1. תביעה לתשלום 269,694 ₪ בגין דמי שכירות, ציוד והשקעה במושכר ופיצוי מוסכם על פי הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים. המושכר, הוא משרד מס' 30 בבניין "בית האופרה" באשדוד (להלן: "הנכס").
2. לטענת התובעת, הנתבעת לא שילמה דמי שכירות החל מפברואר 2010. בעת שהוגשה התביעה, לגבי מרבית החודשים שדמי השכירות בגינם נדרשו, מדובר היה בהפרה צפויה, שכן לטענת התובעת ההסכם אמור היה להסתיים בסוף יוני 2013 והתביעה הוגשה באפריל 2010, אולם בדי עבד ההפרה התממשה ודמי השכירות עד תום ההסכם בין הצדדים לא שולמו על ידי הנתבעת.
3. אין מחלוקת כי ביום 10.6.08, נחתם הסכם שכירות בין הצדדים והוא צורף כנספח ד' לתצהירו של מר ביטון מטעם התובעת (להלן: "ההסכם"). אין אף מחלוקת כי במועד החתימה על ההסכם, היו מר אלבו ומר ביטון שותפים בהחזקת התובעת באמצעות חברות שונות.

המחלוקות בין הצדדים

1. המחלוקת העיקרית בין הצדדים, עניינה בשאלה אם הייתה הסכמה בין הצדדים כי הנתבעת תוכל לסיים את תקופת השכירות בהודעה מוקדמת של חודש, או שמא בהתאם לכתוב בהסכם, מדובר היה בשכירות ל – 60 חודשים ללא אפשרות של קיצור התקופה. טענת הנתבעת בהקשר זה היא כי ההסכם, היה הסכם פורמאלי גרידא שאיש מן החתומים עליו לא התייחס אליו והיו בין הצדדים הסכמות אחרות ומחייבות ואילו טענת התובעת היא כי ההסכם הוא שעיגן את היחסים בין הצדדים לרבות לעניין תקופת השכירות.
2. ככל שיוכרע נגד הנתבעת במחלוקת העיקרית, טוענת הנתבעת כי הייתה על התובעת חובה להקטין את הנזק ולהשכיר את הנכס לשוכר אחר לאחר שהנתבעת פינתה אותו ולא להמתין שלוש שנים וחצי ולדרוש מן הנתבעת את דמי השכירות לכל תקופת ההסכם.
3. מחלוקת נוספת בין הצדדים עניינה הציוד שנלקח על ידי הנתבעת עת פינתה את הנכס, כאשר הנתבעת טוענת כי לקחה ציוד ששייך לה והתובעת טוענת כי הציוד היה רכוש התובעת שניטל על ידי הנתבעת מן המושכר ללא רשות.

ההסכם

1. אין מחלוקת כי בהסכם שנחתם בין הצדדים, נקבעה תקופת שכירות של 60 חודשים ללא אפשרות הודעה מוקדמת על עזיבה על פי החלטת השוכר. כמו כן כלל ההסכם תניות שונות נוספות, אשר לא כולן קוימו כתבן וכלשונן. גרסת הנתבעת היא כי ההסכם כולו היה פורמאלי בלבד ולמעשה בין הצדדים היו הסכמות שונות בעל פה והן שהכתיבו את התנהלותם ביחס לנכס והן שמחייבות את הצדדים. הנתבעת מבססת טענתה זו על הרקע לחתימת ההסכם ועל היחסים המיוחדים ששררו בין הצדדים ואשר בגינם לטענתה הוסכמו בין הצדדים תנאים רבים נוספים אשר לא באו לידי ביטוי בהסכם.
2. בהקשר זה הבהירה הנתבעת כי איננה טוענת כי ההסכם היה הסכם למראית עין, אלא כי לצד ההסכם הסטנדרטי עליו חתמו רוב השוכרים במבנה, היו בינה לבין התובעת הסכמות משלימות וחלופיות. כמו כן טוענת הנתבעת כי גם אם ההסכם נחתם תחילה עם תניות מסוימות, הרי שאלה שונו בדרך ההתנהגות ויש לתת תוקף לשינוי זה.
3. התובעת לעומתה טוענת כי כל הטענות הללו של הנתבעת לא הוכחו על ידה. התובעת סומכת עמדתה על סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאנית, הקובע כי ניתן לטעון נגד התחייבות בכתב רק ע"י מסמך בכתב. התובעת דוחה ניסיונה של הנתבעת להסתמך על ההלכה שנקבעה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ פד מט(2) 265 (להלן: "הלכת אפרופים"). לטענת התובעת בעקבות הלכת אפרופים תוקן סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים") וכמו כן נמתחה על הלכת אפרופים ביקורת נוקבת בפסיקה מאוחרת יותר אליה מפנה התובעת.
4. הנתבעת משיבה לטענות המשפטיות וטוענת כי גם אם נמתחה ביקורת על הלכת אפרופים היא עדיין ההלכה ועניין זה אושר בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ. מדינת ישראל (להלן: "פס"ד ארגון מגדלי ירקות").
5. אבחן תחילה את טענות הצדדים בנוגע לרקע לחתימת ההסכם והיחסים המיוחדים בין הצדדים והשפעתם האפשרית על פרשנותו וככל שאדרש אבחן את הטענות המשפטיות שהעלו הצדדים.

