תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") ולפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. התובעת, ילידת 13.8.51, משמשת בתפקיד מזכירה, אזרחית עובדת צה"ל בשירות הנתבע 2, החל משנת 1977, והנתבע 1 (להלן: "הנתבע") המשמש בתפקיד מפקד בדרגת רב סרן בשירות הנתבע 2, שימש במועדים הרלוונטיים לתביעה כמפקד בסיס משנה דקל (להלן: "הבסיס"), בו עבדה התובעת.

2. על-פי הנטען בתצהיר עדות ראשית של התובעת, ביום 29.4.03, במהלך שהותה של התובעת בחדר האוכל בבסיס, ביקש ממנה הנתבע, כי תחליף עובדת אחרת בעבודתה במחסן (להלן: "המחסן"). בטרם הספיקה התובעת לעשות כן, ומשהגיעה למחסן, תקף אותה האחרון תוך שהוא מרים ידיו לעברה בניסיון לפגוע בשלמות גופה ותוך שהוא צועק - "את חולת נפש", "סתומה", "מטורפת", "משוגעת", "מטומטמת", "מה את לא עובדת", "אמרתי לך להיות במשרד", "תיקחי את הדברים שלך ותעופי מהעיניים ומהבסיס", על-פי הנטען, בפני חיילים ועובדים של הנתבע 2, אשר נכחו במקום. בניסיון להימלט ממנו, נסוגה התובעת לאחור, נתקלה ב"ברזל בטיחות" שהיה במקום, מעדה ונחבלה בברך וביד ימין (להלן: "התאונה"). התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה".

3. התובעת מבססת תביעתה על שתי עילות. האחת, עוולה לפי פקודת הנזיקין ובכלל זה עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין ועוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, והשנייה, עוולה לפי חוק איסור לשון הרע (סעיף 3 לסיכומי התובעת).

4. התובעת סומכת ידיה על חוות דעת האורתופד מטעמה, המומחה, ד"ר דרור רובינסון, לפיה בעקבות התאונה, נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 10%.

5. התובעת עותרת לחיוב הנתבעים בפיצוי בגין נזקי הגוף שאונו לה בעטיה של התאונה ומוסיפה ועותרת לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין כפל הפיצוי, ללא הוכחת נזק, כקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.

6. מנגד, טוענים הנתבעים, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת שיהוי ניכר בהגשתה, אשר גרם להם לנזק ראייתי, שכן התביעה הוגשה כיממה אחת בלבד לפני תום תקופת ההתיישנות.

7. לגופם של דברים, מכחישים הנתבעים התאונה הנטענת וטוענים, כי הנתבע כלל לא נכח אותה העת במקום התאונה, אלא הגיע למקום לאחר מכן, בליווי קצין הבטיחות, ממונה הבטיחות וקצין כוח אדם של הבסיס, בעקבות דיווח ועל מנת לבצע תחקיר אודות נסיבות התאונה (סעיפים 71-72 לסיכומי הנתבעים).

8. עוד טוענים הנתבעים, כי התאונה אירעה באשמה הבלעדי של התובעת, אשר לא שמה ליבה למדרך רגלה. התאונה אירעה במקום עבודתה המוכר לה היטב ואין לה להלין אלא על עצמה בלבד (סעיפים 10-11 לסיכומי הנתבעים).

9. הנתבעים מכחישים הנזקים הנטענים והקשר הסיבתי בינם לבין התאונה. הנתבעים סומכים ידיהם על חוות דעת האורתופד המומחה, ד"ר גד ולן, לפיה אומנם לתובעת קיימת נכות בשיעור של 10%, כאמור בחוות דעת המומחה מטעמה, עם זאת, הנכות כאמור נגרמה עקב מחלה שחיקתית ארוכת שנים וללא קשר לתאונה הנדונה.

10. עוד ובנוסף, מכחישים הנתבעים הטענה בדבר הוצאת לשון הרע וטוענים, כי הנתבע מעולם לא קילל או גידף את התובעת. לחלופין, טוענים הם, כי הדברים הנטענים אינם מהווים דברי "לשון הרע", כמשמעות מונח זה בחוק איסור לשון הרע (סעיפים 54-63 לסיכומי הנתבעים).

11. נוכח הפערים בחוות דעת הצדדים באשר לסוגיית הקשר הסיבתי, ביום 14.5.12 מונה ד"ר ביין אברהם, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "מומחה בית-המשפט"), לצורך הקביעה האם נכות התובעת נובעת מהתאונה מושא התביעה או שמא כתוצאה ממחלה שחיקתית. ביום 13.2.13 הוגשה חוות דעת מומחה בית-המשפט במסגרתה נקבע, כי אין קשר סיבתי בין נכותה של התובעת לבין התאונה מושא התביעה, שכן נכותה כאמור נובעת משינויים שחיקתיים בברך.

דיון והכרעה

12. בטרם אדון בתביעה לגופה, אדרש לטענה המקדמית אותה העלו הנתבעים בדבר השיהוי בהגשת התביעה. הנתבעים טוענים, כי התביעה הוגשה בשיהוי רב, כיממה אחת בלבד טרם חלוף תקופת ההתיישנות תוך שנגרם להם נזק ראייתי בלתי הפיך, ובשל כך עותרים הם לדחיית התביעה על הסף.

