1. הנתבע העסיק את התובע, תושב הרשות הפלסטינאית, בעבודות שיפוצים, עד שפוטר.

בין הצדדים מחלוקת עובדתית בכל העניינים המרכזיים לבחינת יחסי העבודה בין הצדדים: תקופת העבודה, היקף המשרה, השכר ששולם לתובע ותחולת צווי הרחבה ענפיים.

2. רקע עובדתי

א. התובע מתגורר באיזור חברון.

ב. שכרו של התובע שולם באמצעות מנהל התשלומים של שירות התעסוקה, לרבות דמי חופשה, הפרשות לפנסיה וקרן פיצויים.

ג. התובע החל לעבוד אצל הנתבע בינואר 1993. אין חולק שהתובע פוטר בספטמבר 2009. הצדדים חלוקים בשאלה אם הפסקה בעבודה שחלה, על פי עדויות שני בעלי הדין, מנתקת את התקופה והופכת אותה לשתי תקופות נפרדות.

ד. התובע לן בנגרייה שבבעלות הנתבע ושב לביתו בסופי שבוע בלבד.

ה. התובע פוטר מעבודתו בחודש ספטמבר 2009, ולאחר סיום עבודתו ולבקשתו נכתב לו מכתב פיטורים (נספח 3 לתצהיר התובע), שנכתב על ידי אשת הנתבע (לשעבר) וזו לשונו:

"לאור האילוצים הריני להודיעך על פיטוריך מהעבודה

הפסקת העבודה מ- 30.9.09 כולל

בברכה אליהו שורי"

ו. לאחר סיום עבודתו, שולמו לתובע פיצויי פיטורים באמצעות שירות התעסוקה. לטענת התובע הוא קיבל 15,150 ₪ (סעיף 54 לסיכומי התובע).

3. על רקע זה הוגשה התביעה שבפנינו, לפיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי עריכת שימוע, דמי חגים, פדיון חופשה והבראה, פיצוי בגין ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בחסר, דמי כלכלה, דמי ביגוד, הפרשי שכר והחזר הוצאות נסיעה.

4. להלן תמצית טענות התובע:

א. התובע הועסק על ידי הנתבע מחודש ינואר 1993 ועד לחודש ספטמבר 2009. גם בתקופה בה הנתבע נמנע מלדווח לשירות התעסוקה שהעסיק את התובע, הוא עבד בפועל, להוציא הפסקה זמנית של כשנה וחצי.

ב. שכרו של התובע עמד על 400 ₪ ליום והוא עבד בהיקף של משרה מלאה.

ג. לתובע לא שולמו דמי חופשה במהלך עבודתו והוא לא ניצל ימי חופשה בפועל.

ד. לתובע לא שולמו דמי חג והוא עבד במהלך החגים.

ה. התובע זכאי לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו.

ו. על הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף הבנייה ועבודות ציבוריות. על כן התובע זכאי להפרשי שכר בהתאם לטבלאות השכר המפורטות בצו, דמי כלכלה ודמי ביגוד.

ז. התובע פוטר מבלי שנערך לו שימוע כדין, ועל כן הוא זכאי לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין. בנוסף, התובע זכאי להפרשי פיצויי פיטורים, בהתאם לשכרו הקובע ולוותקו ולדמי הודעה מוקדמת.

5. להלן תמצית טענות הנתבע:

א. התובע הועסק בשתי תקופות נפרדות: האחת מחודש ינואר 1993 ועד לשנת 2001 (להלן - התקופה הראשונה), והשניה - מחודש ינואר 2004 ועד לחודש ספטמבר 2009 (להלן - התקופה השנייה).

ב. לתובע נערך גמר חשבון בתום תקופת עבודתו הראשונה. אמנם התובע הועסק על ידי הנתבע ללא אשרה תקפה, אך הדבר היה באופן חד פעמי, לאחר סיום תקופת עבודתו הראשונה. מכל מקום, מדובר בשתי תקופות מובחנות ותביעתו של התובע בגין תקופת עבודתו הראשונה התיישנה.

ג. התובע ביצע עבודות שיפוצים עבור הנתבע, אולם אין בסיס לטענה לפיה הנתבע עסק בעבודות בנייה ומכאן, צו ההרחבה בענף הבנייה אינו חל בענייננו.

ד. לתובע שולם שכר בסך 154 ₪ ליום, כמפורט בתלושי השכר, ואין בסיס לטענתו בדבר שכר יומי של 400 ₪.

