גדר הדיון

לפניי תובענה כספית במסגרתה עותר התובע, רוכל העוסק לפרנסתו בהפעלת דוכן רוכלות המצוי בשדרות שזר בירושלים (להלן: דוכן הרוכלות), כי בית המשפט יורה לנתבעת לשלם לו פיצוי בסך של 196,600 ₪ בגין עוולת לשון הרע, סיכול זכויות, החרמת סחורה, הפרת צו שיפוטי ועוגמת נפש.

טענות התובע וראיותיו

בכתב התביעה טען התובע הוא סובל משיתוק במיתרי הקול ומהלם קרב ממלחמת יום הכיפורים וכי הוא מתגורר בבית הוריו. בשל מצבו קיבל בעבר רישיון רוכלות מהנתבעת והדוכן מהווה עבורו קרש הצלה כלכלי ובסיס לתמיכה נפשית.

לטענתו, ביצעה הנתבעת כלפיו עוולת לשון הרע, בכך שבחודש פברואר 2010 העלו מאבטחים העובדים אצל הנתבעת את תמונתו לרשת החברתית פייסבוק ושמו אותו ללעג ולקלס תוך שהם מעירים הערות פוגעניות ועולבות על חזותו ועל קולו. התובע טוען כי הנתבעת הפרה את חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע) באמצעות פרסום התמונה והתכתובות הנלוות שהשפילו וביזו אותו בציבור. בגין עוולת לשון הרע עותר התובע לפיצוי בסך של 100,000 ₪.

עוד טוען התובע לסיכול זכויותיו, בכך שהנתבעת נקטה כנגדו בצעדים שרירותיים לרבות שלילת הזכות להיכנס למשרדיה והשתת קנסות והחרמת סחורה הנובעים משיקולים זרים. בגין סיכול זכויות עותר התובע לפיצוי של 10,000 ₪.

בנוסף, טען התובע כי הנתבעת החרימה סחורה וציוד מדוכן הרוכלות שלו שלא כדין וגרמה לו נזקים. נטען כי הסחורה לא הוחזרה ובהיעדר תנאי אחסון מתאימים אצל הנתבעת אין הסחורה ראוייה לצריכה. לטענתו, הנתבעת הסכימה לבטל את הדוחות רק לאחר מתן צו שיפוטי. בגין החרמת הסחורה והפרת צו שיפוטי עותר התובע לפיצוי בסך 36,600 ₪ ובגין עוגמת נפש לאור התנהלות הנתבעת עותר לפיצוי בסך 50,000 ₪.

הגב' רחל מרדכי, בתו של התובע, הצהירה בתצהיר עדות ראשית, כי בחודש פברואר 2010 נמסר לה שאביה מופיע בפייסבוק ולועגים לו וכי התפוצה אינה מוגבלת. לאחר שראתה את הפרסום וגילתה כי תמונתו של התובע הועלתה בצירוף הערות על חזותו וגוון קולו פרצה בבכי וכי הפרסום הסב לתובע נזקים לרבות כאב וסבל ופגיעה בשמו הטוב.

עוד נטען, כי מיקום דוכן הרוכלות נקבע על ידי נציגי העירייה והופעל למעלה מעשרים שנה בהתאם לרישיון עסק כדין. דוכן הרוכלות צר ולעיתים אין מקום רב לממכר הסחורה ולכן הציב התובע בקדמת הדוכן מעמד עליו מונחת סחורה ומקרר.

התובע הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי מאבטחי הנתבעת העלו לפייסבוק תמונה שלו שצילמו בעמדת הבידוק אצל הנתבעת. התובע צירף לתצהירו את התמונה שפורסמה בצירוף ההערות שנרשמו. ביום 20.8.2009 התובע קיבל מכתב התראה מהנתבעת המורה לו להתאים את מידות הדוכן ולהימנע מהצבת סחורה סביב הדוכן. בשל כך פנה התובע לבית המשפט לעניינים מנהליים שם ניתן צו ארעי עד לדיון בעתירה. למרות זאת המשיכו נציגי הנתבעת לרשום דוחות. לאחר שפנה לבית המשפט הסכימה הנתבעת לבטל את הדוחות שניתנו לאחר הצו האמור.

