בפנינו תביעתה של הגב' פרידה לוריא ז"ל (אשר תיקרא להלן – התובעת) באמצעות בנותיה אשר במועד הגשת התביעה מונו להיות אפוטרופוסיות על פי דין של התובעת, למתן פסק דין הצהרתי, לפיו התובעת היתה ידועה בציבור של המנוח, מר משה שריר ז"ל (להלן – המנוח), פנסיונר של הנתבעת אשר נפטר ביום 28.12.09, וזאת לעניין זכאותה של התובעת לקבלת קצבת שאירי פנסיונר, מאת קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבנין ועבודות ציבוריות, אגודה שיתופית בע"מ (להלן – הנתבעת או הקרן, לפי העניין).

לציין, כי למרבה הצער ובטרם היה סיפק ליתן את פסק הדין בתביעה זו, התקבלה הודעת ב"כ התובעת, לפיה ביום 20.1.03 נפטרה התובעת.

מאוחר יותר צירפה ב"כ התובעת את צוואתה של התובעת לפיה הורישה התובעת את כל רכושה לשלושת בנותיה בחלקים שווים וכן את צו קיום הצוואה שהוצא על צוואה זו.

אי לכך, אנו מורים כי בנותיה של התובעת יבואו כתובעות במקום אימן, כמפורט לעיל בכותרת לפסק הדין.

העובדות

ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:

1. הנתבעת הינה חברה בע"מ, בניהול מיוחד, המנהלת בין היתר קרן פנסיה במסלול פנסיה מקיפה, לפי תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל) תשכ"ד-1964 (להלן – תקנות מס הכנסה).

בנוסף, חלות עליה הוראות חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) התשמ"א -1981 (להלן - חוק הפיקוח).

החל מיום 1.10.03 חל על קרנות הפנסיה שבהסדר, ובניהן הנתבעת, התקנון האחיד שפירסם המפקח על הביטוח מכח סעיף 78ט (א) לחוק הפיקוח (להלן – התקנון האחיד).

2. המנוח, יליד שנת 1923, היה מבוטח בנתבעת ויצא לפנסיה החל מחודש מרץ 1983.

המנוח היה נשוי ומנישואיו נולדו לו בן ובת: מר חיים שריר, וגב' סימה אופיר - המצהירה מטעם הנתבעת.

בסוף שנת 1988 התאלמן המנוח מאשתו וכחצי שנה לאחר מכן הכיר את התובעת.

3. התובעת, ילידת 1928, היתה אף היא נשואה ומנישואיה נולדו לה שלוש בנות: הגב' מרים רהב, הגב' שושנה דגן, והגב' ברכה זיסר – שלושתן מונו כאמור כאפוטרופוסיות לדין על התובעת.

לאחר שהתאלמנה התובעת מבעלה היא הכירה כאמור את המנוח בשנת 1989.

4. בחודש יוני 1989 עברו המנוח והתובעת להתגורר ביחד בדירתה של התובעת ברחוב רוטשילד 55 בחיפה, ואין חולק בין הצדדים כי התגוררו בבית התובעת במשך כ-20 שנים עד לחודש 1/09.

5. בשנת 2006 החל שינוי לרעה בבריאותה של המבקשת. בחודש 5/06 עברה התובעת צנתור. בסוף שנת 2008 שברה התובעת את פרק ימין והיתה מוגבלת בתנועותיה במשך כמה חודשים, ונזקקה לעזרה.

במהלך שנה זו אף חלה התדרדרות במצבה הנפשי. בחודש 2/09 הוגדרה התובעת כתשושת נפש. עקב כך, הגישו בנותיה בקשה למינוי אפוטרופוס על התובעת.

ביום 2.9.09 ניתן צו קבוע, הממנה את בנותיה של התובעת כאפוטרופסותיה.

6. בחודש 1/09 עזב המנוח את ביתה של התובעת ועבר להתגורר ב"בית הורים אחוזת בני ברית" שברחוב חורב בחיפה (להלן ולשם הנוחות – בית האבות).

כשנה לאחר שעבר המנוח לבית האבות, הוא נפטר ביום 24.12.09.

7. לאחר מותו של המנוח פנתה התובעת באמצעות בנותיה, אל הנתבעת בתביעה לקבל קצבת שאירים ונענתה כי עליה להמציא פסק דין הצהרתי בדבר מעמדה כידועה בציבור של המנוח מבית דין זה, ומכאן התביעה שלפנינו.

8. להשלמת התמונה יוער כי גם בעלה המנוח של התובעת - מר אריה לוריא ז"ל, היה פנסיונר של הנתבעת, ומאז פטירתו קיבלה התובעת קצבת שאירים מהנתבעת כשאירה של בעלה.

על פי סעיף 17(ב) לתקנון הנתבעת, אלמן או אלמנה הזכאי לקבל מהקרן קצבת שאירים נוספת "יהיה זכאי לקבל מהקרן קצבת שאיר אחת בלבד בסכום הגבוה מבין שתי הקצבאות האמורות."

בהתאם להודעת הנתבעת לבית הדין מיום 28.10.10, הרי שקצבת השאירים שמקבלת התובעת בגין קצבתו של בעלה הינה בסך של כ- 2,028 ₪ לחודש, בעוד ששווי קצבת השארים בגין המנוח, ככל שתוכר התובעת כידועה בציבור של המנוח, צפוי לעמוד על סך של כ- 4,278 ₪.

9. בהתאם לתקנון האחיד החל על הנתבעת, בפרק א' – הגדרות ופרשנות (לאחר תיקון 12 לחוק מיום 24.3.04), הוגדרה אלמנת פנסיונר, כדלקמן:

"אלמנת פנסיונר - בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה:

1) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר;"

2) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה.

לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר תשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת."

"בת זוג" מוגדרת בתקנון האחיד, כאחת משתי אלה:

"(1) אשתו של מבוטח או פנסיונר.

(2) מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך."

בענייננו, אין חולק כי הסעיף הרלוונטי לעניינה של התובעת, הוא סעיף קטן 2 להגדרת אלמנת פנסיונר, שכן התובעת היתה לבת זוגו של המנוח לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה.

ודוק, כאמור, אין חולק כי עד לחודש ינואר 2009, התגוררו התובעת והמנוח במשותף במשך כעשרים שנה, כבני זוג לכל דבר.

השאלה שבמחלוקת בענייננו היא האם התקיים בתובעת, התנאי הנקוב בסעיף סעיף קטן 2 להגדרה הנ"ל ולפיו התובעת גרה עם המנוח "לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר", לנוכח העובדה שבחודש 1/09 עבר המנוח להתגורר בבית אבות, בו שהה בגפו עד לפטירתו.

דיון והכרעה

10. מטעם התובעת הוגשו תצהיר עדות ראשית של שתי בנותיה, הגב' מרים רהב, המכונה מיקי (להלן – מיקי), והגב' ברכה זיסר (להלן – ברכה).

במקור הוגש מטעם התובעת גם תצהירה של המטפלת של התובעת לתקופה שבין 4/09 ועד 8/09, הגב' אתל גרידו.

דא עקא, שמצהירה זו לא התייצבה לחקירה נגדית על תצהירה וב"כ התובעת משכה את תצהירה מתיק בית הדין.

מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של הגב' סימה אופיר (להלן – סימה), בתו של המנוח.

לאחר הגשת התצהירים, ובטרם נחקרו המצהירים על תצהיריהם, עתרה ב"כ התובעת לאפשר לה להגיש תצהיר משלים של מיקי וחוות דעת גרפולוגית של מר סיון זמיר, בקשר עם אחד המסמכים עליהם חתם המנוח, ובקשתה נענתה.

המצהירות מטעם הצדדים והגרפולוג, מר זמיר, נחקרו בחקירה נגדית בפנינו.

לאחר סיום פרשת ההוכחות, עתרה ב"כ התובעת לאפשר לה להגיש ראיה נוספת- פירוט שיחות שהתקבל מחברת בזק. לאחר קבלת עמדת הנתבעת למבוקש, התרנו את צירוף הפירוט וכן אפשרנו לנתבעת להגיב עליו באמצעות תצהיר משלים של סימה.

ב"כ התובעת, הודיעה כי אינה עומדת על חקירת סימה על תצהירה המשלים כאמור.

11. כמבואר לעיל, השאלה שבמחלוקת בענייננו היא האם הפירוד שהתרחש בחודש ינואר 2009 עת עבר המנוח להתגורר בבית אבות, הינו פירוד שיש בו כדי לנתק את דרישת רציפות המגורים שבסעיף קטן 2 להגדרת אלמנה שבתקנון האחיד, אם לאו.

הכלל החוזר בפסיקת בית הדין הארצי לגבי הכרה ב"ידועה בציבור" הן לצורך תקנוני קרנות הפנסיה, הן לעניין חוק שירות המדינה (גמלאות) והן לעניין חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 הוא כי יש צורך בראיות שהגבר והאשה בהם מדובר התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית.

ודוק, השאלה אותה יש לברר במקרים כגון אלו היא: "האם בקשר שבין השניים היה מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, וכפועל יוצא מכך, במקרים המתאימים - האם עקב פטירת המנוח נוצר, לגבי מי שטוענת להיות הידועה בציבור שלו, מחסור כלכלי. יצוין כי גם בהעדר מחסור כלכלי, כגון, כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית, היא תחשב כ"אלמנה", אם יוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית"

[ראה: ע"ע 1016/00 טלינסקי ליובוב – קרן הגמלאות המרכזית ואח' (ניתן ביום 21.06.01), סעיף 10 לפסק הדין והאסמכתאות המופיעות שם; עוד ראה: ע"ע 1254/00 דורה שליאקין ואח' – הממונה על תשלום הגמלאות (ניתן ביום 26.01.03); עב"ל 1169/01 אורה אביטל – המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 10.05.04)].

ובפסיקה מאוחרת יותר הובהר לגבי הביטוי ו"גרה עימו" בהגדרת "אלמנה", כי:

"דרישת המגורים יחדו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי, והיא באה להדגיש הצורך בקיום מבחן אוביקטיבי של ניהול משק בית משותף להכרה בידועה בציבור כאשתו של חבר או פנסיונר (עבל 241/05 זאמרא מירי – המוסד); זאת בנוסף למבחן הכוונה של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו. עם זאת יודגש, שעובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף."

[ראה: ע"ע 513/06 קסידסיד – מבטחים מוסד סוציאלי של העובדים בע"מ (פסה"ד מיום 3.5.2007)].

כמבואר לעיל, השאלה שבמחלוקת בענייננו היא האם הפירוד שהתרחש בחודש ינואר 2009 עת עבר המנוח להתגורר בבית אבות, הינו פירוד של קבע שיש בו כדי לנתק את דרישת רציפות המגורים שבסעיף קטן 2 להגדרת אלמנה שבתקנון האחיד.

בהקשר לכך נפסק בדב"ע נב/69-0 אביבה ליאון נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד' 458, כי יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג.

ובדב"ע מד/0-62 המוסד לביטוח לאומי - משעלי, פד"ע טז 3, נקבע כי התנאי שאשה גרה עם גבר במשמעות של קוהביטציה, יכול ויינתנו לו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים, ואשר יקבע הוא המכלול לפי נסיבותיו ולא פרט זה או אחר.