13. הלכה פסוקה היא, כי שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי והוא יקבע בנסיבות חריגות בלבד. לצורך טענת שיהוי נדרש הנתבע להוכיח, כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. כאשר, איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה ו- "קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה. התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע..." [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433].

14. בענייננו, לא מצאתי, והנתבעים אף כלל לא העלו הטענה, לפיה התובעת יצרה מצג ברור כלפיהם, לפיו היא מוחלת על זכות התביעה הנתונה לה בנסיבות העניין (סעיפים 25-26 לסיכומי הנתבעים). יתרה מכך, שוכנעתי, כי בנסיבות העניין התובעת השתהתה בהגשת תביעתה עקב החשש שמא תפוטר מעבודתה (ראה בעניין זה עדות התובעת בעמוד 41 לפרוטוקול בשורות 1-4). מכאן מצאתי לקבוע, כי אין מקום לדחיית התביעה על הסף מחמת שיהוי ולהלן אדון בתביעה לגופה.

15. כאמור, התובעת מבססת תביעתה על שתי עילות. האחת, עילה לפי פקודת הנזיקין ובכלל זה עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה, והשנייה עילה לפי חוק איסור לשון הרע. להלן אדון בכל אחת מהעילות בנפרד.

עוולת הרשלנות

16. סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע את יסודותיה של עוולת הרשלנות וסעיף 36 לפקודה מצטרף ומשלים אותו. התובע פיצויים בגין רשלנות נדרש להוכיח קיומם של שלושה יסודות:

א. קיומה של חובת זהירות החלה על המזיק כלפי הניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית, והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית;

ב. הפרת החובה האמורה;

ג. הוכחת נזק כתוצאה מההפרה.

(ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113).

17. לאחרונה, נשמעים קולות מן הספרות ומן הפסיקה הקוראים לסטות מהסדר המסורתי של בחינת רכיבי הרשלנות (ראה לדוגמא פסק דינו של כב' השופט עמית בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 15.7.2013).

18. בע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבדי (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 22.6.14) נקבע על ידי כב' השופט הנדל כי יש לשמור על הסדר המסורתי של בחינת רכיבי ההתרשלות כך שתחילה נבחנת קיומה של חובת זהירות ואחר כך שאלת הפרתה -קיומה של רשלנות.

19. יחד עם זאת, השופט הנדל סבר כי יש מקום לשנות את אופן הבחינה של חובת הזהירות כך שלא תיבחן עוד בכל תיק חובת הזהירות המושגית והקונקרטית. תחת זאת, הציע השופט הנדל חלוקה לשלוש קבוצות של חובות זהירות: מוכרת, חדשה וגבולית. אופן בחינת החובה יותאם לסוג החובה בתיק, כנגזרת מעובדות המקרה: במקרים שחובת הזהירות מוכרת שאלת החובה תיבחן ברמת הפשטה קונקרטית על-פי נסיבות התיק; במקרים שחובת הזהירות חדשה, השאלה תיבחן ברמת הפשטה כללית ומושגית, הנשענת על עקרונות של צדק ומדיניות; במקרים שחובת הזהירות גבולית, תיבחן החובה ברמה פרטנית-מופשטת, תוך השוואה למקרים אחרים באותה קטגוריה בהם הוכרה או לא הוכרה החובה.

20. כב' השופט דנציגר, הסכים להצעת השופט עמית בע"א 4486/11 הנ"ל בנוגע להקדמת בחינת ההתרשלות לבחינת החובה, אך זאת במקרים "הקלים". כב' השופט שהם סבר כי יש לשמור על הסדר המסורתי, במיוחד במקרים "הקלים".

חובת זהירות

21. אין כיום מחלוקת, כי המעביד חב בחובת זהירות מושגית כלפי העובד וכי קיימת חובה כללית וגורפת מצדו של המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בבטחה, ובכלל זה להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה [ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 31.8.11; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 27.12.10)].

22. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, חובה זו נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא למעשה כפולה. הראשונה, האם אדם סביר יכול היה לצפות – בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק. השנייה, במידה והתשובה על השאלה הראשונה היא חיובית, האם אדם סביר היה צריך - כעניין שבמדיניות - לצפות את התרחשותו של אותו נזק [ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 4.1.09)].

23. בענייננו, אני סבורה, כי בנסיבות העניין קיימת אף חובת זהירות קונקרטית של הנתבעים כלפי התובעת, באשר מצאתי לקבוע, כי היה עליהם לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, והנזק שנגרם הוא נזק שיש לצפותו, כענין שבמדיניות. ואפרט.

24. מר פזרקר, אשר שימש כמחסנאי במחסן (להלן: "מר פזרקר") הצהיר, כי "במחסן זה היו מפוזרים באופן קבוע מפגעים שונים, בין היתר קרטונים רבים ומשטחי עבודה שבורים מעץ וברזלי בטיחות ועוד" [ההדגשה אינה במקור] (סעיף 5 לתצהיר מר פזרקר). מר פזרקר נחקר בעניין זה על תצהירו והעיד לפניי, כי "יש שם משטחים, ברזלים" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 27 לפרוטוקול בשורה 31) וכן, כי "יש מלא בלאגן שם" [ההדגשה אינה במקור] (עמוד 30 לפרוטוקול בשורה 24).

