מונחת לפניי בקשתה של הנתבעת לחידוש הדיון בתביעה שהוגשה כנגדה לבית משפט זה לאחר שביום 12.7.12 הועבר הדיון בתביעה זו לבוררות לפי הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטת בית משפט.

1. עיקר העובדות וטענות הצדדים
2. ביום 1.6.00 נכרת הסכם בין התובעת לבין הנתבעת (להלן: "המדינה") שעניינו הסעת חיילים על ידי התובעת (להלן: "החוזה").
3. בין סעיפי החוזה נכלל גם סעיף בוררות שקבע, בין היתר, כדלקמן:

"7. בוררות.

7.1 כל הסכסוכים וחילוקי הדעות שיתגלעו בין הצדדים בקשר להוראות וביצוע הסכם זה, ימסרו להכרעתו ופסק דינו של בורר שימונה על ידי מנכ"ל משרד הביטחון בהסכמת מנכ"ל החברה. החלטתו של הבורר תהא סופית ומוחלטת ותחייב את הצדדים.

...

7.3 דין סעיף זה כדין הסכם בוררות.

...

7.5 החברה מצהירה כי ידוע לה שהוראות סעיף זה לא תקבלנה תוקף לגבי סכסוך כלשהו אלא אם הסכים לכך היועץ המשפטי לממשלה ובהעדר הסכמת היועץ המשפטי לממשלה רשאים הצדדים לפנות לבית המשפט" (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