בע"ע 183/99 אהרון – הממונה על תשלום הגימלאות, פד"ע לז 396 נדונו הסימנים המעידים על האלמנט של "סופיות המעשה" וגמירות-הדעת במצב של "פרידה של קבע" ונקבע כי אלו עשויים להיות, בין היתר ש:

"בני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא או חלקי, באופן זמני ומשתנה או מתמשך; אורך הזמן שחלף בניתוק הקשר בין הבעל לאשתו; האם התגוררו תחת קורת גג אחת או בנפרד; האם הייתה הפרידה – ולא רק המגורים – זמנית או מתמשכת; האם היה הפירוד מאונס בשל סיבות אובייקטיביות (כגון מחלה או אשפוז בבית חולים) או אם היה הפירוד בשל צו הרחקה של בית-משפט או על-פי רצונו של אחד הצדדים, או של שניהם כאחד ; האם התגורר כל אחד מבני-הזוג דרך קבע עם אחר; כוונת הצדדים לפירוד או לחיים במשותף, או למה שביניהם, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנהגותם, במסמכים ובראיות".

ובאשר לאופן בו על בית הדין לקבוע אם התקיים הסייג של "פרידה של קבע" קבע בית הדין הארצי בעניין אהרון לעיל, כי:

"בהעדר מבחן ברור וחד משמעי לקביעת מעמדה של האישה וזכאותה מחמת הסייג של "פרידה של קבע" שהציב המחוקק, נדרש בית הדין לבדוק ולבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, על רקע כלל הנסיבות העולות מחומר הראיות, כדי שיהיה בידו לקבוע האם הייתה פרידה בין בני הזוג, ואם הייתה – לקבוע את טיבה: אם בפרידה ארעית מדובר או ב"פרידה של קבע".

12. ומן הכלל אל הפרט.

כל עוד חיו התובעת והמנוח בביתה של התובעת, השיתוף בחייהם של השניים היה מלא. כך למשל, צרפו בנותיה של התובעת לתצהיריהן תמונות משפחה שונות של המנוח והתובעת עם בני משפחתה של התובעת. המנוח והתובעת גם נסעו לטיולים משותפים בחו"ל.

יתרה מכך, מלבד השיתוף החברתי, התובעת צורפה ביום 24.10.00 לחשבונו של המנוח בבנק הפועלים-סניף קרית אליעזר ולשניים היה חשבון בנק משותף.

בנותיה של התובעת אף צרפו לתצהיריהן דף חשבון של החשבון המשותף ממנו עולה כי המנוח הפקיד בחשבון המשותף, את קצבת הפנסיה שלו, את קצבת הזקנה מהמוסד לביטוח לאומי וכן את התגמולים שקיבל ממשרד האוצר בשל היותו נכה רדיפות הנאצים.

כן עולה מדף החשבון המשותף, כי מחשבון זה שולמו התשלומים שבוצעו באמצעות כרטיס אשראי, גם על פנקס ההמחאות רשומים המנוח והתובעת. כמו כן, בוצעו בחשבון זה פדיון פיקדונות והפקדות במט"ח ובשקלים (נספח ג לתצהיר בנותיה של התובעת).

השיתוף בין השניים בא לידי ביטוי גם בתשלום חשבונות שונים. כך, צירפו בנותיה של התובעת לתצהיריהן (נספח ד לתצהיר בנותיה של התובעת), חשבון מים לדירת התובעת ששולם על ידי המנוח, וכך גם תשלומי השניים לקופת חולים עבור ביטוח "כללית מושלם" הופיעו בחשבון אחד.

13. זאת ועוד, בשנת 89' בסמוך למעברו של המנוח להתגורר עם התובעת בדירתה, חתם המנוח ביום 11.6.89 על הצהרה אושרה על ידי עו"ד (נספח ה לתצהיר בנותיה של התובעת) בה הוא מצהיר כי לא יהיה לו כל חלק בדירת התובעת ובמיטלטליה, וכי הוא יפנה את הדירה מיד עם קבלת דרישה כזו.

ביום 27.12.94 חתם המנוח על הצהרה לפיה הוא והתובעת חיים כבעל ואשה החל משנת 1989, כל מכיריהם יודעים כי הם חיים כבעל ואשה, והם מנהלים משק בית משותף וקופה משותפת. כמו כן הצהיר כי לאחר פטירתו מגיעים לתובעת "כל חשבונותיי, הפנסיה והכספים המגיעים לי מקרן ביטוח לפועלי בנין."

בצרוף להצהרתו זו חזר על הצהרתו ביחס לדירת התובעת משנת 1989, לעיל. ביום 3.1.95 חזר על הצהרתו זו מיום 27.12.94.

לציין, כי לא היה חולק בין הצדדים, שבכל התקופה שבה התגורר עם התובעת בביתה, היתה למנוח דירה משלו אותה הוא השכיר.

14. עד כאן בכל הנוגע למגוריהם המשותפים של התובעת והמנוח עד לחודש ינואר 2009.

כאמור, בתחילת חודש ינואר 2009 עזב המנוח את דירת התובעת בה התגוררו ביחד. וכך, לטענת בנותיה של התובעת, הסיבה לעזיבתו של המנוח את הדירה, היה מצבה הבריאותי של התובעת, ואי יכולתו של המנוח לשהות בדירה קטנה ביחד עם התובעת והמטפלת שטיפלה בתובעת.

לטענתן, נעשה ניסיון לכך שהתובעת תעבור לבית האבות ביחד עם המנוח אולם בשל מצבה הגופני הירוד של התובעת, היא נזקקה למחלקה סיעודית, ולא התאפשרה שהותם של השניים באותה מחלקה.

עם זאת, לטענת בנותיה של התובעת, על אף הפירוד הפיזי, הקשר בין השניים המשיך להיות הדוק.

לטענתן בסיכומיהן, עצם החיפוש המשותף אחר בית אבות, מעיד על הרצון ההדדי להמשיך את החיים המשותפים.

כך לטענתן, יש לראות בנסיבות הפירוד בין השניים כח עליון או נסיבות שאינן בשליטת בני הזוג.

15. מנגד, לטענת הנתבעת, אין כל קשר בין מעברו של המנוח לבית האבות, לבין מצבה הבריאותי של התובעת.

לטענתה, המנוח עבר בגפו לבית אבות מהטעם שלא רצה עוד בקשר זה עם התובעת, לנוכח העובדה שהיחסים בינו לבין התובעת עלו על שרטון.

סימה הצהירה בתצהירה כי אביה חש תקופה ארוכה שהתובעת ובנותיה מדכאות אותו ודורשות ממנו לא להגיב לאף תלונה או תגובה של התובעת ועל כן לא רצה עוד להתגורר עם התובעת.

לטענת הנתבעת, ההצהרה האחרונה של המנוח על היותם של השניים בני זוג ניתנה ארבע עשרה שנים לפני הפירוד.

עוד טוענת הנתבעת כי בנותיה של התובעת לא הביאו עדים להראות שהפירוד היה פיזי בלבד.

באשר למצבה הבריאותי של התובעת, מוסיפה הנתבעת וטוענת כי במועד המעבר לבית האבות, התובעת כלל לא היתה במצב סיעודי ויכולה היתה לעבור לבית האבות ביחד עם המנוח אילו רצתה בכך.

כך גם לטענתה, המטפלת בה מדובר החלה לעבוד אצל את התובעת רק בחודש 4/09 בעוד שהמנוח עזב לבית האבות כבר בחודש 1/09.

לטענת הנתבעת, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות המביאות לפירוד פיזי לבין מצב בו הפירוד נעשה מתוך רצון חופשי, כפי המקרה בענייננו.

נפנה איפוא לבחון את הראיות שהוצגו בפנינו בקשר עם המחלוקת שבין הצדדים, כאמור לעיל.

16. באשר לנסיבות מעברו של המנוח לבית האבות, טענו בנותיה של התובעת כי מצבם הבריאותי של השניים לא היה שפיר ונוצר הצורך בשינוי:

כך העידה לעניין זה מיקי:

"ש. ממה שאת יודעת איך התקבלה ההחלטה שהמנוח יעבור לבית האבות?

ת. זה היה תהליך שנמשך מספר חודשים לא החלטה של הרגע. אנחנו התמודדנו גם עם הקושי הפיזי של אמא וגם של משה ז"ל.

משה עצמו היה חולה במחלת מעיים חריפה שהוא התבייש לספר עליה והעניין הזה לא הוזכר בתצהירים עד עצם היום הזה" (ראה: עדותה בעמ' 6 לפרוטוקול ש':9-13).

מיקי הצהירה בתצהירה כי עוד לפני שעזב המנוח את הבית, נזקקה התובעת לעזרה בכל שעות היום. לדבריה, המנוח טיפל בתובעת במסירות אולם היה לו קשה לטפל בתובעת בפרט כך שגם הוא עצמו כבר לא היה בקו הבריאות.

הנה כי כן לשיטת בנותיה של התובעת, אמן נזקקה למטפלת, והמנוח לא היה יכול לשאת להתגורר בדירה ביחד עם המטפלת ועל כן החליט לעזוב לבית אבות.

כך העידה בפנינו מיקי לעניין זה:

"אמא שלי היתה צריכה לעשות לו חוקנים כי הוא התבייש ללכת לרופא. בסיכומו של דבר המצב הרפואי של שניהם היה כזה שהיה צורך לקבל החלטה ואנחנו כבנותיה של אמי וכל השנים שמענו ממנה שהיא לא רוצה ללכת לבית אבות ולהביא מטפלת שתגור שם, למשה היתה בעיה עם זה והוא אמר לי שהוא לא יכול לחיות עם שתי נשים באותו בית לפיכך החלטנו לנסות בכל זאת בית אבות למשה ולאמא שלי" (ראה: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 9-18) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

דא עקא, שבניגוד לעדותה של מיקי, לפיה המנוח לא יכול היה להתגורר עם שתי נשים בבית ולכן עזב את בית התובעת, התברר כי המטפלת הסיעודית הגיעה לבית התובעת רק בחודש 4/09, מספר חודשים לאחר מעברו של המנוח לבית האבות, וכי קודם לכן היתה לתובעת מטפלת מטעם הביטוח הלאומי שהגיעה למספר שעות ביום, בלבד.

כאשר עומתה ברכה עם עובדה זו, השיבה:

"נכון. כשדיברנו איתו על כך שאנחנו רוצים להביא מטפלת שתתגורר במקום הוא אמר שעם זה הוא לא יוכל לחיות בלשון עתיד" (ראה: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 12-13).

17. הנה כי כן, אף לשיטת בנותיה של התובעת, במועד מעברו של המנוח לבית האבות, טרם נוצרה אותה מציאות שלשיטת בנותיה של התובעת גרמה למנוח לעבור לבית האבות.

גרסתה המאוחרת של ברכה בפנינו ולפיה בעצם התכוונה לדברים בלשון עתיד, אינה מעוררת אמון, הן מבחינת תוכנה ובעיקר משום כבישתה עד לחקירתה הנגדית בפנינו.

