1. התובע יליד 11.6.1982, נפגע לטענתו בקרסול שמאל, עת שהה בחוף המועדון הימי בחדרה.

2. לגרסתו, ביום 24.7.06, בשעות אחר הצהריים, הוא הלך יחד עם חברים לבילוי בחוף הים בגבעת אולגה. חבר שלו בשם חן אהרוניאן (להלן "חן") ביקש ממנו לעזור לו להביא סירת בננה שהייתה מאוכסנת במועדון המרכז הימי אולגה (להלן "המרכז הימי").

בתקופה זו בוצעו עבודות של החלפת גדר במרכז הימי, ועל החול היו פזורים חלקי ברזל כפי שתועד בתמונות שצולמו על ידי התובע למחרת האירוע (ת/3).

3. התובע וחן סחבו את הסירה, וכשהיו במרחק של כשני מטרים מהשער של המרכז הימי לכיוון הים, הרגיש התובע דקירה ברגלו אך לא ייחס לכך חשיבות והמשיך בדרכו. כשהגיעו לקו המים, גברו כאביו והבחין בדם רב שיורד מרגלו והבין שנפצע. חבריו הובילו אותו לבית חולים הלל יפה בחדרה, ושם אובחן אצלו חתך ברגל שמאל באספקט מדיאלי של כף הרגל וקרע חלקי של גיד הטיבליס. לאחר תפירה וקיבוע בגבס, שוחרר התובע לביתו עם המלצה לנטילת משככי כאבים, מעקב רופא אורתופד ומנוחה בת 5 ימים (האירוע הנ"ל ייקרא להלן "התאונה").

4. בעקבות התאונה נותרה אצל התובע צלקת מכאיבה ברגל, המקנה לו, על פי קביעת מומחה בית המשפט, נכות צמיתה בשיעור של 10%.

5. התובע טען כי הפגיעה נגרמה כתוצאה מדריכתו על חלק מברזל חתוך שהיה טמון בחול של חוף הים, ומשכך, הוא הגיש את התביעה דנן כנגד המרכז הימי, המפעיל והמחזיק של המקרקעין שבתחומם נעשו עבודות של החלפת גדר כמתואר לעיל, וכנגד עירית חדרה שבתחום שיפוטה נמצא חוף הים שבו אירעה התאונה, על פי הנטען.

6. הנתבעות הכחישו את אירוע התאונה ואת האחריות הנזיקית שיוחסה להן בגינה, ולחילופין, כל אחת טענה כי ככל שתוכח אחריות, היא חלה על הנתבעת השנייה. לחילופי חילופין טענו הנתבעות כי התאונה אירעה עקב רשלנותו הבלעדית של התובע. בנוסף הכחישו הנתבעות את הנזק הנטען.

7. מטעם התובע העידו התובע וחברו חן.

מטעם הנתבעות לא הובאו עדויות.

8. דיון

לאחר ששמעתי את עדויות התביעה ובחנתי אותן על רקע חומר הראיות שהוגש, הגעתי למסקנה כי התובע הוכיח את נסיבות אירוע התאונה כפי שנטענו על ידו, וכי האחריות בגין התאונה רובצת על שתי הנתבעות בחלקים שווים ביניהן, מהנימוקים שיפורטו להלן:

9. עדותו של התובע היתה קוהרנטית, עקבית ומשכנעת והיא לא נסתרה בחקירתו הנגדית. בעדותו תיאר התובע הכיצד סחב את הסירה יחד עם חברו חן, והכיצד הרגיש דקירה ברגל והמשיך בדרכו עד שהבחין בפציעה, והכיצד עקב אחר כתמי הדם עד שהגיע לחלק הברזל החלוד שהיה טמון בחול ושממנו נפצע (עמ' 10 ש' 27-25). גרסתו לגבי נסיבות הפציעה נתמכה בעדותו של חן, שאף היא לא נסתרה בחקירתו הנגדית. חיזוק נוסף לגרסתו הנ"ל ניתן היה למצוא בתמונות המקום שצולמו על ידו למחרת יום התאונה, ושבהן נראים פועלים מבצעים עבודות באזור הגדר של המרכז הימי, כאשר חלקי ברזל מפוזרים בשטח החוף הסמוך להם (ת/3).