הרקע לחתימת ההסכם

1. לטענת הנתבעת, הרקע לחתימת ההסכם, היה רצונה של התובעת, להשכיר את הנכס הן על מנת לאייש משרד ריק והן על מנת ליצור פרופיל שוכרים איכותי. לטענת הגב' אלבו, מנהלת הנתבעת ומי שנתנה תצהיר מטעמה, היא אף סייעה לתובעת בהשכרת נכסים בבית האופרה (להלן: "המבנה"). לטענת הגב' אלבו, לפני החתימה על ההסכם, מעולם לא שכרה משרדים, שכן לא נזקקה להם וגם לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים לא שכרה משרד חלופי. לטענתה, הנתבעת מחזיקה שתי חנויות בגדים ואיננה זקוקה למשרד כדי לנהלן.
2. עוד טענה הנתבעת, כי הנכס, יועד תחילה לשימושו של עו"ד אלחריזי וכל ההשקעה שבוצעה בו נעשתה לדרישותיו. בסופו של יום הוא שכר משרד אחר והתובעת הציעה לה לשכור את הנכס. לטענת הגב' אלבו, היא התעקשה כי ישולמו דמי שכירות "למען הסדר הטוב".
3. במסגרת שמיעת הראיות עלה, כי במהלך תקופת השכירות של הנכס, שכרה הנתבעת נכס נוסף מן התובעת (משרד 21, אליו אתייחס בהמשך הדברים). כשנשאלה הגב' אלבו בחקירה הנגדית, כיצד מתיישבת טענתה כי לא נזקקה כלל למשרד עם העובדה כי ישבה במשרד זה שנה וחצי ואף לקחה משרד נוסף, השיבה "מי אמר שלקחתי זה שחתמתי על החוזה לא אומר שלקחתי" (ע' 52 ש' 25), כשנשאלה שוב אם לקחה את המשרד הנוסף, השיבה כי לא משנה אם לקחה אותו ורק כשנשאלה שאלה זו בפעם השלישית הודתה שלקחה שני משרדים (ע' 53 ש' 1-3). כשנשאלה הגב' אלבו, אם לא הייתה זקוקה לשניהם השיבה "לא אמרתי" וכשנשאלה אם הייתה זקוקה לשניהם השיבה שאחד כן ואחד לא (ע' 53 ש' 4-7). בחקירה החוזרת טענה כי את משרד 30 הייתה צריכה ואת משרד 21 לא (ע' 65 ש' 5,6).
4. אני סבורה כי תשובות אלה של הגב' אלבו, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם טענתה כי לא נזקקה כלל לנכס ושכרה אותו רק כי בעלה הציע לה לקחת אותו והתובעת רצתה להשכיר משרדים בבניין וכיו"ב טענות שהעלתה הנתבעת במסגרת תצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמה ובמהלך עדותה של הגב' אלבו. כמו כן ועל אף שנראה כי אין מחלוקת על כך שהנכס יועד תחילה לעו"ד אלחריזי, הגב' אלבו בתצהירה ציינה כי "בעת שקיבלתי את המשרד, התאמתי אותו לצרכיי וערכתי בו שינויים רבים ושונים כדי שיתאים לשימושי" (סעיף 5 לתצהיר).
5. מכל האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעת שכרה את הנכס, מטעמים עסקיים שלה והתאימה אותו לצרכיה וגם אם סייעה לתובעת בשיווק הנכס (וטענה זו לא הוכחה, למעט הצהרתה של הגב' אלבו בעניין זה), הרי שלא זה היה הטעם לשכירתו על ידה.

האם ההסכם נחתם לצורך קבלת אובליגו מהבנק?