אי לכך אנו דוחים את טענת בנותיה של התובעת לפיה המנוח עבר לבית אבות מן הטעם שלא יכל היה להתגורר באותה דירה עם מטפלת סיעודית לתובעת.

18. עד כאן ביחס לטענתן זו של בנותיה של התובעת.

עם זאת, אין חולק כי מצבם הבריאותי של השניים לא היה שפיר נכון לאותו מועד, ועל כן רצונו של המנוח לעבור לבית אבות, אין בו לכשעצמו, בכדי להעיד בהכרח על רצונו לסיים את הקשר הזוגי בין השניים, ועל כן נפנה להלן לבחון את שאר הראיות שהובאו בפנינו בכל הנוגע לנסיבות הפרידה בין בני הזוג.

19. וכך, לא היה חולק בין הצדדים כי בתחילה ניסו המנוח והתובעת בשיתוף עם בנותיהם למצוא בית אבות ביחד, אך בסופו של יום עבר המנוח בגפו לבית אבות.

בנותיה של התובעת העידו בפנינו כי על אף שהתובעת לא עברה לבית אבות עם המנוח, המנוח רצה שהתובעת תבוא להתגורר עימו בבית אבות, וגם לאחר מעברו ניסה המנוח לשדל את התובעת לעבור להיות איתו בבית אבות (ראה עדותה של מיקי בעמ' 6 לפרוטוקול ש':22-25).

מיקי, אף הצהירה בתצהירה שהיא ואמה ובתו של המנוח סימה, ניסו למצוא בית אבות אליו יעבור הזוג ביחד אולם התברר כי לא יוכלו לשהות באותה מחלקה.

מנגד, סימה בתו של המנוח, העידה כי אביה לא רצה שהתובעת תעבור איתו לבית אבות והבדיקה המשותפת נעשתה מחמת חששו מהתובעת (ראה עדותה: בעמ' 20 לפרוטוקול ש': 7-8), הגם שהעידה כי הוא רצה מאד שהתובעת תבוא לבקר אותו ואף נפגע מכך שהתובעת ובנותיה לא שמרו איתו על קשר.

20. עד כאן גרסאותיהן הסותרות של בנותיהם של המנוח והתובעת בנקודה זו, אלא שלאחר מבחינת שאר הראיות בתיק, נחה דעתנו כי, בין אם המנוח רצה בהצטרפותה של התובעת אליו לבית אבות ובין אם רצה להישאר איתה בקשר חברתי גרידא, הרי שמי שלא רצה בהמשך הקשר הזוגי, היתה דווקא התובעת, ונבאר.

כך, כאשר נשאלה מיקי מדוע לא עברה אמה לבית אבות ביחד עם המנוח, השיבה, באלו המילים:

"לשאלת בית הדין, למה אמא שלך לא רצתה ללכת לבית אבות אני משיבה שאמא שלי אוהבת את הבית שלה ובשום אופן לא רצתה לצאת מהבית שנקנה בכספי הפיצויים של אבי ז"ל שהיה ניצול שואה וגם אמי ניצולת שואה והיא היתה קשורה נפשית לבית" (ראה: בעמ' 6 לפרוטוקול ש' 27 ועמ' 7 ש' 1-2).

כך גם העידה ברכה שהתובעת לא עברה לבית אבות, מפאת היותה מאד קשורה לביתה:

" באותה תקופה היא היתה מאוד חולה, שנת 2008 היתה מאוד קשה לשניהם. היה לה מאוד קשה עם עצם המעבר עצמו, היא מאוד קשורה לבית שלה אפילו היום כשהמצב שלה הרבה יותר קשה היא חוזרת ואומרת שהיא לא מוכנה לצאת מהבית ואנחנו מכבדים את רצונה והיא אפילו אמרה לנו הרבה פעמים שהיא רוצה לסיים את חייה בביתה. זה בית שהיא גרה בו מתחילת שנות ה- 60" (ראה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש' 13-17).

ודוק, בשום מקום לא נטען על ידי בנותיה של התובעת שהתובעת רצתה לעבור לבית אבות לאחר מעברו של המנוח לשם.

כאשר עומתה ברכה עם האמור בתצהירה ולפיו היה זה מצבה הבריאותי של אימה והצורך לשהות במחלקה סיעודית שמנע את מעברה לבית האבות עם המנוח, השיבה:

"זה גם זה וגם זה. אני לא חשבתי שאני צריכה לחזור על כל הדברים. כמובן שהמצב הרפואי של שניהם היה שונה באותה תקופה" (ראה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 22-23).

21. זאת ועוד, בניגוד לטענת בנותיה של התובעת לפיה אי הצטרפותה של התובעת אל המנוח לבית האבות נבע מהצורך של התובעת לשהות במחלקה סיעודית ולא באותה מחלקה עם התובע, התברר כי נכון לאותו מועד, התובעת כלל לא הוגדרה כסיעודית.

כאשר נשאלה ברכה בחקירתה הנגדית בפנינו לעניין זה, השיבה:

"ש. ממה שאני רואה במסמכים וגם בתסקיר פקידת הסעד וגם מהמסמכים של המל"ל שאמך הוכרה כסיעודית רק ב- 3/09 , מה יש לך לומר על כך?

ת. זה נכון שבאותה תקופה שהם הלכו לבית אבות היא היתה כבר עם הליכון ואחרי שבר. מבחינת ההגדרה הרפואית היא היתה במצב ביניים ולא מרותקת למיטה אלא דובר בתהליך של התדרדרות באותה תקופה שהיא כבר לא יכלה לדאוג לצרכים שלה" (ראה: בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 24-28).

מנגד, סימה בתו של המנוח, העידה בעניין זה:

קודם כל ביטוח לאומי לא התייחס אליה בסיעודית ודבר שני כשהלכנו לראות בתי אבות ואני הזמנתי את מיקי ופרידה שיבואו ויראו בעצמן ושאלתי אולי פרידה תוכל לבוא ובבית האבות שאלו אותם האם אתם עצמאים ושניהם, אבי ופרידה, השיבו שכן שהם לא סיעודיים. להיפך, פרידה אמרה שהיא לא רוצה בית אבות כי שם כולם זקנים" (ראה: בעמ' 19 לפרוטוקול ש': 30-31 ועמ' 20, ש': 1-2).

22. בשוותנו לנגד עינינו את גרסאותיהן של בנותיה של התובעת באשר להעדפתה של התובעת את המגורים בביתה, על פני הצטרפות למנוח בבית האבות ואת המועד שבו הוכרזה התובעת כסיעודית, עדיפה עלינו עדותה של סימה ולפיה נכון לאותה עת, לא החשש מפני שהות בשתי מחלקות שונות הוא שמנע מהתובעת להצטרף למנוח, אלא רצונה של התובעת להשאר להתגורר בביתה.

23. על כך נוסיף כי מעבר להעדפתה של התובעת את ביתה על פני המשך המגורים עם המנוח, הצהירה סימה בתצהירה כי היחסים בין התובעת למנוח, קודם לעזיבתו את ביתה של התובעת התדרדרו מאד ואף בנותיה של התובעת אמרו לה שעדיף שהמנוח יעזוב את הבית.

סיוע לטענה זו נמצא בעדותה של מיקי, בפנינו עת העידה כי היוזמה לעזוב את הבית לא היתה של המנוח בלבד, אלא שהנושא עלה גם על ידי בני ביתה של התובעת (ראה: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 19-24).

מנגד, לטענת בנותיה של התובעת, החלטתו של המנוח לעבור לבד לבית אבות, היתה בהשפעת בתו סימה.

לטענתן, עם התדרדרות מצבה הרפואי של התובעת, נחלשה השפעתה של התובעת על המנוח וגברה השפעתה של סימה על אביה.

מיקי העידה כי החלטתו של המנוח לעבור לבית אבות היתה "תחת לחץ כבד מאד של בתו" (ראה עדותה: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 21).

ודוק, אין חולק כי יחסיה של סימה עם התובעת לא היו טובים וסימה אף העידה כי כמעט אף פעם לא שוחחה איתה. כך גם העידה כי הקשר עם אביה לא היה הדוק במשך השנים, וכי לאחר מעברו לבית האבות חידש המנוח את הקשר ההדוק עם ילדיו. כן העידה סימה כי אביה היה אמנם אדם מאוד אינטלגנטי אבל גם אדם תלותי שפעל על פי מה שאמרו לו לעשות (ראה עדותה: בעמ' 18 לפרוטוקול ש': 8-12).

מכל מקום לענייננו, גם אם בתו של המנוח השפיעה על אביה לעבור לבית אבות, הרי שלא נטען, כי החלטותיו של המנוח לא היו רצוניות או שהיו לו בעיות קוגנטיביות.

אי לכך, אין בשאלת הגורם המשפיע על ההחלטה, כדי לשנות ממהות הקשר שבין הצדדים נכון לאותה עת, אדרבה, עצם התגברות השפעתה של סימה על אביה מעידה על היחלשות הקשר שבין התובעת למנוח.

24. ניתן לסכם עד כה, כי הוכח להנחת דעתנו שעזיבת המנוח את ביתה של התובעת לא נבעה ממצבה הרפואי של התובעת או בגין הצורך להתגורר עם מטפלת.

כך גם אי הצטרפותה של התובעת אל המנוח להמשך מגורים בבית אבות, לא נבעה מאילוצי השהיה בשתי מחלקות נפרדות, כביכול.

הנכון הוא שהתובעת לא רצתה לעבור לבית אבות ולהמשיך להתגורר עם המנוח והעדיפה את ביתה על פני המשך המגורים עם המנוח, גם אם הדבר היה כרוך בלחיות בביתה בגפה.

25. עד כאן בכל הנוגע למניע שהוביל לניתוק הקשר בחודש 1/09 ומכאן נפנה להלן לבחון את הנסיבות החיצוניות הנוספות, שיש בהן כדי ללמד על מהות הפרידה בה מדובר, האם פרידה של קבע היא או פרידה פיזית שנכפתה על הצדדים ללא כוונה לניתוק הקשר בין השניים.

26. בבואנו לבחון את מהות הפרידה בה מדובר, יש משקל גם להתנהלותו של המנוח בסמוך למעברו לבית אבות.

נזכיר, כי כאמור בשלב מגוריהם המשותפים של השניים, כל הכנסותיו של המנוח הופקדו בחשבון המשותף של השניים ומהכנסות אלה המנוח שילם את כל ההוצאות המשותפות כאשר התגורר בביתה של התובעת, ודוק, סימה הצהירה בתצהירה כי אביה סיפר לה לאחר שנפרד מהתובעת, כי כל הכנסותיה של התובעת הופקדו לחשבון אחר שהיה בבעלות התובעת בלבד.

ואולם, בסמוך לעזיבת המנוח את בית התובעת, כבר בחודש 1/09, פתח המנוח חשבון בנק על שמו בלבד בסניף חורב של בנק הפועלים הסמוך לבית האבות. המנוח העביר את כל התשלומים שהופקדו קודם לכן בחשבון המשותף של התובעת ושלו, לחשבון זה, ובחודש 5/09 נסגר החשבון המשותף סופית.

