מבוא

1. התובע, יליד 7.7.78, נפגע בתאונה שאירעה ביום 22.2.09. על פי המתואר בכתב התביעה אירעה התאונה במהלך עבודתו של התובע בנתבעת 1, בשעה שהתובע חתך בשר באמצעות מכונה לחיתוך בשר קפוא. פורט שידו הימנית של התובע נגררה לפתע לעבר להב המסור אשר פגע בידו הימנית.
2. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, והמוסד לביטוח לאומי קבע שלתובע נותרה בעקבות התאונה נכות צמיתה בשיעור של 10%.
3. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת נסיבות התאונה, בשאלת האחריות וכן בהערכת הנזק שנגרם לתובע בעקבות התאונה והפיצוי הראוי בגינו.

נסיבות התאונה:

עדות התובע

1. בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע באשר לנסיבות התאונה כי "ביום 22/2/2009 בערך בשעה 15:00 וכ 15 דקות לאחר שחזרתי מהפסקה בעבודה, ובזמן ועבדתי בחתיכת בשר עם מסור חשמלי, ובשל המסור הפגום יחד עם הבשר הקפוא המסור החליק על הבשר וחתך לי 2 האצבעות – כאשר היד שלי נתפסה והיתה בסכנה – ואני כיביתי את המסור ביד השניה והיד שלי קפצה מהמקום וכך היד עצמה ניצלה. העובדים, מאגדי אל קוואסמי מהראן טאה ומחסן אל נטשה, בהא אל נטשה, ואליעזר כהן היה יחד עמי במקום העבודה כאשר היה הארוע. גם המנהלים אברהים והבן שלו דודי היו שם במקום בעת הארוע." (סעיף 2).
2. התובע פירט בתצהיר עדות ראשית שעובדים נוספים נפגעו בעבר במהלך השימוש במכונת חיתוך הבשר. לטענתו, עובד בשם מהארן טאהה איבד את אצבע בשל אותה מכונה. שנים מספר לפני התאונה שאירעה לו נחתכה מהמכונה אצבעו של עובד נוסף ששמו מודר עפאנה. עוד ציין התובע כי "הבשר הקפוא היה מאוד קשה לעבודה כאשר הוא היה מחליק וקשה מאוד לתפוס ולאחוז בו. המעביד לא נתן לנו כל אמצעי מיגון בסיסיים וכאמור אני לא הייתי הקורבן הראשון במקום למצב. המסור לא התאים לעבודה זו ולא היו מתקנים ואמצעים מתאימים על מנת להגן עלינו." (סעיף 3)
3. התובע הצהיר בתצהיר עדות ראשית שהוא לא קיבל הסברים על העבודה או הדרכה כיצד להימנע מתאונה, אף לא קיבל ציוד מתאים (סעיפים 12-13).
4. לתצהירו צירף התובע תצלומים של המסור שהיה מעורב בתאונה.
5. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שהוא עבד במקום כשנתיים לפני התאונה. מיד לאחר תחילת עבודתו החל לעבוד עם המסור, וזאת לבקשת הנתבעים. את העבודה למד מאדי טאהה שעבד לפניו.
6. לתובע הוצגו תצלומים של מכונת החיתוך (נ/1) והוא השיב שהמכונה המצולמת בתצלומים אינה המכונה שעליה עבד- "לא זה המכונה... המכונה שעבדתי עליה היתה ישנה יותר...ואין לה מעקה כמו שמצולם פה בתמונה. זו מכונה חדשה." (עמ' 3 שורות 23-25).
7. בתחילת חקירתו הנגדית השיב התובע שמכונת החיתוך שבה אירעה התאונה הייתה ללא ידית (עמ' 3 שורה 27), ואולם לאחר שהוצגה לו תמונת המכונה שאותה צירף לתצהירו (נ/2) השיב "יש ידית אבל זה לא היה עוזר לבשר שאנחנו חותכים... הידית הזאת לא יכולה לתפוס על המסור שהיתה באמצע. הפלטה היתה של 40 ס"מ, והקרטון היה בגודל של 60 ס"מ, והיה צריך לתפוס את הבשר בשתי ידיים ולחתוך גולש ואי אפשר היה לתפוס במעקה הזה." (עמ' 3 שורות 31-33). כשנשאל בשנית לעניין הידית השיב "היתה ידית, אבל לא עבדנו איתה, גם הנתבע לא עבד איתה. הפלטה של המכונה היתה על הפנים." (עמ' 4 שורה 3).
8. לשאלה האם כאשר התחיל לחתוך את הבשר הוריד את ידית המכונה השיב התובע "הייתי מוריד אותה לדברים הקטנים, אבל לדברים הגדולים היא לא היתה תופסת אותם." (עמ' 4 שורה 9). התובע הסביר את עבודת המכונה כדלקמן: "יש מסור, ומתחתיו הפלטה שלו, יש חתיכות גדולות שחייבים לקצר, קרטוני הבשר הגדולים היינו חותכים אותם לחתיכות קטנות, ושרוצים חתוך גולש או משהו דומה, אין דרך אחרת אלא רק לקרב את היד למסור והידית היתה מלמעלה ולא היה מעקה לעצור את הבשר מהצדדים, היה צריך לתפוס את הבשר ביד אחת, לא היה דרך אחרת רק דרך היד." (עמ' 4 שורות 11-14). עוד השיב "כשאני יכולתי לחתוך בלי למשוך את היד הייתי מוריד את הידית הזאת. כשלא יכולתי לעבוד עם הידית אני לא הייתי מוריד." (עמ' 4 שורות 16-17).
9. התובע נשאל מה הייתה גודל חתיכת הבשר שאותה חתך בעת התאונה ועל כך השיב "2 ס"מ על 5 ס"מ." (עמ' 4 שורה 19). התובע אישר שמדובר בחתיכה קטנה (עמ' 4 שורות 20-21). כאשר נשאל האם יכול היה להוריד את הידית כיוון שמדובר בחתיכה קטנה השיב התובע "אי אפשר להוריד את הידית הנתבע יודע את זה." (עמ' 3 שורה 23). לשאלה מדוע הוא לא הוריד את הידית השיב "למשל הייתי חותך חתיכות מהחזה, היינו חותכים אותם חלקים 2 ס"מ על 5 ס"מ, שהיינו חותכים את החזה לא היה מעקה שיתפוס את חתיכת החזה. הייתי חייב לתפוס את זה ביד, ככה עובדים, גם הנתבע לימד אותי את זה." (עמ' 4 שורות 28-30).
10. התובע אישר שבעת האירוע הוא הפסיק את עבודת המכונה בעזרת ידו השמאלית (עמ' 5 שורות 1-2). על פי תיאורו "הייתי חותך בשר במכונה, האצבע שלי נתפסה בין המעקה בצד השני לבין המשור, הרמתי את היד השנייה יד שמאל וכיביתי את המכונה." (עמ' 5 שורות 8-9).
11. לשאלה האם הסבירו לו כיצד להפסיק את פעולת המכונה במצב בעייתי, השיב התובע בתחילה בשלילה- "אפילו שיסבירו, רק כשאתה בקטע אתה יכול להסתדר עם זה. לא הסבירו לי". (עמ' 5 שורה 13) לאחר מכן השיב "אני עובד כבר שנתיים במקום הזה אז בטח יודע לכבות את המכונה" (שם שורה 20).
12. בחקירה הנגדית השיב התובע שלפני התאונה עבד כשנתיים אצל הנתבעת, שבמהלכן עבד פעמים רבות על מכונת החיתוך (עמ' 3 שורות 1-3). עוד השיב שכמה ימים לאחר שהחל לעבוד אצל הנתבעת הוא התחיל לעבוד במכונה, וזאת לבקשת הנתבע.

התובע טען שהנתבע לא הראה לו איך לעבוד עם המכונה (עמ' 3 שורות 8-11). את העבודה על המכונה למד מהעובד שעבד לפניו.