בסיכומיו הדגיש התובע וטען כי ביום 19.5.2002 ערך מנהל האגף לרישוי ופיקוח מטעם הנתבעת ביקור בדוכן ומסר לו אישור בכתב הכולל תשריט ביחס להצבת הדוכן כדלקמן: "העמדת סחורה למשך היום ומתקני קירור בלבד בחזית הדוכן בלבד". עוד נטען, כי הנתבעת נמנעה מהבאת ראיות לכך שהמאבטחים אשר פירסמו את התמונה וההערות הם אינם עובדיה.

טענות הנתבעת וראיותיה

הנתבעת טענה כי דין התביעה ביחס לטענת לשון הרע להידחות. לטענתה, כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה שכן חסרים בו שמות המעוולים ואין ביכולתה לדעת מיהם הגורמים להם מיוחסת טענת לשון הרע. עוד נטען, כי עמוד הפייסבוק המדובר היה מוגבל לצפייה לקבוצה קטנה. נטען, כי במקרה דנא חלה החזקה שהפרסום נעשה בתום לב משנתקיימו בו הנסיבות המפורטות בסעיפים 15 ו-16 לחוק איסור לשון הרע.

אשר ליתר העילות, נטען, כי התובע מחזיק בדוכן הרוכלות ללא רישיון החל משנת 2006 ובנוסף נהג להפר את תנאי הרישיון שהיה לו בעבר תוך הפרעה לציבור ומטרד. נטען, כי התובע השתלט על שטחים ציבוריים מעבר לתחום שהוקצה לו ברישיון. עוד נטען, כי כל טענותיו של התובע ביחס לדוכן הרוכלות נדונו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת עתירת התובע שנמחקה (עת"מ (י-ם) 1667/09).

הנתבעת טענה כי כל רישיון רוכלות טעון חידוש מידי שנה. לטענתה, התובע מנסה לסכל את עבודות הפיקוח העירוני באמצעים שונים ובכלל זה נוהג להגיע מידי יום לכיכר ספרא ולעורר מהומות באופן שמפריע לעבודת פקידי העירייה, מקלל ונושא תמונה של ראש העיר לבוש במדי שריף.

עוד טענה, כי החרימה כדין לתובע חפצים שהניח בסמוך לדוכן הרוכלות שלא כדין תוך חריגה מהשטח שאושר לתובע בעבר, זאת לאחר שהתובע הוזהר פעמים רבות גם באמצעות קנסות ובעל פה אולם לא הסיר את הציוד מהמדרכה. לטענתה, בחר התובע שלא לפעול לקבלת הציוד שנתפס.

בתצהיר עדות ראשית, הצהיר מר יהודה לוי, מנהל נפת שוק באגף הפיקוח העירוני אצל הנתבעת, כי התובע מפעיל את דוכן הרוכלות ללא רישיון מיום 31.12.2005 וחרג מתנאי הרישיון שניתנו לו בעבר.

עוד הצהיר מטעם הנתבעת גם מר רביב קין, מנהל מחלקת ביטחון אצלה, כי למיטב ידיעתו המאבטח שהיה מעורב בפרסום זומן לבירור אצל מעבידתו, חברת האבטחה, וסיים שם את שירותו.

מר יוסף עקיבא, ממונה על רישוי עסקים אצל הנתבעת, הצהיר כי התובע חרג מתנאי הרישיון שניתן לו בעבר וכי מידות דוכן הרוכלות הוגדלו מעבר למידות שצויינו ברישיון. חרף התראות שנמסרו בעל פה ובכתב, התובע התעלם והמשיך לנהל את דוכן הרוכלות. עוד הצהיר, כי החלטת הנתבעת להמשיך להתיר לתובע לנהל את הדוכן הייתה לפנים משורת הדין, עד שיוסדר בכללותו נושא הרוכלות בירושלים ובכפוף לכך שהתובע ינהל את הדוכן על פי תנאי הרישיון הישן והוראות הדין.

בסיכומיה טענה הנתבעת בנוגע לעוולת לשון הרע, כי לא הוכח קיומו של פרסום, לא הוכחה זהות המעוולים והתובע לא בדק את זהותם למרות הבהרת הנתבעת כי המאבטחים הינם עובדי חברת קבלן ולא עובדיה. עוד נטען, כי אין להטיל על הנתבעת אחריות שילוחית או ישירה על מעשים אשר לכאורה נעשו בנסיבות פרטיות ומחוץ לשעות העבודה.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את כלל טענות הצדדים החלטתי כי דין התביעה להידחות.