זאת ועוד, לאחר שהחליף המנוח את חשבון הבנק שלו, הוא הודיע לנתבעת על שינוי מספר חשבון הבנק שלו ועל כתובתו החדשה בבית האבות.

בהודעה זו נוספה הערה בכוכבית:

"אם יש במסמכים שלי מוטבים – נא לבטל כל מוטב למעט ילדי" ומפורטים בה שמות שני ילדיו (ההדגשה במקור- א.ר.ק.).

כאשר נשאלה מיקי בחקירתה הנגדית בפנינו מדוע לשיטתה הפריד המנוח את חשבון הבנק, אם הוא והתובעת המשיכו להיות זוג לכל דבר ועניין, השיבה:

"לשאלת בית הדין, אם כך מדוע הופרד חשבון הבנק עם הפרידה היתה רק פרידה פיזיולוגית, אני משיבה שהסיבה היא שהכספים שהתנהלו בחשבון הספציפי הזה למעשה נפסקו עוד חצי שנה קודם ביום שהוא הלך לבית האבות, הוא הוציא משם את כל ההוראות קבע ואת כל הפעילות הכספית הוא הוציא מהחשבון לחשבון אחר על מנת לממן עלות של 11,000 ₪ בבית האבות.

למעשה בחודש מאי כשהחשבון נסגר לא היתה בו שום תנועה כספית ולא משאבים כספיים" (ראה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 21-25).

אין בידינו לקבל הסבר זה, שכן ממה נפשך, גם אם ניתן להניח שמימון שהייתו של המנוח בבית האבות הצריך משאבים נוספים, הרי שלשם כך אין צורך בחשבון נפרד של המנוח וניתן היה להמשיך את התשלומים מהחשבון המשותף.

כך גם לא הוכח בפנינו שביטול הוראות הקבע המשותפות ותשלומים משותפים ששילם גם עבור התובעת, נבע מאי יכולתו של המנוח לשלם אותם.

למעלה מן הצריך נוסיף, כי אף אין בידינו לקבל את טענת בנותיה של התובעת בסיכומיהן ולפיה, הסיבה להפרדת החשבון המשותף נבעה מכך שבעת סגירת החשבון התובעת כבר היתה חסויה ולא היה עוד טעם בקיום החשבון המשותף, שכן טענה זו אין בכוחה להסביר מדוע כבר בחודש ינואר 2009 בצמידות למעברו לבית האבות, סגר המנוח את החשבון המשותף של השניים ועוד בטרם הוכרזה התובעת כחסויה.

27. עד כאן, מסתמן לכאורה כי המנוח ראה בעזיבתו לבית האבות בבחינת פרידה של קבע מהתובעת, אך לא נשלים בכך את בחינתנו ונפנה להלן לבחון את האסמכתאות הנוספות שהוצגו בפנינו.

מסמך נוסף שהביאו הצדדים כראיה לביסוס טענות כל אחד מהם, היה צילום של תעודת הזהות המעודכנת של המנוח שהופקה ביום 29.12.08 בצירוף ספח הכתובת.

הנתבעת הפנתה לצילום תעודת הזהות של המנוח שהופקה ביום 29.12.08 בצירוף צילום של הספח הנושא את כתובת בית האבות ברחוב חורב 20 (נספח ג לתצהירה של סימה) ואילו בנותיה של התובעת הציגו צילום של תעודת הזהות של המנוח שהופקה ביום 29.12.08 בצירוף צילום של הספח הנושא את כתובת בית מגוריה של התובעת (נספח ז לתצהיר בנותיה של התובעת).

איש מהצדדים לא טרח לצרף את רצף הספחים שהיו צמודים לתעודה זו, כדי שניתן יהיה ללמוד מהם מה קדם למה, אך מידת ההגיון מחייבת שאם המנוח התגורר בביתה של התובעת במשך כעשרים שנה, הרי שתעודת הזהות שלו נשאה ממילא את כתובתה של התובעת, כך שהשינוי שבוצע ביום 29.12.08 התייחס לשינוי כתובת מגוריה של התובעת כמופיע בספח שצירפו בנותיה לכתובת בית האבות כמופיע בספח שצירפה הנתבעת, ולא להיפך.

מכל מקום, בנותיה של התובעת לא טענו כי המנוח עדכן את כתובתו בתעודת הזהות לכתובת בית האבות ולאחר מכן החליף אותה בחזרה לכתובת מגוריה של התובע.

28. מסמך נוסף שהוצג בפנינו מתייחס לחתימת המנוח על הסכמתו למינוי בנות התובעת כאפוטרופסיות שלה.

בנותיה של התובעת צירפו לתצהיריהן את נספח ח', מסמך בכתב יד בו מאשר המנוח כי הוא מסכים שבנותיה של התובעת ימונו כאפוטרופסיות שלה, על גבי המסמך מופיע אישורה של העובדת הסוציאלית דליה עמית מבית הורים אחוזת בני ברית, המאשר כי החתימה בוצעה בפניה. כן צורף לנספח זה העתק מפניית פקס של נציגת "מערכת שירותים חברתיים וקהילה, היחידה לאישות ואפוטרופסות" בחיפה אל מיקי, מיום 27.7.09.

לטענת בנותיה של התובעת, לצורך הוצאת צו האפוטרופסות לתובעת, היה צורך באישור של בן הזוג ועל כן המנוח חתם על הסכמתו להוצאת צו האפוטרופסות.

לטענתן, אלמלא ראה עצמו המנוח כבן זוגה של התובעת באותו זמן, לא היה חותם על הסכמתו.

מנגד, לטענת הנתבעת, המנוח חתם על הסכמתו למינוי בנות התובעת כאפוטרופסיות שלה בדף נפרד מהטופס שבו צוין שיש צורך בהסכמת בן הזוג; לא צוין במסמך עליו חתם כי הוא בן זוגה של התובעת וכלל לא הוכח שהוצג בפני המנוח המכתב המקדים של היחידה לאישות ולאפוטרופסות או שהוא ידע בכלל שהוא חותם כבן זוגה הנוכחי של התובעת.

29. לאחר שעיינו בנספח ח' הנ"ל, אין בידינו לקבל את סברת בנותיה של התובעת כי חתימת המנוח על הסכמתו למינוי מצביעה על כך שראה עצמו נכון לאותו מועד כבן זוגה של התובעת, ונבאר.

כך בפנייתה בפקס של גב' מנסור ממערכת שירותים חברתיים וקהילה, אל מיקי מיום 27.7.09, נרשם:

"מצ"ב כתב הסכמה למנוייכן כאפוטרופוס.

על בן זוגה של האם לחתום.

מאחר ואתן 3 אנא צלמי את הטופס והחתימי אותו פעמיים" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.)

כעולה מפנייתה זו של גב' מנסור, לבנות התובעת נמסר טופס להחתמה, ואולם החתמתו של המנוח על הסכמתו למינוי בנותיה של התובעת כאפוטרופסיות לא נעשתה על גבי כתב ההסכמה למינוי, אלא נרשמה בכתב יד על נייר נפרד. בנוסח כתב היד לא נרשם מהי קרבתו של המנוח לתובעת, ואף לא נרשם תאריך החתימה כדי לקשור בין המסמך לבין הפניה של גב' מנסור.

בנסיבות אלו, כל שניתן ללמוד מנספח ח' הוא שבנותיה של התובעת ציינו כי התובעת היא ידועה בציבור של המנוח ועל כן ככל הנראה נדרשו להמציא את הסכמתו למינוי.

אי החתמתו של המנוח על הטופס המיועד לכך אומרת דרשני, ובכל מקרה אינה ראיה לכך שהמנוח (במובחן מבנותיה של התובעת) ראה את עצמו כ"בן זוגה" של התובעת נכון לאותו מועד.

אי לכך, אין בידינו ליתן משקל לנספח ח' הנ"ל ככל שהוא נועד להוות ראיה לכך שאחרי עזיבת המנוח לבית האבות הוא המשיך לראות את עצמו כבן זוגה של התובעת.

30. מסמך נוסף שהוצג בפנינו, והפעם של ידי הנתבעת, כדי להראות את הלך הרוח של המנוח לאחר שעבר לבית האבות, הוא צוואתו של המנוח מיום 28.1.09 (נספח ה לתצהירה של סימה).

בצוואה זו ציין המנוח כי היא מבטלת כל צוואה קודמת, ובה מצווה המנוח את כל רכושו לשני ילדיו.

עוד נכתב בסעיף 3.ג. לצוואה:

"הריני להבהיר כי גב' פרידה לוריא ת.ז. 05973573, מי שהיתה בעבר זוגתי ואינה זוגתי מזה שנים, לא תהיה זכאית לקבל מאומה מרכושי."

לטענת בנותיה של התובעת, אין ליחס משקל לצוואה, שכן המשפט "ואינה זוגתי מזה שנים" הוא ממילא משפט שקרי.

מנגד, לטענת הנתבעת, התובעת לא הגישה התנגדות לקיום הצואה ואף לא תבעה רכוש כלשהו מהעיזבון. כך גם טוענת הנתבעת, כי תצהירי המנוח בהם הצהיר כי התובעת היא בת זוגו ניתנו לכל המאוחר כארבע עשרה שנה לפני החתימה על צוואה אחרונה זו.

עוד טוענת הנתבעת כי לא נטען ולא הוכח שהמנוח חתם על הצוואה שלא מדעת או מתוך עושק ו/או כפיה.

31. כאמור לא הוכח, שהיו למנוח בעיות קוגנטיביות או שצוואה זו לא נכתבה מרצונו החופשי.

מהשוואת האמור בצוואה זו, לעומת שתי הצהרות קודמות בהן הצהיר המנוח במפורש כי את כל זכויותיו מקרן פנסיה תירש התובעת, ניתן להיווכח כי המנוח כבר לא ראה את התובעת כבת זוגו.

טענת בנותיה של התובעת כי כלל לא ידעו על הצוואה (ראה עדותה של מיקי בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 11-12, ועדותה של ברכה בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 26-27) ועל כן לא ערערו עליה, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו, שכן ראשית, צוואה זו מעידה על הלך רוחו של המנוח ולא על הלך רוחן של בנותיה של התובעת. שנית, גם אם בנותיה של התובעת לא ידעו על צוואה זו, הדעת נותנת שכשם שידעו לפנות לנתבעת לתשלום קצבת שארים של המנוח, אמורות היו לפנות לברר מה קורה עם עזבונו של המנוח לאחר פטירתו, אך הן לא עשו דבר בקשר לכך, ואף לא נטען כי פנו למוסד לביטוח לאומי בתביעה להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח.

32. מסמך נוסף שהוצג בפנינו, אף הוא על ידי הנתבעת, הוא מכתב מודפס הנושא את חתימתו של המנוח מיום 1.3.09, שכותרתו "חסימת חשבון למשיכת יתר", בו מבקש המנוח מבנק הפועלים סניף קרית אליעזר להגביל את הפעילות בחשבונו המשותף עם התובעת ולא לאפשר משיכת יתר בחשבון (נספח ז לתצהירה של סימה).

