פתח דבר

עניינה של החלטה זו בבקשת המבקשים לביטול פסק הדין, אשר ניתן בתיק זה ביום 31.5.11 מחמת אי התייצבות המבקשים לדיון במועד הנ"ל, ואשר דחה את התובענות בשני התיקים שבכותרת.

בתובענות, שהוגשו בכל אחד מהתיקים הנ"ל, עתרו המבקשים למתן פסק דין הצהרתי, ולפיו אין המשיבות רשאיות לחייב את המבקשים בגין "צריכה משותפת" של מים, ועליהן למחוק חיוב זה בגין "צריכה משותפת" מחיובי המבקשים. עוד מבוקשת הצהרה, ולפיו אין המשיבות רשאיות לנתק את הספקת המים למשיבים בגין אי תשלום מצידם עבור אותו חיוב בגין אותה "צריכה משותפת".

יצויין, כי ככל שהדברים נוגעים למשיבה 1, נדחתה התובענה בהסכמת הצדדים.

כאמור לעיל, פסק הדין ניתן כבר ביום 31.5.11. הבקשה לביטולו הוגשה לראשונה רק ביום 17.5.15, כמעט ארבע שנים לאחר מתן פסק הדין.

דיון

הוראות בעניין ביטול פסק דין מצויות בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שם נקבע:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".

בעניין השיקולים הנלקחים בחשבון לצורך הכרעה בבקשה לביטולו של פסק דין, אשר ניתן במעמד צד אחד, נאמר ברע"א 706/15, המועצה המקומית באר יעקב נ' עו"ד מרדכי שלו – המנהל המיוחד של העמותה, ניתן ביום 22.4.15:

"כפי שנפסק לא אחת, בבקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, אשר לגביו אין טענה לפגם המחייב ביטול מחובת הצדק, על בית המשפט לבחון שני שיקולים: השיקול הראשון הוא מהי הסיבה לאי התייצבותו של בעל הדין בדיון, ובפרט האם מדובר בזלזול בבית המשפט או שמא צירוף נסיבות אומלל, היסח הדעת או רשלנות. השיקול השני, הוא סיכויי ההגנה של המבקש (או התביעה – לפי המקרה). ... עוד נפסק כי ככלל יינתן משקל רב יותר לשאלת סיכויי ההגנה אך ייתכנו מקרים בהם מחדלו של בעל הדין הוא כה משמעותי עד שיאפיל על שאלת סיכויי הגנתו, ויש להבחין בהקשר זה בין המקרים בהם סיבת ההיעדרות נעוצה באי הבנה או אף רשלנות מסוימת לבין המקרים בהם ההיעדרות מקורה ב'התעלמות מדעת מההליך השיפוטי' שמקורה בזלזול בבית המשפט וללא כל סיבה סבירה".

נראה, איפוא, שעלינו לבחון מהי סיבת אי התייצבות המבקשים לדיון ביום 31.5.11. האם מדובר "בזלזול בבית המשפט או שמא צירוף נסיבות אומלל, היסח הדעת או רשלנות"? שנית עלינו לבחון את סיכויי התביעה של המבקשים.

נפנה, תחילה, לבחינת השאלה הראשונה והיא סיבת אי התייצבות המבקשים לדיון.

עיון בתיק הממוחשב מלמד, כי בדיון שהתקיים בפני ביום 30.1.11, נכח המבקש 1 וכן מי ששימש אז כב"כ המבקשים, עו"ד ליאור לב (להלן – עו"ד לב). בסיומו של הדיון נקבע על ידי, כי ישיבת ההוכחות בתיק תתקיים ביום 31.5.11. כאמור לעיל, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, נכח המבקש 1 בעצמו באותו דיון.