1. התובע השיב שבזמן העבודה הוא השתמש בכפפות מפלסטיק וכי לעבודה עם המכונה היו כפפות מיוחדות מצמר (עמ' 5 שורות 23-28). לשאלה מדוע לא השתמש בכפפות הצמר בעת התאונה השיב "הייתי מבקש ממנו לפני יומיים, ואולם הכפפות שהיו לנתבע היו מקולקלות ורטובות. אם הכפפות רטובות אתה לא יכול לעבוד איתם כמו שצריך." (עמ' 5 שורות 30-31).
2. לשאלה האם פנה לאחראים וביקש מהם כפפות השיב "כן, מהנתבע, בקשנו שיביא אחר. בקשנו כפפות יותר טובות מאלו." (עמ' 6 שורה 3). לשאלה מי הסביר לו שצריך להשתמש בכפפות השיב "האני, עובד לפניי. גם הניסיון של העבודה עצמה, והיינו צריכים ללבוש כפפות כי הבשר היה קר." (עמ' 6 שורה 5).
3. לשאלה האם במהלך העבודה שהו במקום המנהלים וראו את העבודה השיב התובע "בטח. אביו של דודי היה מפקח עלינו כל הזמן, מעל הראש שלנו, הוא היה יושב במפעל השני שליד." (עמ' 6 שורות 19-20). לשאלה האם דוד או אביו העירו לו פעם שהוא עובד לא ממושמע השיב "כל מנהל היה אומר לנו מה לעשות ומה לא לעשות. הוא רוצה ככה. אבא שלו רוצה ככה." (עמ' 6 שורה 24).
4. לשאלה אם בזמן האירוע חבש אוזניות השיב התובע בשלילה. לדבריו "היינו בהפסקה, המנהל... הבעל בית ביקש מאיתנו, היינו חמישה, לרדת לעבודה, אז חזרנו לעבודה ולא הייתי עם אוזניות, אלא הייתי עם כפפות." (עמ' 7 שורות 1-2). לשאלה אם המנהלים ביקשו ממנו לא לעבוד עם אוזניות השיב "זה היה לפני תקופה. בפגיעה לא הייתי עם אוזניות." (עמ' 7 שורה 18). לשאלה האם העירו לו יותר מפעם אחת השיב "לפעמים שהיינו מעמיסים משאיות הייתי שם אוזניות, אבל לא על המשור, והוא יודע את זה." (עמ' 7 שורה 20).

ראיות אחרות מטעם התובע

1. התובע צירף לתצהירו את טופס השחרור מבית החולים מיום 25.2.09. בטופס תוארה ה"מחלה הנוכחית" כדלקמן: "עובד באטליז. ביום קבלתו נחתך מדיסק הפורס בשר. נפגע באצבע 3 בכף ימין וקטיעה מלאה של אצבע 2 בכף יד ימין... הובא למיון באמבולנס של מד"א.".
2. התובע צירף לתצהירו את טופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה של המוסד לביטוח לאומי אשר חתום בחותמת הנתבעת 1. בחלק של תיאור התאונה נכתב "חתך בשר במשור חשמלי ונקטעה חלקי האצבע ".

ראיות הנתבעים

תצהיר מנהל המפעל

1. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של מר דוד הקר, אשר הצהיר שבשנה שאירעה התאונה הוא היה המנהל בחנות. העד הצהיר בתצהיר עדות ראשית שהמכונה לחיתוך בשר שבשימוש החברה היא מכונת בשר מקובלת בחנויות בשר, ויש לה מנגנוני בטיחות למניעת פגיעות במהלך החיתוך: מחסום מקובע ליציבות החיתוך; מחסום מורד היוצר חוצץ בין המשתמש לבין המסור ובעל ידית אחיזה; וכפתור להפסקת הפעולה של המכונה בעת בעיה או תקלה. העד הוסיף בתצהירו שעל גבי המכונה מופיעות הוראות בטיחות כתובות לשימוש בה (סעיפים 3 ו-4 לתצהיר עדות ראשית).
2. מר הקר פירט בתצהירו שכול עובד המגיע למפעל עובר הדרכה, ומוסברים לו נהלי הבטיחות ואופן השימוש הבטיחותי במכונת החיתוך. העד הצהיר שעובד חדש אינו מתחיל לעבוד על מכונת החיתוך לפני שראה כיצד עובד מנוסה מתפעל אותה (סעיפים 7-8). מר הקר הוסיף כי "מעבר להדרכה הראשונית, אני או אבי, בעל המפעל, או שנינו, נמצאים בחנות בכל יום, בודקים שהעובדים נוקטים בזהירות, אני באופן אישי מסביר שוב ושוב שצריך להיות מרוכזים ולעבוד בצורה בטיחותית." (סעיף 9).
3. על פי תצהירו של העד לא היה כל פגם במכונה בשנת 2009, והמכונה הייתה בשימוש החברה לפני אותה שנה ולאחריה. העד הוסיף שמלבד אמצעי המיגון האמורים יש לעובדים גם כפפות מגן מיוחדות להגנה על היד בזמן חיתוך הבשר, ועל פי הנחיות הנתבעת היה על העובדים להשתמש באותן כפפות במהלך חיתוך הבשר.
4. העד פירט שבשנת 2009, השנה שבה אירעה התאונה, היה התובע עובד ותיק ומנוסה, אשר הכיר את העבודה עם מכונת חיתוך הבשר ושמע אין ספור פעמים את הוראות הבטיחות ואת הנהלים. העד הוסיף שהתובע היה עובד לא ממושמע, והיה צריך להעיר לו שוב ושוב שלא ישוחח בטלפון במהלך העבודה, שלא ישמע רדיו באוזניות, שיתרכז בעבודה, יפעל בהתאם להוראות הבטיחות ושישתמש באמצעי הזהירות. (סעיפים 10-11).

העד טען שאילו היה התובע נוהג בהתאם להוראות הבטיחות שנתנו לו, ומשתמש באמצעי המיגון, הוא לא היה נפגע בידו, ואולם מאחר שהיה עובד בלתי ממושמע וחסר זהירות הוא נפגע במהלך העבודה.