25. תימוכין לכך ניתן למצוא אף בתמונות המחסן, מהן עולה, כי על רצפת המחסן מפוזרים קרטונים, משטחי עץ וברזלים (העתק התמונות צורף כנספח ב' לתצהיר עדות ראשית של התובעת).

26. מכאן ובשים לב לטענת הנתבעים עצמם, לפיה המחסן הינו "אזור אשר משמש לאחסון משטחים ואריזות... ומדובר בדרך שאינה מקובלת ואינה מאושרת למעבר עובדים" (סעיף 46 לסיכומי הנתבעים), מצאתי לקבוע, כי היה על הנתבעים, לצפות התרחשות הנזק שנגרם לתובעת ואף היה עליהם, כעניין שבמדיניות, לצפות נזק זה.

27. לאור זאת, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעים חבים כלפי התובעת הן בחובת זהירות מושגית והן בחובת זהירות קונקרטית.

28. משנמצא, כי הנתבעים חבים חובת זהירות כלפי התובעת, שומה על בית-המשפט לברר האם מתקיים יסוד ההתרשלות. בבחינת שאלת ההתרשלות יש להידרש לשאלה העובדתית בדבר מסכת האירועים אשר יצרה את הנזק. בהמשך, נדרש בית המשפט לבחון האם התנהגות הנתבע הייתה בלתי ראויה, באופן החורג מסטנדרט הזהירות האובייקטיבי, לפיו היה פועל אדם סביר באותן נסיבות, כך שיש להטיל עליו אחריות.

הפרת חובת הזהירות

29. הצדדים חלוקים בדעתם באשר לעצם קרות התאונה. התובעת טוענת, כי התאונה אירעה שעה ששהתה במחסן ונתקלה בברזל בטיחות שהיה מונח על רצפת המחסן, בעוד שהנתבעים מכחישים קרות התאונה (סעיפים 32-53 לסיכומים מטעם הנתבעים).

30. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי בי-הדין על נספחיהם, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעת הרימה את הנטל המוטל על כתפיה, במאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, להוכחת גרסתה כאמור. ואנמק.

31. ראשית, מצאתי עדותה של התובעת בעניין זה מהימנה ועקבית. התובעת העידה לפניי, כי התאונה אירעה עת היא נתקלה בברזל שהיה מונח על רצפת המחסן (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 27.3.11 בשורות 1-28 וכן עמוד 37 לפרוטוקול בשורות 8-24).

32. שנית, עדות התובעת כאמור מתיישבת עם עדות מר פזרקר, אשר היה עד לתאונה וממנה עולה, כי התובעת נתקלה במפגע במחסן ונפלה:

"... היא קיבלה מכה מהמשטחים ומהברזל. אני ראיתי את זה. המשטחים עמדו בגובה והיא הלכה לשים יד על המשטחים והם כמעט נפלו. מדובר במשטחים אחד על השני, היא רצתה לשים יד על המשטחים וזה לא היה יציב אז היא נפלה על הברך. אני ראיתי אותה נופלת"

[ההדגשה אינה במקור] (עמוד 29 לפרוטוקול בשורות 11-15).

33. שלישית, חיזוק נוסף לגרסת התובעת לעצם קרות התאונה ניתן למצוא אף ברישום הרפואי מזמן אמת. במסמך פנייה לרופא המטפל מיום התאונה נרשם מפי התובעת, כי "בדבריה כעס עליה בוס שלה בזמן עבודה. לאחר מזה נפלה..." [ההדגשה אינה במקור] (העתק המסמך צורף כנספח ט'1 לתצהיר עדות ראשית של התובעת). אודות חשיבות רישום רפואי בסמוך לאחר אירוע תאונתי כבר נפסק לא אחת, כי הגרסה הראשונית מהווה תגובה ספונטנית מיידית לאירוע מרגש או מסעיר בנסיבות שאינן מקיימות יסוד לחשש כי האמרה כוזבת, ומכאן משקלה הראייתי הגבוה של הגרסה בהיותה אותנטית ושעה שנמסרה בסמוך לאירוע ובטרם היה למוסר הגרסה ספק לשקול את השלכותיה של הגרסה על מצבו המשפטי [ראה למשל ע"א (מחוזי ת"א) 1715/01 הכט ברקו נ' מנורה, ניתן ביום 11/04/02; ת.א. 3312/05 ישראל אורה נ' עיריית רמת גן (פורסם במאגרים), ות.א (ת"א) 39654/05 אראלה צ'זנה נ' קרנית, ניתן ביום 17/01/10 (פורסם במאגרים המשפטיים)].

34. רביעית, ממכתב חבר ועד העובדים בבסיס, מר דנון ניסים ז"ל (להלן: "מר דנון") מיום 30.4.03, אשר מוען בין היתר ליו"ר ועד העובדים בבסיס, מר יוסי אטיאס (להלן: "מר אטיאס") עולות נסיבות התאונה, כפי שהן נרשמו מפי התובעת בזמן אמת, וכאמור להלן:

"... לדברי העובדת, מפקד דקל, שהגיע למקום פנה אליה בצעקות ונוהל ביניהם ויכוח אשר במהלכו נאמרו מילים קשות לעובדת לפני אנשים שהיו בסביבה. העובדת התרגשה, קבלה עצבים ולחץ, הלכה לכיוון משרדה שבסמוך למחסן-2 ובדרך נתקלה בברזל בטיחות קיבלה מכה ומעדה... העובדת חזרה למשרד בכוחות עצמה, הזעיקה את חבר הועד דנון ניסים לעזרה ולעדכון. דנון הודיע ליוסי אטיאס טלפונית את המאורע...". [ההדגשה אינה במקור] (העתק המכתב צורף כנספח י'1 לתצהיר עדות ראשית של התובעת).