1. ביום 12.7.12 התקיים דיון אשר במהלכו הפנה בית משפט זה את הצדדים לסעיפים 7.1 ו- 7.3 בחוזה והציע להם "לקיים הליך בוררות ביניהם כפי שנקבע בחוזה הנ"ל. לכל צד תשמרנה מלוא זכויותיו לטעון כל טענה שנטענה על ידו בהליך זה גם במסגרת הבוררות, וכן תישמר לו הזכות להגיש בקשות מקדמיות כפי הבנתו" (עמ' 1, ש' 17-19). הצדדים קיבלו הצעת בית המשפט, ובית המשפט נתן להסכמתם תוקף של החלטה ומינה את כב' השופט (בדימוס) בועז אוקון לשמש כבורר בין הצדדים.
2. ביום 15.7.10 הגישה המדינה בקשה לחידוש הליכים. במסגרת הבקשה טענה המדינה כי היא עצמה נתנה את הסכמתו המוקדמת של היועץ המשפטי לממשלה תוך התעלמות, פרי שגגה, מהתניה החוזית המפורטת בסעיף 7.5 בחוזה, אשר מחייבת קבלת הסכמתו המוקדמת של היועץ המשפטי לממשלה להליך הבוררות. לטענתה, גם התובעת פעלה בניגוד לחוזה כאשר פתחה בהליך המשפטי בטרם מיצתה, קודם לכן, את האפשרות לנהל את תביעתה זו במסגרת בוררות. בנסיבות אלו, ביקשה המדינה לראות את התובעת כמי שביקשה להעביר את הסכסוך להכרעת בורר, ובקשתה סורבה.
3. ביום 25.7.12 הגישה התובעת את תגובתה לבקשת המדינה לחידוש ההליכים. בתגובתה טענה התובעת כי יש להעביר את ההליך לבוררות מהנימוקים הבאים:
4. הבקשה אינה נתמכת בתצהיר;
5. הבקשה הינה, למעשה, בקשה לביטול הסכם דיוני שקיבל תוקף של החלטה. לטענת התובעת, ביטולו של הסכם כזה יעשה רק במקרים חריגים ונדירים [ע"א 595/78 בלדרמן נ' אורנשטיין, פ"ד לה (1) 467 (1980)] ואולם המדינה, כנתבעת בתיק דנן, לא פירטה את אותן נסיבות חריגות ונדירות המצדיקות את הביטול המבוקש על ידה;
6. הטעות שבגינה התקשרה המדינה בהסכם הדיוני (סעיף 7.5 בחוזה) הינה טעות שהתובעת לא ידעה, ולא צריכה הייתה לדעת עליה. לפיכך, על פי הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 ("חוק החוזים"), היה על המדינה להראות כי "מן הצדק" לבטל את החוזה. בע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס (פורסם בנבו, 19.5.2003) נקבע, בין היתר, כי "ככל שהשלכות הטעות על הצד "הטועה" חמורות יותר, כך יהיה בית המשפט נוטה לבטל את החוזה ... משך הזמן שחלף מאז שנתגלתה הטעות, ועד לפניה לבית המשפט, אף הוא יילקח בחשבון. שיהוי ניכר ובלתי מוסבר מצד הטועה, עלול להביא לדחיית הבקשה לביטול ... שיקולים נוספים הם אלה הנוגעים למידת רשלנותו של הצד הטועה, וכן למידת ההסתמכות של הצד האחר והפגיעה בו" (סעיף 10 בפסק הדין). דא עקא, לא עלה בידי המדינה להראות כי מן הצדק לבטל את החוזה בדבר העברת ההליך לבוררות, שכן:
7. המדינה לא טענה כי ייגרם לה נזק כלשהו כתוצאה מהעברת הדיון לבוררות.
8. העברת הדיון לבוררות תסייע להקלת העומס בבתי המשפט – מטרה שאין עוררין על חשיבותה.
9. המדינה התרשלה בכך שהתחייבה לקיים בוררות בין הצדדים בהתעלם מחובתה לקבל תחילה אישור לכך מאת היועץ המשפטי לממשלה.
10. ביום 23.8.10 הגישה המדינה את תשובתה לתגובת התובעת לבקשתה לחידוש ההליך בבית המשפט. בתגובתה דחתה המדינה את דרישת התובעת להעברת ההליך לבוררות מהטעמים הבאים:
11. היועץ המשפטי לממשלה הינו הגורם היחיד המוסמך לחתום על שטרי בוררות בשם ממשלת ישראל (בהתאם לאמור בהודעה על ייפוי כוחו של היוהמ"ש, כפי שפורסמה בי"פ 143). בהעדר אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, מראש ובכתב, להפעלת תניית הבוררות המפורטת בסעיף 7.5 בחוזה – לא היה ב"כ המדינה מוסמך להסכים להצעת בית המשפט להעביר את ההליך דנן לבוררות. בנסיבות אלה, יש לראות בהסכמה שניתנה ע"י ב"כ המדינה כהסכמה שניתנה בחוסר סמכות ולפיכך הינה בטלה מעיקרה [רע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' חאן מנולי בע"מ (פורסם בנבו, 23.8.2005), פסקה 7 בפסק הדין];
12. מאחר והסכמת ב"כ המדינה להסכם הדיוני ניתנה בחוסר סמכות והינה בטלה מעיקרה – ברי כי גם ההסכם הדיוני עצמו הינו בטל מעיקרו, ולפיכך הטענה כי צריך היה לבטל את החוזה בהתאם לסעיף 14(ב) בחוק החוזים אינה נכונה;