עוולת לשון הרע

חוק איסור לשון הרע קובע בסעיף 1 כי "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;

"מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית."

מיום 28.2.1997

תיקון מס' 5

ס"ח תשנ"ז מס' 1612 מיום 28.2.1997 עמ' 70 (ה"ח 2579)

(4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;

מיום 27.12.2007

תיקון מס' 8

ס"ח תשס"ח מס' 2123 מיום 27.12.2007 עמ' 97 (ה"ח 141)

1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;

"מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.

מיום 11.11.2009

תיקון מס' 9

ס"ח תש"ע מס' 2214 מיום 11.11.2009 עמ' 246 (ה"ח 279)

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

הרע

ברקע תביעה על פי חוק איסור לשון הרע עומדות שתי זכויות חוקתיות - חופש הביטוי והזכות לשם טוב - הנאבקות ביניהן כאשר אדם משמיע כלפי אחר ביטויים שאינם ערבים לאוזן. ההלכה הפסוקה קבעה, כי נקודת האיזון הראויה בין ערכים נוגדים אלו נקבעת לפי משקלם היחסי. ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (לא פורסם, ניתן ביום 12.11.06) נקבע, כי האיזון מושג תוך יישום הערכה מושגית זו על נסיבותיו המיוחדות של המקרה. מכיון שמדובר בערכים המצויים באותו מפלס במדרג זכויות האדם, האיזון ביניהם הינו אופקי המניח, כנקודת מוצא,יחסיות ביניהם.

כבוד השופט ריבלין בע"א 751/10 פלוני נ' דיין - אורבך (לא פורסם, ניתן ביום 8.2.12) פסק כי חירות הביטוי משתרעת "על כל ביטוי יהא תוכנו אשר יהא, תהא השפעתו אשר תהא, ויהא אופן הבעתו אשר יהא", גם על ביטויים פורנוגרפיים, גזעניים, ביטויים שיש בהם לשון הרע ואף שקריים ואולם ההגנה עליה איננה מוחלטת. האיזון בינה לבין הערכים המתחרים בה, ובהם ההגנה על שמו הטוב של האחר, הוא פועל יוצא של מעמדה המיוחד של חירות הביטוי. בתחרות שוות משקל תגבר תמיד חירות הביטוי. כבוד השופט עמית, פסק לעומתו, כי יש להיזהר מקביעה א-פריורית לפיה בתחרות שוות משקל תגבר תמיד חירות הביטוי. משקלם היחסי של הערכים הנוגדים כעניין גמיש ותלוי נסיבות בסיטואציה קונקרטית העומדת לבחינה.

הפסיקה קבעה, כי ניתוח העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע נחלק לארבעה שלבים (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (לא פורסם, ניתן ביום 4.8.08): "ראשית, יש לפרש את הביטוי, בהקשר אובייקטיבי, ולשאוב ממנו את המשמעות העולה ממנו, על פי אמות מידה מקובלות על האדם הסביר. פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר (סעיף 3 לחוק). שנית, יש לבחון האם על פי משמעות זו, מהווים הדברים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק, והאם אופן אמירתם מהווה "פרסום" כמשמעותו על פי מבחני סעיף 2 לחוק. בשלב שלישי, יש לבחון את תחולת ההגנות השונות על הפרסום, על פי סעיפים 13 עד 15 לחוק, אשר תחולת מי מהן עשויה לשלול את אחריותו של המפרסם לפרסום לשון הרע. גם שלב זה עשוי לכלול רכיב המתייחס לפרשנות הביטוי ולסיווגו, למשל, כביטוי של עובדה או ביטוי של דעה, לשם התאמתו להגנה הרלבנטית. בשלב הרביעי, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע. על כל ארבעת שלבים אלה חולש עקרון האיזון החוקתי בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי...".

הכרה בייחודיות האינטרנט ביחס לתגוביות, נקבעה ברע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 25.3.10): "כשם שלא כל קריאת גנאי ברחובה של עיר מקימה עילת תביעה, כך אף לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהוה עילה. רבות מן התגוביות באינטרנט הן דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן "העוולתי" הוא בהתאם."