1. בחקירה הנגדית אישר מר הקר שהמסור מסוכן אם לא עובדים איתו נכון (עמ' 9 שורה 14). העד השיב שאין חוברת הדרכה או דפי הדרכה (עמ' 9 שורות 15-18). על פי עדותו, על מכונת החיתוך "יש שלט שעליו כתוב, "יש לעבוד עם כפפות וידית מגן". זה מדבקה שמקבלים אותה ממי שמוכר את המשור." (עמ' 9 שורות 22-23). לשאלה אם המדבקה היא בעברית השיב "מה שאני יודע שהיום כתוב בעברית וגם בערבית, מה שהיה אז אני לא זוכר." (עמ' 9 שורה 25).
2. מר הקר השיב שאין לו בעבודה ממונה על הבטיחות וכי אין צורך לערוך בדיקה תקופתית למכונה. עוד העיד שכיום יש לו פנקס הדרכה שהכין בעצמו לגבי העבודה במפעל ולגבי העבודה עם המכונה וכי בעת התאונה לא היה פנקס כזה (עמ' 9 שורות 26-31).
3. העד השיב שהעובד מהארן אכן נפגע גם הוא מהמכונה, ואולם היה זה לאחר 20 ימי עבודה במקום, לפני שקיבל הדרכה על המכונה, ולאחר שניגש למכונה שלא בידיעת העד, בעוד שהתובע נפגע כשנתיים וחצי לאחר תחילת עבודתו. העד אישר שעובד נוסף, מודהרה נפגע אף הוא מהמכונה, בשעה שלא היה עובד חדש בעת הפגיעה (עמ' 11 שורות 4-7). מר הקר אישר שעובדים נוספים, ואף הוא, קיבלו מכות מהמכונה אך זה היה בעת שהמסור לא עבד (עמ' 11 שורות 8-12).
4. מר הקר הסביר את תהליך העבודה במפעל כדלקמן: "מוציאים בשר מהפריזר מקלפים אותו, והוא עובר מיד לחיתוך... בזמן שחתיכה גדולה, והידיים רחוקות מהמסור, תופסים את החתיכה וחותכים אותה לגושים קטנים, וכשהחתיכה נהיית קטנה אז משתמשים עם הידית, אז אפשר להשתמש בידית, ההוראות שלנו תמיד לעבוד עם הידית." (עמ' 11 שורות 18-25).
5. לשאלה האם בפועל היו תמיד משתמשים בידית הביטחון השיב "לא תמיד. שאדם עובד עם המסור הוא צריך להפעיל את ההיגיון מתי להשתמש ומתי לא... כמו שאמרתי קודם, שהחתיכה היא גדולה לא עובדים, שהחתיכה נהיית קטנה משתמשים, כל אחד צריך להפעיל את ההיגיון מתי משתמשים בידית ומתי לא... לא כל החתיכות נחתכות לגודל קטן, תלוי בסוג הבשר." (עמ' 11 שורות 30-33; עמ' 12 שורות 1-2).
6. העד שלל את האפשרות שהפלטה במכונה הייתה עקומה, או שהיה פתח בין המעקה לבין הפלטה עצמה (עמ' 12 שורות 3-6). כן השיב שעד היום עובדים במפעל עם אותה מכונה, אף נוספו מכונות חדשות. נהלי העבודה לא שונו לאחר התאונה (עמ' 12 שורות 11-15).

קביעת נסיבות התאונה

1. אין בין הצדדים מחלוקת על כך שהתובע נפגע באצבעו במהלך עבודתו, מהמסור של מכונת חיתוך הבשר. המחלוקת הינה באשר לנסיבות התאונה והאם נסיבות התאונה מקימות אחריות לנזקי התובע.
2. בסיכומיהם טענו הנתבעים שלא הוכחה גרסה כלשהי לאירוע כיוון שהתובע הציג מספר גרסאות שונות וסותרות לאופן התרחשות האירוע (בכתב התביעה, בתיאור המקרה למומחה מטעמו, בתצהירו, בחקירה הנגדית ובסיכומיו). עוד טענו שמדובר בעדות יחידה של בעל דין, וחרף טענתו של התובע על כך שהיו עדים לתאונה, הוא לא זימנם להעיד - דבר הפועל לחובתו.
3. אף שתיאורו של התובע באשר לנסיבות התאונה לא היה זהה בכל שלבי בירור ההליך (בכתב התביעה טען שבשל פגם במסור החליק המסור על הבשר ופגע בידו; בעדותו טען שאצבעו נתקעה בין המעקה למסור; לפי הגרסה שמסר למומחים הרפואיים ידו "הסתרבלה" בבשר הקפוא ו"נמשכה" לעבר המסור), ואף שהתובע נמנע מלזמן לעדות את העדים לתאונה, ניתן לדלות מעדותו של התובע מה היו נסיבות התאונה הרלוונטיות לענייננו. ניתן ללמוד מעדותו של התובע שבעת התאונה השתמש התובע במכונת חיתוך בשר חשמלית, וחתך חתיכת בשר קפוא לחתיכות בגודל של 2 ס"מ על 5 ס"מ. עוד ניתן ללמוד מהראיות שבעת התאונה לא חבש התובע את כפפות המגן, כמו כן נמנע התובע משימוש בידית הביטחון, אף שחתך חתיכות בשר קטנות ועל כן גם לשיטתו לא הייתה כל מניעה משימוש בה. במהלך עבודת חיתוך הבשר נתקעה ידו הימנית של התובע במסור שבמכונת החיתוך ונפגעה, בד בבד כיבה התובע את המכונה בעזרת ידו השמאלית. אצבע 2 של התובע נקטעה בו במקום.
4. מצאתי שיש לקבל את עדות העד מטעם הנתבעת לכך שבמועד התאונה לא היה כל פגם במכונה, וכי התאונה אירעה בשל שימוש לא נכון ולא זהיר בה. התובע לא הביא כל ראיה לקיומו של פגם כלשהו, או לכך שמדובר במכונת בשר לא בטיחותית. מהתצלומים של מכונת החיתוך שהגישו הנתבעים עולה שבמכונת החיתוך הייתה קיימת ידית בטיחות. כאשר הידית מורמת - המסור, שבאמצעותו חותכים את הבשר- חשוף, בעוד שכאשר הידית מורדת היא מקימה חיץ למסור. התובע לא הגיש חוות דעת של מומחה, וכפי שציינתי קודם לכן טען התובע בתחילת עדותו שבמכונה לא הייתה ידית הגנה, בעוד שלאחר שעומת עם התצלומים שהגיש הוא עצמו, שבהן מצולמת הידית, חזר בו מטענתו האמורה.