13. הטענה כי יש לקיים את הבוררות על מנת להקל על העומס בבית המשפט תמוהה נוכח העובדה שהתובעת עצמה בחרה לנקוט בהליך דנן תוך פיצולו מתביעותיה האחרות התלויות ועומדות לפני ערכאות ומותבים אחרים.
14. במידה ובית המשפט יחליט לדחות את הבקשה לסילוק על הסף שהגישה המדינה, תסכים המדינה להעביר את ההליך לבוררות במידה ויתקיימו כל שלושת התנאים הבאים:
15. התובעת תסכים להעביר לבוררות את כל ההליכים התלויים ועומדים בין הצדדים בנוגע להפעלת אשכול התחבורה במודיעין, ולא רק את ההליך דנן;
16. התובעת תסכים לכל התנאים המפורטים בהוראות היועץ המשפטי לממשלה מספר 6.1205 בנוגע להליכי בוררות, דהיינו לתנאים הבאים:
17. סמכויות הבורר;
18. סדרי הדין, דיני הראיות וחקירות העדים;
19. חובתו של הברור לנמק החלטתו ולפסוק לפי הדין המהותי;
20. קביעת יכולת ערעור על פסק הבוררות;
21. פרישת הבורר, העברתו מתפקידו ומינוי בורר מחליף.
22. הבוררות תידון בפני בורר שתעריפיו אינם חורגים מהתעריף המירבי שאושר על ידי החשב הכללי.
23. בהמשך ניהלו הצדדים הליך של גישור בפני כב' השופט (בדימוס) בועז אוקון. יצוין כי הוסכם בין הצדדים כי אין בהליך הגישור כדי לפגוע בטענותיהם ההדדיות בקשר לנושא הבוררות.
24. ביום 10.9.12 הודיעה התובעת על כישלון הליך הגישור ועל כך שהמדינה מסרבת לקיים הליך בוררות, למרות שהתובעת הסכימה לדרישתה להעברת כל התיקים לבוררות, ולכך שפסק הבוררות לא יהיה מנומק ובאופן כזה גם לא ייצור תקדים להליכים אחרים המתנהלים נגד המדינה על ידי חברות אחרות להיסעים. לפיכך, ביקשה התובעת כי בית המשפט יכריע בהקדם האפשרי בבקשתה לחידוש ההליכים, וכי יורה על העברת ההליך לבוררות, כפי שסוכם מלכתחילה בין הצדדים לפי החוזה.
25. ביום 23.10.12 הודיעה המדינה כי היא מתנגדת להעברת ההליך לבוררות בשל העובדה ש"אותרו שני אינטרסים נוגדים ביניהם לא ניתן היה ליישב". לטעמה, יש לחדש את ההליך בבית המשפט ולדון בבקש התלויה ועומדת לסילוק התביעה על הסף.
26. ביום 29.10.12 החליט בית המשפט, בין היתר, כי הצדדים יבהירו האם עלה בידם להגיע להסכמות המאפשרות פנייה של המדינה אל היועץ המשפטי לממשלה על מנת שיאשר העברת כל 7 ההליכים התלויים ועומדים בין הצדדים לבוררות, בהתאם לתנאים הקבועים בהוראת היועץ המשפטי לממשלה מס' 6.1205. "ככל שלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות כאמור – יבהירו הצדדים מהן נקודות המחלוקת והאינטרסים הנוגדים המונעים זאת מהם" (סעיף 2 בהחלטה).
27. ביום 20.12.12 הבהירה המדינה כי הצדדים ניסחו, בהסכמה, טיוטת הסכם בוררות בהתאם להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 6.1205, וזאת - ביחס לכל 7 ההליכים התלויים ועומדים בין הצדדים. דא עקא, שבמהלך הכנת הפנייה ליועץ המשפטי לממשלה אותרו שני אינטרסים נוגדים שביניהם לא ניתן היה ליישב – ועל רקע זה הסכימו הצדדים לפנות להליך הגישור.
28. ביום 24.12.12 החליט בית המשפט כי על המדינה להבהיר "מהם אותם 'שני אינטרסים נוגדים ביניהם לא ניתן היה ליישב' שאותרו על ידי הצדדים במהלך הנחת הבקשה לקבלת אישורו של היוהמ"ש להעברת 7 ההליכים התלויים ועומדים בין הצדדים לבוררות".
29. ביום 30.12.12 הודיעה המדינה כי האינטרסים הנוגדים שאותרו הינם אלה: רצונה של המדינה כי פסק הבוררות יהיה מנומק, על מנת לאפשר לה לערער עליו במידת הצורך מחד גיסא, אל מול רצונה של המדינה כי פסק הבוררות לא יהיה מנומק, על מנת למנוע השלכות רוחב בעייתיות מבחינתה ביחס להליכים אחרים המתנהלים כנגד המדינה, מאידך גיסא.
30. דיון והכרעה
31. לאחר שקראתי את כתבי הטענות, את החוזה ובו סעיף הבוררות וכן את יתר המסמכים שבתיק בית המשפט הרלבנטיים לבקשה דנן, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, וכי יש לחדש את הדיון בתובענה מבלי להעבירה לבוררות.

