1. זוהי תביעה להשבת סכומים ששולמו על פי חוזה שבוטל.

הרקע העובדתי

1. במועדים הרלבנטיים לתביעה זו היו הנתבעים בעלים של דירה ברחוב הגליל 80/4 בחיפה, הידועה כחלקה 45/4 בגוש 10882 (להלן: "הדירה"). על הדירה רבץ שעבוד לטובת בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), בגין משכנתה שנטלו הנתבעים (להלן: "המשכנתה").
2. הנתבעים היו לקוחותיו של עו"ד מאיר הפלר ז"ל (להלן: "עו"ד הפלר"), אביה של התובעת.
3. ביום 7.6.05 נכרת בין הצדדים חוזה מכר, שלפיו רכשה התובעת את הדירה מהנתבעים בתמורה לכך שתישא בתשלומי המשכנתה (להלן: "חוזה המכר"). בד בבד עם החתימה על חוזה המכר נחתם ביניהם גם חוזה שכירות, שלפיו שכרו הנתבעים מהתובעת את הדירה בתמורה לדמי שכירות. בעת החתימה על החוזים הייתה התובעת קטינה, ואביה, עו"ד הפלר, פעל בשמה בכל הנוגע אליהם.
4. הואיל והבנק התנגד למכירת הדירה, נכרת בין הצדדים כעבור כמה חודשים חוזה נוסף שלפיו בוטל חוזה המכר (להלן: "חוזה הביטול").
5. הנתבעים הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נגד התובעת, למתן פסק דין המצהיר שחוזה המכר בטל, וכי הם הבעלים של הדירה (ת"א 381/07). ביום 17.2.10 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי חוזה הביטול תקף, ולכן נתן סעד הצהרתי שחוזה המכר בוטל, ובהתאם זכאים הנתבעים להרשם כבעליה של הדירה, בכפוף לזכויות הבנק. בית המשפט המחוזי אף קבע בפסק דינו:

"התוצאה שאליה הגעתי איננה משביעה רצון, מפני שהדעת נותנת שהנתבעת (התובעת כאן – מ.צ.) עשויה להיות זכאית להשבת תשלומים שנעשו על ידה לבנק על פי הוראות חוזה המכר. אלא שפרט להעלאת טענה בעניין זה בכתב הגנתה, לא תבעה הנתבעת תשלומים אלה למקרה ותביעת התובעים תתקבל, ולכן לא יהיה מנוס בידה אלא לתבוע אותם בהליך נפרד ואין צורך לומר שאיני מביע כל עמדה בשאלת זכותה לקבל סכומים אלה מהתובעים (הנתבעים כאן – מ.צ.), במלואם או בחלקם".

1. בעקבות זאת הגישה התובעת תביעה זו, שבה היא תובעת השבה של הסכומים ששילמה לבנק בגין המשכנתה בהתאם לחוזה המכר.

טענות הצדדים

1. התובעת טוענת כי היא זכאית לפסק דין נגד נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") הואיל ולא הגיש בקשת רשות להתגונן, לא התייצב לדיון ולא הגיש תצהיר עדות ראשית. לגופו של עניין טוענת התובעת, כי עם ביטול חוזה המכר היא זכאית להשבה מלאה מהנתבעים, של הכספים ששולמו במקומם על חשבון המשכנתה. לטענתה, ביום 19.6.05 שילמה את חוב הפיגורים של הנתבעים בסך 39,943 ₪, ועד ליום 23.11.09 שילמה ישירות לחשבון המשכנתה של הנתבעים תשלומים, כך שבסך הכל שילמה סכום של 216,183 ₪ נומינלית. התשלומים שולמו מכספים של הוריה, אשר ניתנו לה במתנה.
2. הנתבעים טוענים שהנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, ותצהיר נתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת") הפך להיות כתב הגנה גם מטעמו, ולכן אין התובעת זכאית לפסק דין נגד הנתבע. לגופו של עניין טוענים הנתבעים, כי התובעת לא שילמה דבר לבנק בגין המשכנתה, וכי מעולם לא נטען שהכספים ששולמו על ידי עו"ד הפלר היו אמורים להינתן לתובעת. התובעת הייתה קטינה בעת החתימה על החוזים המבוטלים, ושימשה "ילדת קש" של אביה, אשר לא העביר לה את התשלומים שקיבל מהנתבעים בגין שכר הדירה, ומכאן שלא התכוון להעביר לידיה כספים הקשורים לעסקת המכר.