האחריות

1. לטענת התובע אחראית הנתבעת לתאונה באופן בלעדי, כיון שמוטלת עליה אחריות לדאוג לסביבת עבודה בטוחה ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. לטענתו של התובע התרשלה הנתבעת בעניין הבטיחות בהפעלת המכונה בכך שלא נתנה לו הסבר והדרכה, ובכך שלא נקטה באמצעי בטיחות שילוו את הפעלת המכונה.
2. עוד טען התובע שנטל ההוכחה רובץ לפתחם של הנתבעים כיוון שבמקרה זה חלים התנאים הקבועים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן :"פקודת הנזיקין"). לטענתו היה באפשרותה של הנתבעת לצפות שהתובע ייפגע במהלך עבודתו מהמכונה כאשר הוא עובד עם בשר קפוא ולאחר שעובדים רבים אחרים כבר נפגעו על ידה.
3. התובע טען שהנתבעת הפרה חובה חקוקה – סעיפים 63 ו- 37 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970, וכן את תקנה 7 לתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999.
4. לטענת התובע עולה מהראיות שהנתבעת השאירה את עובדיה לעבוד במכונה מסוכנת כאשר אין באפשרותם להשתמש בידית הביטחון לחיתוך כל סוגי הבשר, ובכל זמן ולכל הגדלים של הבשר. התובע פירט שהעובד חייב להניח את ידו ליד המסור הפועל כיוון שהבשר הקפוא מחליק.
5. הנתבעים טענו מנגד שאין להטיל עליהם כל אחריות. לטענתם מדובר בעובד ותיק ומנוסה אשר פעל בניגוד להנחיות ולהוראות שנתנו לו מעבידיו ובחר שלא להשתמש בידית המגן של מכונת החיתוך, לא לבש כפפות מגן, ושלח את ידו באופן בלתי צפוי ובחוסר זהירות אל המסור במכונת החיתוך.
6. הנתבעים פירטו שהם פעלו להבטחת סביבת עבודה בטוחה ולפיקוח והדרכה של העובדים כדלהלן: חיתוך הבשר נעשה רק באמצעות מכונה הכוללת אמצעי מיגון היוצרים הפרדה בין המסור לבין גוף העובד; הנתבעת מספקת לעובדים כפפות מגן ומורה להם, הן בעל פה והן בשילוט, להשתמש בהן במהלך העבודה עם המכונה; העובדים בחנות הנתבעים תודרכו באופן תדיר והיו תחת פיקוח צמוד ויום יומי של המנהלים.
7. אשר להעברת נטל ההוכחה טענו הנתבעים שנטל ההוכחה רובץ על התובע כיוון שלא מתקיימים התנאים להעברת הנטל. הנתבעים טענו שהתנאי הראשון להחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" אינו מתקיים במקרה זה כאשר נסיבות האירוע היו בידיעתו של התובע. עוד טענו הנתבעים שבמקרה זה לא מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה באשר ל"דבר מסוכן" – לא התקיימה "עזיבה" ו"מסירה", והתממש הסיכון האינהרנטי שהיה ידוע ומובן לתובע, והתובע השתמש ב"דבר המסוכן" למטרה שלשמה נועד – חיתוך בשר.
8. לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113).
9. ההלכה הפסוקה הכירה בחובת זהירות מוגברת החלה על מעביד כלפי עובדיו, המחייבת את המעביד בין היתר, להבטיח לעובד סביבת עבודה בטוחה. כפי שנקבע על המעביד לנקוט באמצעים הסבירים הנדרשים כדי למנוע הצבת עובדיו בסיכון בלתי סביר. (ראו למשל ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345). עוד נקבע כי "אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש" (ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3), 225 ,עמ' 229-230 (1993); ראו גם ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל, פ"ד לט (4), 266 ,עמ' 271-272 (1985); ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אל רחים נ' פלסטניר ואח' (מיום 2.12.09)). יחד עם זאת נקבע בהלכה הפסוקה שאחריותו של המעביד אינה אחריות מוחלטת וכי יש לבחון האם הועמד העובד בסיכון להיפגע החורג מגדר הסביר.
10. מהראיות שהובאו בפני עולה כאמור שלא נפל כל פגם במכונה. המכונה הייתה תקינה, ועולה מתיאורה שהיא הייתה בטיחותית, היה לה מחסום מקובע ליציבות החיתוך, מחסום מורד היוצר חוצץ בין המשתמש לבין המסור, והייתה לה ידית בטחון. על גבי המכונה מצוי שלט המורה שיש להשתמש בידית הביטחון ובכפפות מגן. עוד עולה מהראיות שהמעביד סיפק כפפות מגן לשימוש במכונה. מצאתי שיש לקבל את עדות מנהל המפעל לכך שהעובדים, ובכללם התובע, קיבלו הדרכה נאותה לשימוש במסור, וכן הדרכה לנקיטת אמצעי בטיחות.
11. יחד עם זאת מצאתי שיש להטיל בענייננו אחריות על הנתבעים, שכן מצאתי שהנתבעים לא ווידאו את אכיפת אמצעי הבטיחות היינו, את השימוש בידית הביטחון ואת השימוש בכפפות. אין די בעצם מתן האפשרות להשתמש באמצעי בטיחות, ועל המעביד מוטלת גם חובה לוודא את השימוש בהם. ניתן ללמוד מהראיות שמנהלי המעביד היו מודעים לחוסר משמעת מצד התובע, אף נתקלו בעבר בתאונות שאירעו במהלך השימוש במכונת חיתוך הבשר, ואולם לא ברור מהעדויות שננקטה אכיפה ברורה של השימוש באמצעי הבטיחות, או שהוטלו סנקציות בעקבות הפרתם. ניתן ללמוד על כך הן מעדותו של התובע, אך גם מעדות עד הנתבעת, אשר לא העיד על פיקוח במהלך העבודה על שימוש בטיחותי במכונה. לא הוצגה שגרת פיקוח אחר מילוי הוראות הבטיחות במהלך העבודה, אף לא הוצג דוח מטעם המעביד אשר חקר את נסיבות התאונה מיד לאחר שאירעה, או דוח של הפקת לקחים מתאונה זו או מתאונה קודמת. דומה שהשימוש במכונה ללא נקיטת אמצעי הביטחון לא היה יוצא דופן, וריבוי התאונות מעיד על כך.
12. ניתן היה ללמוד גם מעדותו של מר הקר שלא הייתה הקפדה על הורדת ידית הבטיחות וכי הדבר נעשה לפי ההיגיון של מפעיל המכונה. בהעדר נהלים ברורים לכך אין מניעה מכך שעובד יפעל באופן שגוי על בסיס "הגיון" או שיקול דעת שגוי.
13. לאור האמור מצאתי שהנתבעים הפרו את חובות הזהירות המוטלות עליהם, ושקיים קשר סיבתי בין התרשלותם לבין הנזקים שנגרמו לתובע, ושעל כן חייבים הנתבעים בפיצוי התובע בגין אותם נזקים.

אשם תורם

1. בסיכומיו טוען התובע שאין ליחס לו כל אשם תורם. התובע פירט שהוא לא קיבל הדרכה באשר להתנהגות הבטוחה בתפעול המכונה. עוד טען התובע לעניין השימוש בכפפות ההגנה בעת הפעלת המכונה שהוא לא קיבל הוראה לעבוד עם כפפות, והכפפות שסיפקה הנתבעת לא היו ברות שימוש.
2. הנתבעים טענו מנגד כי בנסיבות המתוארות יש מקום ליחס לתובע אשם תורם מלא. לטענתם מדובר בעובדת ותיק ומיומן אשר פעל בניגוד לניסיונו והכשרתו. גם חמש שנים לאחר האירוע התובע זוכר לפרטי פרטים את הוראות הבטיחות הכוללות שימוש בידית הגנה ולבישת כפפות. התובע פעל הפוך מההנחיות ומהוראות הבטיחות הפשוטות והברורות. מדובר בעובד לא ממושמע, שהיה תחת פיקוח של המנהלים, ופעל בפתאומיות ובניגוד לכל היגיון והכניס את ידו אל המסור מבלי להשתמש בידית המגן ובכפפות שסופקו לו.
3. כפי שנפסק לא אחת, קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים. המדיניות השיפוטית נוטה שלא להטיל על עובד חבות בשל אשם תורם בגין תאונה שאירעה בזמן העבודה (ראו: 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 232,225, להלן- "פרשת שיריזיאן"). יחד עם זאת, כך נקבע, "יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד" (ראו ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון נ' מרציאנו ואח', פ"ד לו(2) 592, 604).
4. המבחן המקובל בפסיקה לבחינת אשמו התורם של עובד הוא מבחן "מידת האשמה", הנבחנת תוך בחינת האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד, של הניזוק ושל המזיק. (ראו גם ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72). אשם תורם מוטל על עובד בעיקר בנסיבות שבהן ניתן לייחס לו את יצירת הסיכון, ובמקרים ברורים שבהם אשמו בולט לענין (ראו בפרשת שיריזיאן).
5. בחינת משקל המעשים והמחדלים בענייננו מעלה שיש לייחס לתובע אשם תורם כלשהו. התובע, שהיה במועד התאונה עובד מנוסה וותיק, היה מודע לנהלי העבודה ולא פעל בהתאם לנהלים בדבר הפעלה בטיחותית של המכונה. מצאתי שיש לקבל את עדות העד מטעם הנתבעת לכך שהמכונה הייתה בטיחותית, ושניתנה הדרכה לעבודה במכונה. מעבר לכך, על המכונה עצמה הוצב שילוט המורה על כך שיש להשתמש בידית הביטחון ולעבוד עם כפפות. כפי שהעיד התובע, בעת התאונה הוא עבד על חתיכת בשר בגודל 2 ס"מ על 5 ס"מ – חתיכת בשר קטנה, ואף לשיטתו היה עליו להוריד את ידית הביטחון במהלך החיתוך.
6. אשר לכפפות טען התובע שלא ניתן היה להשתמש בכפפות הצמר שסיפקו הנתבעים כיוון שהן היו רטובות ומקולקלות. עוד טען שהוא ועובדים אחרים ביקשו שיחליפו את הכפפות ולא נעשה דבר בעניין. טענת התובע בדבר אי תקינותן של הכפפות לא הוכחה, ונראה כי התובע שהיה מודע לכך שהכרחי לעבוד עם כפפות מגן כאשר מפעילים את המכונה בחר שלא לעשות כן.
7. עוד אציין שבהעדר דוח מסודר מטעם המעביד על נסיבות התאונה, לא ניתן לדעת האם יש מקום להנחה הסמויה שלפיה במועד התאונה השתמש התובע באוזניות (המפחיתות את מידת הריכוז בעבודה).
8. בנסיבות האמורות מצאתי שאשמו התורם של התובע מגיע לכדי שיעור של 15%.