ב"כ המדינה חרג מסמכותו בעת מתן הסכמתו לבוררות ללא קבלת הסכמת היועץ המשפטי לממשלה

1. על פי הודעה שפורסמה בילקוט הפרסומים (י"פ 143 התשי"א, עמ' 669), ייפתה הממשלה את כוחו של היועץ המשפטי לממשלה לחתום בשמה על "שטרי בוררין". משמעות הדבר הינה כי היועץ המשפטי לממשלה הינו הגורם היחידי המוסמך לאשר העברת סכסוך משפטי שהמדינה צד לו לדיון בפני בורר.
2. סעיף 5(א) בחוק השליחות, תשכ"ה – 1965 קובע כדלקמן:

"השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

בהקשר לסעיף זה קבע כב' הנשיא א. ברק בע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (4) 80, 82 (1981) (להלן: "פרשת אלסינט") כדלקמן:

"כללים אלה סויגו במידת מה על-ידי הוראותיו של סעיף 5(א) לחוק השליחות, לפיו אין השליחות חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית-משפט, בית-דין או בורר, ולא על פשרה או על ויתור או על פעולה בלי תמורה. נמצא, כי בעניינים אלה אין להסיק הרשאה משתמעת מנושא השליחות או ממעמד השלוח או מהנהוג והמקובל, אלא יש ליתן בהם הרשאה מפורשת מאת השולח. באין הרשאה מפורשת, אין לשלוח הרשאה, ובאין הרשאה לשלוח, אין השולח אחראי. תוצאה זו עשויה, לעתים, לפגוע בציפייתו של הצד השלישי, אשר ייתכן שהניח, כי השלוח הוא בעל הרשאה לפנות לבית-משפט או לעשות פשרה או ויתור ופעולות כיוצא באלה, שכן פעולות אלה רגילות הן למעמדו של השלוח. חרף זאת, העדיף המחוקק בעניין זה את האינטרס של השולח, תוך שהשאיר לצד השלישי תרופות מסוימות כלפי השלוח עצמו" (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

בפרשת אלסינט דובר גם כן בסכסוך משפטי אותו הסכים ב"כ המדינה למסור לבוררות מבלי שקיבל הסכמתו של היועץ המשפטי לממשלה לכך. בית המשפט העליון קבע כי:

"לעניין זה יש צורך בהרשאה מפורשת דווקא. בעניין שלפנינו, לא רק שאין הרשאה מפורשת שכזו, אלא אף ניתנה הוראה מפורשת שלא להתפשר בדרך של הסכם בוררות. בנסיבות אלה ועל פי דיני השליחות הכלליים, אין פעלותו של מר שור מחייבת ומזכה את מדינה ישראל, ובדין ביטל, על כן, הרשם את הצו, שניתן בעקבות הסכם הפשרה, שכן, אם הסכם הפשרה נעשה ללא הרשאה, הצו השיפוטי שבעקבותיו ניתן לביטול על פי בקשת המדינה בטענה של חוסר הרשאה" (שם, עמ' 83, ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

ראו עוד: רע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' חאן מנולי בע"מ (פורסם בנבו, 23.8.2005), סעיף 7 בפסק הדין.