לדיון, שנקבע ליום 31.5.11 – כאמור לעיל, לא התייצב איש מטעם המבקשים. המבקשים טוענים, שלא ידעו על מועד הדיון. לטענתם, לא מסר להם עו"ד לב הודעה כלשהי בדבר מועד הדיון, ולכן לא התייצבו. דבר קיומו של פסק הדין נודע להם רק בסמוך להגשת הבקשה לביטולו, דהיינו, כארבע שנים לאחר שפסק הדין ניתן.

באשר למבקש 1, אשר נכח בדיון ביום 30.1.11, כאמור לעיל, מבקש זה טוען, כי עזב את אולם בית המשפט לפני תום הדיון, ובטרם ניתנה החלטתי במסגרתה נקבעה ישיבת ההוכחות ליום 31.5.11. עו"ד לב אמר לו, כי יקבל זימון מבית המשפט לדיון הנדחה. טענה זו של המבקש 1 אינה זוכה לאסמכתא כלשהי, ועומדת בסתירה לאמור בפרוטוקול הדיון מיום 30.1.11, שם לא נזכר דבר בנוגע ליציאתו של המבקש 1 מהאולם.

שני המבקשים טוענים, כי משלא קיבלו הודעה כלשהי בדבר מועד נוסף לדיון, סברו, שההליך בתיק הסתיים, וכי טענותיהם התקבלו (סעיף 5 לתצהיר המבקש 1 וסעיף 5 לתצהיר המבקש 2, אשר ניתנו בתמיכה לבקשה לביטול פסה"ד). הטענה מעוררת תמיהה, ויעידו על כך דברי המבקש 1 עצמו בעת עדותו בפני (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 22.12.15, שורות 2-7):

"ש. אתה יודע שהליך שאתה פותח בו בתביעה אמור להסתיים בפסק דין?

ת. אוקי.

ש. קיבלת פסק דין?

ת. לא.

ש. אז למה חשבת שקיבלו את הטענות שלך?

ת. כי לא קיבלנו שום זימון על המשך".

ובהמשך (עמ' 4, שורות 16-17):

"ש. (בית משפט) התקשרת לעו"ד לבדוק מה קורה עם זה במשך 4 שנים?

ת. לא דיברתי איתו".

המבקשים לא עשו דבר במשך ארבע שנים על מנת לברר מצב ההליכים בתיק. לטענתם, נבע מחדל חמור זה מאמונה, כי טענותיהם התקבלו וההליך הסתיים. זאת למרות שלא קיבלו לידיהם פסק דין כלשהו, וזאת חרף הידיעה, כי ההליכים בתיק אמורים להסתיים רק עם מתן פסק דין. הדברים תמוהים ביותר.

אכן בחקירה החוזרת עלתה בפיו של המבקש 1 גירסה חדשה, שזכרה כלל לא בא בתצהירו, כאשר אמר (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 28-31):

"ש. אבקש ממך להבהיר, בית המשפט שאל אותך אם 4 שנים לא הרמת טלפון לעוה"ד, אבקש שתבהיר מדוע?

ת. כי עוה"ד הודיע לי שאם אקבל זימון מבית המשפט אז הכל בסדר והתיק נסגר, כך הודיע לי עורך הדין".

פתאום עלתה טענה חדשה, ולפיה היה זה עו"ד לב האשם בניתוק הקשר, כאשר אמר למבקש 1, שאי קבלת הודעה כלשהי משמעותה קבלת התובענה וסיום ההליך. לא ברור מתי אמר זאת עו"ד לב למבקש 1, כאשר לטענתו עזב המבקש 1 את אולם ביהמ"ש באמצע הדיון ביום 30.1.11? האם באמצע הדיון אמר לו עו"ד לב את הדברים?! הדברים לא הובהרו.

