היו מתבצעות עבודות אלו או אחרות – הקביעה לגבי חלוקה בשיעור של 50%-50% ראויה וסבירה בנסיבות.

שנית, אני מסכימה עם קביעת בית המשפט קמא לפיה מידת האשמה המוסרית / מינהלית / ציבורית שיש לייחס לשתי המערערות זהה, וזאת בשים לב למסקנות באשר להתנהלותן לאורך השנים. בהקשר זה, אפנה בשנית לפס"ד מנורה, ולדברים שנאמרו שם לגבי סעיף 84, לאמור:

"אשר לחלוקת האחריות בין המעוולות לבין עצמן לפי סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין קבע בית המשפט כי .... וקביעות אלה מקובלות עלי אף הן. הלכה היא כי חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתו של היושב בדין המתרשם מן העדים ומחומר הראיות וקובע את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם (ראו ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 23). ... במקרה שלפנינו ניתח בית משפט קמא באופן יסודי ומעמיק את חלקה של כל אחת מן המעוולות באחריות לנזקים תוך שהוא משווה לנגד עיניו את מידת האשמה המוסרית של כל מעוולת וכן את הקשר הסיבתי הרלוונטי לגבי כל אחת מהן. לא מצאתי פגם בגישתו זו של בית משפט קמא ולא מצאתי בה עילה להתערבותנו (ראו: ע"א 746/76 עזבון המנוח דוד עזרא נ' מויאל, פ"ד לב(3) 539, 542; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424; ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3) 207, 218; ע"א 8199/01 עיזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' יואב מירו, פ"ד נז(2) 785, 796) ..."

שלישית, אף אם ניתן היה לסבור שחלוקה אחרת אפשרית גם היא (כגון 60%-40%, וכו') – אזי שהלכה היא כי החלוקה מסורה לשיקול דעתה של הערכאה המבררת, אשר בידיה כלים לבחינת מכלול הנתונים הצריכים לשם קביעת החלוקה, וכידוע:

"אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בחלוקה זו כל עוד לא נתגלתה בה שגיאה בולטת המצריכה שינוי עקרוני (ע"א 435/63 מלכוב נ' תמרוב, פ"ד יח(2) 146, 149; ע"א 31/65 שטיינלאוף נ' לינדנפלד, פ"ד יט(2) 127, 130; ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקווה בע"מ נ' סמרי, פ"ד מו(4) 421, 426; ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 362)."

67. מכאן, שאין אף להתערב בקביעה לגבי החלוקה בין שתי המערערות.

פסק הדין של בית הדין למים

68. טרם סיום, נתייחס עוד לכמה טענות של הצדדים הערעור ותחילה נדרש לעמדת רשות הניקוז בכל הנוגע לקביעות בית הדין למים בחיפה במסגרת עח"ק 9942-06-10 ועח"ק 7293-07-10 (להלן: "הליכי הערר"), ולהשלכתן על ההליך קמא. בהליכים האמורים נדונו שני עררים שהגישה העירייה לבית הדין למים בחיפה, בהתייחס למכסות ניקוז בהן חויבה העירייה על ידי רשות הניקוז, בשנים 2009-2010. משיבה נוספת בעררים היתה מדינת ישראל.

69. בפסק הדין בהליכי הערר (מפי כב' השופט שפירא (אב"ד) ובהסכמת נציגי הציבור) נדרש בית הדין למים לטענות העירייה בכל הנוגע לאופן חישוב המכסות שהוטלו עליה, אופן קבלת ההחלטות ואופן אישורן על ידי המשרד הממשלתי הרלבנטי. כן נדרש בית הדין למים לטענות העירייה בנוגע לחשש לניגוד עניינים לכאורה, שהיה קיים בעת קבלת ההחלטות האמורות. טענות העירייה שם נדחו, ובהתאם נדחו העררים, תוך שבית המשפט קובע שהליך קביעת המכסות היה תקין. מעיון בפסק הדין קמא עולה כי המחלוקת בנוגע למכסות הניקוז, והוויכוחים בין העירייה לבין רשות הניקוז בהקשר זה, היו ברקע הוויכוח הנרחב יותר בין המערערות בכל הנוגע לשאלת תקצוב העבודות שנדרשו לצורך מניעת ההצפות (סעיף 26 לפסק הדין קמא). אולם, אין באמור כדי להביא למסקנה כי להחלטות בהליכי הערר רלבנטיות כלשהיא ביחס לקביעות בית המשפט קמא בהליך שבפניו, לגבי הרשלנות או לגבי חלוקת האחריות.

העובדה כי נמצא בהליכי הערר שהדרישות הכספיות של רשות הניקוז מהעירייה לתשלום מכסות ניקוז היו מבוססות וכי גובה המכסות נקבע על פי דין – אין בה כדי להעלות או להוריד בכל הנוגע לשאלת מידת הרשלנות שיש לייחס לשתי המערערות בכל הנוגע לאי ביצוען של הפעולות שנדרשו מהן באופן סביר כדי למנוע את ההצפה. הדבר רק מצטרף לביקורת של כבוד השופטת קמא לגבי ההתנהלות של שתי המערערות לאורך השנים, ודומה כי השימוש שנעשה בביטוי "מאבקי כוח" - הולם את הנתונים שהתבררו.