במכתב זה מפורטת השתלשלות היחסים והשותפות הכלכלית שבין המנוח לתובעת ונטען בו כי המנוח למעשה נוצל במשך השנים על ידי התובעת, ובכלל זה נאמר:

"לפי החישוב היא קיבלה ממני כמיליון וחצי ₪ במשך עשרים שנה לשימושה הבלבדי כשאת כל ההוצאות לניהול הבית ולקיום שילמתי אני מהכנסותיי כגמלאי.

כל זאת בהנחיית ובמעורבות בנותיה ניצלו את אופיי החלש ובעיותי (הוכרתי על ידי המדינה כנכה על רקע נפשי כנפגע הנאצים).

בשנה האחרונה התערער מצבה הנפשי והגופני ואני המשכתי לגור איתה ולטפל בה למרות שיחסה אלי היה תוקפני ומעליב. בשלב מסויים הציעו היא ובנותיה שאעזב את הבית וכך עשיתי ועברתי לחיות בבית אבות.

כדי להפסיק להיות מנוצל ביקשתי לסגור את החשבון המשותף אך הדבר אינו אפשרי כיוון שהיא מסרבת לבוא לחתום על הסכמתה לסגירתו..."

אי לכך, מבוקש בסיפא למכתב, כדלקמן:

"היות ואני חושש שהיא או בנותיה עלולות להשתמש בחשבון המשותף ולגרום למינוס אבקשכם לדאוג לכך שלא תתאפשר כל משיכה מהחשבון מעבר לסכום שיש בו ולא לאפשר כל מסגרת אשראי או חריגה".

למכתב זה צורף מכתבה של סימה אל הבנק מיום 5.4.09, בו נאמר:

"רצ"ב מכתבו של אבי משה שריר, ת. ז.... המדבר בעד עצמו.

אבקש לכבד את בקשתו.

היות ויש לנו חשבון משותף בסניף חורב אין לראות בו כמכסה חובות אם יהיו בחשבון שבסניפכם.

מרגע קבלת המכתב, כל חריגה בחשבון תהיה על אחריותכם".

במסגרת תצהירה טענה סימה כי לאור הפירוד שהתרחש בין אביה לתובעת ביקש אביה מפרידה מספר פעמים לבוא לחתום על טפסים לסגירת החשבון המשותף בסניף קרית אליעזר, אך התובעת דחתה את הבקשות ולפיכך, החליט ה מנוח לכתוב מכתב בענין לבנק ביום 1.3.09 אותו צירפה למכתב נלווה מטעמה מיום 5.4.09 ובו ביקשה לכבד את בקשתו של אביה שלא לאשר משיכות יתר מהחשבון.

לדבריה בתצהירה, מכתבו זה של אביה מהווה עדות ממקור ראשון על אופן התנהלותן של התובעת ובנותיה כלפיו ועל כך שלמעשה במשך השנה האחרונה לחייו לא היתה עוד התובעת בת זוגו על כל המשתמע מכך.

33. לציין, כי מלכתחילה בשלב מתן הצו לגילוי מסמכים, הבהירה ב"כ הנתבעת כי היא תפויה לקבל מסמכים נוספים מבתו של המנוח ועל כן היא שומרת על זכותה להגיש מסמכים נוספים שיגיעו לידה. ואמנם לקראת הגשת תצהירה של סימה הגישה ב"כ הנתבעת הודעה אליה צורפו מסמכים נוספים שהתקבלו בידיה ובכלל זה, המכתב הנדון.

בקצירת האומר יצוין ביחס למסמך זה כי בעקבות הגשתו, הותר לתובעת להגיש תצהיר משלים לגביו ובהתאם הוגש תצהיר משלים מטעם מיקי אשר כלל בנוסף, גם מסמכים נוספים שביקשו בנותיה של התובעת להגיש, וכן חוות דעת גרפולגית מטעם התובעת.

34. מכל מקום באשר למסמך עצמו מיום 1.3.09, טוענות בנותיה של התובעת, כי מכתב זה הינו מכתב מפוברק יציר כפיה של סימה והחתימה המתנוססת בתחתית העמוד אינה חתימתו של המנוח, אלא חתימה מזויפת.

כך לטענתן, אם המנוח יכול היה לכתוב מכתב כה מפורט לבנק, מדוע כתבה סימה מכתב לקרן פנסיה במקומו כמי שמטפלת בענייניו.

מוסיפות וטוענות בנותיה של התובעת, כי מבירור שנעשה עם הבנק התברר כי מכתב זה כלל לא התקבל בבנק.

כאמור, בנותיה של התובעת אף הגישו חוות דעת גרפולוגית של מר סיון זמיר, אשר קבע כי החתימה על מסמך זה אינה של המנוח.

מר זמיר קבע בחוות דעתו כי נמצא חוסר התאמה מובהק בין תכונות הכתיבה במכתב הנידון לחתימות המנוח במסמכים אחרים, ולטענת בנותיה של התובעת, גם מבחינה בעין בלתי מקצועית של החתימה ניתן לראות כי חתימה שונה מיתר החתימות של המנוח.

לטענתן, הנתבעת לא הגישה מצידה חוות דעת גרפולוגית כדי לסתור את חוות הדעת שהגישו ולהראות כי החתימה על המסמך היא של המנוח.

לטענתן עוד, בחקירתה של סימה נתגלו סתירות ביחס לנסיבות כתיבת ושליחת המכתב.

עוד טוענות בנותיה של התובעת כי עצם הגשת מכתב זה על ידי סימה כראיה לבית הדין עומדת בניגוד לעקרון תום הלב החל על הצדדים וחמור ביותר, ועל כן עדותה של סימה נגועה בחוסר תום לב קיצוני ובהתאם לכך יש להתייחס לעדותה ומהימנותה.

בנוסף מלינות בנותיה של התובעת, על כך שמסמך זה לא גולה במסגרת גילוי מסמכים של הנתבעת, ועל כן לטענתן, הופעתו לאחר הגשת תצהירים מעוררת אף היא תהיות באשר לאמינותו.

35. מנגד, הנתבעת דוחה את טענות בנותיה של התובעת באשר לזיוף הנטען. לטענתה, חוות הדעת עליה מסתמכות בנותיה של התובעת, הינה לקונית ללא פירוט של ההליך שהביא למסקנת המומחה שהחתימה מזויפת; חוות דעתו של הגרפולוג הסתמכה על ממצא שגוי שכן נראה כי המסמך שנבדק לא היה מסמך מקורי אלא צילום ואף הגרפולוג עצמו אישר בחקירתו שככל שמדובר בצילום עובדה זו יכולה להטיל ספק בחוות דעתו; בחוות הדעת לא היתה התייחסות לפרמטרים נוספים כמו מצבו הבריאותי של החותם או השפעת תרופות; לא הוכח ששאר המסמכים שניתנו לגרפולוג הינם מסמכי מקור ולא צילום; המסמכים אליהם השווה הגרפולוג את החתימה הם מסמכים ישנים וחתימה יכולה להשתנות במהלך השנים.

לטענת הנתבעת, על פי ההלכה הפסוקה, כאשר המומחה מגיע למסקנה שיש זיוף והבדיקה נעשתה על סמך צילום ככל שיש ספק בקביעת הממצאים יש לציין זאת בחוות הדעת.

בנוסף, טוענת הנתבעת כי על פי ההלכה הפסוקה, התהליך שבו הגיע המומחה למסקנתו צריך להיות גלוי בפני בית הדין משפט שלא כפי שנעשה בעניינו, דבר שיש בו כדי להשפיע על ההחלטה איזה משקל לתת לחוות הדעת.

עוד טוענת הנתבעת, כי אי הגעת המכתב ליעדו לא מבטל את רוח הדברים העולה מהמכתב, ודוק, בתגובה לבקשת התובעת להגיש את חוות דעת הגרפולוג, טענה הנתבעת כי יתכן שהחיפוש בבנק נעשה בהתאם לתאריך כתיבתו המכתב ולא בהתאם לתאריך בו צורף אל מכתבה של סימה וכי ייתכן שזו הסיבה בעטיה לא נמצא.

באשר לטענה שהמכתב זה לא גולה בשלב גילוי מסמכים, טוענת הנתבעת כי לא נעשה כל הליך שלא כשורה ובשקיפות ועל כן יש לדחות את טענותיהן של בנותיה של התובעת בעניין זה, טענות שלא הועלו במועד מסירתו של המכתב לידי ב"כ התובעת.

מכל מקום, לטענת הנתבעת אין בחוות הדעת הגרפולוגית בכדי להשליך על המחלוקת הטעונה הכרעה במקרה זה, והיא האם התובעת עומדת בתנאי התקנון לזכאותה לקצבת שאירים.

36. נקדים ונבהיר כי לאור הנסיבות שהתבררו בפנינו בכל הנוגע למעברו של המנוח לבית האבות והמסמכים שנסקרו על ידינו כמבואר לעיל עד כה, הכף ממילא נוטה לעבר המסקנה שפרידתם של המנוח ושל התובעת לא היתה פרידה פיזית שנכפתה עליהם בשל נסיבות חיצוניות, כי אם פרידה של קבע, כך שמכתב זה נשוא המחלוקת בין הצדדים, בו מתוארת באופן דרמטי השתלשלות היחסים ונסיבות הפרידה, יכול לכל היותר לתמוך בגרסת הנתבעת, אך אין בכוחו לשלול את המסקנה המסתמנת עד כה באשר למהות הפירוד.

יותר מכך, מסקנה מסתמנת זו ממילא לא התבססה על מהימנותה של סימה אלא בעיקר על חוסר מהימנותן של בנותיה של התובעת ועל מסמכים אובייקטיביים, כך שגם אם תתקבלנה טענות בנותיה של התובעת באשר לחוסר מהימנותה של סימה, לא יהא בכך כדי לשנות מאותן קביעות.

יחד עם זאת, בהינתן חומרת הטענות המועלות בקשר למסמך זה וההיקף הנרחב של הראיות שהוצגו בקשר אליו, לא נוכל לצאת ידי חובתנו, בלתי אם נדון בטענות אלו לגופן, כמפורט להלן.

37. וכך, מושכלות יסוד הן כי מי שמעלה טענת "זיוף" הנטל הוא עליו להוכיח את טענתו. יותר מכך, כמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית היא גבוהה יותר מהרגילה [ראה: ע"א 1237/13 קונין נ' גפני, (פסה"ד מיום 7.4.13)].

נפנה איפוא לבחון האם בנותיה של התובעת עמדו בנטל זה.

38. בכל הנוגע לחוות הדעת הגרפולוגית מטעם התובעת – קבע המומחה בחוות דעתו:

"לאחר התחקות אחר האלמנטים הגרפיים הייחודיים, הצורניות האופיינית של מרכיב קו החתימה. ההשוואה בין התנועות המוטוריות העדינות המרכיבות חלקים מהותיים מהחתימה וכולל גם בדיקת לחץ כתב ושטף דיו שביצעתי למכלול החתימה – מצאתי חוסר התאמה מובהק בתכונות הכתיבה בין החתימות ב1-ב6 לבין החתימה א1. אי לכך ולאור חוסר התאמה זו, אני סבור וזאת בסבירות גבוהה מאד [ דרגת סבירות מספר 1] שהחתימה בשם משה שריר על מסמך א1, לא בוצעה על ידי משה שריר".