ה. התובע לא הועסק במשרה מלאה ועבד לכל היותר בהתאם למספר הימים שדווחו לשירות התעסוקה. למעשה, התובע עבד אף פחות מכך, שכן על פי רוב מכסת הימים המדווחת עלתה על ימי העבודה בפועל, על מנת שהנתבע יהא זכאי לקבל אשרת עבודה עבור התובע.

ו. לתובע שולמו דמי חופשה באמצעות שירות התעסוקה.

ז. התובע לא עבד בימי החג ואף שולמו לו דמי חגים במזומן. מכל מקום, התובע לא הוכיח תביעתו ברכיב זה.

ח. התובע פוטר עקב צמצומים וסגירת עסקו של הנתבע. הנתבע הודיע לתובע, כמו גם ליתר עובדיו, כי העסק עומד להיסגר וכי הם צפויים להיות מפוטרים מעבודתם ובכך התקיימה דרישת השימוע. על כן התובע אינו זכאי לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין.

ט. לתובע שולמו פיצויי פיטורים באמצעות שירות התעסוקה והוא אינו זכאי להפרשים בגין רכיב זה.

י. התובע זכאי לתמורת הודעה מוקדמת בהתאם לשכרו הקובע, כפי שדווח לשירות התעסוקה. כמו כן, הנתבע הודה בזכאות התובע לפדיון הבראה, על פי היקף משרתו.

6. ההליך

א. ביום 11.10.10 ניתן פסק דין בהעדר הגנה, אשר בוטל בהחלטה מיום 3.11.11.

ב. ביום 5.12.12 התביעה נמחקה מחוסר מעש, לאחר שהתובע לא הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו במועד שנקצב. פסק דין זה בוטל ביום 20.12.12.

ג. התובע צירף לתצהירו תמליל, אך רק במסגרת דיון ההוכחות הוגש קובץ השמע שתומלל והוא התקבל לתיק.

ד. בדיון שהתקיים לפנינו העיד התובע באמצעות מתורגמן, וכן העיד הנתבע.

ה. במסגרת סיכומיו חזר בו התובע מהתביעה לתוספת ותק והנתבע חזר בו מטענת הקיזוז שנטענה בכתב התביעה ובתצהירו.

7. בפתח הדברים נציין כי הגענו לכלל הכרעה לפיה דין התביעה להתקבל חלקית, כפי שיפורט בהרחבה בפסק הדין.

תחולת צו ההרחבה בענף הבניין

8. לטענת התובע, הנתבע הוא קבלן עבודות ביצוע בתחום הבניין (סעיף 3 לתצהיר התובע). טענה זו לא הוכחה.

מהראיות עולה כי הנתבע ניהל נגרייה (עדות התובע בעמוד 8 לפרוטוקול, שורות 27-32) ובנוסף לכך הפעיל עסק של שיפוצים, להבדיל מעסק של בניין (עמוד 8 לפרוטוקול שורה 33 עד עמוד 9 לפרוטוקול, שורה 3).

עיון בהוראות צו ההרחבה בענף הבניין ועבודות ציבוריות שעמד בתוקף בתקופת עבודתו של התובע, מעלה כי הוא אינו כולל את ענף השיפוצים (ר' י"פ 1532, התשכ"ט, 1356 1.5.69, כפי שתוקן מעת לעת). רק במסגרת צו ההרחבה מיום 11.8.10 (י"פ 6120, תש"ע, 3232) הורחבה תחולת הצו גם על תחום השיפוצים. נוכח פסיקת כב' בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 33316-02-12 שוחט - אסדוב, 1.5.14, גם מתעורר ספק אם עבודות שיפוצים כגון אלה שביצע הנתבע נכנסות בגדר הצו. לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע כי צו ההרחבה בענף הבניין אינו חל על הצדדים.

9. למעלה מהדרוש נציין כי לא הוכח שעיקר פעילותו של הנתבע היתה שיפוצים. אכן, התובע ביצע עבודות שיפוצים, אולם אין בכך כדי לקבוע מסמרות באשר להוראות הנורמטיביות החלות על הצדדים שכן עלינו לבחון מהו עיקר עיסוקו של המעסיק, להבדיל מהעבודה שביצע העובד עצמו (ע"ע (ארצי) 18/99 אפרימי - עבד לעיל, 9.7.00).

הנתבע העיד כי עסק בתחום השיפוצים ובתחום הנגרות, אלום לא ניתן לקבוע על סמך עדותו כי עיקר הפעילות היתה של שיפוצים. ר' בעניין זה עדותו בעמוד 16 לפרוטוקול, שורות 25-32 (ההדגשה הוספה- ד.ו.):

"ת. כשאני נשאל שוב אני משיב שהיתה לי חנות שבה הייתי מייצר את העבודה ושיפוצים – הייתי מייצר את המטבחים.