35. חמישית, ב"הודעה על תאונה – עובד צה"ל" כמו גם ב"הודעה על פגיעה בעבודה" לביטוח לאומי וב"טופס דיווח על תאונת עבודה מיום 26.5.03 נרשם על-ידי מי מטעם הנתבעים, כי "העובדת חצתה את המחסן נתקלה... בברזל ומעדה" [ההדגשה אינה במקור] (העתק ההודעות צורף כנספחים י"א ו- י"ד לתצהיר עדות ראשית של התובעת והעתק הטופס צורף כנספח ב' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעים).

36. אומנם, ב"טופס הודעה על תאונה – עובד צה"ל" וכן ב"הודעה על פגיעה בעבודה לביטוח הלאומי" שלעיל נרשם בנוסף, כי קיימות "עדויות סותרות" בכל הנוגע לקרות התאונה וכי נראה, כי "התאונה מבוימת". עם זאת, אין בידי להתבסס על המסקנות המובאות במסמכים אלו, שעה שמצאתי כי אין הן נסמכות על אדנים עובדתיים. ואפרט.

37. ראשית, הגם שמהודעת דוא"ל שנשלחה על ידי הנתבע לגורמים שונים בבסיס, עולה כי "... נערך תחקור לכל העובדים במחסן" [ההדגשה אינה במקור] (נ/1), לא הובאו כל ראיות כי אכן נחקרו כל העדים לתאונה. אף לא נטען מהי זהותם של העדים שנחקרו. אין חולק כי מר פזרקר, אשר היה עד לתאונה, לא נחקר אודותיה. נוכחותו בעת התאונה היתה ידועה באותה העת, כפי שעולה ממכתב מר דנון שלעיל מיום 30.4.03 לפיו, הוא היה עד להתרחשות התאונה (העתק המכתב צורף כנספח י'1 לתצהיר עדות ראשית של התובעת).

38. שנית, מתחקיר שנערך על-ידי יו"ר וועד העובדים דאז, מר אטיאס, עולה, כי מסקנות תחקיר התאונה "מעוותות", שעה שמר פזרקר, אשר היה עד להתרחשות התאונה, לא נחקר בגינה, וכאמור להלן:

"ביום רביעי 30/4/03 בוצע המשך תחקיר ע"י יושב ראש וועד עובדים יוסי אטיאס, וחבר הועד ניסים דנון, והתברר שהעובד משה פזרקר שהיה נוכח בעת האירוע, לא נכח בתחקיר עקב תורנות, ולכן התקבלה תמונה מעוותת.

העובד אכן ראה את העובדת נתקלת במגן ה"אקרו" ומועדת על "טריוול" שהיה מונח בצד.

הנני מופתע שבתחקיר הנ"ל היה צורך בטיפול של כל כך הרבה אנשים: מ. דקל, ק. כח אדם, ק. בטיחות.

לעניות דעתי זה היה על מנת להפעיל לחץ על העובדת.

קימות הרבה שאלות פתוחות..."

[ההדגשה אינה במקור] (העתק התחקיר צורף כנספח י'2 לתצהיר עדות ראשית של התובעת).

39. בעדותו לפניי, אישר הנתבע, כי המכתב של מר דנון והדו"ח של מר אטיאס הועברו לעיונו כבר יום למחרת התאונה (עמוד 50 לפרוטוקול בשורות 25-27), ואולם, על אף זאת, הוא לא הוסיף וחקר את מר פזרקר.

40. שלישית, מעדותה של התובעת עולה, כי היו עדים נוספים לאירוע התאונה מלבד מר פזרקר, אשר לא הובאו לעדות. עם זאת, בנסיבות העניין לא מצאתי, כי יש בהימנעותה של התובעת מהבאת עדים אלו כדי לערער גרסתה, שעה שמצאה לנכון להסתפק בהבאת מר פזרקר לעדות [ראה בעניין זה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו (פורסם במאגרים המשפטיים)].

41. יתרה מכך, מצאתי, כי היה לתובעת טעם סביר להימנעותה כאמור, שהרי העדים הנוספים לאירוע התאונה הם עובדי הנתבע 2 ומטבע הדברים, אינם בשליטתה. התובעת העידה לפניי בעניין זה, כי ביקשה לזמן עדים אלו אולם הם סירבו לכך (עמוד 38 לפרוטוקול בשורה 26 – עמוד 39 בשורה 4). מאידך, לא היתה כל מניעה מצד הנתבעים לזמן לעדות מי מהעדים לתאונה, ואולם הם לא עשו כן והימנעותם רובצת לחובתם.

42. נוכח הטעמים שלעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעת הרימה הנטל המוטל על כתפיה במאזן ההסתברויות האזרחי להוכחת גרסתה באשר להתרחשות התאונה.