1. טענה נוספת בהקשר זה שיש לבחון היא טענת הנתבעת כי התכלית של חתימת ההסכם הייתה הצגתו לבנק לצורך קבלת אובליגו. לטענת התובעת יש לדחות טענה זו של הנתבעת משום שהיא לא הוכחה.
2. הנתבעת בהקשר זה מפנה לעדותו של רוה"ח תנעמי שהעיד מטעמה, ממנה עלה כי באותה תקופה נלקחה הלוואה בגובה חריג על ידי התובעת ועל כן נזקקה לשמאות של המבנה שהייתה בשווי של 30 מליון. רו"ח תנעמי לא זכר את גובה ההלוואה אולם טען כי הייתה וודאי יותר משני מליון ₪, שכן הלוואה בגובה 2 מליון ₪ לא הייתה דורשת שמאות של 30 מיליון. רו"ח תנעמי לא הסכים להשיב אם הלוואה של 2-2.5 מליון ₪ מתוך שווי נכס של 30 מליון ₪ זה חריג (ע' 34 ש' 18-21). בנוסף ציין רו"ח תנעמי כי נכס מושכר ומניב שווה יותר מנכס לא מושכר, כשנערכת שמאות (ע' 27-33).
3. רוה"ח תנעמי העיד כי שירותיו נשכרו בנובמבר 2009 ובשנת 2009 נערכה שמאות של נכסי התובעת. כלומר השמאות נערכה לפחות חצי שנה לאחר חתימת ההסכם ושירותיו של רו"ח תנעמי נשכרו למעלה משנה לאחר חתימת ההסכם. אני סבורה כי על מנת לבסס טענה כי כל מטרת חתימת ההסכם, הייתה לצורכי השמאות וקבלת האובליגו מן הבנק, דרושות ראיות משמעותיות יותר.
4. מר ביטון כשנשאל בעניין הצורך שלו להראות שווי גבוה של הנכס לצורכי אובליגו בבנק טען כי באותו זמן שווי החברה היה 33 מליון ₪ והאובליגו היה 2.5 מליון ₪ ועל כן נכון שככל שהשווי גבוה יותר ניתן לקבל אובליגו גבוה יותר אולם הוא לא היה במצב דחוק באותו זמן (ע' 7 ש' 1-6).
5. אני סבורה כי הנתבעת לא הוכיחה כי כל תכלית החתימה על ההסכם הייתה לצורכי הגדלת השווי של הנכס כדי שהתובעת תוכל לקחת אובליגו גבוה יותר מן הבנק ולאחר שקבעתי כי הנתבעת שכרה את הנכס מטעמיה העסקיים אני סבורה כי אין ממש בטענה זו של הנתבעת.