ש. האם נכון שהוצאת חשבוניות בגין כל העבודות שביצעת?

ת. תמיד. הוצאתי את כל החשבוניות של שיפוצים ונגריה.

ש. יותר היה לך בנגריה?

ת. לפעמים כך ולפעמים כך, תלוי בשיפוצים, אבל זה היה מתקזז אחד על השני.

ש. טען התובע שהעבודה בנגריה היתה פחות רווחית בשיפוצים ולכן סגרת קודם את הנגריה.

ת. נכון."

גם התובע לא הבהיר עניין זה כלל ועיקר ורק מן הטעם הזה יש לדחות טענתו באשר לחלות צו ההרחבה.

10. לא נעלם מעיננו שעל פי הרישום בשירות התעסוקה, התובע הועסק בענף הבניין. אך בעניין זה אנו מקבלים אך הסברו של הנתבע, לפיו מדובר בסיווג שנדרש לשם קבלת אשרת עבודה (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 2-4):

"ש. למה בתלושים של שירות התעסוקה הגדרת את עצמך כעוסק "בתחום הבניין"?

ת. מה זה שיפוצים? איך הייתי מקבל עובד? לי אין תעודת קבלן. אני שיפוצניק, לא בנגרות, אלא בבניין."

לזאת יש להוסיף כי בשנים 1993-1994 הנתבע סווג כבעל עסק בתחום "תעשייה" ועובדה זו אינה מתיישבת עם טיעונו של התובע ואף תומכת בהסבר שנתן הנתבע.

11. לאור האמור אף איננו נדרשים לאישור שצירף הנתבע לסיכומיו לפיו אשרת העבודה של התובע היתה בתחום "שיפוצים + אינסטלציה".

12. משצו ההרחבה בענף הבניין אינו חל על הצדדים, נדחות התביעות לדמי ביגוד, דמי כלכלה ולהפרשי שכר בהתאם לטבלאות השכר שבצו ההרחבה (כאמור לעיל, במסגרת סיכומי התובע הוא חזר בו מהתביעה לתוספת ותק שנתבעה מכח הצו).

תקופת העבודה

13. התובע הועסק על ידי הנתבע בשתי תקופות נפרדות, לגביהן חלוקים הצדדים.

על פי דוחות שירות התעסוקה, התובע עבד בתקופה הראשונה מחודש ינואר 1993 ועד לשנת 2001. בסוף אותה תקופה, התובע משך את פיצויי הפיטורים שנצברו לזכותו בשירות התעסוקה (ר' בעדותו בעמוד 9 לפרוטוקול, החל משורה 26). הצדדים חלוקים באשר לתקופה שמשנת 2001 ועד שנת 2004, אולם גם לגרסת התובע (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 21-25) בין הצדדים חל נתק של שנה וחצי ורק לאחריו, בחודש ינואר 2004, התובע שב לעבודה סדירה אצל הנתבע, עד פיטוריו בחודש ספטמבר 2009.

הפסקה של שנה וחצי לפחות בין תקופת עבודתו הראשונה של התובע לשנייה היא תקופה אשר בבירור מביאה להפסקת הרצף התעסוקתי של התובע (סעיף 2 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963). כלומר, גם אם תתקבל גרסת התובע, לפיה תקופת עבודתו הראשונה הסתיימה בחודש יוני 2002, כיוון שהתביעה הוגשה בשלהי שנת 2010, התיישנה התביעה הנוגעת לתקופת העבודה הראשונה.

14. בשולי הנושא נציין כי מעדויות שני הצדדים עולה כי היה ארוע בו התובע נמצא עובד מטעם הנתבע בכוכב יאיר, ללא היתר עבודה. כיוון שאיש מהצדדים לא ציין תאריך מדויק שבו הדברים אירעו, אין בעובדה זו לשנות את המסקנה לגבי תקופת העבודה של התובע.

שכר התובע

15. לטענת התובע, הוא השתכר 400 ₪ ליום (סעיף 6 לתצהיר התובע ועדותו בעמוד 11 לפרוטוקול, שורות 27-28). הנתבע הכחיש טענה זו וטען כי התובע השתכר סך של 154 ₪ ליום, כפי שפורט בדיווחים שמסר לשירות התעסוקה (סעיף 19 לתצהיר הנתבע ועדותו בעמוד 17 לפרוטוקול, שורות 5-6 16-19, עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 12-13, עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 6-8).