דחיית ההודעה ששלחה העירייה נגד הראל

70. אזכיר כי אחת מהטענות של רשות הניקוז היתה שקיימת סתירה בין קביעתו של בית המשפט קמא עת הורה על דחיית ההודעה לצד שלישי ששלחה העירייה נגד הראל, לבין קביעותיו הכלליות ביחס לעירייה בפסק הדין. עמדת רשות הניקוז היתה שדחיית ההודעה סומכת על כך שהעירייה ידעה כל השנים שהאלמנטים הם הגורם הבלעדי להצפות – ולכן, כך היה צריך לקבוע גם בחלק הראשון של פסק הדין קמא. טענה זו יש לדחות מכל וכול ואני מופתעת שהועלתה מלכתחילה. קריאה קפדנית של סעיפים 113 עד 121 לפסק הדין קמא, מלמדת שבית המשפט קמא דחה את ההודעה בפן "הביטוחי" על יסוד קביעות לגבי כך שהעירייה לא גילתה למבטחת על הבעיות, לא הביאה מידע חיוני לידיעת המבטחת, לא הוכיחה את תחולת הפוליסה, לא התמודדה עם העובדה שהמדובר בפוליסה מסוג CLAIMS MADE בשים לב למועדי הגשת התביעות או הדרישות למול תקופת הביטוח – ועוד נימוקים "ביטוחיים". אמנם, צוין בחלק זה של פסק הדין שהעירייה ידעה שהאלמנטים מהווים אחד מהגורמים להצפות, אך נתון זה שימש נר לנגד עיני כבוד השופטת קמא בכל יתר חלקי פסק הדין (והוא מעולם לא היה שנוי במחלוקת אמיתית), ולכן – אין סתירה בין חלק זה של פסק הדין לבין שאר הקביעות, ודין הטענה להדחות.

עמדת גורמי התכנון

71. הטענה האחרונה של רשות הניקוז אליה אתייחס הינה שניתן למצוא התייחסות לעמדת גורמי התכנון לגבי התוכניות שהוצגו בקשר עם ביצוע העבודות בתוך העיר, וכי בית המשפט קמא לא נתן משקל לנושא זה בפסק הדין. לא מצאתי כי יש ממש אף בטענות אלו. יש לראות כי עיקר הטענות מופנות לגבי ההערות והתנאים שהוצגו בנוגע לתוכניות המאוחרות ולא לתוכנית המקורית של רוזנטל, וממילא – אף אם ניתן היה לומר שהערה או תנאי בודד יצרו קושי בביצוע העבודות, הוכח מעבר לכל ספק שלא בכך נעוץ היה העיכוב בביצוע העבודות החיוניות, ואין בטענות אלו כדי לגרוע כהוא זה מכל אשר פורט מעלה לגבי אחריותה של רשות הניקוז או באשר לחלקה.

סיכום

72. אשר על כן, לאור המקובץ, יש לשיטתי לדחות את שני הערעורים, וכך אמליץ לחברותיי להרכב.

המדובר בפסק דין מפורט ומנומק כדבעי, בו נסקרות פעולות שתי הרשויות הרלבנטיות באופן ממצה ולא מחמיא (עמ' 6 עד 13 לפסק הדין), ודומה כי לסיום מן הראוי להביא מדבריו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין בעתירה המינהלית (סעיף 6 לפסק הדין), אשר ניתן בסמוך ועובר להצפה הנדונה ומבטא את עמדת בית המשפט המינהלי לגבי התנהלות שתי המערערות (אשר המשיכה לאחר ההצפה ואולי אף ממשיכה היום), לאמור:

"... המחלוקות שבין הצדדים אינן נוגעות כלל ועיקר לטענות שמועלות בעתירה. מובהר [כי] בשל מחלוקות בעניינים נוספים, כמו מחלוקות כספיות בעניין תשלומים שחייבת העירייה לרשות הניקוז ובשל טעמים של כבוד ויוקרה, לא מגיעים הצדדים להסכמה לקידום הפרויקט החיוני לעיר נהריה.

גם רשות הניקוז וגם העירייה הינן רשויות ציבור שמטרתן ותכליתן דאגה לציבור. כאשר לשתי הרשויות אינטרס משותף ותכנית משותפת, קשה להבין מדוע הן אינן פועלות במשותף לקידום התכנית ולקידום האינטרס הציבורי עליו הן מופקדות."

מאחר ושתי המערערות לבדן נטלו חלק בהליכי הערעורים ההדדיים שבפנינו – אין מקום לעשות צו להוצאות.

השופטת יעל וילנר (אב"ד):

אני מסכימה.

השופטת ריבי למלשטריך-לטר:

אני מסכימה.

הוחלט לדחות את שני הערעורים ללא צו להוצאות כאמור בפסק דינה של השופטת תמר נאות-פרי.

ככל שמי מהמערערות הפקידה פיקדון, המזכירות תחזיר לה את הפיקדון באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ו, 28 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.