10. הנתבעות ניסו לפקפק בגרסתו של התובע שלפיה הוא נפצע מחלק ברזל חתוך שהיה טמון בחול, אולם ניסיון זה לא צלח, שכן מעיון בדו"ח חדר המיון אשר נערך בסמוך לאירוע התאונה נרשם "לדבריו נחתך מברזל חד".

בנוסף, נתבעת מס' 1 (המרכז הימי) הפנתה בסיכומיה למספר סתירות שעלו בעדויותיהם של התובע וחברו חן, אולם לא שוכנעתי כי המדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורש העניין ו/או שפוגעות ב"לִיבָּה" של גרסת התובע לעניין אירוע התאונה.

11. אשר על כן, הנני קובעת כאמור כי התובע הוכיח את נסיבות אירוע התאונה כפי שנטענו על ידו.

12. האחריות

אחריותו של המרכז הימי

הן מעדותו של התובע אשר לא נסתרה כאמור, והן מהתמונות שהוגשו, עולה כי במועד התרחשות התאונה, בוצעו עבודות בניה/שיפוץ באזור הגדר של המרכז הימי. עוד ניתן לראות חלקי ברזל פזורים בשטח הסמוך לביצוע העבודות הנ"ל.

הסמיכות בין מקום אירוע התאונה לבין המקום שבו בוצעו העבודות הנ"ל וחלקי הברזל הפזורים בשטח, מובילים למסקנה כי המרכז הימי, כמחזיק ומפעיל של המועדון, התרשל באחזקת המקרקעין הנמצאים באחריותו, בכך שלא מנע קיום מפגעים בהם כתוצאה מעבודות הבנייה שבוצעו בשטחו, ולא גידר את השטח שממנו נשקפה סכנה לבריאותם של המבקרים בו ו/או לא הזהיר את המבקרים בו, וביניהם התובע, מפני מפגעים אלה, ואין צורך להכביר במילים על ההלכה המושרשת בדבר חובתו של מחזיק מקרקעין כלפי מבקרים למנוע סיכונים בלתי סבירים במקרקעין המוחזקים על ידו כאמור.

13. אחריותה של עירית חדרה

אין חולק כי חוף הים שבו אירעה התאונה נמצא בתחום שיפוטה של עירית חדרה, ומשכך חלה עליה החובה לדאוג לאי קיום מפגעים המסכנים את השוהים בו (ראה בעניין זה ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' הרון זוהר ואח', פ"ד לז(3), 757). בנוסף אחריותה של העיריה לקיום פיקוח וסדרי בטיחות בחוף חלה מכח חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964.

14. העיריה טענה כי המקום שבו אירעה התאונה אינו נמצא בתחום שיפוטה אלא בבעלות פרטית, אולם טענה זו הועלתה על ידה בעלמא וללא כל סימוכין. בנוסף יצוין כי לא שוגרה על ידה כל הודעה לצד שלישי, בזיקה לטענה זו.

15. לאור האמור לעיל הנני קובעת כי שתי הנתבעות אחראיות לנזק שנגרם לתובע עקב מחדליהן באחזקת השטח שבו אירעה התאונה באופן בטיחותי, ובאי מניעת מפגעים בו, ובאי קיום פיקוח מספיק לצורך מניעת מפגעים אלה, ומשכך, חבות הן ביחד ולחוד כלפי התובע, בחלקים שווים ביניהן, לנזק שנגרם לו עקב מחדליהן הנ"ל.

16. אשם תורם

התובע נפגע בחלק המדיאלי של קרסול שמאל. לאור מיקום הפגיעה הנ"ל, לא שוכנעתי כי יש להטיל עליו אשם תורם לאירוע התאונה, שכן אף אם התובע היה מודע לקיום חלקי הברזל בשטח שבו התהלך, הרי שלא ניתן היה לצפות מאדם המתהלך על חוף הים, לנעול נעל סגורה, ואף אם היה נועל נעלי ים, ספק אם הדבר היה מגן עליו מהפגיעה הנ"ל.