טענת התובע אינה מתיישבת עם תלושי השכר שהונפקו לו על ידי שירות התעסוקה. הכלל הוא כי תלושי שכר מהווים ראיה לכאורה נכונות תוכנם, אלא אם מוכח אחרת (ע"ע (ארצי) 42463-09-11 גולן (יואב ברמץ)- נגריית שירן, 18.3.13), ובראות עינינו התובע לא הוכיח טענתו בעניין, כפי שנפרט בסעיפים הבאים.

16. לתמיכה בטענתו, הציג התובע בפנינו מעטפה הנושאת "לוגו" של הנתבע ועליה נרשם בכתב ידה של אשת הנתבע לשעבר (נספח 4 לתצהיר התובע):

"לכבוד: חג'

1/2 6

2400

200

100

2,700"

לגרסתו של התובע, המעטפה נמסרה לו ובתוכה סך של 2700 ₪, בגין 6.5 ימי עבודה והשכר ששולם לו משקף שכר יומי של 400 ₪ בצירוף דמי נסיעות בסך 100 ₪ (סעיף 6 לתצהיר התובע). התובע העיד כי אשת התובע מסרה לו מעטפה זו בשנה האחרונה לעבודתו וכי אין בידיו מעטפות נוספות מעין זו (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 14-26). הנתבע הבהיר כי הוא אינו יודע מה משמעות הרישום הנדון (עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 16-17).

מאחר שאין חולק כי שכרו של התובע שולם לו מדי שבוע וכך גם דמי הנסיעות (ר' עדות התובע עמוד 12 שורות 1-2; עמוד 11 לפרוטוקול שורות 10-11), לא ברור מדוע שולם לו שכר בגין עבודה ב – 6.5 ימים מתוך שבוע עבודה (לגרסתו). אין זה סביר בעינינו שהתובע עבד בשיפוצים גם ביום שבת ומסיבה זו איננו סבורים שהרישום מהווה ראיה משמעותית שניתן להסתמך עליה על מנת לתמוך בגרסת התובע לגבי שכרו היומי. בסיכומי התובע נטען כי שכר של חצי יום (200 ₪) שולם בגין עבודה בשעות נוספות, אך מדובר בהסבר מפי ב"כ התובע ואין לו עיגון בעדותו של התובע או בראיות אחרות.

זאת ועוד - לא ברור אימתי המעטפה נמסרה לידי התובע, באילו נסיבות ומדוע התובע הציג רק מעטפה אחת שעליה רישום שתומך בגרסתו.

17. ראיות נוספות שהוצגו על ידי התובע הן תמלילי שיחות עם הנתבע, אשר הוקלטו. כך, התובע צירף לתצהירו תמליל שיחה שנערכה בין בנו (נאצר) ובין הנתבע ובה הנתבע אמר: "חג' עולה לי עם אוכל עם נסיעות עם הביטוח הלאומי ומס הכנסה והכל 600 ₪ ליום אם הוא עובד עוד 3 שעות הוא מקבל 900 ₪ ליום" (עמוד 2 לתמליל השיחה שצורף כנספח לתצהיר התובע). מבלי להידרש לטענות הנתבע בדבר המשקל שיש ליתן להקלטה, גם אם נקבל התמליל כלשונו, אין בו כדי לתמוך בטענת התובע.

הנתבע הבהיר כי מדובר בעלות מעביד וכי סכום זה כולל את כלל ההוצאות שהוציא במסגרת העסקתו של התובע (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 11-14). הדברים מתיישבים עם הביטוי בו הנתבע נקב ("עולה לי"). בנוסף, התובע התגורר בנגרייה לאורך כל תקופת עבודתו והנתבע אף סיפק לו לפחות ארוחה אחת ביום. כלומר, העובדה שהנתבע התייחס לכלל עלות העסקתו של התובע, מוצאת חיזוק בראיות בנוגע לתנאי העסקתו. בנסיבות אלה, אנו מקבלים את הסברו של הנתבע לדברים שבתמליל.

18. עוד צירף התובע תמליל שיחה שהתקיימה בינו ובין מר אמירם (עובד שעבד במקביל לתובע ופוטר) ובמסגרת אותה שיחה אמירם מסר שידוע לו שהתובע השתכר 400 ₪ ליום. אמירם לא התייצב להעיד ונסיבות הקלטת השיחה בין השניים לא הובהרו. מהתמליל ניכר שאמירם עוין את הנתבע ("אני ראיתי מה עשה לי אז כבר הבנתי מה יעשה לכולם") וכי בינו ובין הנתבע היתה מחלוקת בנוגע לזכויותיו. בנסיבות אלה, איננו סבורים שתמליל השיחה עם אמירם מהווה ראיה מהימנה.