דיון והכרעה

1. טענתה הראשונה של התובעת היא כי היא זכאית לפסק דין נגד הנתבע. דין הטענה להידחות. בהחלטתו מיום 7.2.12 נתן הרשם (כתוארו אז) ציזיק לשני הנתבעים רשות להתגונן בפני התביעה, שהוגשה בסדר דין מקוצר. התובעת לא הגישה ערעור על החלטתו, והיא הפכה לחלוטה. העובדה שהנתבע לא מסר בעצמו תצהיר עדות ראשית אינה עילה למתן פסק דין נגדו. נתבע רשאי להגיש תצהיר עדות ראשית של אדם אחר כראיה מטעמו, והדבר אינו מהווה עילה למתן פסק דין נגדו. מכאן שיש לבחון את טענות הנתבעים לגופן.
2. מהראיות שהגישה התובעת עולה כי עו"ד הפלר שילם לחשבון המשכנתה של הנתבעים תשלומים בסכום כולל של 216,183 ₪ (ראה: נספח 5 לתצהיר התובעת ועדות מרינה זלמן, יועצת משכנתאות בבנק, בעמ' 15-16 לפרוטוקול).
3. סעיף 2(ב) לחוזה המכר קובע כי התובעת (שהוגדרה בחוזה "הקונה") תסלק את המשכנתה מעת לעת, בהתאם ללוח הסילוקים של הבנק. אין לי ספק כי עו"ד הפלר שילם את תשלומי המשכנתה של הנתבעים מטעם התובעת, על מנת שתעמוד בהתחייבויותיה החוזיות. ראשית, מעדות אמה של התובעת, מלכה הפלר, עולה כי היא ובעלה המנוח רכשו את הדירה עבור התובעת במתנה (ראה סעיף 2 לתצהירה). שנית, במשך תקופה לפני ביטולו של חוזה המכר נהגו הצדדים באופן הבא: התובעת, באמצעות אביה, שילמה את תשלומי המשכנתה לבנק. הנתבעים לא שילמו את תשלומי המשכנתה, ושילמו לתובעת, באמצעות אביה, את דמי השכירות בהתאם לחוזה השכירות. בדיוק כשם שתשלום דמי השכירות לעו"ד הפלר (ולא לידי התובעת עצמה) מהווה עמידה של הנתבעים בהתחייבותם לפי חוזה השכירות, כך תשלום המשכנתה על ידי עו"ד הפלר (ולא על ידי התובעת עצמה) מהווה עמידה של התובעת בהתחייבותה לפי חוזה המכר. עובדה היא שכך נהגו הצדדים במהלך התקופה עד לביטול חוזה המכר, ואף אחד מהם לא טען כי חוזה המכר או חוזה השכירות הופרו, אף שהתובעת עצמה לא שילמה את תשלומי המשכנתה ולא קיבלה את תשלומי דמי השכירות. דברים דומים נקבעו גם על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו:

"אכן, התובעים נהגו בפרק זמן מסוים הן על פי חוזה המכר, והן, ובעיקר, על פי חוזה השכירות בכך שהם חדלו לשלם את תשלומי ההלוואה לבנק, מפני שהבינו שאלה משולמים על ידי הנתבעת (או מטעמה), והחלו לשלם לנתבעת תשלומים של דמי שכירות על פי חוזה השכירות, ואף נהגו כך במשך תקופה מסוימת. אלא שלדעתי התנהגות התובעים אינה מעידה על ידיעתם והבנתם שחוזה הביטול הוא חוזה למראית עין, כי אם לכל היותר על כך שהם הבינו את מהותם של חוזה המכר וחוזה השכירות והתכוונו לפעול על פיהם ... (ההדגשה אינה במקור)".

אזכיר כי התובעים הם הנתבעים בהליך זה, והנתבעת היא התובעת בהליך זה.

1. הנתבעים טוענים כי עו"ד הפלר לא העביר לתובעת את דמי השכירות ששילמו לו עבור הדירה. דברים אלה דווקא מחזקים את מסקנתי שעו"ד הפלר פעל מטעמה של התובעת: עובדה היא שהנתבעים, שלפי חוזה השכירות היו מחויבים לשלם לתובעת את דמי השכירות, שילמו אותם לידיו של עו"ד הפלר. מכאן שלצורך החוזים שבין הצדדים עו"ד הפלר פעל בשמה ובמקומה של התובעת.
2. סיכומו של דבר, אני קובעת כי עו"ד הפלר שילם את תשלומי המשכנתה של הנתבעים מטעמה של התובעת, בהתאם להתחייבויותיה החוזיות בחוזה המכר.
3. סעיף 2 לחוזה הביטול קובע:

"חוזה המכר שנחתם בטל ומבוטל בזה והמוכר מתחייב להמשיך ולשלם את המשכנתא ולהחזיר לקונה את הסכומים ששילם בערכם הריאלי".

המוכר בחוזה זה הם הנתבעים, והקונה היא התובעת.

1. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי חוזה הביטול הוא חוזה תקף. לפיכך, לפי חוזה הביטול עצמו, חייבים הנתבעים להשיב לתובעת את תשלומי המשכנתה ששולמו מטעמה.
2. כפועל יוצא מביטול חוזה המכר בוטל חוזה השכירות, שנקודת המוצא שלו הייתה שהתובעת היא הבעלים של הדירה (ראה המבוא להסכם השכירות). על כן, מסכומי המשכנתה שלהשבתם זכאית התובעת, יש לקזז את הסכומים ששילמו הנתבעים בגין דמי שכירות.
3. באשר לסכום ההשבה – הנתבעים חלקו תחילה על שערוך הסכומים שביצעה התובעת. ואולם בהמשך חזרו בהם, והודיעו כי הם מסכימים לחישוב שערכה התובעת (עמ' 12 לפרוטוקול). הנתבעים אף הודיעו באותה הזדמנות שהם מוותרים על שערוך סכומי דמי השכירות.
4. סכומי המשכנתה מסתכמים ב-216,183 ₪ (ראה נספח 5 לתצהיר התובעת), ובתוספת הצמדה וריבית – 285,873 ₪.
5. הנתבעים הביאו ראיות לתשלום סכום של 15,565 ₪ עבור דמי שכירות (ראה סעיף 15 לתצהיר הנתבעת, והקבלות שצורפו לו).
6. מכאן שהסכום שלהשבתו זכאית התובעת הינו 270,308 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

סוף דבר

1. לפיכך ישלמו הנתבעים לתובעת סך של 270,308 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 17,550 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וישיבו לה את החלק היחסי מהאגרה בהתאם לסכום שנפסק, ואת שכר העדה מטעמה.
2. זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, א' אדר א' תשע"ו, 10 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.