ואולם, הכרה בחופש הביטוי בלשון בוטה באינטרנט אינה מאפשרת הוצאת לשון הרע: "הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הווירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת. יש לציין כי גם אם מתגברים על "מחסום האנונימיות" ומגיעים לשלב של הגשת תביעה נגד נתבע ידוע, שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באינטרנט (ראו למשל יובל קרניאל "אנונימיות ולשון הרע באינטרנט – בין חופש ביטוי להפקרות", פורסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה). לטעמי, נדרשת הסדרה של הנושא, אך בהיעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע הקיימים מוטב להחילם "בשינויים המתחייבים" מאשר להניח קיומה של לאקונה. השינויים המתחייבים כוללים היבטים שונים של הפרסום באינטרנט, ובהם: המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ "נבלע בהמון"; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות ("התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף" – עניין בן גביר, פס' 17 לפסק-דיני). כל אלה עשויים לעיתים תכופות לייתר את הצורך האמיתי בקיומה של תביעת לשון הרע, ואף להפוך את טענות הנפגע ל"זוטי דברים".

מעיון בהעתק הפרסום שצירף התובע לתצהירו, עולה כי מדובר בתמונתו של התובע ולגביה הוערו מספר הערות בוטות אודות חזותו ומגבלתו. כך כינויו של התובע כ"ציפציף" המתייחס ללקות פיזית בגוון קולו באופן מעליב, שעה שהתובע סובל מבעיה בריאותית במיתרי הקול. כן נכתב "איזה בעסה עד שברחתי מהיצור הזה אני צריך לראות את הפרצוף תחת שלו מול העיניים שלי", "מי זה הדוגמן הזה חחחח", "לא יודע אם ראיתם אבל שמתם לב איזה ציפורן מסריחה יש לו ביד ימין!!!חחח".

פרסום המשמיץ אדם מסוים, מבלי לנקוב בשמו, עשוי להיחשב כלשון הרע על אותו אדם (אורי שנהר, דיני לשון הרע, 5 - מאגר נבו). קל וחומר שעה שתמונתו מפורסמת. אין ספק שהתמונה מתייחסת לתובע, שכן באחת ההערות שפורסמו כך נכתב: "הכל מצולם אני אשלח את התמונות של מה שעשית בבניין כולל הבנות תרשום איזה כיף שיגעתי את כולם הרסתי להם את הבריאות הקול של שלמה מרדכי". עוד הערה פורסמה בזו הלשון: "לא מספיק החפירות שלו בעירייה גם בפייסבוק צריך לראות את התמונה המזעזעת שלו". מר קין, שהעיד מטעם הנתבעת, זיהה במהלך החקירה את התובע בתמונה האמורה: "ש..האם דומה לבן אדם שיושב פה. ת. כן" (פרוטוקול הדיון מיום 3.6.201112, עמ' 33, ש' 5- 6).

ביחס לטענת הנתבעת כי לא הוכח הפרסום, התובע צירף העתק מהפרסום ברשת הפייסבוק שם ניתן לראות את תמונתו וכן תגובות המתייחסות אליה. עם זאת, לא הוכח היקף הפרסום. בתו של התובע העידה כי נודע לה על הפרסום בפייסבוק באמצעות מר איציק כהן ממשפחתה ואולם לא ברור כי הפרסום נעשה לכולי עלמא או שמא פורסמו הדברים בדף שאינו פתוח לעיני כל, בעמוד אליו הנגישות מוגבלת: "ש. לגבי איציק כהן שראה בפייסבוק. הוא הסביר לך איך הוא הגיע לעמוד הזה של מי שפרסם. ת. לא...ש. לאן נכנסת. ת. לא זוכרת בדיוק...ש. יש לך חשבון פייסבוק. ת. כן. ש. אז כדי להגיע לפוסט צריך לדעת לאן נכנסים נכון. ת. נכנסתי לעמוד. ש. של מי. ת. לא זוכרת של מי...ש. איך אנשים יכולים להיכנס לפרסום הזה. ת. את רואה. זה חברים של חברים, ויכולים להיכנס" (פרוטוקול הדיון מיום 3.6.2012 עמ' 22- 23 ש' 22- 3).

