1. זהו גלגולה השני של תביעה, שהגישה התובעת לפינויו של הנתבע.

בראשית, נדחתה התביעה בפסק דין שניתן על ידי ביום 7/4/08. על פסק הדין הזה הוגש ערעור ובית המשפט המחוזי, בפסק דינו מיום 4/5/10, הורה להחזיר את התיק לבית המשפט הזה על מנת לקבוע מהו היקף ההרשאה שניתן לנתבע להיות בנכס ומהם התנאים לפינויו מן הנכס ומן המקרקעין (ע"א 532/08).

2. בין לבין, לפני כשלוש שנים, ועוד טרם שניתן פסק הדין בערעור, הגישה התובעת תביעה נוספת נגד הנתבע (תיק מספר 38373-04-10) , ובה דרשה מן הנתבע דמי שימוש ראויים בגין השימוש שהוא עושה בנכס. התביעה הוגשה לתקופה של 7 שנים עובר להגשת התביעה ובסה"כ הוגשה לכן על סכום של 148,108 ₪.

3. לאחר שהתיק הוחזר לבית משפט זה ועל פי הנחיית בית המשפט המחוזי, פנו הצדדים לגישור, שלא צלח, ולאחר מכן נשמעו בפני שני עדים נוספים, האחד, מר יעקב אדרי, והשני, שמאי התובעת מר אלי סידאווי, שחוות הדעת מטעמו הוגשה יחד עם תביעת התובעת לדמי השימוש הראויים.

כעת מונחים בפני סיכומי שני הצדדים, לאחר שהתובעת ויתרה על הגשת סיכומי תשובה, אף שניתנה לה האפשרות להגיש כאלה.

4. לא אשוב ואפרט את כל השתלשלות העניינים מאחר שזו פורטה על ידי כבר בפסק הדין מיום 7/4/08 ושם גם פורטה התרשמותי מהתנהלות התובעת.

רושם זה, עלי לומר בצער, מתחזק לכשמעיינים בתכתובות המייל שהגישה התובעת יחד עם כתב התביעה בת.א. 38373-04-10, שמהן ניתן להתרשם אודות מידת הרצינות שייחסה התובעת עצמה לתביעה שהגישה לדמי שימוש ראויים, ומפאת כבודה של התובעת לא אוסיף בעניין זה.

על כל פנים, יש לקבוע כעת מהו היקף ההרשאה שניתן לנתבע ומהם התנאים לפינויו מן הנכס.

5. בעניין ההרשאה – הגעתי לכלל מסקנה כי מעמדו של הנתבע בנכס הינו של בר רשות ולפיכך רשאית התובעת לעמוד על פינויו מהנכס, כפי שרמזתי כבר בפסק הדין שניתן על ידי ביום 7/4/08.

6. עם זאת, שוכנעתי כי בנסיבות העניין, זכאי הנתבע לפיצוי בשל פינויו מהנכס.

זאת, לאחר שהחזיק בנכס שנים רבות, עובדה שאף התובעת היתה מודעת לה, ומודה בה כפי שעולה באופן מפורש מכל העדויות שנשמעו בתיק, אף מטעמה של התובעת, ובכלל זה עדותו של מר אדרי (עמ' 7 שו' 27 לפרוטוקול מיום 17/11/11), ולאחר שהתובעת עצמה הכירה בכך שמגיע לו פיצוי בגין הפינוי.

העובדה, לפיה היה ברור גם לתובעת כי יש ליתן לנתבע פיצוי בגין פינויו מן הנכס, עולה בברור מכלל העדויות שנשמעו בבית המשפט, הן אלה שנשמעו עובר למתן פסק הדין הראשון והן מעדותו של מר אדרי, שאישר כי בא בדברים עם הנתבע עד שהנתבע הסכים בסופו של דבר לפנות את חפציו אל מחסן העירייה. גם העובדה שמר אדרי העלים עיניו מהעובדה שהנתבע שב לאותו מקום מאוחר יותר, תומכת במסקנה לפיה לא התכוון לפנות את הנתבע מהנכס מבלי שיינתן לנתבע פיצוי.