הנזק

הנכות הרפואית

1. שני הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים מטעמם לעניין נכותו האורתופדית של התובע בעקבות התאונה.
2. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של ד"ר אמל חורי. בחוות דעתו מיום 5.8.09, סקר ד"ר חורי את תלונותיו של התובע, את תולדות המקרה, את ממצאי בדיקתו, ואת ממצאי בדיקות העזר שעמדו לפניו. אשר לנסיבות התאונה ציין המומחה כי התובע שהיה בן 30 בעת הבדיקה, נשוי ואב לשניים, יד ימין דומיננטית, עובד במפעל לחיתוך והכנת בשר. צוין שביום 22.2.09 בעת חיתוך בשר, ידו הימנית הסתרבלה בבשר ונמשכה למכונת החיתוך. נחבל באצבע II וIII. פונה לחדר מיון בבית החולים הדסה עין כרם, שם אובחנה קטיעה חלקית של אצבע II, עבר סגירה ראשונית של הגדם, ותפירת החתך באצבע III, אושפז וטופל באנטיביוטיקה.

המומחה ציין שהתובע המשיך במעקב במרפאות, ופירט שהוא טופל בריפוי בעיסוק ועדיין נוטל נוגדני כאבים. כן פירט המומחה שביום 22.2.09 עבר התובע צילום של אצבע II שהדגים קטיעה חלקית בגובה גליל אמצעי.

1. המומחה פירט את תלונות התובע כדלקמן: דפורמציה באצבע II והפרעה אסטטית; רגישות עזה לקור; רגישות בקצה הגדם; מתקשה בתנועות כגון כתיבה והחזקת כלי אכילה; מתקשה לסגור אגרוף.

בבדיקה שערך המומחה לתובע עלה שבכף יד ימין אצבע III חתכים תפורים וצלקות תקינות ללא הגבלה בתנועת האצבעות; אצבע II אמפוטציה בגובה גליל אמצעי, גדם לא אחיד בצורה מחודדת, צלקת מאד רגישה למגע. מתקשה בסוף כיפוף כל הפרקים MPJ וPIP מלבד זאת אין הגבלה בתנועות האצבעות או חסרים אחרים.

1. בפרק הדיון והמסקנות קבע המומחה שמדובר בחבלה בשתי אצבעות II וIII בכף ידו הימנית הדומיננטית של התובע. החבלה והחתכים באצבע III החלימו ולא הותירו נכות. החבלה באצבע השנייה התאפיינה באמפוטציה חלקית וגדם רגיש מאוד. הצלקת מכוערת ולא אחידה והגדם כלל אינו אחיד. אצבע II הינה אצבע חשובה בה מתבצעות תנועות ואחיזת הפינצטה.

על יסוד ממצאיו קבע המומחה שלתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10%, לפי פרט 43(2)ג לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "התוספת לתקנות"). נכותו הזמנית של התובעת הייתה בשיעור של 100% למשך 3 חודשים.

המומחה המליץ בחוות דעתו להפעיל את תקנה 15 וזאת בשל גילו ועיסוקו של התובע.

1. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעתו של ד"ר שמואל וייס. בחוות דעתו מיום 9.11.11, סקר ד"ר וייס את תלונותיו של התובע, את תולדות המקרה, את ממצאי בדיקתו. אשר לנסיבות התאונה ציין המומחה שהתובע נפגע בתאונת עבודה כאשר חתך בשר והתובע נפגע באצבעות 2-3 בכף יד ימין. פורט שהתובע סבל מקטיעה של אצבע 2 ומחתך באצבע 3. התובע טופל על ידי סגירת הגדם, טיפול אנטיביוטי והחלפות חבישה. המשיך טיפול בריפוי בעיסוק.
2. המומחה פירט את תלונות התובע: כאבים עד הזרוע למעלה מימין; כאבים בקור; לא מסוגל להחזיק כמו קודם עקב עייפות וחוסר כוח; מתקשה בתפקוד.

בבדיקה שערך המומחה לתובע ביום 5.9.11 עלה כי באצבע 2 בכף יד ימין קטיעה של האצבע בגובה אמצע גליל אמצעי עם קטע קטן נוסף דק בולט בצד אולינרי. גדם תקין לגמרי ללא רגישות. בזמן ביצוע פינץ'- יש הצמדה בין קצה אצבע 2 לאגודל חלשה במעט מהיד השנייה. אצבע 3 תקינה.

1. בפרק הדיון והמסקנות קבע המומחה שהתובע אחרי פגיעה באצבעות 2-3, סבל מקטיעה חלקית של אצבע 2 וחתך באצבע 3. מתלונן על כאבים בכף יד ימין עם קושי בתפקוד. על יסוד ממצאיו קבע המומחה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%, לפי פרט 43(2)ג לתוספת לתקנות. המומחה קבע שאין מקום להפעיל תקנה 15 וכי מיום 19.11.09 יכול היה התובע לחזור לעבודתו, כפי שקבעה גם הוועדה הרפואית של המל"ל.
2. ביום 21.12.11 הודיעו הצדדים שאין פערים בין חוות הדעת של המומחים מטעמם לעניין הנכות הצמיתה ולפיכך אין מקום למנות מומחה מטעם בית המשפט. המומחים לא נחקרו על חוות הדעת. לפיכך אני קובעת שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%.

הנכות התפקודית

1. כפי שנפסק לא אחת, אין בהכרח זהות בין שיעור הנכות הרפואית לבין שיעור הנכות התפקודית או לבין שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 237/55 סטוצינר נ' פומרנצ'יק, פ"ד י 1050, 1060 (1956)). כב' השופט ברנזון קבע באותו עניין-

"יש ומום קל באופן יחסי גורם לירידה גדולה בכושר העבודה וההשתכרות; ויש ופגיעה קשה אינה נושאת בכנפיה נזק כספי גדול ביותר. הדבר תלוי לא במעט במי מדובר: בעברו של האיש, גילו הנוכחי, בעבודתו או במקצועו, ביכולתו להסתגל למצבו החדש או - אם יש צורך בכך - ביכולתו לעבור למקצוע מתאים אחר ולמצוא בו עבודה ומקור פרנסה, ועוד נסיבות כהנה וכהנה. כי תפגענה למשל, שתי אצבעות של יד שמאלו של כנר מקצועי מבלי יכולת לכפפן כדבעי, הרי זו מכה קשה שתוצאותיה חמורות ביותר בשבילו. ואילו חנוני או מורה במצב דומה כמעט ולא ירגיש במומו, מבחינה כלכלית".

1. קביעת הפיצוי שלו זכאי נפגע בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה אפוא בטיבה של הנכות, בטיב התעסקותו של הנפגע, במידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, בתפקודו, בכישוריו וסגולותיו (ראו לעניין זה גם את פסקי הדין בע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ (4) 687; ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג (1) 137, 152ב' (1989); ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, (פורסם במאגרים) ; ו ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 797).
2. בקביעת הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, יש לשקול אפוא, ראשית, את הנכות הרפואית של הנפגע, במיוחד את הנכות האורתופדית. יחד עם זאת, יש לשקול היבטים ספציפיים הרלוונטיים לנפגע ולנסיבות עבודתו, כגון מקצועו, עבודתו בפועל, וגורמים אחרים המשפיעים על תפקודו.
3. ומין הכלל אל הפרט. בסיכומיו טען התובע שנכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית. לטענתו הוא נפגע בידו הדומיננטית, ובשים לב לשיעור הנכות, לאופי עבודתו, לעובדה שחלה ירידה ניכרת בהכנסותיו בעקבות התאונה, ולאור העובדה שהוא לא חזר לעבוד אצל הנתבעת ועבד בעבודות מזדמנות וחלקיות – יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 20%.
4. בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע שהוא לא למד במוסד להשכלה גבוהה ושהוא עובד בעבודת כפיים (סעיף 1). עוד הצהיר שנכותו מגבילה אותו בתפקוד היום יומי וגורמת לו להיעדר מהעבודה, הוא אף נאלץ למצוא עבודה חדשה (סעיף 4). התובע הוסיף והצהיר כי נכותו גורמת לו לסבל ולעוגמת נפש רבה (סעיף 11).