התובע הפנה לפסק דין תמש (ת"א) 35326-12-10 א' נ' ת' לא פורסם, ניתן ביום 17.10.2012. שם אמנם בית המשפט קיבל את עילת לשון הרע בגין פרסום מכפיש בפייסבוק. נסיבות אותו מקרה אינן דומות שכן תוכן הדברים שפורסמו שם, משפיל ובוטה לאין שיעור לעומת הפרסומים המתוארים במקרה דנא. עם זאת, אף כי הפרסום נבלע בשיח השיתופי וסגנונו אינו חורג מתוכן רדוד, ירוד ובוטה אשר הפך לסימן היכר של רבים מהגולשים הישראלים, בתגוביות וברשתות חברתיות, הרי שבהתאם לאמות מידה הקבועות בפסיקה ולאור מבחן האדם הסביר, אני קובעת שפרסום תמונת התובע בליווי ההערות עלולות "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג מצדם.. לבזות אדם בשל … מוגבלותו" על פי הדין. מעבר לכך לא הוכח כי מדובר באמת הפרסום וכי הדברים נכתבו בתום לב אף כי בעניין אחד אין לתובע אלא להלין על עצמו, שעשוי להוביל להפחתת או שלילת פיצוי, שהרי התובע צולם עושה תנועה מגונה במכוון לעבר הצלם ואישר זאת בחקירתו (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 17-23) ואולם בנוגע להערות שנכתבו אין המדובר בפרסום המהווה "הבעת דעה" שכן מדובר בהכפשות מעליבות.

ואולם, כאמור, היקף הפרסום שנוי במחלוקת כאמור שכן לא ברור כמה אנשים נחשפו לפרסום האמור והתובע אף לא עשה דבר להסרת הפרסום מהרשת החברתית. אף הטענה כי העניין קיבל תהודה ציבורית לא הוכח, שכן לא הוכח מי הביא לפרסום העניין בעיתונות ודווקא הכתבה אוהדת את התובע ועשוי להתקבל הרושם שמי מטעמו הביא לפרסומה.

אשר לטענת הנתבעת כי לא הוכחה זהות המעוולים, בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת, הצהיר מר רביב קין, כי למיטב ידיעתו "המאבטח שהיה מעורב בפרסום בפייסבוק זומן לבירור אצל מעבידתו, חברת האבטחה, ולאחר מכן סיים את שירותו שם". עם זאת, נטען כי הפיטורין אינם קשורים לפרסום, אלא יוחסו לחשד לשימוש במכשיר טלפון סלולרי בזמן העבודה. אף כי לא הוכח כי המאבטח שפוטר הוא שצילם את התובע ואף שמו לא עלה בכתבי הטענות הרי שלאור האמור בראיות הנתבעת, עולה כי התמונה וההערות הנלוות פורסמו על ידי מאבטח אצל הנתבעת.

מעיון בפרסום שצורף לתצהיר התובע עולה כי התמונה מושא התובענה פורסמה במסגרת "תמונות של ששי זכריה" באתר הפייסבוק וכי התגובות האמורות נכתבו כהערה תחת התמונה. ליד כל הערה שפורסמה כתוב שם המפרסם בפייסבוק. עם זאת, התובע לא צירף את המפרסמים באופן ישיר לאור טענתו כי המפרסמים הם עובדי העירייה, אף שנטען שהינם עובדי חברת אבטחה חיצונית עוד בשלב מוקדם של בירור התובענה. התובע בחר מטעמיו אף שלא לצרף להליך את חברת האבטחה, ולפיכך מתקבלת טענת הנתבעת כי התובע לא הציג את שמות המפרסמים לבדיקתה ולא צירף צדדים חיוניים להכרעה.

התובע אף בחר מטעמיו שלא לזמן לעדות מי מהמאבטחים שלטענתו פרסמו את התמונה וההערות ואף לא את בן המשפחה שנחשף ראשון לפרסום, שאת שמו ניסתה בתו של התובע להתחמק מלמסור בעדותה, וממילא עומדות במלוא עוצמתן הראיות הנגדיות שהוגשו ונשמעו. "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736). אי הבאתם של עדים חיוניים פועלת כנגד התובע כאמור.