הנה כי כן, מסקנות חוות הדעת התבססו גם על בדיקת לחץ כתב היד, ועל כן בחקירתו הנגדית בפנינו, נשאל המומחה האם הוצג בפניו המסמך המקורי ובו החתימה והשיב בחיוב (ראה: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 24-25). כאשר עומת המומחה עם טענת ב"כ הנתבעת שהיא שזו שמסרה את המסמך לב"כ תובעת וכי המסמך שהיא מסרה לא היה מקור אלא צילום, טען המומחה כי יש בידיו מסמך שיש בו לחץ כתב ושטף דיו דהיינו מסמך שיש בו חתימה מקורית (ראה: בעמ' 14 לפרוטוקול ש': 29) ואף הגיש את המסמך לתיק בית הדין (המכתב מיום 1.3.09 שבצידו סימון של המומחה בעיפרון "א-1", הוגש לתיק בית הדין וסומן מוצג ת/1).

זאת ועוד, במענה לשאלת בית הדין הבהירה ב"כ הנתבעת כי את המסמך הזה קיבלה ב"כ התובעת ממנה וכי היא עצמה לא קיבלה את המקור אלא רק העתק ולכן לא יכול שלידי המומחה הגיע עותק מקורי של המסמך.

ב"כ הנתבעת הוסיפה והסבירה כי מדובר בעותק שצולם במכונת צילום צבעונית ויתכן שמכאן הטעות, עת החתימה המופיעה על גבי הצילום היא בצבע בכחול (ראה: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 11-13).

בעקבות כך, הצהירה ב"כ התובעת כי המסמך ת/1 שהוגש לתיק הוא המסמך שהיא קיבלה מב"כ הנתבעת וכי המסמך נראה לה כמקור.

ב"כ התובעת העלתה את ההשערה שאולי עקב טעות ולמרות שלא התכוונתה לעשות כן, ב"כ הנתבעת שלחה אליה את העותק המקורי של המסמך (ראה: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 16-18).

דא עקא, שמעיון בתיק בית הדין עולה כי גם בעותק התצהיר שצורף לתיק בית הדין עוד קודם לכן צורף עותק של המסמך – נספח ז' שצולם במכונת צילום צבעונית ואף בו מופיעה החתימה בצבע כחול, כך שבעין של מי שאינו מומחה, ניתן היה לסבור כי אותו עותק הוא עותק מקורי, אך בדיעבד התברר שלא היא.

יותר מכך, לאחר שהופנתה תשומת ליבנו לכך שמדובר בצילום במכונת צילום צבעונית, השווינו בין העותק המצוי בתיק בית הדין לבין העותק שצורף כמוצג ת/1 וכל שנוכל לומר כמי שאינם בעלי מקצוע, שלא ראינו הבדל בין שני המסמכים, וכי בעין לא מקצועית שני המסמכים, נראים כמקור.

כאשר נשאל המומחה האם הוא יודע להבחין בין מקור לבין מסמך שצולם במכונת צילום צבעונית, השיב בחיוב והוסיף: "יש סימנים של לחץ כתב, צפיפות דיו וטריות דיו מה שלא עובר במכונת צילום" (ראה: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 24).

לציין, כי לאור עדות זו של המומחה, בדקנו את המסמך שהגיש המומחה לתיק כמוצג ת/1, וזאת לאחר שהמסמך סומן בעט על ידי אב"ד המותב כמוצג ת/1 בצירוף חתימת אב"ד המותב.

אמנם אין בידינו כלים להעריך את צפיפות הדיו וטריות הדיו ואיננו מתיימרים לקבוע כל ממצא באשר למקוריותו או אי מקוריותו של המסמך, אך ככל שהדברים נוגעים ל"סימנים של לחץ כתב" נוכל לומר כי ניתן היה להבחין בצדו האחורי של הדף כי הציון בעט על ידי אב"ד המותב יצר הטבעה הניתנת לאבחנה בעין ובמישוש ואילו בצדו האחורי של הדף שבו חתימת המנוח, נותר הדף חלק לגמרי.

מכל מקום, כאשר נשאל המומחה האם הוא יכול לומר אם נספח ז שצורף לתיק בית הדין ואשר הועבר לעיונו הוא מקור או צילום, השיב שזה דורש בדיקה מעבדתית (ראה: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 26-27).

עוד העיד המומחה כי לא כל המסמכים שהונחו בפניו לשם השוואה היו מסמכי מקור, אלא לדבריו, רובם (ראה: בעמ' 16 לפרוטוקול ש': 1-2), כי לגבי המסמך שהוא בדק הוא אינו יכול לומר לנו באיזה סוג עט נחתמה החתימה (ראה: בעמ' 16 לפרוטוקול ש': 18-19), הגם שיש לכך השפעה על חוות הדעת (ראה: בעמ' 16 לפרוטוקול ש': 20-21), ואף אישר שיתכן שאם אמנם הוצג בפניו צילום ולא מקור, היה בכך כדי להטיל ספק בחוות הדעת שלו (ראה: בעמ' 17 לפרוטוקול ש': 6-8).

39. בע"א 46/79 היינץ ג' בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט 31/1/79 פד"ע לג (1) 718, נקבע כי לבית המשפט יש שיקול דעת איזה משקל, אם בכלל, לתת לחווות דעת גרפולוגית, כדלקמן:

"הכל מסכימים שמותר לבית המשפט לקבע אמיתותה של חתימה על סמך חוות דעת של מומחה מוסמך למקצוע זה, אולם המסקנה הסופית מוסיפה להיות בידי בית המשפט. הוא, ולא אחר, צריך להשתכנע באמיתות החתימה. כדי שחוות דעת גרפולוגית תוכל לשמש יסוד לפסק-הדין, צריך התהליך שבו הגיע המומחה למסקנתו להיות גלוי לפני השופט, כי הרי הגרפולוגיה אינה מדע סתרים שצפונותיה אינן ניתנות להסברה אף לשופט שלא התמחה במקצוע זה, ואין להפוך את חוות הדעת הגרפולוגית מעין אוראקל של דלפי." (ראה עניין בוכוולד).

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בעניין ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ פ"ד מז(3) 240 שאול רחמים, והוסיף:

"מובן כי בכך אין כדי להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל – אם בכלל – יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק (ראה ע"א 46/77 בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ [20], בעמ' 719). בית המשפט הוא גם זה המחליט אם – בנסיבות העניין – חיוני לשמוע עדות מומחה, שהרי אין חובה גורפת על בית המשפט להיזקק לעדות כזו (ד"נ 20/85 [18] הנ"ל, בעמ' 465; ע"א 86/58 פהום נ' רוזפלד [21], בעמ' 478), ובית המשפט רשאי להשוות בין החתימות בעצמו."

ולענייננו, בדוננו במשקל שיש לתת לחוות דעת, לקחנו בחשבון כי לא מדובר בחוות דעת של מומחה מטעם בית הדין, אלא בחוות דעת מטעם אחד הצדדים אשר לו אינטרס ברור בתוצאה המשפטית.

יתרה מכך, לאור הספקות שהתעוררו כאמור לעיל באשר למקוריות המסמך שעל פיו הוסקו בין היתר מסקנות המבוססות על בדיקת לחץ כתב היד, כל שנוכל לומר הוא במלוא הזהירות, שעל פי חוות הדעת שבפנינו, אין בידינו לקבוע ממצא פוזיטיבי כי החתימה על המסמך היא מזויפת.

40. ובאשר לעדותה של סימה, לגביה טענו בנותיה של התובעת כי היא מגלה סתירות, הרי שבחקירתה הנגדית בפנינו, הבהירה סימה באשר לנסיבות הגעת המכתב לידיה, כי את המכתב בצירוף מכתבה שלה, היא מצאה בין הניירות שאביה השאיר לאחר פטירתו (ראה: בעמ' 21 לפרוטוקול ש': 25-26; בעמ' 21 לפרוטוקול ש': 30-31 ובעמ' 22 לפרוטוקול ש': 10-11).

באשר לנסיבות כתיבת המכתב וצירוף מכתבה שלה למכתב, העידה סימה:

"זה מכתב שהיה אצלו בין הניירות. הוא הראה לי את זה ולכן צרפתי מכתב שלי כשהוא אמר שהוא שולח לבנק ואחרי שהוא נפטר מצאתי את העותק הזה בין הניירות שלו. לשאלת בית הדין, אם אני יודעת מי הקליד לו את המכתב, אני משיבה שאין לי מושג ואני לא חושבת שהוא עצמו ידע להקליד במחשב.

לשאלת בית הדין, מתי אבי נתן לי את המכתב הזה ובאיזה מקום הוא נתן לי אותו ובאיזה שלב אני צרפתי את המכתב שלי והיכן הקלדתי את המכתב שלי, אני משיבה שבאחת הפעמים שבאתי לבקר את אבא בבית האבות הוא הראה לי את המכתב שהוא הכין. אני אמרתי לו שאני רוצה גם לצרף מכתב והוא אמר שאין בעיה. אני מודה שאני לא זוכרת אם לקחתי ממנו עותק של המכתב או לא ושבוע אחר כך כשבאתי אליו נתתי לו את המכתב שאני צרפתי שהשתדלתי שיהיה דומה למכתב שלו ונתתי לו ומכאן והלאה אני לא יודעת מה היה אם הוא כן שלח או לא שלח לבנק אני מניחה שכן" (ראה: בעמ' 21 לפרוטוקול ש': 29 עד עמ' 22 ש': 9).

לא רק שבגרסה זו אין סתירות פנימיות, אלא שהיא עוררה בנו אמון, דווקא בשל הימנעותה של סימה מלייפות את הדברים או להציג גרסה נחרצת מדי, על אף שהוטחו בה טענות קשות של זיוף.

כך, סימה לא טענה כי ראתה את אביה חותם על המסמך ואף העידה מיוזמתה ומבלי שנשאלה על כך שהיא לא חושבת שאביה ידע להקליד במחשב, ואף אישרה כי אינה יודעת מי הכין עבורו את המכתב.

סימה גם לא ניסתה ליפות את העובדות ולטעון שצירפה את מכתבה שלה למכתבו של אביה באותו מועד, אלא תיארה בצורה קוהרנטית וסדורה את השתלשלות העניינים באשר לצירוף מכתבה למכתב אביה.

מכל מקום העידה סימה, בכנות יש לומר, כי אינה יודעת אם אביה שלח את המכתב בסופו של דבר, וכי היא רק מניחה ששלח.

משכך הם פני הדברים, אין בידינו לקבוע כי עדותה של סימה תומכת במסקנה שאותה מבקשות בנותיה להסיק ולפיה המדובר במסמך מזויף.

41. סיכומם של דברים בכל הנוגע למסמך מיום 1.3.09 - כמבואר לעיל אין בידינו לקבוע ממצא פוזיטיבי כי החתימה על המסמך היא מזויפת ואף עדותה של סימה לא שכנעה אותנו אחרת.