17. הנכות הרפואית

מטעם התובע הוגשה חוות דעת של ד"ר אורי שואבי, מומחה לכירורגיה כללית, שלפיה קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בעקבות התאונה בשיעור של 10%, עקב הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול, ו-10% עקב צלקת מכאיבה.

הנתבעות הגישו חוות דעת מטעמן של ד"ר שי פריימן, מומחה בכירורגיה אורטופדית, שלפיה נקבע כי לתובע לא נותרה נכות אורטופדית בעקבות התאונה.

לאור הפערים, מונה ד"ר יעקב גורדון מומחה לכירורגיה אורתופדית, כמומחה מטעם בית המשפט, ובחוות דעתו מיום 7.3.12 קבע כדלקמן:

" .... כיום עברו כ-5 שנים ו-5 חודשים מהתאונה ומצבו של הנפגע הוא יציב: אמנם, נותרה רגישות מעל גיד TP במקום תפירתו, אך כבר אין הגבלה בתנועות במפרקי הקרסול וכף-הרגל השמ', אין דלדול שרירי סובך השמ' ואיל צליעה בהליכה. המסקנה: מבחינה אורתורפדית – לא נותרה לנפגע נכות צמיתה – 0%.

מאידך, לתובע נותרה צלקת מפציעה ונתוח, אמנם לא מכערת, אך רגישה ׂ(HYPERESTHESIA), מלווה בסימן טינל [+] מעל איזור הרגישות – רמז לנוירמה בצלקת.

כתוצאה מכך הנפגע סובל מ"זרמים" בצד מדיאלי של כף-הרגל השמ' לאחר עמידה ממושכת ונעילת נעל סגורה.

המסקנה: מבחינה כירורגית פלסטית נותרה צלקת מכאיבה"

בגין צלקת זו העריך ד"ר גורדון את נכותו הצמיתה של התובע לפי פריט 75(1)(ב) בשיעור של 10%.

הצדדים לא חלקו על קביעה זו, ומשכך, נכותו הרפואית של התובע בעקבות התאונה עומדת על שיעור של 10%.

18. הנכות התפקודית

התובע הינו ספר במקצועו, וביום התאונה היה בן 24 שנה, וכיום הוא בן 31 שנה.

בעדותו מסר כי העמידה הממושכת על רגליו מתוקף עיסוקו הנ"ל, מכבידה על אזור הפגיעה, וכי בסוף יום עבודה הוא טובל את רגליו במים חמים בכדי להקל על הכאבים שתוקפים אותו. עוד מסר כי פגיעה זו מגבילה אותו בהליכה למרחקים גדולים (ראה עדותו בעמ' 8 ש' 18-13). יודגש כי עדותו הנ"ל מתיישבת עם ממצאיו של ד"ר גורדון שלפיהם התובע סובל מזרמים בצד מדיאלי של כף הרגל השמאלת, לאחר עמידה ממושכת ונעילת נעל סגורה.

במצב הדברים זה, שוכנעתי כי למרות שעסקינן בנכות בתחום הפלסטי, לנכות זו השלכה על תפקודו של התובע בהתחשב בעיסוקו כסָפר, ומשכך הנני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע כתוצאה מהתאונה, על שיעור זהה לנכותו הרפואית, היינו 10%.

19. הנזק

כאב וסבל

בהתחשב בגילו הצעיר של התובע, ובאופי הכאבים המלווים אותו ושילוו אותו לאורך חייו בעקבות התאונה ושכיחותם, הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לו בגין כאב וסבל על סך של 50,000 ₪, השווה בקירוב לשילוש הפיצוי שהיה מגיע לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, לפי נכות רפואית בשיעור של 10%.

20. הפסד השתכרות לעבר

עובר לתאונה עבד התובע כספר עצמאי, ובעקבות התאונה היה באי כושר מלא למשך תקופה של 45 יום. טענתו כי נאלץ להעסיק עובד נוסף לאחר התאונה, לא הוכחה.