19. נדגיש שלמעט ראיות אלה, אין כל ראיה לגבי הסכומים ששולמו לתובע בפועל. בנסיבות אלה, אנו סבורים שגרסת התובע לפיה קיבל שכר יומי של 400 ₪ לא הוכחה.

היקף המשרה

20. לטענת התובע, הוא עבד במשרה מלאה – 22 ימי עבודה בחודש (סעיף 22 לתצהיר התובע). בחקירתו הנגדית התובע טען שעבד אף יותר - בין 25 ל-27 ימים בחודש, אולם בהמשך שב על גרסתו לפיה עבד 22 ימים בחודש (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 26-31; עמוד 11 לפרוטוקול שורות 25-26).

הנתבע טען כי התובע עבד בהיקף משתנה (בהתאם להזמנות) וכי הוא מסר דיווחים מדויקים לשירות התעסוקה (סעיפים 18, 26-28 לתצהיר הנתבע). לגרסתו, התובע עבד בימים א'-ד', או בחלק מהם, בשעות 7:00-15:00 וביום ה' בשעות 7:00-13:30. עוד טען הנתבע, כי בשנה האחרונה לעבודתו עבד התובע כ-16 ימים בחודש בממוצע (סעיף 23 לתצהיר הנתבע).

לגרסת הנתבע, מספר הימים המדווחים לשירות התעסוקה עלה על מספר ימי העבודה בפועל, וזאת לצורך קבלת אשרת עבודה מתאימה (עמו 17 לפרוטוקול, שורות 22-28). גם התובע אישר כי לצורך קבלת אשרת עבודה היה על הנתבע להעסיקו לכל הפחות 14 ימים, אלא שלגרסתו עבד מעבר למספר ימי העבודה המדווחים (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 12-19). נציין כי התובע אישר כי כל אימת שעבר במחסום, בדרכו מהנגרייה לביתו, היה מתבצע רישום מתאים, אולם הוא לא הציג ראיה לכך שעבד יותר ימים מאלה שהנתבע דיווח (עמוד 8 לפרוטוקול שורות 23-26).

21. על פי ההלכה הפסוקה, הנטל בעניין הוכחת היקף משרתו של עובד מוטל על המעסיק, עליו חלה חובת רישום נוכחות (ע"ע (ארצי) 1160-05-11 כהן - יעקובוב, 6.6.13; וכן ר' ע"ע (ארצי) 52949-05-10 ליליה וולצ'ק – ש. אלברט עבודות ציבוריות שירותי ניקיון אחזקה ופיקוח בע"מ, 28.3.2012). בנסיבות אלה, משעל פני הדברים הנתבע דיווח בזמן אמת לשירות התעסוקה על ימי הנוכחות של התובע ומשאין כל ראיה שתתמוך בגרסת התובע, מצאנו לקבל את הרישומים שנמסרו לשירות התעסוקה כנכונים. לא מצאנו לזקוף לחובת הנתבע את העובדה שלא הציג רישומי נוכחות שערך בעצמו, שכן מרבית תקופת עבודתו של התובע היתה לפני תיקון 24 לחוק הגנת השכר, מה גם שטענתו בדבר נכונות הדיווחים לשירות התעסוקה לא נסתרה.

חופשה

22. התובע עתר לפדיון חופשה בגין כל תקופת עבודתו, לתקופה של שבע שנים. כפי שפורט לעיל, תקופת העבודה הרלוונטית היא בת 5 שנים ו – 9 חודשים (מינואר 2004 ועד ספטמבר 2009).

23. לטענת הנתבע, התובע קיבל דמי חופשה כדין, במסגרת ההפרשות ששילם מידי חודש בחודשו, בשיעור של 4% משכרו, וסכומים אלה שוחררו לזכותו של התובע בתום תקופת העסקתו (סעיפים 66-67 לסיכומי הנתבע).

24. מאחר שלא הוצג פנקס חופשה והנתבע אף לא טען שהתובע קיבל חופשה בפועל, יש לקבוע כי התובע זכאי לפדיון חופשה בגין השנה האחרונה לעבודתו ושלוש השנים שקדמו לה (ר' סעיף 66 לסיכומי התובע), בניכוי הסכום ששוחרר לזכותו בפועל (ר' עדות התובע בעמוד 14 לפרוטוקול, שורות 6-14, במסגרתה אישר ששירות התעסוקה העביר לידיו סכומים על חשבון חופשה), בהתאם לחישוב המפורט לעיל.

25. התובע היה עובד בשכר שקיבל שכר מינימום יומי ועל כן יש לחשב את פדיון החופשה על פי הוראות סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 (להלן – חוק חופשה שנתית).