אכן לא נעלם מעינינו כי סניף הבנק בקרית אליעזר הודיע שלא איתר את המסמך אצלו בסניף, אך בכך אין כדי ללמד שלא מדובר במכתב שנוסח על ידי המנוח בסיועו של מי מבית האבות, גם אם לא בהכרח נשלח בפועל, והדבר אף מתיישב עם עדותה של סימה, בה נתנו אמון כאמור, לפיה היא אינה יודעת אם אביה שלח את המכתב, הגם שהיא מניחה ששלח.

מכל מקום וכפי שציינו לעיל, אפילו היינו מגיעים למסקנה כי המסמך זויף על מנת להעצים את רוח הדברים (ולא כך קבענו), ממילא לאור הנסיבות שהתבררו בפנינו בכל הנוגע למעברו של המנוח לבית האבות והמסמכים שנסקרו על ידינו (אף ללא המסמך המדובר) הכף נוטה לעבר המסקנה שפרידתם של המנוח ושל התובעת לא היתה פרידה פיזית שנכפתה עליהם בשל נסיבות חיצוניות, כי אם פרידה של קבע.

42. עד כאן דיוננו בנסיבות שהובילו לפרידה ובמסמכים שהוצגו בפנינו, ומכאן נפנה להלן לדון במהות הקשר שבין התובעת למנוח לאחר שהמנוח עבר לבית אבות ועד למותו.

וכך, לטענת בנותיה של התובעת בתצהיריהן, הקשר ההדוק שבין השניים המשיך גם לאחר מעברו של המנוח לבית אבות לטענתן, גם לאחר מעברו לבית האבות, המנוח בא לבקר את התובעת פעמים רבות.

כאשר נשאלה ברכה על מספר ביקוריו של המנוח אצל אמה לאחר המעבר לבית האבות, השיבה:

"פעמים ספורות אני לא יודעת בדיוק כמה כי אני לא הייתי נוכחת בביקורים. אני יודעת הוא ביקר אותה הרבה פעמים וגם הם שוחחו הרבה מאוד בטלפון לעיתים מאוד קרובות.

אני יודעת על כך שכן היא דיווחה לי. כשהייתי מדברת איתה היא היתה מספרת לי שמשה התקשר שוב ושהוא מנסה לשכנע אותה בכל זאת לעבור לבית אבות ושהוא ידאג לכל הצרכים שלה שיהיה לה נוח. הוא לא וויתר וניסה לא פעם ולא פעמיים והיא תמיד היתה מספרת על זה ואומרת שהוא עדיין "משוגע אחריה" (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 3-8).

הנה כי כן, בנשימה אחת העידה ברכה גם כי המנוח ביקר את אמה "פעמים ספורות" וגם כי ביקר אותה "הרבה פעמים". מכל מקום לשיטתה, לגבי מה סיפרה לה אמה, העידה כי אמה סיפרה לה שהמנוח "התקשר" שוב וניסה לשכנע אותה לעבור לבית אבות, במוחבן מ"הגיע אליה" וניסה לשכנע אותה.

כאשר נשאלה מיקי לגבי מספר הפעמים בהם ביקר המנוח את אמה, השיבה:

"לשאלת בית הדין, כמה פעמים המנוח ביקר את אמי בביתה לאחר שעבר לבית האבות אני משיבה שעל כמות הפעמים אני לא יכולה להעיד מראיה אישית אלא ממה שאמי סיפרה כי בכל פעם שמשה היה צריך ללכת לקופת חולים "לין" שקרובה לבית של אמא שלי הוא היה בא לבקר באופן קבוע גם כשהגיע למרפאה וגם כשהגיע לרופא המשפחה שלו. זאת אני יודעת ממה שאמא שלי סיפרה לי" (ראה: עמ' 9 לפרוטוקול ש': 16-19).

כך או כך, עדותן זו של בנותיה של התובעת לא נתמכה בעדות של אנשים אחרים מלבד עדותן שלהן שאף היא רק מ"כלי שני" ומבוססת על דברים שסיפרה להן אמן ולא על מה שראו במו עיניהן.

כאשר נשאלה מיקי מדוע לא הביאו שכנים או מכרים שיעידו על כך שהמנוח ביקר את אמה, השיבה שאמנם פנתה לשכן של אמה אך זה סרב לבוא להעיד (ראה עדותה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 11-14).

אין בידינו לקבל נימוק זה של מיקי. צודקת הנתבעת כי אם כך היו פני הדברים, הרי שהיה בידי בנותיה של התובעת לבקש לזמן עד זה באמצעות בית הדין.

לא למותר לציין שאם אמנם דובר בביקורים רבים, הרי שהדעת נותנת כי יותר משכן אחד יהיה עד לביקורים. בהתחשב במאמצים שהושקעו על ידי בנותיה של התובעת בניהול ההליך, אין זה סביר בעינינו שהיו מוותרות על עדות מ"כלי ראשון" של מי שראה את המנוח מבקר את התובעת פעמים רבות בביתה.

להזכיר, תצהירה של המטפלת שהיתה אמורה להעיד על ביקוריו הרבים של המנוח אצל התובעת, נמשך מהתיק, וכאשר נשאלה ברכה מדוע לא הובאה המטפלת לעדות, השיבה: "אין לי תשובה על זה"(ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 16).

יתרה מכך, בתסקיר המבחן לפני מתן צו לאפוטרופסות, שצורף לתצהיר המשלים מטעם מיקי, נרשם כי: "הבנות מבקרות את אמן לפחות פעם בשבוע (כל אחת) ונמצאות אתה בקשר טלפוני יומיומי"

אם כך היו פני הדברים, הרי שאין זה סביר בעינינו כי בכל אותם פעמים שבהן נכחה אחת הבנות אצל אמה, אף אחת מהן לא פגשה אף פעם את המנוח במסגרת ביקוריו "הרבים" אצל התובעת.

בכל מקרה, אפילו ברכה אישרה בעדותה שהמנוח לא נשאר ללון בביתה של התובעת כשביקר אצלה לטענתה (ראה עדותה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש: 23), ואין טענה שמנוח השאיר חפץ כלשהו שלו בבית התובעת.

מצד שני, ובכל הנוגע לביקורי התובעת אצל המנוח בבית אבות, לא היה חולק אף לשיטת בנותיה של התובעת, כי התובעת ביקרה את המנוח רק פעם אחת מאז שעבר לבית האבות ועד שנפטר (ראה עדותה של מיקי בעמ': 8 לפרוטוקול ש': 28), ואף לא היה חולק כי בבית האבות לא ידעו על הקשר בין השניים.

43. למעלה מן הצריך נוסיף כי עדות בנותיה של התובעת על מידת בקיאותן במצבו הרפואי של המנוח לאחר מעברו לבית אבות אינה עולה בקנה עם טענתן ביחס לקשר ההדוק כביכול שנשמר בין התובעת לבין המנוח.

במהלך השנה ששהה המנוח בבית אבות הוא אושפז מספר פעמים בבית חולים.

כאשר נשאלה מיקי על ביקורי אמה ובנותיה אצלו, השיבה:

"ש. במהלך השנה האחרונה לחייו המנוח אושפז מספר פעמים והדבר צויין בתצהיר בתו וכן עבר ניתוח קטרקט, האם את או אמך או מישהו מהמשפחה שלכם ביקר אותו אחרי ניתוח הקטרקט?

ת. בתקופה שמשה כבר לא היה בבית לא היה לנו מידע זורם על מצבו הבריאותי אלא אם כן הוא שיתף אותנו. אני לא ידעתי על הניתוח, ושנית ניתוח קטרקט זה לא באשפוז אלא זה ניתוח אמבולטורי שהולכים אחרי שעתיים הביתה" (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 24-29).

אם המנוח ביקר בבית התובעת פעמים רבות, כיצד לא היה להן "מידע זורם" על מצבו הרפואי? בפרט כך שמיקי עבדה באותו בית חולים בו אושפז המנוח.

עדות זו, לפיה אין לבנותיה של התובעת מידע על מצבו הבריאותי של המנוח, אף אינה עולה בקנה אחד עם הנטען בתצהירה של מיקי כי המנוח יצר קשר עם התובעת ובנותיה והפציר בהן שוב ושוב שהתובעת תבוא לגור עימו.

לא למותר לציין, כי אי ביקורן של התובעת ובנותיה את המנוח בבית חולים בתקופה שלאחר מעברו לבית האבות, עומד בניגוד בולט למערכת היחסים שבין השניים, קודם למעברו של המנוח לבית האבות.

על התקופה שלפני מעברו של המנוח לבית אבות הצהירה מיקי כי כאשר המנוח שהה בבית חולים במשך חמישה ימים בשל חסימת מעיים רק התובעת ובנותיה סעדו אותו.

יתרה מכך, בתצהירה הצהירה מיקי כי קודם לעזיבת המנוח את הבית, המנוח והתובעת חגגו את כל החגים ביחד, הלכו לכל האירועים המשפחתיים ביחד וכן טיילו המון בצוותא ונסעו לחופשות בחו"ל.

לעומת הבילויים המשותפים הרבים קודם לעזיבת המנוח את ביתה של התובעת, הרי שלגבי התקופה שלאחר עזיבתו, לא נטען כי התובעת והמנוח בילו ביחד ולו פעם אחת, ואף לא ב"חגים ושבתות".

לא נעלם מעינינו כי כבר ביום 1.2.09 הוגדרה התובעת כתשושת נפש (נספח ה לתצהיר בנותיה של התובעת), אולם בנותיה של התובעת לא טענו כי לאור מצבה לא התאפשר המשכו של הקשר הזוגי. להיפך, טענתן של בנות התובעת לאורך כל ההליך היתה שהקשר ההדוק נמשך גם לאחר מעברו של המנוח לבית אבות בשיחות טלפון, בביקורים וכדו'.

44. עד כאן, הראיות שהובאו בפנינו אינן תומכות בכך שחרף המעבר של המנוח לבית אבות, נשמר הקשר הזוגי שבין התובעת למנוח, אלא ההיפך הוא הנכון, אלא שלעניין זה כאמור ביקשו בנותיה של התובעת לצרף ראיה נוספת לאחר תום פרשת הראיות, ובקשתן נענתה.

וכך, הציגו בפנינו בנותיה של התובעת, פירוט שיחות שהתקבל מחברת בזק, הכולל את השיחות שבוצעו מהטלפון הנייד של המנוח ומהטלפון בבית האבות אל ביתה של התובעת בתקופה שבין 1.1.09 ועד 30.7.09.

על פי פירוט זה במהלך תקופה זו, מתוך כ-750 שיחות שביצע המנוח, 117 שיחות היו אל ביתה של התובעת.

מנגד, לטענת סימה בתצהיר תגובתה למסמך זה, בסמוך לאחר פרידתו של אביה מפרידה ומעברו לבית האבות בחודש 1/09 נותרו מספר ענייניים "פתוחים" בין אביה לתובעת אשר דרשו קשר טלפוני בין השניים. כך למשל, תשלומי "קופת חולים" וכן חשבון הבנק המשותף שהיה לשניים בבנק הפועלים. כאמור בתצהיר עדותה הראשי, אביה ביקש מהתובעת מספר פעמים לבוא ולחתום על טפסים לסגירת החשבון המשותף שהיה להם בסניף קרית אליעזר והתובעת דחתה אותו עד שבסופו של יום נסגר החשבון רק ביום 13.5.09.