43. עם זאת, על בית-המשפט להוסיף ולשאול האם התנהגות הנתבעים חרגה מסטנדרט הזהירות האובייקטיבי, לפיו היה פועל מעביד סביר באותן נסיבות, כך שיש להטיל עליו אחריות. בסוגיה זו כבר נפסק, כי:

"אין המזיק אחראי בכל מצב בו בשל התנהגותו נגרם נזק לניזוק. חובתו מתגבשת מקום שלא נקט אמצעים סבירים, שהיה עליו לנקוט באותן נסיבות. שאלת היקפם של אמצעים אלה, בהינתן מערכת היחסים של עובד-מעביד, נדונה לא אחת בפסיקה. נקודת המוצא תהא איפוא, כי על המעביד לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולעתים אף בלתי רגילות, וכן להדריכו ולהזהירו מפניהן" [ההדגשה אינה במקור] [ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עיזבון המנוח יבגני גולובין (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 15.4.12)].

44. בענייננו, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעים לא נקטו בנסיבות הענין בכל האמצעים הסבירים על מנת שהעובדים, ובכללם התובעת, יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים, וזאת בהעדר נהלים בדבר איסור כניסה למחסן ולחילופין אכיפה של נהלים אלו ו/או נהלים או הוראות בדבר הסרת מכשולים משטח המחסן. ואפרט.

45. מ"טופס תחקיר תאונת עבודה" שמולא על-ידי מי מטעם הנתבע 2 נרשם, כי הגורם לתאונה הוא "גורם שורשי" וכהגדרתו – "גורם אשר הטיפול בו ימנע משפחה שלמה של תאונות בעתיד". ב"פירוט פעילות מתקנת" בטופס זה נרשם, כי "יש ללכת למחסן/ כל מקום בדרך מקובלת ומאושרת. הדרכה בכנסי בטיחות..." [ההדגש אינה במקור] (העתק טופס תחקיר התאונה צורף כנספח י"ב לתצהיר עדות ראשית של התובעת).

46. בעניין זה, העיד מר אילן דיין, אחראי הבטיחות בבסיס משנה (להלן: "אחראי הבטיחות"), כי הוא באופן אישי לא העביר לתובעת הדרכת בטיחות, וכי האחראי הישיר עליה היה אמור לתת לה הדרכות בענין זה (עמוד 46 לפרוטוקול בשורה 21). אלא מאי? הנתבעים נמנעו מלהביא לעדות את האחראי על התובעת, אשר היה בעדותו כדי לשפוך אור בעניין זה והימנעותם כאמור נזקפת לחובתם. הלכה היא, כי הימנעות מהבאת עד רלוונטי חייבת לפעול לרעתו, באשר הכלל הוא, כי אי העדת עד רלוונטי יוצרת חזקה, כי עדותו הייתה תומכת דווקא בגרסת הצד שכנגד (ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736).

47. אומנם, מעדותו של מר פזרקר עולה, כי "אסור לה להיכנס כי יש מסמרים, ברזלים, כל מיני דברים" וכי "כל אחד יודע שאסור להיכנס לשם" (עמוד 32 לפרוטוקול בשורה 32). עם זאת, בהמשך עדותו, אישר מר פזרקר, כי הנתבעים "לא שמו "אין כניסה", יש כניסה, הדלת הייתה פתוחה" (עמוד 32 לפרוטוקול בשורות 31-32).

48. כך אף עולה מעדות אחראי הבטיחות, לפיה לא הוצב כל שילוט האוסר כניסה למחסן, ויתרה מכך, כי לטעמו, אין צורך בהצבת שילוט כאמור, שעה שאין מדובר במקום מסוכן, וכאמור להלן:

"ש. שאתם רוצים למנוע את הכניסה, תסכים שאתם שמים שלט, גידור?

ת. כן.

...

ש. אם רצית למנוע בתור נאמן בטיחות, הייתה צריך כמו בתמונה ז' לשים שילוט, גידור – עשית משהו?

ת. מה שהיה צריך לעשות עשינו. לא קבעו שזה מקום מסוכן כנראה. בכל מחסן יש את איש בטיחות שלו במחסן שמקבל מינוי...

ש. יש שלט שהכניסה אסורה?

ת. לא צריך להיות שלט אזהרה, כי עבדו שם.

ש. זה מקום מסוכן.

ת. לא. התובעת במסגרת תפקידה לא צריכה להיות במחסן.

ש. שמת שלטי אזהרה?

ת. לא.

ש. סגרת את הדלת?

ת. עובדים שם"

[ההדגשה אינה במקור] (עמוד 45 לפרוטוקול בשורות 10-32).

49. התובעת העידה לפניי, ומצאתי עדותה מהימנה בעניין זה, כי נכנסה למחסן לצורכי עבודתה ועל מנת להשתמש בטלפון, שעה שאותה העת הטלפון במשרדה לא היה תקין, וכי היא עשתה כן, כפי שכולם נכנסים למחסן – אזרחים, תלמידים וקב"ע (עמוד 36 לפרוטוקול בשורות 16-32). הנה כי כן, התובעת פעלה לפי ניסיונה ולפי הרגליה והרגלי חבריה לעבודה.