בשנה האחרונה לעבודתו, שלושת החודשים בהם התובע עבד בהיקף מלא הם ינואר - מרץ 2009 (58 ימי עבודה). על כן שווי יום חופשה לתובע עומד על 133.46 ₪ (90 /12,012 ₪, שהם סך שכרו בתקופה זו).

התובע הגביל את תביעתו לשלוש השנים האחרונות בצירוף השנה השוטפת ובגין תקופה זו הוא זכאי על פי החוק לפדיון 57 ימי חופשה.

כלומר, התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 7,607 ₪ (133.46 ₪ X 57 ימים).

26. מסכום זה יש לנכות את הסכומים שהנתבע הפריש על חשבון חופשה לשירות התעסוקה. אמנם בעניין זה לא הוצגה אסמכתא, אך כיוון שההפרשה ברכיב זה עומדת על 4% משכרו של התובע ונתוני השכר עולים מהדוחות שצורפו, אין מניעה לחשב את הסכום והוא עומד על 4,116 ₪.

כלומר, הפרש פדיון החופשה לו התובע זכאי הוא 3,491 ₪.

פדיון הבראה

27. התובע עתר לתשלום דמי הבראה בגין 11 ימי הבראה לשנה, בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, בתעריף של 357 ₪ (סעיפים 73-74 לסיכומי התובע).

לטענת הנתבע, התובע חישב את פדיון ההבראה על פי תעריף שגוי וכי יש להתחשב בהפרשה של 3% לשירות התעסוקה ברכיב זה. בחישוב כל אלה, לשיטת הנתבע, התובע זכאי להפרשים בסך 2,654 ₪ בגין פדיון הבראה.

28. נוכח וותקו של התובע, בגין השנתיים האחרונות לעבודתו היה זכאי ל-14 ימי הבראה. בשנת 2009, בה התובע פוטר, שווי יום הבראה עמד על 340 ₪ (י"פ 6017 תש"ע, 410). בניכוי הפרשות של 3% משכרו באותן שנים (2,106 ₪), התובע זכאי להפרשים בגין הבראה בסך 2,654 ₪, כפי הודאת הנתבע בסיכומיו (סעיף 62).

דמי חגים

29. לטענת התובע, הוא זכאי לדמי חגים, אך במסגרת כתב התביעה לא פירט תביעתו ולא הבהיר מהם ימי החג שחלו בתקופת עבודתו. רק בסיכומיו התייחס התובע לימי החג המוסלמים בגינם תבע והעמידם על תשעה ימי בשנה (4 ימים - עיד אלאדחא, 3 ימים - עיד אלפיטר, 1 - ראש השנה ההיג'רית, 1 - יום מולד הנביא, 1 - יום העצמאות) מבלי שהתייחס לתאריכים בהם חלו חגים אלה.

30. טענת הנתבע לפיה שילם לתובע דמי חגים במזומן, אינה נתמכת ואין בעניין זה ולו ראשית ראיה מטעם הנתבע. כיוון שהנתבע טען ששילם לתובע דמי חג, מכללא טמונה בטיעון זה הודאה בזכאות התובע ועל כן נטל ההוכחה בעניין הוא על הנתבע, בבחינת "הודאה והדחה".

לזאת יש להוסיף כי לאור פסיקת בית הדין הארצי, נטל ההוכחה בתביעה לדמי חג מוטל על שכם המעסיק:

"תביעה לתשלום דמי חגים, כמו בתביעות של דמי הבראה, ופדיון חופשה שנתית, מעבירה את הנטל לכתפי המעסיק להראות כי שילם את התוספת. ככל שהתוספת שולמה בחלקה או במלואה, על המעסיק להוכיח זאת, שאם לא כן יחוייב בתשלום התוספת מכאן, שתביעה לדמי חגים, אינה מעבירה את הנטל לכתפי העובד להראות מתי עבד או לא עבד לפני החג או אחריו, אלא על המעסיק שברשותו נמצא כל המידע בעניין נוכחות העובד במקום העבודה, להראות כי העובד לא הגיע יום לפני או יום אחרי." (ע"ע (ארצי) 665/09 מנרב הנדסה ובניין בע"מ – ארפצ'י זאקי, 1.11.11; ר' גם ע"ע (ארצי) 778/06 מטיאשצ'וק – שלג לבן (1980) בע"מ, מיום 28.5.07).

31. כאמור, הנתבע לא הציג כל ראיה בתמיכה לטענות ההגנה בנושא דמי החגים ועל כן התביעה ברכיב זה מתקבלת, בסייג אחד והוא מספר ימי החג להם התובע זכאי. על פי הודעה לקביעת ימי מנוחה למי שאינם יהודים שפורסמה מכח סעיף 18א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח - 1948 (י"פ 356, תשי"ד, 17.6.54) בני הדת המוסלמית זכאים לארבעה ימי חג בשנה ובנוסף התובע זכאי ליום חג בגין יום העצמאות.