לטענתה, בנוסף, לאחר עזיבתו של אביה את ביתה של התובעת התקיימו מספר שיחות בין אביה לתובעת בעקבות דרישתה של התובעת שהמנוח יבוא ולפנות את חפציו מדירתה, מה גם שבמהלך החודשים לאחר מעברו של המנוח לבית האבות המשיכו להגיע דברי דואר עבורו לכתובתה של התובעת ונדרשו תיאומים שערך המנוח מול התובעת לצורך איסוף הדואר מביתה.

45. לטענת בנותיה של התובעת מספר שיחות הטלפון הרב מעיד על קשר הדוק ושמירה על קשר זוגי חרף הנסיבות שנוצרו גם לאחר שהמנוח עבר לבית אבות, דבר המחזק את עדותה של ברכה שהעידה עוד קודם להוצאת הפירוט מבזק, שהמנוח הרבה להתקשר אל התובעת מבית האבות.

לטענתן, אין לקבל את תצהירה של סימה ביחס לפירוט השיחות שצורפו מן הטעם שדבריה הם עדות שמיעה בלבד.

זאת ועוד, בכל מקרה דבריה בתצהירה זה סותרים את דבריה בתצהירה הראשון בו הצהירה כי התובעת היא שהתקשרה אל המנוח מספר פעמים בעניין לקיחת חפציו לאחר שעזב את הבית.

כך אף אין זה סביר כי מספר רב כל כך של שיחות, יתנהל רק בהקשר של דואר וחשבון בנק.

עוד מציינות בנותיה של התובעת כי לא ביקשו לקבל צו בגין תקופה ממושכת מזו שהתבקשה לנוכח הגבוהה של מתן פירוט שיחות.

46. מנגד, לטענת הנתבעת, מפירוט השיחות הנ"ל עולה כי מדובר בשיחות קצרות ובממוצע משך השיחות לא עולות על חמש דקות, כאשר רוב השיחות הינן באורך של פחות משלוש דקות. עוד טוענת הנתבעת כי ניתן לראות שיש פער של כמה ימים בין שיחה לשיחה. לדבריה, השיחות בתקופה הראשונה לאחר עזיבת המנוח את הבית הן שיחות בעניינים טכניים הנוגעים להשלמת המעבר של המנוח לבית אבות.

עוד טוענת הנתבעת כי גם אם היה קשר טלפוני הרי שמדובר במצב טבעי לאחר כל כך הרבה שנות היכרות, אולם הקשר הטלפוני אינו מהווה תחליף לדרישות המגורים וניהול משק בית משותף כנדרש בתקנון הקרן.

מוסיפה הנתבעת וטוענת כי לא בכדי התבקשו השיחות רק לתקופה של שבעה חודשים, שכן ניתן לראות כי במשך הזמן מספר השיחות בין השניים הלך ופחת.

47. מעיון בפירוט השיחות עולה כי אכן המדובר במספר לא מבוטל של שיחות בתקופה של שבעה חודשים.

עם זאת משכן הקצר של השיחות ותדירותן, לא בהכרח מלמדת על כוונה להמשיך בחיים משותפים.

זאת ועוד, אף לא ניתן להתעלם מכך שבחלוף הזמן הולך מספרן של השיחות ופוחת, כך, אם בחודשים פברואר עד אפריל נע מספר השיחות לחודש בין 25 ל-28 שיחות, הרי שבחודש מאי היו רק 12 שיחות, בחודש יוני היו רק 8 שיחות ובחודש יולי היו 6 שיחות, כאשר לאחר מועד זה ועד למועד פטירתו של המנוח, לא הוצגו בפנינו נתונים.

מכל מקום, אם במערכת יחסים הדדית עסקינן, הרי שלא הוצגה בפנינו כל אסמכתא לגבי מספר הפעמים בהם התקשרה התובעת אל המנוח, אם התקשרה.

כך או כך, קשר טלפוני מסוג זה של שיחות קצרות מעת לעת, אינו תחליף להוכחת קשר קרוב ואינטימי שבין בני זוג, אשר הנסיבות האובייקטיביות כפו עליהם פירוד למרות רצונם להמשיך בקשר.

48. סיכומם של דברים.

לאור כל המבואר לעיל, הוכח להנחת דעתנו כי בשנה האחרונה שלפני פטירת המנוח, נפרדו התובעת והמנוח פרידה של קבע ולא רק פרידה פיזית שנכפתה עליהם, כי אם מתוך רצון הדדי לניתוק הקשר ביניהם.

התנהלות המנוח, ואף התנהלות התובעת, כפי שהוכחו בפנינו, מצביעים על כך שמדובר היה בענייננו בהחלטה מודעת של השניים להיפרד האחד מהשני במועד עזיבתו של המנוח את ביתה של התובעת, אלא שמוסיפות בנותיה של התובעת וטוענות בסיכומיהן כי יש להתייחס למקרה זה כמקרה קצה, לנוכח מספר השנים הרב בו היו המנוח והתובעת בני זוג כפי שנפסק בע"א 7654/06 עדה רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (פסה"ד מיום 30/12/07) (להלן – פרשת רוזנשטראוך).

אין בידינו לקבל טענה זו.

ראשית, אין במספר השנים על מנת להפוך את המקרה למקרה קצה, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו.

שנית, התובעת בענייננו לא נותרה מחוסרת הכנסה לאחר הפרידה מהמנוח. נותרה לה קצבת שאירים של בעלה, קצבה מהביטוח הלאומי ודירה משלה, ולא נטען כי ללא קצבת השאירים של המנוח, תגיע לפת לחם.

במובחן מהמקרה שלפנינו, כעולה מפסק הדין בפרשת רוזנשטראוך, ה"קצה" בו מדובר הוא "קצה" מהותי המתייחס לאותם מקרים של חוסר צדק משווע כלפי הקשישים.

בפרשת רוזנשטראוך הנ"ל נדון עניינה של המערערת, בת 86, אשר היתה נשואה למנוח במשך 40 שנה ואף המשיכה להתגורר עמו כעשר שנים לאחר שפרש לגמלאות מאגד ואז נפרדו וחיו בנפרד עד מותו של המנוח בשנת 2005 הגם שלא התגרשו מעולם וקיימו ביניהם הליכי בוררות לצורך חלוקת הרכוש והליך משפטי בעקבות כך.

באותו מקרה, הגיע כב' הש' רובינשטיין למסקנה, כי על אף ההוראה בתקנון האחיד לפיה על בני הזוג להתגורר בשנתיים האחרונות ביחד, המדובר בנסיבות חריגות וקיצוניות ביותר העולות כדי "מקרה קצה", שהצדק מחייב לקבוע בו כי אין להחיל על המערערת את אותה הוראה בתקנון.

דא עקא, שבמובחן מענייננו, באותו מקרה מלכתחילה הגיע כב' הש' רובינשטיין למסקנה, בדרך של פרשנות מרחיבה, כי על פי הסיפא לתקנה נשוא דיוננו, הקובעת כי: "לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום  מזונותיה של בת הזוג לפי פסק הדין של ערכאה שיפוטית מוסמכת", ניתן לראות בפסק הבוררות ביחד עם פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניינם של המערערת והמנוח כפסיקה אחת של ערכאה שיפוטית מוסמכת וכי בקביעה של אותן ערכאות לפיה המערערת זכאית לקצבה במסגרת המזונות יש לראות בבחינת פסיקת מזונות כהגדרתן בסיפא לתקנה.

אי לכך קבע כב' הש' רובינשטיין באותו מקרה, כי אף על דרך פרשנות הוראות התקנון, יש להכיר בזכאותה של המערערת לקצבת שאירים.

מכל מקום וכפי שהובא, גם על ידי כב' השופט רובינשטיין עצמו באותו מקרה:

"יש להיזהר מקביעה גורפת וסיווג מקרים קרובים אחרים, שאינם מובהקים כמו המקרה דנא, ושאין לי ידיעה על מספריהם (אף כי קשה להניח שהם גדולים מאוד), והפתרונות לעשיית צדק לגביהם מסורים בידי המומחים לדבר."

ואמנם, מאז אותו פסק דין, נדחו תביעות ועתירות של תובעים שביקשו להתבסס על אותה הלכה, הן על ידי בית המשפט העליון והן על ידי בית הדין הארצי לעבודה [ראה: בג"צ 3406/08 מנחם חבה נ' משרד האוצר – הממונה על הביטוח (פסה"ד מיום 30/11/09), ע"ע 496/09 ורדה בר-און - קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ (פסה"ד מיום 1/7/10)].

הוא הדין אף בהפנית בנותיה של התובעת לפסק הדין בעב (ת"א) 4880/07 דוקטורוב לידיה נ' קרן פועלי בנין בנין ההסתדרות הכללית (פסה"ד מיום 22 בדצמבר 2009), נפסק כי אשה שלא חיה עם בן זוגה בחמשת חודשי חייו האחרונים תהא זכאית לקצבת שאירים.

דא עקא שאין כל יסוד לסברת בנותיה של התובעת לפיה ניתן ללמוד גזירה שווה מאותו מקרה לענייננו.

אמנם בעניין דוקטורוב לעיל, הגיע בית הדין למסקנה כי התובעת שם היא שיזמה את עזיבת הדירה בה התגוררה עם המנוח, אך הוסיף וקבע: "אלא שבנסיבות המקרה אין לומר כי מדובר בפירוד מרצון ומבחירה אלא מדובר במצב אשר נכפה על התובע."

כמו כן במובחן מענייננו, באותו מקרה קבע בית הדין כי התובעת באותו מקרה סולקה על ידי ילדי המנוח לאחר שביקשה מהם עזרה הכספית ואף קבע כי בני הזוג שמרו על קשר גם לאחר הפירוד, קשר, אשר היקפו נגזר מקשיים שהערימו עליה ילדיו של המנוח בניגוד לרצונו של המנוח ושלה.

לא כך הם פני הדברים בענייננו, עת שוכנענו כי הניתוק נבע מרצון משותף של השניים, ולמרות שאיש לא מנע מהם את האפשרות לשמור על קשר חרף הניתוק, לא ניסו כלל לשמר את אותו קשר זוגי שהיה ביניהם.

49. אשר על כן לאור כל המבואר לעיל, מששוכנענו כי בשנה האחרונה שלפני פטירת המנוח, נפרדו התובעת והמנוח פרידה של קבע ולא חיו ביחד לפני בסמוך לפני מותו של המנוח, הרי שלא התקיים בתובעת, התנאי הנקוב בסעיף סעיף קטן 2 להגדרת אלמנה שבתקנון האחיד, המחייב כי התובעת תגור עם המנוח "לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר".

משכך הם פני הדברים, הרי שאין בידינו להיענות לעתירתה של התובעת להצהיר עליה כ"ידועה בציבור" של המנוח לצורך קבלת קצבת שארים מן הקרן, בגין המנוח, וזאת במובחן מזכאותה לקצבת שארים מהקרן בגין בעלה המנוח.

50. סוף דבר –

אי לכך, התביעה שבנדון - נדחית.

הואיל ומדובר בתביעה למימוש זכות פנסיונית, איננו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ז אב תשע"ג, (23 23 יולי 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.