7. אמנם, מר אדרי נמנע מלאשר במהלך עדותו בפני כי היה סיכום מפורש, אודות מתן פיצוי לנתבע, אולם, לא ניתן להתעלם מהאופן שבו נוסחו תשובותיו של מר אדרי, אופן שבא רק לידי ביטוי חלקי בפרוטוקול הכתוב. ברור כי הפרוטוקול הכתוב אינו נותן, למרבה הצער, ביטוי מושלם לאופן בו נאמרו הדברים בבית המשפט, במובן זה שהכתוב לעולם אינו יכול לשקף באופן מלא את קצב הדיבור, ההיסוסים, החזרה על מילים מסויימות יותר מפעם אחת, העיכוב שמתעכב העד עד שהוא מנסח בראשו את התשובה טרם שיאמר אותה בקול- כל אלה מצטרפים, יחד עם המילים שנאמרו , ונכתבו, והם מרכיבים יחד את הרושם הכולל שמותיר העד.

הרושם הכולל שהותיר מר אדרי בעדותו היה כי "אוי לי מייצרי ואוי לי מיוצרי" במובן זה שמחד סירב ,אמנם, לאשר כי התחייב בפני הנתבע לפיצוי ספציפי ומאידך הודה כי רק לאחר סיכום והסכמה , והבטחות שנתן ואשר את טיבן נמנע מלפרט, ניאות הנתבע לפנות את הנכס וחפציו הועברו למחסן העיריה.

כך, למשל, ציין מר אדרי:

"ש. האם אתה הבטחת לנתבע כי יוקצה לו שטח?

ת. ממש לא הבטחתי. דבר אחד שאני אעשה הכל עם המועצה והמנהל. ההסדר היה כ"כ רחוק אבל לא הבטחתי לו משהו ספציפי. זה לא נכון." (הדגש שלי, ה.א.)

(עמ' 5 שו' 5-7 פרוטוקול מיום 17/11/11).

מדברים אלה ניתן להבין כי בכל זאת ניתנה הבטחה כלשהי לנתבע אף שמר אדרי, משיקוליו, בחר להכחיש אותה במהלך עדותו בפני.

8. כך גם התשובה שנתן בהמשך, כשנשאל אם היה הסכם עם הנתבע וציין: "אין שום הסכם בכתב. שום הסכם לא עשיתי איתו" (עמ' 7 שו' 1). תשובה שמשתמע ממנה כי לא בכדי לא נעשה הסכם כתוב, ממש כפי שציין הנתבע בתצהיר עדותו הראשית בסעיף 5: "אני ביקשתי ממר אדרי שיעלה את הבטחתו על הכתב, על מנת שיהיה לי מסמך רשמי על האמור, אך הוא סרב".

9. בהקשר זה לא ניתן שלא לציין כי עם כל הכבוד לעדותו של מר אדרי, שניכר היה ממנה כי הוא מעוניין מאוד לסייע לצדדים להגיע לפתרון שייתר מתן פסק דין, אין כל וודאות לכך שזיכרונו , בכל הנוגע לנסיבות הקשורות לתובענות שמונחות בפני, הינו זיכרון מושלם.

על העובדה שזכרונו של מר אדרי אינו חד משמעי בכל הנוגע לעובדות הרלוונטיות לתובענה, ניתן ללמוד מכך שבעדותו ציין כי "למיטב זכרוני, מעולם לא היתה שם נגריה" (עמ' 6 שו' 16) זאת אף שאין מחלוקת על כך שהנתבע עשה בנכס שימוש לנגריה כפי שעלה, בין היתר, מעדותו של מר צאלח (עמ' 15 שו' 2 לפרוטוקול מיום 30/3/08) ומעדותו של מר יוסיפוב (עמ' 7 שו' 9 לפרוטוקול הנ"ל).

אותו משקל יש לתת לכן גם לתשובתו של מר אדרי בה טען: "לפי מיטב זכרוני, וחלפו יותר מ- 10 שנים מאז, אמרתי לו שיפנה את הצריף הרעוע הזה, זה לא מבנה אלא צריף ולהעביר למחסן המועצה ובמקביל יהיו דיבורים ושיחות ומו"מ בשביל לנסות לעזור. אבל שום הבטחה קונקרטית לא היתה." (הדגש שלי, ה.א.) (עמ' 5 שו' 13-15).