50. יתרה מכך, הנתבעים בעצמם טוענים במסגרת סיכומיהם, כי "... מדובר בנפילה במקום שבו עבדה התובעת ואשר היה מוכר לה היטב, וזאת מאחר ושהתה בו עובר לקרות האירוע..." (ראה סעיף 11 לסיכומים מטעם הנתבעים). לאמור, הנתבעים מודים, כי התובעת שהתה עוד קודם לתאונה במחסן, וזאת ללא כל הסתייגות מצד הנתבע 2.

51. מכאן, ובשים לב להלכה הפסוקה שלעיל, ולפיה חובת הזהירות של המעביד כוללת הן את החובה להנהיג שיטת עבודה בטוחה והן את החובה לדאוג לקיומה, מצאתי, כי הנתבעים לא נקטו באמצעי הזהירות אשר היה עליהם לנקוט ומשכך התרשלו כלפי התובעת.

52. עם זאת, בכך לא סגי ועל בית-המשפט לבחון האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין התאונה.

קשר סיבתי

53. לאור האמור לעיל משמצאתי לקבוע, כי התובעת נפלה עת נתקלה בברזל בטיחות שהונח ברצפת המחסן, ושעה שקבעתי, כי היה על הנתבעים לנקוט אמצעי זהירות בכל הנוגע לכניסה למחסן והימצאם של מפגעים במחסן, הרי שממילא מתבקשת המסקנה, כי התאונה אירעה בעטיה של הפרת חובת הזהירות.

הנזק - חוות דעת מומחה בית-המשפט

54. כאמור, חוות דעת מומחה בית-המשפט קובעת, כי אין קשר סיבתי בין נכותה של התובעת בתחום האורתופדי לבין התאונה מושא התביעה, שכן נכותה כאמור נובעת משינויים שחיקתיים בברך.

55. ככלל, הנטייה היא שלא לסטות מחוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט, בהיעדר טעות בולטת. כך לדוגמה, נאמר בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949:

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית משפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה, אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא יטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." [ראה גם ע"א 2099/08 עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים)].

56. בענייננו, מצאתי לאמץ מסקנות חוות דעת מומחה בית-המשפט, באשר זו לא נסתרה. ואפרט.

57. בעדותו, חזר המומחה חזור ושנה על ממצאיו בבדיקת התובעת ועל מסקנתו החד משמעית, לפיה אין קשר סיבתי בין התאונה לבין נזקי התובעת, תוך שהוא מפנה לרישומים רפואיים, מהם עולה, כי התובעת סבלה כבר בעבר מכאבים בברך ימין עקב שינויים שחיקתיים (עמוד 16 לפרוטוקול בשורות 17-24, 30-34; עמוד 24 לפרוטוקול בשורה 29 – עמוד 25 לפרוטוקול בשורה 3 ועמוד 26 לפרוטוקול בשורות 1-5) וכן, כי לא נמצאו כל ממצאים חבלתיים מהתאונה (עמוד 18 לפרוטוקול בשורות 31-32; עמוד 19 לפרוטוקול בשורה 24 – עמוד 21 בשורה 5; עמוד 21 לפרוטוקול בשורה 23; עמוד 22 לפרוטוקול בשורה 12; עמוד 23 לפרוטוקול בשורות 15-26 ועמוד 24 לפרוטוקול בשורות 10-14).

58. תימוכין לעדות מומחה בית-המשפט ניתן למצוא ברישומים הרפואיים. כך, ממסמך רפואי מיום 28.8.00, אשר נערך על ידי האורתופד ד"ר שרים עמית נרשם מפי התובעת, כי "כאבים באורך רגל ימין באופן פתאומי. רגישות באזור ברך ימין וירידה בתחושה באורך רגל ימין" [ההדגשה אינה במקור] (ת/1).

59. כך גם, בהפנייה לייעוץ רפואי מיום 9.5.03 נרשם - "ברך ימין – נפיחות, קושי ביישור מלא, רגישות מדיאלית ופטלרית, ללא חריקות... צילום ברך ימין – 30.4.03 – שינויים ניווניים קלים מדיאליים ופטלרים" (ת/8).

60. כמו כן, בתיעוד רפואי מיום 5.5.05 אשר נערך על-ידי האורתופד פרופ' תום הלל, נרשם מפי התובעת, כי "כאבים בברך ימין מזה מספר שנים. בהליכה אך גם במנוחה. כל הזמן קר לה ברגל". בממצאים נרשם כי "... בצילום לא בעמידה היצרות הרווח המדיאלי בינונית. ללא סקלרוזיס או אוסטאופיטים" (ת/5).

61. זאת ועוד, במסמך רפואי מיום התאונה נרשם, כי "... בדיקת ברך... ללא פצע חיצוני או אקימוזה" [ההדגשה אינה במקור] (העתק המסמך צורף כנספח ט1 לתצהיר עדות ראשית של התובעת).

62. זאת ועוד, בנוגע לניתוח החלפת ברך התובעת, המומחה העיד לפניי, כי "בד"כ החלפת הברך זה כתוצאה משינויים ארטרייטיים ניווניים שאינם שייכים לחבלה או לגילה" (עמוד 16 לפרוטוקול מיום 19-21).