בחקירה הנגדית נשאל התובע האם חזר לעבוד והשיב שהוא לא חזר לעבוד אצל הנתבע וכי לאחר מכן "הייתי מתנדנד, לא הייתי יכול לעבוד אז, והיד שלי עדיין כואבת לי עד היום." (עמ' 8 שורה 5). התובע השיב שהוא פנה לעבוד בניקיון וכי "לא הסתדרתי, עבדתי יום ולא הסתדר לי, לא היתה לי אפשרות לתפוס את המטאטא, להרים." (עמ' 8 שורה 9). עוד העיד שהוא פנה ללשכת התעסוקה ומשם הפנו אותו לכל מיני מקומות עבודה "והיית מגיע לשם, והיו חותמים לי על המסמכים והיו אומרים לי שהם לא צריכים עובדים.", והוסיף "...חיכיתי חודשיים... ועבדתי בעבודה הזאתי שבועיים, ואחרי זה, לא הסתדר, לא יכולתי לעבוד, זה היה עבודה בצבע, לא אי אפשר לתפוס מברשת." (עמ' 8 שורות 16-17).

1. הנתבעים טענו בסיכומיהם שנכותו הרפואית של התובע אינה גורמת לנכות תפקודית או לאובדן כושר השתכרות. לטענתם, לפי תעודות עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי עבד התובע במשך 12 חודשים לאחר התאונה ומשכורתו עלתה. עוד עולה מהתעודות שביולי 2011 היה התובע בבית האסורים (ללא קשר לתאונה), ובשנת 2012 פנה להבטחת הכנסה בעילה של "גמילה מסמים" וזכאותו הופסקה עקב הפסקת שיתוף פעולה עם מכון הגמילה. עוד טענה הנתבעת כי התמכרותו של התובע לסמים (ללא קשר לתאונה) מנתקת את הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען לבין התאונה.

הנתבעים הוסיפו וטענו בסיכומיהם שגם המומחה מטעמם וגם המומחים מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעו שאין מקום להפעיל את תקנה 15 וכי נכותו הרפואית של התובע אינה גורמת לנכות תפקודית. התובע לא ביקש לחקור את המומחה מטעם הנתבעים ולא את המומחים של המוסד לביטוח לאומי ועל כן חזקה היא שהוא מסכים עם קביעתם. הנתבעים הוסיפו וטענו בעניין זה כי במהלך חקירתו של התובע הוא לא הראה כל קושי תפקודי בשימוש ביד ימין והסביר את דבריו חזותית באמצעות יד ימין, לרבות הצמדת האצבעות לבקש את האטת הקצב.

1. בראש ובראשונה יש להזדקק לנכותו הרפואית של התובע, נכות אורתופדית ביד הדומיננטית. עיון בפרט 43(2)ג לתוספת לתקנות, שלפיו נקבעה נכותו של התובע על ידי שני המומחים, אין הבדל לעניין שיעור הנכות בין הנכות הרפואית ביד ימין לבין הנכות הרפואית ביד שמאל, בעוד שבחלופות החמורות יותר קיימת מבחינת שיעור הנכות הרפואית נפקות לשאלה האם הייתה הנכות ביד שמאל או ביד ימין.
2. לצד הנכות הרפואית יש לשקול את משלח ידו של התובע- עבודת כפיים, את העדר ההשכלה העיונית או המקצועית, ואת העובדה שלאחר התאונה לא שב התובע לעבוד בשורות הנתבעת. מבחינת ההיסטוריה התעסוקתית, הפנו הנתבעים לכך שהתובע עבד לאחר התאונה תקופה שארכה כ- שנה, ושכרו היה גבוה משכרו בשורות הנתבעת. כן הפנו לגורמים שונים אשר השפיעו על העדר תעסוקה: ריצוי עונש מאסר בכלא ושימוש בסמים. לצד שיקולים אלו, שבהחלט היו גורמים משמעותיים לכך שהתובע לא עבד תקופות שונות, יש לזכור את העובדה שעבודתו בשורות הנתבעת ארכה פרק זמן של שנתיים, כך שטרם התאונה היה באפשרותו של התובע להתמיד בעבודה.
3. בשים לב למלוא השיקולים, בעיקר בשים לב למשלח ידו ולמגוון העיסוקים שבהם יכול התובע להשתלב, מצאתי שיש לקבוע ששיעור הנכות התפקודית של התובע לאחר התאונה הינו בשיעור של 12%.

נזק לא ממוני

1. בסיכומיו ביקש התובעת להעריך את הנזק הלא ממוני בסכום של 300,000 ₪. הערכה זו נעשתה בהתחשב בנכותו הרפואית של התובע ותקופת אשפוזו; בטיפולים שקיבל בעקבות התאונה ובתהליך השיקום; בתקופת אי הכושר שנקבעה לו; בהשפעה התפקודית של הנכות על תעסוקתו ועל חיי היום יום; בסבל הנפשי המתלווה לפגיעה הגופנית; ובגילו הצעיר של התובע.
2. הנתבעים טענו בסיכומיהם שבקביעת הפיצוי בראש נזק זה יש להתחשב בעדותו הלא אמינה של התובע ובהאדרת הנזק; בכך שכאשר שב התובע למעגל העבודה בשנת 2011 עבד כרגיל ושכרו האמיר; בכך שהתובע נכלא בשנת 2011 ללא כל קשר לתאונה; בכך שהתובע התמכר לסמים – ללא כל קשר לתאונה; נכותו הרפואית איננה תפקודית.
3. בשים לב לטיבם של הנזקים שנגרמו לתובע, להשפעתה של הנכות על עבודתו, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה פיצויי בסכום של 45,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין.

בסיס השכר

1. התובע טען בסיכומיו שיש לקבוע את בסיס השכר לפי השכר הממוצע במשק. לטענתו הוא טרם החל בקידומו המקצועי וברור שהוא לא הגיע לשיא כושר עבודתו. עוד טען התובע שהוא בעל מוסר עבודה גבוה, מיומן, מוכשר וחדור מוטיבציה וכי עובר לתאונה הוא עמד בפני קידום והעלאה משמעותית בשכרו.
2. הנתבעים טענו מנגד בסיכומיהם שאין מקום לקבוע את בסיס שכרו של התובע לפי השכר הממוצע במשק כיוון שבעת התאונה היה התובע במעגל העבודה כבר 18 שנים ולפיכך אין צורך בהערכות או בהשערות באשר לשכרו, וניתן להתחקות אחר ההיסטוריה התעסוקתית שלו.
3. עוד טענו הנתבעים שמדוח רציפות הביטוח של התובע במוסד לביטוח לאומי עולה שהתובע נמצא במעגל העבודה מזה 18 שנים וכי במהלך אותן שנים התובע לא עבד במשך פרקי זמן ממושכים, והחליף מקומות עבודה בתדירות גבוהה. שכרו הממוצע של התובע לאורך השנים עומד לטענת הנתבעים על סך של 2,043 ₪, סכום שאותו יש לקבוע כמבטא את בסיס השכר.

לטענת הנתבעים ברור כי גם אלמלא התאונה היה שכרו של התובע יורד (היה מחליף מקומות עבודה, לא עובד פרקי זמן ארוכים) ואין מקום להיטיב את מצבו.