10. העובדה שמר אדרי, בתוקף תפקידו כראש הרשות המקומית, לא נקט בהליכים משפטיים לפינויו של הנתבע וניהל עם הנתבע מו"מ, שרק בסופו הוסכם על פינוי הנתבע למחסן העירייה, כמו גם העובדה שהעירייה הסכימה לאחסן את חפציו של הנתבע במחסניה, ללא כל תשלום (עמ' 5 שו' 20), מתיישבת יותר עם טענת הנתבע, לפיה הובטח לו פיצוי עבור פינוי הנכס, מאשר עם גרסתו, המעורפלת משהו, של מר אדרי, לפיה לא ניתנה "הבטחה קונקרטית" לנתבע.

11. מקריאת מכלול עדותו של מר אדרי, כמו גם עדותו של מר צאלח במסגרת הדיונים המוקדמים בתובענה, ברור כי רק על רקע סיכום שהושג עימו הסכים הנתבע להתפנות מהמקום, ורק על רקע אותו סיכום, העבירה העירייה את חפציו של הנתבע אל מחסנים שבבעלותה ואפשרה לו לפעול משם, ועל פי אותו סיכום גם לא נקטה בכל צעד שהוא כנגד הנתבע, כאשר זה שב מאוחר יותר למקומו הקודם.

12. רק שנים רבות לאחר מכן, כאשר משיקולים שונים שלא נתבררו דיים, החליטה העירייה להקצות שטח, ובכלל זה את השטח שעליו ישב הנתבע, לעמותה שהיתה התובעת השניה, החליטה העירייה לפנות שוב את הנתבע מהשטח והגישה את התביעה לפינויו (תיק 4024/06).

ואכן, מר אדרי, כשנשאל מדוע לא נקט כל פעולה כדי לפנות את הנתבע מהנכס, לאחר שזה שב אליו, השיב: "כאשר נגמר ההוסטל וזה לא הפריע אז רציתי לכבד דבר שבזמנו נאמר שלפיו אני אגיע עם כל אדם להסדר על פי החלטת המועצה והמינהל וכל הגופים הקשורים לעניין... כיוון שכ"כ שנים הוא שם נהגתי בהגינות עם כולם וכך גם פתרתי את כל הבעיות." (הדגש שלי, ה.א.) (עמ' 7 שו' 23-28).

13. תשובתו המתוחכמת והמעורפלת של מר אדרי, יחד עם התנהלות העירייה , מאשרות למעשה את טענת הנתבע, לפיה ניתנה לו רשות להמשיך ולהחזיק בנכס וסוכם כי פינויו מהנכס ייעשה רק תוך מתן פיצוי מתאים.

השאלה שיש להכריע בה היא – מהו אותו פיצוי.

14. טרם שאכריע בשאלה זו אתייחס לתביעה השניה שהגישה העירייה כנגד הנתבע – התביעה לדמי שימוש ראויים (38373-04-10).

בתביעה זו, דרשה העירייה מהנתבע דמי שימוש לתקופה של 7 שנים עובר להגשת התביעה. מאחר שהתביעה הוגשה באפריל 2010, משמע שדרישת העירייה לדמי שימוש ראויים היא לתקופה שתחילתה ב- אפריל 2003.

15. תביעה זו, כפי שהוגשה, לא יכולה לעמוד ולו מן הטעם הפשוט שבתביעה שהגישה לפינויו של הנתבע, ציינה העירייה מפורשות כי היא מוותרת על דמי שימוש ראויים מיום הפלישה (סעיף 12 לכתב התביעה בת.א. 4024/06). בכך, ויתרה העירייה, על פי הודאתה, על דמי שימוש ראויים, לכל הפחות לתקופה שעד למועד הגשת התביעה, בשנת 2006, ואין היא זכאית לדמי שימוש ראויים לתקופה שקודמת למועד הזה.