63. מכאן, שחוות דעתו של מומחה בית-המשפט נתמכת ומבוססת על הממצאים הרפואיים, העולים מהרישומים הרפואיים השונים ועל כן מצאתי לאמץ מסקנותיה.

64. אין בידי לקבל טענת התובעת, לפיה חוות דעת מומחה בית-המשפט נגועה ב"משוא פנים", שעה שהמומחה הביע דעתו האישית על התנהלות התובעת, ועל כן יש לפוסלה ולמנות מומחה אחר תחתיו (סעיף 7 לסיכומים מטעם התובעת).

65. כבר נפסק, כי משממונה מומחה מטעם בית-המשפט, חזקה עליו שינהג באופן מקצועי ויעשה מלאכתו נאמנה ופסילתו תהיה בנסיבות חריגות, וזאת כאשר מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין ואשר יש בו כדי לגרום לעיוות דין. אי תקינות שאינה יורדת לשורש העניין ואינה פוגעת בעבודתו של המומחה ובאובייקטיביות של חוות דעתו, אינה צריכה להביא לביטול חוות דעתו (רע"א 1138/12 אי. די. איי חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 9.4.12).

66. בענייננו, אומנם בעדותו לפניי, הביע המומחה דעתו האישית על התנהלות התובעת, ולפיה "נראה לי שזו הלבשה של החולה על המקרה" (עמוד 21 לפרוטוקול בשורה 8). עם זאת, לא מצאתי, כי יש בהבעת דעתו כאמור משום פגם היורד לשורשו של עניין ואשר היה בו כדי לפגוע בעבודתו של המומחה ובאובייקטיביות של חוות דעתו. זאת משמצאתי, כמפורט מעלה, כי חוות דעתו של המומחה נתמכת ומתיישבת עם הרישומים הרפואיים השונים.

67. לאור זאת, מצאתי לאמץ מסקנות חוות דעת מומחה בית-המשפט, לפיה אין קשר סיבתי בין הנכות ממנה סובלת התובעת לבין התאונה.

אשם תורם

68. לטענתם החלופית של הנתבעים, יש להטיל אשם תורם לפתחה של התובעת, שעה שהאחרונה שהתה במחסן שלא מתוקף תפקידה ובניגוד להוראות הבטיחות (סעיפים 46-47 לסיכומי הנתבעים).

69. "ככלל, כדי לקבוע קיומו של אשם תורם יש לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ובזהירות סבירה... כאמור, כאשר עסקינן ביחסי עובד-מעביד הנטייה היא להימנע ככל האפשר מהטלת אחריות על העובד, בכפוף לנסיבות הספציפיות. במסגרת יחסים אלה יש לשאול, אם בנסיבות חרג העובד מרמת הזהירות המצופה ממנו כעובד אחראי. אכן, אין בהתרשלותו הרגעית של עובד השקוע בעבודתו כדי לקבוע כי שותף הוא לנזק. הוא הדין מקום שטיבה של העבודה או תנאיה, אינם מאפשרים לעובד להישמר מכל משמר ולנהל סיכוניו תדיר" [ההדגשה אינה במקור] (ע"א 5850/10 לעיל).

70. בענייננו, בשים לב להלכה הפסוקה, לפיה בית-המשפט לא יטיל אשם תורם לפתחו של עובד המבצע עבודתו, אלא במשורה, ונוכח מסקנותיי דלעיל, כי שהות התובעת במחסן נעשתה לצורך עבודתה וכי השהות כאמור לא נעשתה בניגוד להוראות בטיחות ברורות האוסרות כניסה למחסן, ולמצער, כי הנתבעים לא פיקחו או אכפו הוראות הבטיחות כאמור, מצאתי, כי אין להטיל אשם תורם לפתחה של התובעת.

71. לסיכום, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעים אחראיים כלפי התובעת מכוח עוולת הרשלנות.

72. גם בהעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין לנכות שנקבע לתובעת, הרי שהתובעת זכאית לפיצוי בגין כאב וסבל בגין התאונה. בנסיבות הענין, בשים לב למכלול הנתונים והמסמכים הרפואיים, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק של כאב וסבל בסך של 25,000 ₪.

הפרת חובה חקוקה

73. למעלה מן הצורך אציין כי התובעת תומכת את תביעתה אף על עוולה של הפר חובה חקוקה, ואלם התובעת לא הפנתה להוראות חיקוק ספציפיות, ומטעם זה בלבד אין להידרש לטענתה [ראה תקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984; ת.א. (מחוזי – י-ם) 6310-04 מחמוד דאוד צברי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 3.8.10); ת.א. (מחוזי – חיפה) 4510-05-09 א' נ' ס' (קטינה) נ' משרד הפנים (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 4.5.14)].

אחריות לפי חוק איסור לשון הרע

74. התובעת, כאמור, טוענת, כי הדברים שהוטחו בה על-ידי הנתבע מהווים דברי "לשון הרע", כמשמעותם בחוק איסור לשון הרע, בעוד הנתבעים מכחישים אמירת הדברים ולחלופין טוענים, כי דברים אלו אינם מהווים דברי לשון הרע.

75. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע לשון הרע מהי, וכאמור להלן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו...".