למרות שתצהירי שני המבקשים, שצורפו לבקשה לביטול פסק הדין, דומים מאד זה לזה, בעדותו בפני העלה המבקש 2 גירסה שונה לחלוטין, הן מזו המופיעה בתצהירו והן מזו של המבקש 1. בעדותו בפני ביום 22.12.15 אמר המבקש 2, כי דיבר עם עו"ד לב "לפני שנה וחצי – שנתיים", ועו"ד לב כלל לא סיפר לו, שניתן כבר פסק דין בתיק כשנה וחצי – שנתיים לפני כן. תחת זאת אמר לו עו"ד לב, כך לדברי המבקש 2: "הוא אמר לי שזה בטיפול, תקבל הזמנה" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 14-15). האם משמעות דבריו של המבקש 2 היא, שכחמש וחצי שנים לאחר פתיחת ההליך, אמר לו עו"ד לב, שטרם נעשה דבר?! האם המבקש 2 אכן קיבל דברים אלו?!

יצויין, כי שני המבקשים נמנעו מלציין בתצהיריהם את המועד המדויק בו נודע להם על קיומו של פסק הדין. נראה, כי לא בכדי.

מן המותר לציין, כי המבקשים לא ביקשו לזמן לעדות את עו"ד לב על מנת לתמוך בגירסתם.

נראה, כי לנוכח כל האמור לעיל יש לדחות את טענות המבקשים באשר לסיבת אי התייצבותם לדיון ביום 31.5.11 וכן באשר לפרק הזמן הארוך ביותר, אשר חלף ממועד מתן פסק הדין ועד למועד הגשת הבקשה לביטולו, כארבע שנים. אין בפי המבקשים נימוק ממשי המניח את הדעת למחדל שבאי התייצבותם לדיון ביום 31.5.11. כך גם אין בפיהם שום נימוק המניח את הדעת באשר למחדלם הנוסף, הגשת בקשה לביטולו של פסק הדין רק ארבע שנים לאחר שניתן. מהתנהלותם של המבקשים ניתן ללמוד על הזלזול בבית המשפט, או למצער, על כך שהמבקשים זנחו את התובענה, שהוגשה על ידם.

ומה באשר לסיכויי התובענות להתקבל? בשלב זה יבחן ביהמ"ש את טענות המבקשים לגופן, ללא הצורך להכריע בהן. בעניין זה ראה האמור בדנ"א 464/12, עיזבון המנוחה בועז בתיה נ' בנק אוצר החייל בע"מ, ניתן ביום 23.4.12:

"אמת המידה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר התייצבות, ובנסיבות בהן הוכח כי הצד הנעדר היה מודע למועד הדיון, היא כי קיים סיכוי טוב כי תשתנה התוצאה אם ינוהל דיון לגופה של התביעה (רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון (לא פורסם, 27.2.2001); ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פד"י מז (4), 133 (1993)). ברי כי לשם הכרעה בשאלת סיכויי התובענה, מוסמך בית המשפט הדן בבקשת הביטול לבחון את טענות העותר לגופן, גם אם אין לו צורך להכריע בהן".

בעניינינו, אין מחלוקת, כי החוב מושא התובענות, הוא חוב שמקורו בחיובי מים "בצריכה משותפת" ולא צריכה אישית/עסקית ישירה של מי מהמבקשים (ראה נספח ג לתובענה בה"פ 35616-04-10).

כאמור בהוראות סעיפים 2 ו-5 לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), התשע"א-2011 (להלן- כללי המים), יפעל תאגיד המים לחלק את הפרשי המדידה החיוביים שנמדדו - דהיינו צריכה משותפת - בחלוקה שווה, בין כלל הצרכנים במקרקעין. וכך נכתב שם:

"2. קיימים בנכס הפרשי מדידה בעלי ערך חיובי, תחלק אותם החברה בין הצרכנים בנכס, כמפורט להלן:

(1) לפי הוראות סעיף 58 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין), אם הציגה נציגות הבית המשותף את המסמכים האלה:

...

(2) בחלוקה שווה בין כלל הצרכנים בנכס, כל עוד לא הציגה נציגות הבית המשותף את הפרטים הנדרשים בפסקה (1);

(3) לעניין סימן זה, 'צרכן' – לרבות צרכן שנותק משירותי מים וביוב.