16. טעם נוסף לדחיית טענותיה של העירייה בכל הנוגע לתקופה הקודמת למועד הגשת תביעת הפינוי, מצוי בכך שעד לאותו מועד (ולמעשה גם לאחריו), לא דרשה העירייה מהנתבע דמי שימוש, או תשלום כלשהו, בגין השימוש שעשה בנכס. יותר מכך, העירייה אף לא דרשה מן הנתבע דמי שימוש בגין השימוש שעשה במחסן העירייה, כשזו פינתה את חפציו מהנכס בשנת 1993, או בסמוך לכך (ראה עדותו של מר אדרי בעמ' 5 שו' 20).

17. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהחל משנת 2006 יודע הנתבע היטב כי העירייה מעוניינת לפנותו מהנכס והחל משנת 2010 אף הוגשה נגדו תביעה, שבה פירטה העירייה בדיוק מהם הסכומים שהיא דורשת מהנתבע לשלם בגין השימוש בנכס. יש אפוא ממש בטענת העירייה לפיה יש מקום לחישוב דמי השימוש הראויים שיש לחייב בהם את הנתבע, ולו באופן רעיוני. סכום דמי השימוש נקבע על ידי שמאי העירייה ולא נסתר, משלא הוגשה חוות דעת נגדית ומשהשמאי פרט והסביר מה הביא אותו לחישוב כפי שנעשה בחוות דעתו, ועדותו הותירה רושם מהימן.

18. למכלול השיקולים יש להוסיף את העובדה שאף לפי גרסת הנתבע, לפיה היה זכאי לקבל מקום חלופי בתמורה לפינויו מהנכס, הרי שהנתבע צריך היה לשלם במקום החלופי ארנונה ומיסים ו/או דמי חכירה למנהל, תשלומים שהוא אינו משלם בנכס נשוא התביעה. בכך שנותר בנכס נשוא המחלוקת חסך לכן הנתבע תשלומים אלה במהלך כל התקופה שבה הוא מחזיק בנכס, וכל שכן שהוא חסך תשלומים אלה מאז שהוגשה התביעה לפינויו בשנת 2006 ועד היום.

והשווה: דבריו של כב' השופט טירקל ברע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פד"י נז (3) 949,958.

19. לאחר ששקלתי את כל מכלול טענות הצדדים, מחד את טענות הנתבע לעניין הפיצוי המגיע לו, ומאידך את טענות העירייה אודות דמי השימוש שהיא זכאית להם מהנתבע (כולל העובדה שמאז שהוגשה חוות הדעת חלפי כבר כשלוש שנים), הגעתי אפוא לכלל מסקנה כי התוצאה הצודקת בנסיבות העניין, היא להורות על פינויו של הנתבע מהנכס, מבלי שיחויב בדמי שימוש כלשהם בגין הנכס, עד למועד הפינוי כפי שייקבע בפסק הדין.

בכך יינתן מענה הולם לפיצוי המגיע לנתבע, שאותו יקבל הנתבע בכך שלא יחויב בדמי שימוש או בתשלומים אחרים כלשהם בגין השימוש שעשה בנכס עד למועד הפינוי, אם יפנה את הנכס במועד שייקבע בפסק הדין.

20. התוצאה היא אפוא שאני מורה כדלקמן:

על הנתבע לפנות את הנכס מכל אדם וחפץ, וזאת עד ליום 15/7/13.

עד למועד הזה, לא יחוייב הנתבע בכל תשלום שהוא בגין השימוש שהוא עושה בנכס.

אם לא יפנה הנתבע את הנכס במועד שנקבע, רשאית התובעת לפנותו מהנכס והנתבע ישא בכל הוצאות פינויו מהנכס.

בנוסף, אם לא יפנה הנתבע את הנכס במועד שנקבע, תהיה התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים לתקופה שתחילתה ביום 15/7/13 ועד למועד פינויו מן הנכס, וכן תהיה רשאית לתבוע ממנו פיצוי בגין כל נזק , אם תוכיח בבית המשפט כי נגרם לה כזה בגין המשך שהייתו של הנתבע בנכס.

אינני עושה צו להוצאות בגין התובענות.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, ה' אייר תשע"ג, 15 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.