21. מעיון בתקצירי השומה שהוגשו על ידי התובע לשנים 2005 עד 2011 (ת/4) עולה כי הכנסתו החודשית הממוצעת בשנת 2005 הסתכמה בסך של 2,440 ₪, ובהצמדה להיום סך של 2,888 ₪. עוד התברר כי בשנת 2006 שבה אירעה התאונה, חלה ירידה בהכנסתו השנתית בסך של 6,329 ₪ נומינלי (29,282 ₪-22,953 ₪). גם בשנים 2007 ו-2008 חלה ירידה קטנה בהכנסות (כ-2,000 ₪ נומינלי), ואילו בשנים 2009 עד 2011 ניתן לראות מגמה של עלייה בהכנסותיו השנתיות.

בהקשר זה אציין כי התובע ונתבעת מס' 1 הסתמכו על סכום המחזור העסקי כפי שהופיע בתקצירי השומה הנ"ל לצורך חישוב הפסדיו של התובע לעבר, אולם הסתמכות זו מקורה בטעות, שכן החישוב אמור להתבסס על הכנסותיו של התובע מעסק (שהם ההכנסות לאחר ניכוי הוצאות ולפני ניכוי המיסים) כפי שמופיעים בתקצירים הנ"ל.

22. לאור העובדה שהוכח כי חלה ירידה בהכנסותיו של התובע לאחר התאונה, ומאידך, לא הוכח כי ירידה זו קשורה אך ורק בתאונה, שכן מלבד תקצירי שומה, לא הוגשו על ידי התובע דוחות שומה ו/או דו"ח רווח והפסד שמהם ניתן היה ללמוד על הסיבה לירידה בהכנסות, הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסד השתכרות לעבר, על בסיס גלובלי, על סך של 10,000 ₪.

23. הפסד השתכרות לעתיד

אמנם תקצירי השומה שהוגשו על ידי התובע הראו מגמה של עלייה הדרגתית בהכנסותיו בשנים 2011-2009 כמצוין בסעיף 21 לעיל, אלא שלא ניתן לשלול מעל הפרק, כי לנכות התפקודית שממנה סובל התובע בעקבות התאונה, תהיה השלכה על כושר השתכרותו בעתיד.

במצב נתון זה, הנני פוסקת לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד עד גיל 70, על דרך האומדנה, בסך של 40,000 ₪.

24. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

התובע היה במעקב רפואי כעולה מהתיעוד הרפואי שהוגש על ידו, אם כי הוא לא הגיש כל ראיה לגבי הוצאות רפואיות ו/או אחרות שנשא בהן לטענתו.

בנוסף, לא הוכח כי הוא ייאלץ להוציא הוצאות כנ"ל בעתיד.

במצב דברים זה, הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לו בגין הוצאות רפואיות ואחרות לתקופת העבר, על סך של 1,000 ₪.

25. עזרת הזולת לעבר ולעתיד

התובע היה באי כושר מלא למשך 45 יום, שמתוכם היה מקובע בגבס למשך שבועיים, ולאחר מכן התהלך בעזרת קביים.

בהעדר ראיות ממשיות לגבי העזרה שנזקק לה במשך תקופה זו, הנני מעמידה את הפיצוי המגיע לו תחת ראש נזק זה, לתקופת העבר, על סך של 2,000 ₪.

לא הוכח כי התובע יזדקק לעזרה כאמור בעתיד.

26. סיכום הנזק

כאב וסבל 50,000 ₪

הפסד השתכרות לעבר 10,000 ₪

הפסד השתכרות לעתיד 40,000 ₪

הוצאות רפואיות ואחרות 1,000 ₪

עזרת הזולת 2,000 ₪

סה"כ 103,000 ₪

27. לאור כל האמור לעיל הנני מחליטה לקבל את התביעה, ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של 103,000 ₪, וכן אגרת משפט בשערוך ליום תשלומה בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק.

ניתן היום, 20 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.