...

5. הכמות החיובית או השלילית המיוחסת לכל צרכן בשל הפרשי המדידה תצטרף, בכל תקופת חיוב, לסך הצריכה המיוחסת לו, בחיוב או בזיכוי, לפי העניין, הן בעבור שירותי המים והן בעבור שירותי הביוב; חישוב החיוב ייעשה בהתבסס על הכמות הכוללת המיוחסת לכל צרכן, לאחר הוספת הפרשי המדידה בהתאם לאמור בסעיף זה".

המשיבה 2 טוענת, כי ככל הנראה, נתוני הצריכה המשותפת הגבוהים נובעים מחיבור של צינור מים פלסטי בחלקה – צינור שלא הונח ע"י המשיבה 2. למשיבה 2 נודע, כי ארעה במקרקעין שרפה, אשר חרכה את צינור הפלסטיק, וייתכן שזו הסיבה לנזילת המים (ראה סעיף 19 לתגובת המשיבה 2 להמרצת הפתיחה).

כאמור בהוראת סעיף 13 לכללי המים, שלחה המשיבה 2 למבקשים הודעות על הצריכה המוגברת, שנרשמה בשעון הצריכה המשותף, וביקשה מהמבקשים לבדוק, האם מדובר בנזילת המים (ראה ההודעות המצורפות בנספח ד לכתב התביעה בה"פ 35616-04-10). מהמסמכים שהוצגו בפני נראה על פניו, כי המבקשים לא עשו דבר ביחס להודעות אלו, וממילא לא הגישו בקשה להכרה בצריכה חריגה הנובעת מנזילה, כאמור בהוראות סעיף 15 לכללי המים. יוער, כי אין בפני המבקשים טענה בעניין הסיבה לצריכה המשותפת הגבוהה או ביחס להתנהלות המשיבה 2, אלא טוענים – בעלמא – כי "לא יעלה על הדעת שהם (המבקשים – נ"ש) יהיו אחראים אישית לתשלום מים, מעבר לתשלום חשבון המים האישי שלהם אותו צרך עסקי (כך במקור – נ"ש), בהתאם לקריאת מונה המים שלהם" (סעיף 40 ל"תשובת התובעים לתשובת הנתבעת 2 לביטול פסק הדין", מיום 31.8.15). מעיון בהוראות כללי המים שצוטטו לעיל, נראה כי אין ממש בטענות המבקשים ודינן להידחות.

בהקשר זה חשוב לציין, כי נטל ההוכחה בטענת חיוב שגוי או בהכרה בצריכה חריגה כתוצאה מנזילה, מוטל על המבקשים. בעניין זה ראה האמור בלשונו המפורשת של סעיף 15 לכללי המים הנ"ל וכן באמור בת"ק (ק"ג) 1310/07, מויאל נ' עיריית קרית מלאכי, ניתן ביום 29.12.08:

"כאשר אין חולק על כך שהשעון מצביע על כך שיש צריכה משותפת, על התובע הנטל להראות כי מדובר בקריאה שגויה".

מן האמור לעיל עולה, כי המשיבה 2 פעלה כדין וכי אין סכויים גבוהים לקבלת התובענה. בנסיבות העניין, כאשר התנהלות המבקשים מלמדת על זלזול בביהמ"ש וזניחת התביעה על ידי המבקשים במשך מספר שנים, וכאשר סיכויי התובענה להתקבל אינם גבוהים, דין הבקשה לביטול פסק הדין – להידחות.

סיכום

הבקשה נדחית.

המבקשים, ביחד ולחוד, ישאו ובשכ"ט ב"כ המשיבה 2 בסך של 3,000 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זאת בנוסף לכל סכום שבו חוייבו בעבר במסגרת תיק זה, ואותו חיוב לא בוטל.

ניתנה היום, כ"ז אדר א' תשע"ו, 07 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.