ביחס לאחריות השילוחית של הנתבעת, "האחראי העיקרי לפרסום הוא המפרסם, היינו: מי שגרם בעצמו לעשיית ה"פרסום". נוסף על המפרסם עשויים לשאת באחריות אזרחית לפרסום גם אחרים. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מחיל על העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע, בין היתר, את הוראות פקודת הנזיקין הדנות באחריות שילוחית. לפיכך עשויים לשאת באחריות אזרחית לפרסום גם המסייע למפרסם, המייעץ, המפתה, המעביד, השולח ומי שעשה חוזה עם המפרסם כדי שיעשה עבורו מעשה של פרסום. אחריותם של כל אלה תחול, כאמור, ביחד ולחוד. כאשר המפרסם הוא אורגן של תאגיד עלול התאגיד לחוב בגין הפרסום, אם נעשה הפרסום על ידי האורגן בכושרו כאורגן. יש להדגיש, כי הטלת אחריות לפרסום לשון הרע על שולח, מעביד או תאגיד, אינה פוטרת את המפרסם עצמו מאחריות בגין מעשיו. לפיכך, אם יימצא שהאחריות לפרסום חלה על שולח, מעביד, או תאגיד, יחוב המפרסם עצמו לצד הנושאים באחריות השילוחית או התאגידית ונוסף עליהם." (אורי שנהר, דיני לשון הרע, 2- מאגר נבו).

סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע הטלת אחריות נזיקית על מעביד, בגין מעשים שביצע עובדו תוך כדי עבודתו ואולם, ס' 13(ב) מסייג את האחריות וקובע כי: "רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד".

במקרה דנן המאבטח שצילם את התובע והעלה תמונתו לרשת וההערות הנלוות שהוערו, היה עובד של חברה אבטחה חיצונית, שלא צורפה כנתבעת להליך ועשה זאת תוך חריגה בוטה מתפקידו. לא ניתן לומר על מעשה כזה שהוא נעשה במסגרת ביצוע התפקידים הרגילים של העבודה ובכך יש לאבחן את הפסיקה אליה הפנה התובע, תא (שלום-י-ם) 6409/09 טופול נ. מחסני אופנה לא פורסם, ניתן ביום 11.12.08). ברור גם כי מעשה כזה לא נעשה למטרותיה של הנתבעת.

על כן, לא ניתן להטיל על הנתבעת אחריות שילוחית בגין מעשיו של אותו מאבטח, שזהותו לא הוכחה, הוא לא צורף להליך ואף לא הוזמן כעד. לפיכך דין התביעה נגד הנתבעת בעילת לשון הרע להדחות.

גם ביחס ליתר עילות התביעה, מצאתי כי התובע לא עמד בנטל להוכיחן, מן הטעמים שאפרט.

סיכול זכויות

מתצהירו של מר יהודה לוי מטעם הנתבעת, עולה כי התובע רשאי היה להיכנס למשרדו בכל עת ואף עשה זאת באופן חופשי. מר לוי הצהיר כי התובע נהג לעיתים להתמקם מול בניין העירייה ולגדף אותו, את ראש העיר ובעלי תפקידים נוספים.

מר רביב קין מטעם הנתבעת העיד כי לא נשללה מהתובע זכות הכניסה אל משרדי הנתבעת, אך בעטיה של התנהגותו החריגה, לעיתים כניסתו נעשתה בפיקוח ותוך תיאום מראש.

הנתבעת הצביעה על מקרים רבים בהם התובע הגיע למשרדיה ועורר מהומה, כעולה מנספח א' לתצהיר הנתבעת המפרט את ביקוריו של התובע בכיכר העירייה. כך למשל, ביום 23.7.09 "12:01 שלמה מרדכי שנמצא בכניסה לבניין 1 מתחיל לקלל ולצעוק על עובדי עירייה מסויימים". ביום 3.8.09 "13:17 שלמה מרדכי נמצא בכניסה לבניין 1 ביחד עם המשפחה שלו כרגע קצת מפריעים לאזרחים ולעובדי העירייה". רשימה זו צורפה גם למכתב ששלחה הנתבעת אל ב"כ התובע ביום 23.9.2009 ובו הובהרה עמדת הנתבעת כפי שנטענה בהליך זה.