1. בקביעת בסיס השכר קשה להתעלם מכך שההיסטוריה התעסוקתית של התובע רצופה בתקופות ממושכות שבמהלכן כלל לא עבד (כך למשל בשנים 2001 עד 2003, בשנת 2004 עבד במשך חודשיים בלבד, בשנת 2005 עבד במשך 6 חודשים בלבד, בשנת 2006 ותחילת 2007, עד תחילת עבודתו אצל הנתבעת, כלל לא עבד). ההיסטוריה התעסוקתית מאופיינת בהחלפת מקומות עבודה בתכיפות רבה ובתנודתיות בשכר. יחד עם זאת, במשך כשנתיים לפני התאונה עבד בשורות הנתבעת.לפי טופס 106 לשנת 2008, השנה שקדמה לתאונה, עמד השכר החודשי הממוצע של התובע על סך של 4,496 ₪. לפי תלוש השכר של חודש ינואר לשנת 2009 – החודש שקדם לתאונה – עמד שכרו של התובע על 4,544 ₪. בשים לב לנתונים האמורים מצאתי שיש לבסס את בסיס השכר על שכרו של התובע אצל הנתבעת, ולקבוע שבסיס השכר של התובע הינו 4,500 ₪ לעבר ו- 5,000 ₪ לעתיד (בהתחשב בהפרשי הצמדה).

הפסד הכנסות בעבר

1. התובע עתר לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר מיום התאונה ועד ליום הגשת התביעה בסך של 67,500 ₪, לפי שכר של 4,500 ₪ לחודש ונכות של 100%. התובע טען שיש להפחית מסכום זה את תשלומי המוסד לביטוח לאומי שקיבל בסך של 21,475 ₪. (אשר לחודשים שמאז הגשת כתב התביעה תבע התובע את ההפסד במסגרת ראש נזק של אבדן כושר השתכרות).
2. הנתבעות התייחסו לתקופות השונות שבהתאם להן יש לטענתן לחשב את הפסדי השכר בעבר: תקופה ראשונה, מיום התאונה עד לתום תקופת הנכות הזמנית שקבע המומחה מטעם התובע, שבמהלכה לא היו לתובע הפסדים- שכן הנתבעים שילמו לתובע משכורת בסכום של 14,943 ₪ מעבר לדמי הפגיעה ששולמו ישירות לחשבון הבנק של התובע. תקופה שנייה, מתום תקופת הנכות הזמנית עד מאי 2010- מועד הגשת התביעה, בהיעדר נכות תפקודית ובהתאם לחובת הקטנת הנזק לא הייתה כל מניעה שהתובע ישוב למעגל העבודה ואין מקום לפצותו בראש נזק זה. לחילופין טענו הנתבעים כי לפי חישוב של 12 חודשי היעדרות מהעבודה, ושכר של 2,043 ₪ סכום הפיצוי מגיע לסך של 2,451 ₪ - כאשר מסכום זה יש להביא בחשבון את ירידות השכר בעברו של התובע שהגיעו עד ל-53%. תקופה שלישית, ממועד הגשת התביעה עד להווה, טענו הנתבעות שלא בכדי זנח התובע את טענתו להפסדי שכר בתקופה זו שכן בשנת 2011 עבד התובע במשך כל השנה ושכרו החודשי הממוצע האמיר לסך של 4,477 ₪. כאמור, באותה שנה ישב התובע בכלא ולאחר מכן פנה למוסד לביטוח לאומי לשם קבלת הבטחת הכנסה בשל ניסיונות לגמילה מסמים – ללא קשר לתאונה.
3. לפי תעודת עובד ציבור של גב' עינת מזרחי, מנהלת מדור במחלקת הבטחת הכנסה של המוסד לביטוח לאומי, שניתנה ביום 28.1.14, הגיש התובע תביעה להבטחת הכנסה ביום 26.3.12. לתובע אושרה זכאות לגמלה מחודש 4/12 עד לחודש 7/12. זכאותו של התובע נבחנה בעילת "גמילה מסמים" והופסקה עקב הפסקת שיתוף פעולה עם מכון הגמילה שבו טופל. מאז 7/12 לא פנה התובע בתביעה להבטחת הכנסה ולא חודשה זכאותו. לפי האישורים שצורפו לתעודה, בחודשים 4/12 עד 7/12 שולם לתובע סך חודשי של 2,176 ₪.

לפי תעודת עובד ציבור של גב' איילת סיאני, רכזת אבטלה במוסד לביטוח לאומי, התובע קיבל דמי אבטלה. בחודש 2/12 סך של 525 ₪, ובחודש 3/12 סך של 2,362 ₪.

לפי תעודת עובד ציבור של מר יעקב חלימי מרכז תחום רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי, עבד התובע ב 6/10 בארקדיה מסעדנות והרויח סך של 2,063 ₪ ; ב 7/10 עבד באולם שמחות והרוויח סך של 1,295 ₪ ; ב 11/10 עבד התובע באו.אר.אס בע"מ והרוויח סך של 3,282 ₪ ; ב 10/11 עבד אצל מ. בליטי מפעל הזנה והרוויח סך של 5,329 ₪ ; בחודשים 1-12/11 עבד התובע אצל אלווגיהה הנדסה והרוויח סך של 48,400 ₪ ; ב 7/11 היה התובע אסיר ובחודשים 4-7/12 קיבל כאמור הבטחת הכנסה.

1. לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי העבר לפי מספר תקופות:

עבור התקופה הראשונה, תקופת הנכות הזמנית שארכה 3 חודשים, אין לפסוק לתובע פיצוי כלשהו, שכן עולה מהראיות ששכרו שולם לו על ידי המעביד, בנוסף לתשלום דמי פגיעה.

בתקופה השנייה, מחודש מאי 2009 עד חודש נובמבר 2009 קיבל התובע קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי כיון שהוכרה לו נכות בשיעור של 50%. אמנם המומחה מטעם התובע לא קבע נכות זמנית מלבד נכות בשיעור של 50%, ואולם הוא לא בדק את התובע בזמן אמת, ועל כן מצאתי שלאור טיבה של הנכות, ולאור עיסוקו של התובע, ולאור העובדה שהתובע לא עבד באותה תקופה, יש לקבוע שבתקופה האמורה עמדה נכותו התפקודית של התובע על 50%, ולפיכך יש לקבוע פיצוי בסכום של 13,500 ₪.

בתקופה השלישית, מחודש דצמבר 2009 עד חודש מאי 2010 לא השתלב התובע בעבודה, אף שלא הייתה סיבה לכך שמקורה בתאונה. מצאתי שיש לפסוק פיצוי עבור התקופה האמורה בהתאם לשיעור הנכות התפקודית, היינו, סכום של 3,240 ₪.

בתקופה הרביעית, עד סוף שנת 2010, החל התובע להשתלב בעבודות מזדמנות, כפי שעולה מדוח רציפות הביטוח: ב 6/10 עבד התובע בארקדיה מסעדנות והרוויח סך של 2,063 ₪; ב 7/10 עבד באולם שמחות והרוויח סך של 1,295 ₪ ; ב 11/10 עבד התובע באו.אר.אס בע"מ והרוויח סך של 3,282 ₪. מצאתי שבתקופה האמורה יש לפסוק פיצוי על פי ההפרש בין שכרו של התובע במועד התאונה לבין שכרו באותה תקופה, שבה טרם עלה בידו להשתלב בעבודה קבועה ושוות ערך, כשהוא מוכפל בשיעור הנכות התפקודית,היינו- סכום של 2,976 ₪.

בתקופה החמישית, בשנת 2011, עלה בידי התובע להשתלב בעבודה ולא היה לו כל הפסד שכר.