1. במקרה דנן, במהלך הדיון ביום 12.7.10 נתן ב"כ המדינה את הסכמתו להעברת התביעה דנן לבוררות מבלי לקבל, קודם לכן, את הסכמת היועץ המשפטי לכך, וזאת על אף שמחובתו, הן הכללית (נוכח ייפוי הכוח שנתנה ממשלת ישראל ליועץ המשפטי לממשלה בעניין "שטרי בוררין") והן הספציפית – נוכח הוראת סעיף 7.5 בחוזה – היה לקבל את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה בטרם ייכרת הסכם בוררות מטעם המדינה.

לפיכך, יש לראות בהסכמה שנתן ב"כ המדינה להעברת התביעה לבוררות כהסכמה שניתנה תוך חריגה מהרשאת המדינה, ומסיבה זו הינה בטלה מעיקרה ואין בה כדי לחייב את המדינה. כפועל יוצא מכך ניתן לקבוע גם כי דינו של ההסכם, עליו הוסכם בין הצדדים לתובענה דנן בדבר העברתה של תביעה זו לבוררות הינו בטלות, ולפיכך – "הצו השיפוטי שבעקבותיו ניתן לביטול על פי בקשת המדינה בטענה של חוסר הרשאה" (פרשת אלסינט, עמ' 83).

1. יצוין כי מאחר והעילה לביטולו של ההסכם הינה חוסר ההרשאה של ב"כ המדינה אשר התחייב עליו בשם המדינה – לא מתעורר הצורך לדון בשאלת התקיימות התנאים לביטול ההסכם על פי סעיף 14(ב) בחוק החוזים, שהרי לא זו העילה שבעטיה נדרש ביטולו של הסכם זה.

סירובו של ב"כ המדינה לפנות ליועץ המשפטי לממשלה

1. כמפורט בפרק "עיקר העובדות וטענות הצדדים" הודיע ב"כ המדינה, בסופו של יום, על סירובו לפנות אל היועץ המשפטי לממשלה בבקשה לאשר העברת ההליך לבוררות בשל אינטרסים נוגדים שהתגלו בתיק: מחד – רצונה של המדינה כי פסק הבוררות יהיה מנומק, על מנת לאפשר לה לערער עליו במידת הצורך, ומאידך – רצונה של המדינה כי פסק הבוררות לא יהיה מנומק, על מנת למנוע השלכות רוחב בעייתיות ביחס להליכים אחרים המתנהלים כנגד המדינה.
2. כפי שהובהר על ידי המדינה, אכן קיימים במקרה הנוכחי אינטרסים המנוגדים זה לזה. מחד, בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 6.1205 נקבע כי בהסכמי בוררות שהמדינה צד להם צריכה להיקבע "חובתו של הבורר לנמק את החלטתו ולפסוק לפי הדין המהותי" וכן "קביעת ערעור על פסק הבוררות, בהתחשב בהוראות סע' 21א ו- 29ב לחוק הבוררות" [סעיפים ו.3.(ח) ו- (ט) בהנחיה מס' 6.1205]. מאידך, במקרה דנן, סבורה המדינה כי החלטה מנומקת של הבורר עלולה לפגוע באינטרס שלה, ולהוביל להשלכות רוחב בעייתיות ביחס להליכים אחרים המתנהלים נגדה.
3. בנסיבות אלה אני קובע כי משסבורה המדינה שהליכה לבוררות מנוגדת לאינטרס שלה, ברי כי אין טעם בכך שנציגי המדינה יפנו אל היועץ המשפטי לממשלה ויבקשו את אישורו להפנות את ההליך דנן לבוררות כאשר הם עצמם סבורים כי הליך זה אינו מתאים בנסיבות העניין.
4. סוף דבר
5. בקשתה של המדינה (הנתבעת) לחדש את בירורה של התובענה דנן בבית המשפט – דינה להתקבל.
6. לנוכח חזרתה של המדינה מהסכמתה להפניית התובענה דנן לבוררות – לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים באמצעות הפקסימיליה ובדואר רשום.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשע"ג, 06 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.