76. כאמור, חוק איסור לשון הרע קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם או לבזות אדם בשל מעשים או תכונות המיוחסות לו או לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

77. כבר נקבע בפסיקה, כי המבחן בעניין זה הינו אובייקטיבי, דהיינו משמעות האמירות נלמדת מתוך תוכנן, הן מתפרשות בצורה אובייקטיבית ופירושן אינו תלוי לא בכוונת המפרסם ואף לא באופן בו הובן הפרסום בידי הנפגע (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607). על-פי המבחן האמור נבדקת מידת ההשפעה שיש לפרסום על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי נ' בלה אלמוג, פ"ד מו(5) 555) ועל מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר, נדרש לתת את הדעת להקשר בו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281 וע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ ואח', פ"ד נה(5) 865).

78. עוד נקבע בעניין זה, כי לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח, כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 4.8.08).

79. בענייננו, מצאתי לקבל גרסת התובעת, לפיה הנתבע צעק עליה וכינה אותה "מטומטמת" (עמוד 2 לפרוטוקול מיום 27.3.11 בשורות 14-16 ועמוד 37 לפרוטוקול בשורות 9-11), שעה שמצאתיה מהימנה לענין זה. כמו כן, עדותה בעניין זה נתמכת בעדות מר פזרקר, וכאמור להלן:

"היה צעקות שם באותו יום. הוא צעק עליה למה היא נכנסת לתוך המחסן "מטומטמת, מה את עושה פה?...

ש. אתה שמעת את הנתבע צועק על התובעת?

ת. כן"

[ההדגשה אינה במקור] (עמוד 29 לפרוטוקול בשורות 11-17).

80. חיזוק לכך ניתן למצוא אף במסמך פנייה לרופא המטפל מיום התאונה, בזמן אמת, שם נרשם מפי התובעת, כי "בדבריה כעס עליה בוס שלה בזמן עבודה..." [ההדגשה אינה במקור] (העתק המסמך צורף כנספח ט'1 לתצהיר עדות ראשית של התובעת).

81. מכאן, מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל המוטל על כתפיה במאזן ההסתברויות להוכחה, כי הנתבע צעק עליה וכינה אותה "מטומטמת". אומנם, הלכה היא, כי לא כל גידוף או קללה יכולים לבוא בגדר לשון הרע או להקים עילה מכוח חוק איסור לשון הרע (אורי שנהר, "דיני לשון הרע", הוצאת נבו, בעמ' 131-132). ואולם, בענייננו, מצאתי לקבוע, כי שעה שהדברים נאמרו בצעקות, במקום עבודתה של התובעת ועל-ידי מפקד הבסיס וזאת ללא כל התגרות מצידה ואשר יש בהם כדי לגרום להשפלתה בעיני הבריות, לבוז או ללעג מצידם ולפגוע במשלח ידה, הרי שהם מהווים דברי "לשון הרע" כמשמעות המונח בחוק איסור לשון הרע.

82. בענייננו, כאמור אין חולק בין הצדדים, כי בזמן שנאמרו הדברים נכח במקום, לכל הפחות, מר פרזקר. כמו כן, מר פזרקר העיד לפניי, כי אותה העת היו במקום אף תלמידים וחיילים (ראה עמוד 28 לפרוטוקול בשורות 2-23). מכאן, שמדובר בפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

83. באשר לשיעור הפיצוי, התובעת לא טענה לנזק ממוני בעקבות אמירת דברי לשון הרע, וממילא לא הוכח נזק כאמור. כל שהתובעת טענה הוא, כי הדברים שהוטחו בה גרמו לפגיעה בשמה הטוב, הביאו להשפלתה וביזויה במקום עבודתה (סעיף 6 לסיכומי התובעת).

84. ברע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף (פורסם במאגרים המשפטיים) מנה בית המשפט העליון הקריטריונים לקביעת פיצויים לפי חוק איסור לשון הרע, וכאמור להלן:

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק..." [ההדגשה אינה במקור].

85. כך, גם נקבע בעניין זה בע"א 89/04 שלעיל, כי "בקביעת הסעדים, נלקח בחשבון אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע... חומרת הפגיעה משפיע על שיעור הפיצויים שיש לפסוק... תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לפרסום ישפיעו על גובה הפיצוי" [ההדגשה אינה במקור].

86. מן הכלל אל הפרט. בענייננו, הדברים נאמרו על-ידי הנתבע, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה שימש כמפקד הבסיס בו עבדה התובעת. כמו כן, הדברים נאמרו בנוכחות מספר אנשים, ללא כל התגרות מצד התובעת והנתבע לא התנצל על דבריו. עם זאת, לא הוכח לפניי, כי הדברים נאמרו מתוך כוונה לפגוע בתובעת, כדרישת הוראת סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע.

87. לאור כל האמור לעיל, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 15,000 ₪.

סוף דבר

88. הנתבעים ישלמו לתובעת הסך של 40,000 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

89. כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובעת שכ"ט עו"ד בהתאם להוראות הדין; שכ"ט מומחה מטעם התובעת בסך של 7,000 ₪ וחלקה של התובעת בשכ"ט מומחה בימ"ש; בשכר עדותו של מומחה בימ"ש ובשכר עדות מר פזרקר, כפי ששולמו בפועל. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הוצאתם ועד ליום תשלומם המלא.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לבאי כוח הצדדים .

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ד, 10 יולי 2014, בהעדר הצדדים.