לעומת זאת, התובע טען בעלמא כי לא הורשה להיכנס למשרדי הנתבעת. התרשמותי הישירה מהתובע אינה תומכת באפשרות כי ניתן להסתמך על עדותו בעניין זה. התובע לא פירט מקרים מסויימים, לא נקב במועדים ולא הובאו ראיות אובייקטיביות להוכחת הטענה. לעומת זאת, הודה התובע כי רשאי היה להיפגש עם מר יהודה לוי (עמ' 11 לפרוטוקול ש' 6) ופגישות נערכו לעיתים בליווי מאבטחים (עמ' 11 ש' 25-26).

מעבר לכך, אין דופי בכך שפגישה עם בעלי תפקידים אצל הנתבעת כבכל רשות ציבורית, ובודאי בכירים, כרוכה מטבע הדברים לתיאום מראש.

אם כן, לא הוכח כי ננקטו כנגד התובע צעדים שרירותיים ושלילת הזכות להיכנס למשרדי הנתבעת.

החרמת סחורה והפרת צו שיפוטי

מראיות הנתבעת עולה, כי לאחר מספר התרעות בעל פה ובכתב באמצעות מסירה אישית, הנתבעת פעלה במסגרת סמכותה הקבועה בדין להחרמת הסחורה שהועמדה מחוץ לשטח שאושר לדוכן, במעבר הציבורי, ומוצרים שלא אושרו בתנאי הרישיון. יתירה מכך, החרמת הסחורה בוצעה ביום 20.7.2009 וביום 26.7.2009, עובר לצו השיפוטי שניתן ביום 31.8.09, שאסר על הנתבעת לפנות את דוכן הרוכלות.

כך אף פסק הדין שניתן בתום הדיון בעתירה ביום 25.3.2010, בהסכמת הצדדים לפיו נמחקה העתירה ללא צו להוצאות לאור הצהרת הנתבעת כי עד להסדרה כוללת של הרוכלות בירושלים, התובע לא יפונה מהדוכן אם יעמוד בתנאי הרישיון, ובכללם צויינו מידות הדוכן (אורכו, רוחבו וגובהו). מובן אם כן כי לא נאסרו פעולות אחרות לאכיפת החוק, כגון החרמת ציוד וסחורה שנמצאה מחוץ לשטח המאושר של הדוכן וכן החרמת סחורה שלא הותרה לתובע למכירה לפי תנאי הרישיון.

התובע העיד בחקירה הנגדית כי לא הסכים לקבל את הסחורה בתנאים שהציבה הנתבעת: "ש. נכון שלא הסכימו להחזיר לך את הסחורה כי לא הסכמת לחתום על התחייבות. ת. אם היו מסכימים להחזיר לי את הסחורה הייתי לוקח. אני הסכמתי בתנאים מסויימים, לתנאים שלהם לא הסכמתי" (פרוטוקול הדיון מיום 3.6.2012, עמ' 13 ש' 22-24).

אף כי התובע טען כי הנתבעת התעמרה בו התרשמותי הייתה הפוכה. מכלל הראיות שהוגשו ונשמעו בפני עולה, כי לאחר שהתובע סירב לקבל את הסחורה לא היה מקום להמשיך להחזיק סחורה מתכלה (ירקות וכריכים), וכי שאר הציוד נותר אצל הנתבעת והתובע רשאי היה לקחתו (תצהירו של מר יהודה לוי ובעמ' 30 לפרוטוקול ש' 18-20). עמדה זו הובהרה לתובע במכתב שנשלח אליו על ידי היעוץ המשפטי מטעם הנתבעת ביום 13.8.2009.

מעבר לכך, אף שווי הציוד והסחורה שהוחרמו לא הוכח, בהיעדר כל ראיה תומכת בכך והתובע אף לא עשה דבר להקטנת נזקיו כפנייה לערכאה המתאימה במועד, למרות שהעיד כי היה מיוצג.

לפיכך התובע אינו זכאי לסעד משלא הוכיח את טענותיו וממילא לא מגיע לו כל פיצוי עבור הציוד והסחורה שהוחרמו.

סוף דבר

התובע לא עמד בנטל הנדרש להוכחת גרסתו, בהתאם למאזן ההסתברויות הנדרש בדין האזרחי ועל כן אני קובעת כי לא הוכחו עילות התביעה.

על יסוד המפורט לעיל אני מורה על דחיית התביעה.

בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ג, 03 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.