סך הכל התובע זכאי לתשלום בגין 28 ימי חג (25 ימי חג בשנים 2004-2008 ועוד 3 ימים בשנת 2009, וזאת מאחר שבשנה זו התובע עבד עד חודש ספטמבר, בעוד שחג הקרבן (עיד אל אדחא) וראש השנה המוסלמית חלו לאחר סיום עבודתו (בימים 27.11.09-30.11.09 וביום 17.12.09, בהתאמה).

כלומר, התובע זכאי לדמי חגים בסך 4,312 ₪ (28 ימים X 154 ₪).

32. ערים אנו לכך שעדות התובע בנושא לא היתה עקבית או מהימנה. כך למשל, לפי עדות התובע, הוא עבד בשיפוצים בימי החגים היהודיים, עניין שאינו מתיישב עם ניסיון החיים (עמוד 13 לפרוטוקול שורות 16-24, ר' גם עדותו בעמוד זה בשורות 29-30). עם זאת משהנתבע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל על שכמו, וכאשר עדותו של התובע בעניין זה אינה מעלה או מורידה, יש לפסוק לזכות התובע דמי חג כמפורט לעיל.

33. דמי גמולים לפנסיה

לטענת התובע, ברכיב זה הוא זכאי להפרשים, מאחר ששכרו היומי היה 400 ₪. כיוון שטענה עובדתית זו של התובע נדחתה לעיל, נדחית גם התביעה ברכיב זה. ראוי לציין שעל פי הדוחות והתלושים שהוצגו (נספחים 2-11 לתצהיר התובע), הנתבע הפריש לזכות התובע 6% משכרו באמצעות שירות התעסוקה.

34. החזר הוצאות נסיעה

למרות שבמסגרת תצהירו התובע טען שלא שולמו לו דמי נסיעה (סעיף 8 לתצהיר התובע). מהראיות עולה כי מדי שבוע שולמו לתובע דמי נסיעות בסך 100 ש"ח וכי התובע לן במהלך השבוע בנגרייה של הנתבע (היינו נזקק להחזר הוצאות נסיעה רק פעם בשבוע). עדותו של הנתבע בנושא זה היתה עיקבית ובהירה (סעיפים 22, 26 לתצהיר הנתבע; עמוד 18 לפרוטוקול, שורות 25-32). אף התובע אישר בחקירתו הנגדית את גרסת הנתבע, אלא שלטענתו הסכום שולם לו רק בשנה האחרונה לעבודתו (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 10-11, עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 31-32).

גרסת הנתבע היתה עיקבית ובהירה, בשונה מגרסת התובע. על כן, אנו מעדיפים את גרסת הנתבע בנושא הנסיעות. בנוסף, התובע הודה חלקית בקבלת דמי נסיעה, כנטען על ידי הנתבע ובכך חיזוק נוסף לגרסת הנתבע. טענתו בעניין התקופה בה שולם לו החזר ההוצאות מהווה טענת "הודאה והדחה" שלא הוכחה.

פיצויי פיטורים

35. התובע עתר להפרשי פיצויי פיטורים בהתאם לשכר יומי של 400 ₪. מאחר שהתביעה בנוגע להפרשי השכר נדחתה, נדחית גם התביעה להפרשי פיצויי פיטורים.

36. לאחר סיום עבודתו של התובע, שוחררו לזכותו כספי הפיצויים שהפריש לזכותו הנתבע במהלך העבודה, באמצעות שירות התעסוקה.

בשאלה מהו הסכום שהתובע קיבל משירות התעסוקה, נמסרו מספר גרסאות מפיו, אך לא הוצגה אסמכתא מתאימה משירות התעסוקה. התובע העיד שקיבל 28,000 ₪ בסיום עבודתו, וכי הסכום ששולם לו בתום תקופת העבודה הראשונה היה מעט נמוך יותר (ר' עדות התובע בעמוד 14 לפרוטוקול, שורות 13-14). לעומת זאת, במסגרת סיכומיו, התובע טען שהנתבע הפריש לזכותו 15,190 ₪ כפיצויי פיטורים בגין כל תקופת עבודתו (משנת 1993 ועד 2009).