בתקופה השישית, שהה התובע במאסר, ולאחר מכן קיבל קצבת הבטחת הכנסה בגין גמילה מסמים, עד שהפסיק לשתף פעולה עם הליך הגמילה והקצבה הופסקה. במהלך התקופה האמורה לא השתלב התובע במעגל העבודה מסיבות שאינן קשורות בדרך כלשהי לתאונה. אין כל מניעה שהיה עולה בידו להשתכר את השכר החודשי שאותו השתכר בשנת 2011 אלמלא עונש המאסר והשימוש בסמים, לפיכך לא מצאתי שיש מקום לפסוק פיצוי בגין התקופה האמורה. לא הובאו על ידי התובע ראיות לכך שהיו לו לאחר תקופה זו הפסדי שכר הקשורים בקשר סיבתי לתאונה, ולא למשל להתמכרות לסמים, ועל כן לא מצאתי שיש לקבוע פיצוי נוסף.

1. סה"כ הפיצוי בגין הפסדי העבר הינו 19,716 ₪. לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

גריעה מכושר השתכרות

1. בסיכומיו טוען התובע כי כתוצאה מנכותו נפגע קשות עתידו המקצועי ופוטנציאל כושר ההשתכרות והקידום שלו. התובע עתר לפיצוי בסך של 454,148 ₪ בראש נזק זה, לפי בסיס שכר של השכר הממוצע במשק ונכות תפקודית בשיעור 20% ובהנחת עבודה עד גיל 67.

לטענת הנתבעים לא נגרם לתובע אובדן כושר השתכרות וככל שתהיה ירידה בשכרו היא נובעת מאופי השתכרותו לאורך השנים וללא קשר לתאונה. עוד טענו כי חובה על התובע להקטין את נזקו ולשוב למעגל העבודה וככל שהוא בוחר לא לעשות כן – אין לפצותו בגין ההפסדים הנגרמים באשמתו.

לחילופין טענו הנתבעים שמדובר בנכות רפואית נמוכה ואם יקבע כי יש לפצות את התובע בראש נזק זה יש לפצות בסך גלובלי, תוך התחשבות בנתונים אלו: שכרו הממוצע של התובע במשך 18 שנות עבודה עומד על 2,043 ₪ ; נכותו הרפואית הינה בשיעור 10%; לתובע היו ירידות שכר חוזרות ונשנות ללא קשר לאירוע; התובע לא עבד פרקי זמן ממושכים; ללא קשר לתאונה – איבד התובע את כושר ההשתכרות בשל התמכרותו לסמים; התובע פועל בניגוד לחובת הקטנת הנזק.

1. לאחר ששקלתי את הנתונים האמורים, מצד אחד שיעור הנכות התפקודית והעובדה שהתובע אינו עבד בצורה מסודרת, ומצד שני את עובדת ההתמכרות לסמים והמאסר שהם הסיבה המרכזית שבעטייה התובע אינו עובד כיום, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסכום של 70,000 ₪ (המקביל במקורב למחצית תחשיב אקטוארי לפי בסיס השכר, שיעור הנכות התפקודית, והנחת עבודה עד גיל 67). אין להוציא מכלל אפשרות שבעתיד לא יתקיימו עוד הנסיבות שבעטיין לא עובד התובע כיום, ועל כן זכאי התובע לפיצוי המבטא את הגריעה מכושר ההשתכרות שמקורה בתאונה. סכום הפיצוי האמור מגלם גם את הפיצוי בגין אבדן פנסיה.

עזרה וסיעוד

1. התובע טען בסיכומיו שבעקבות התאונה נפגעה קשות יכולתו לתפקד עצמאית ולמלא את צרכיו וחובותיו במישור האישי ובמישור המשפחתי. לטענתו, הוא מתקשה בביצוע פעולות קיום בסיסיות כגון אכילה, רחצה, הלבשה והתניידות ובכל הכרוך באחזקת משק הבית. לפיכך עתר התובע לפצותו בראש נזק זה עבור העבר בסך גלובלי של 25,000 ₪, ועבור העתיד בסך גלובלי של 60,000 ₪ .

הנתבעים טענו מנגד שאין מקום לפצות את התובע בראש נזק זה כיוון שנכותו הנמוכה של התובע מעצם טיבה אינה מצריכה עזרה מיוחדת, ואין זכר לצורך זה בחוות הדעת. עוד טענו הנתבעים שהתובע לא הביא כל ראיה או עדות להוכיח את טענתו בעניין.

1. בשים לב לנכות שנקבעה לתובע, לגילו של התובע ולאופי עבודתו, מצאתי שיש לפסוק לתובע בראש נזק זה פיצוי בסכום של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד, בערכי יום מתן פסק הדין.

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. בסיכומיו עתר התובע לפיצוי עבור הוצאותיו הרפואיות ועבור הוצאות בגין נסיעות, לעבר- בסך גלובלי של 25,000 ₪, ולעתיד- בסך גלובלי של 40,000 ₪.

כיון שמדובר בתאונה אשר הוכרה כתאונת עבודה, אין מקום לפסיקת הוצאות בראש נזק זה.

ניכויים

1. הנתבעים טענו שיש לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי שקיבל התובע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
2. התאונה הוכרה כאמור כתאונת עבודה ולתובע שולמו בגינה סכומים שונים כגון דמי פגיעה ששולמו לתובע ביום 15.5.09 בסך של 4,822 ₪, וכן תשלומים חד פעמיים לפי הפירוט כדלקמן: גמלת נכות מעבודה שולם ביום 15.6.09 סך של 5,381 ₪ ; ביום 28.6.09 סך של 1,608 ₪; ביום 28.7.09 סך של 1,608 ₪; ביום 24.8.09 סך של 6,446 ₪; ביום 25.9.09 סך של 3,216 ₪ ; ביום 28.10.09 סך של 3,216 ₪; ביום 25.11.09 סך של 3,216 ₪; ביום 6.12.09 שולם מענק חד פעמי בסך של 13,846 ₪.
3. יחד עם זאת, כיון שלא קבעתי הפסדי שכר לתקופה שבה קיבל התובע הבטחת הכנסה או דמי אבטלה, מסיבות שאינן קשורות לתאונה, אינני מוצאת יש לנכות את התשלומים האמורים. מסכום הפיצוי יש להפחית אפוא את התשלומים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין תאונת העבודה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

התביעה נגד נתבעים 3 ו-4

1. לצד התביעה נגד מעסיקתו, תבע התובע גם את נתבעים 3 ו-4, שהם בעלי המניות או בעלי תפקיד בחברה. התובע לא הוכיח כל עילת תביעה נגד הנתבעים האמורים, לא הוכיח שמתקיימות הנסיבות להרמת מסך ההתאגדות, אף לא טען זאת, ולפיכך כלל לא ברור מאיזה טעם נתבעו מלכתחילה. ברור מהראיות שהנתבעים פעלו כאורגנים של המעסיקה, ולפיכך מצאתי שיש לדחות את התביעה ככל שהיא מופנית נגד נתבעים 3 ו-4.

סיכום

1. אני מחייבת את הנתבעות 1 ו-2 לשלם לתובע סכום כמפורט להלן:

נזק לא ממוני- 45,000 ₪;

הפסד הכנסות בעבר- 19,716 ₪;

גריעה מכושר השתכרות- 70,000 ₪;

עזרת הזולת- 10,000 ₪;

סה"כ- 144,716 ₪.

1. לסכום שנפסק בגין הפרשי שכר בעבר יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין. מהסכום המתקבל יש להפחית אשם תורם בשיעור של 15%, ומהיתרה יש להפחית את תשלומי המוסד לביטוח לאומי, כאמור בסעיפים 92 ו- 93 לפסק הדין, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין.
2. נתבעות 1 ו-2 ישלמו לתובע גם את הוצאותיו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6%.
3. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוח הצדדים, שאם לא כן, יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.

ניתן היום, ט' אדר ב תשע"ד, 11 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.