כך או כך, אין חולק שהנתבע הפריש מידי חודש בחודשו 6% משכר התובע בגין פיצויי פיטורים. על פי הנתונים העולים מדוחות שירות התעסוקה, ב – 12 חודשי העבודה האחרונים, התובע עבד 202 ימים. על כן היה זכאי לפיצויי פיטורים בסך 14,906 ש"ח (12 חודשים/ 202 ימי עבודה X 5.75 שנות עבודה X 154 ₪ ליום). כיוון שהתובע הודה בסיכומיו שקיבל סכום גבוה מזה, אינו זכאי להפרשים בגין פיצויי פיטורים.

37. בשולי הדיון בשאלת חישוב פיצויי הפיטורים, נזכיר שלטענת הנתבע, הוא שילם לתובע 4,215 ₪ במזומן כהשלמת פיצויי פיטורים (סעיף 45 לתצהיר הנתבע). כיוון שבנושא זה הנתבע לא הביא ולו ראשית ראיה, הטענה לא הוכחה.

תמורת הודעה מוקדמת

38. במסגרת סיכומיו, הנתבע הסכים על תשלום 2,925 ₪ כתמורת הודעה מוקדמת לתובע (סעיף 46 לסיכומים). לאור המפורט לעיל בנוגע לשכרו של התובע, תקופת העבודה והיקף משרתו, לא מצאנו שהתובע זכאי לסכומים נוספים מעבר להודאת הנתבע.

שימוע

39. לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו מבלי שנערך לו שימוע כדין. הנתבע טען כי התובע פוטר במסגרת פיטורי צמצום, בדומה ליתר עובדיו, שפוטרו כחודש או חודשיים לאחר פיטורי התובע, בתהליך הדרגתי בו סגר את העסק (עמוד 19 לפרוטוקול, שורות 31-32). לגרסת הנתבע, הוא הודיע לכלל העובדים ביניהם התובע שהעסק נקלע לקשיים וכי הם צפויים לסיים את עבודתם (סעיפים 31-32 לתצהיר הנתבע). במסגרת חקירתו הנגדית הנתבע הבהיר שהשיחה הנדונה נערכה כשנה עובר לפיטורי התובע (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 2-5).

ההודעה בדבר הכוונה לפטר את התובע נמסרה לו זמן רב קודם לפיטוריו. עם זאת התובע הבהיר כי במשך תקופה ארוכה הנתבע שב ומסר לו כי העסק נמצא בקשיים (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 5-6):

"הוא סגר את הנגריה כי הוא אמר שהוא הפסיד בנגריה. תמיד הוא אמר 'כל הזמן אני מפסיד בנגריה'."

מעדות התובע (ור' גם בעמוד 15 לפרוטוקול, שורות 6-8) עולה שהיה מודע לכך שאין באפשרות הנתבע לספק לו עבודה וכי הוא מפוטר מסיבות כלכליות. למעשה, במעמד הפיטורים התובע עצמו קיבל את דבריו של הנתבע ולא טען דבר נגד פיטוריו.

40. בדיעבד ונוכח התוצאה לפיה באופן הדרגתי פוטרו כל עובדיו של הנתבע, עד שסגר את העסק, המסקנה היא שהתובע פוטר על רקע קשיים כלכליים וניתן לראות את פיטוריו כפיטורי צמצומים. על פי הדין, בפיטורים מסוג זה חובת השימוע היא מצומצמת (השוו: ע"ע (ארצי) 659/07 צים חברת השייט הישראלית בע"מ - לוי, 17.5.09). בנסיבות בהן בסמוך לפיטורי התובע הנתבע פיטר את מרבית עובדיו והתובע היה מודע למצבו הכלכלי הרעוע של הנתבע, לא מצאנו כי הנסיבות שלפנינו מצדיקות פסיקת פיצויים בגין אי עריכת שימוע. נזכיר שעל פי הדין, לא כל פגם מצדיק פסיקת פיצוי כספי (ע"ע (ארצי) 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ – שמיר, 13.1.11; ע"ע (ארצי) 701/07 חברת החשמל - תורג'מן, 3.3.09). עוד נציין כי על פי התמליל שהתובע הציג (תמליל 3), כבר בתחילת חודש אוקטובר 2009 מצא עבודה אחרת, ומכאן ניתן להסיק שהתובע ידע כי הוא עלול להיות מפוטר בקרוב.

41. סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. פדיון חופשה בסך 3,491 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.09 ועד התשלום בפועל;

ב. פדיון הבראה בסך 2,654 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.09 ועד התשלום בפועל;

ג. דמי חגים בסך 4,312 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.09 ועד התשלום בפועל;

ד. תמורת הודעה מוקדמת בסך 2,925 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.09 ועד התשלום בפועל.

בהתחשב בפער בין סכום התביעה (338,279 ₪) ובין תוצאת פסק הדין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה חשוון תשע"ה, (18 נובמבר 2014), בהעדר הצדדים.