היחסים בין הצדדים

1. הנתבעת טענה כי בין הצדדים היו יחסים מיוחדים, נוכח השותפות העסקית בינהם והחברות האישית. הגב' אלבו טענה כי לא היא ולא מר ביטון קראו את ההסכם והיא חתמה עליו בלי לקרוא אותו (ע' 44 ש' 4). עוד טענה כי בעלה אמר שאף לא תצטרך לשלם דמי שכירות אולם היא עמדה על תשלומם ובעלה ביקש שתחתום על הסכם והיא חתמה על הסכם (ע' 44 ש' 6-8).
2. מכאן ממשיכה הנתבעת וטוענת כי היו בין הצדדים הסכמות רבות שלא באו לידי ביטוי בהסכם הכתוב. הגב' אלבו העידה כי אותן הסכמות בעל פה הוסכמו ביום חתימת ההסכם, למרות שדובר בהן עוד קודם לחתימה (ע' 50 ש' 3,4). למרות טענתה זו ממנה עולה כי זכרה היטב את אופן התרחשות הדברים, הגב' אלבו לא הייתה לחלוטין החלטית בשאלה היכן נחתם ההסכם, אם היה זה בנכס עצמו או שמא בביתה (ע' 46 ש' 19,20).
3. כשנשאלה הגב' אלבו, נוכח טענתה כי ההסכמות הנוספות סוכמו בעת חתימת ההסכם, מדוע לא הוכנסו כל ההסכמות הנוספות להסכם, הסבירה זאת הגב' אלבו ביחסים המיוחדים בין הצדדים. לטענתה הם היו חברים מאוד טובים, מבלים ביחד, ממש חיים ביחד ולא עלה על דעתה לדרוש שכל דבר יירשם מפורשות בהסכם (ע' 50 ש' 9-17).
4. מן הצד השני, יש לשים לב כי כשנשאלה הגב' אלבו אם כל תנאי השכירות סוכמו איתה כמי שחתמה על ההסכם בשם הנתבעת השיבה: "אין תנאים מעבר, וזה חוזה סטנדרטי לכל הדיירים וחתמנו עליו" (ע' 43 ש' 24) ואחר כך השיבה לאותה שאלה "לא סוכם שום תנאים." (ע' 44 ש' 1,2).
5. העולה מן הדברים הוא כי על אף שהיו בין הצדדים יחסים מיוחדים שנבעו הן מעסקים משותפים והן מחברות אישית, לא הוכח על ידי הנתבעת כי יחסים אלה הביאו להסכמות נוספות בין הצדדים. עדותה של הגב' אלבו בעניין זה לא הייתה קוהרנטית מספיק כדי לקבוע זאת. היא טענה כי לא סוכמו תנאים וכי כן סוכמו תנאים, היא טענה כי התנאים סוכמו בעת חתימת ההסכם, אולם לא זכרה היכן נחתם ההסכם. כפי שארחיב בהמשך הדברים, טענתה לא נתמכה בעדות נוספת, למרות שיכולה הייתה להיתמך בעדות נוספת כזו.
6. אוסיף לכך, כי למרות טענתה של הנתבעת ליחסים מיוחדים עם התובעת, ובפרט בין הזוג אלבו למר ביטון, טענה הגב' אלבו באותה נשימה, כי גם את ההסכמים עם קסטרו לא קראה. הגב' אלבו טענה בקשר להסכמים שיש לה עם קסטרו, תחילה שקסטרו יכולה להוציא אותה מהיום למחר, אחר כך אמרה כי זו דעתה משום שלא קראה ולא שמה לב והוסיפה כי גם את ההסכמים עם קסטרו לא קראה (ע' 51 ש' 10-15).
7. כלומר, לפי עדותה של הגב' אלבו, היא מגלה אדישות לתוכן ההסכמים עליהם היא חותמת, ללא קשר ליחסים מיוחדים עם הצד השני (שכן היא לא טענה כי יש לה יחסים מיוחדים עם קסטרו) וקשה ללמוד מכך על הסכמות נוספות מעבר לכתוב בהסכם. ניתן ללמוד מכך רק כי היא עצמה לא ייחסה משמעות רבה להסכם, אבל לא עולה מכאן כי גם הצד השני להסכם לא ייחס לו משמעות או כי הסכים לתנאים שאינם כתובים בו.
8. למרות מסקנתי הכללית בעניין זה, אבחן ספציפית את אותם תנאים נוספים אליהם מתייחסת הנתבעת ובראשם התנאי של סיום השכירות בהודעה מוקדמת של חודש.

סיום השכירות – הודעה מוקדמת

1. לטענת הנתבעת, תנאי משמעותי שהוסכם בין הצדדים מעבר להסכם הכתוב, הוא כי בהתראה של חודש ניתן יהיה לסיים את השכירות גם לפני תום התקופה הקבועה בהסכם.
2. גב' אלבו העידה כי למעשה להסכם לא הייתה תקופת שכירות מוגדרת ומר ביטון הבטיח לה שתוכל לעזוב מתי שתרצה בהודעה של חודש מראש וחזרה על עמדתה זו מספר פעמים במהלך עדותה (ע' 44 ש' 15 ואח"כ ש' 20; ע' 46 ש' 2; ע' 51 ש' 3). גב' אלבו טענה כי נדרשה הודעה של חודש מראש, משום שכך רצה מר ביטון ומדובר בעסק ועל כן אי אפשר לעזוב ללא הודעה כלל (ע' 51 ש' 4-7).
3. אציין כי אף כי טענה זו של הגב' אלבו השתמעה מתצהירה, היא לא נאמרה בו במפורש, שכן בסעיף 27 לתצהיר ציינה הגב' אלבו כי פנתה בסוף דצמבר 2009 לתובעת והודיעה על כוונתה לסיים את השכירות בסוף ינואר 2010. כלומר, בפועל ניתנה התראה של חודש, אולם לא צוין בתצהיר כי זו הייתה ההסכמה המפורשת בין הצדדים.
4. למרות זאת, בהודעה שנשלחה על ידי הגב' אלבו בשם הנתבעת בעניין סיום השכירות (אשר צורפה כנספח ג' לתצהירה של הגב' אלבו), נכתב כי "בהתאם לסיכום דברים בעל פה בינינו, הוסכם, כי אנו נוכל להביא את תקופת השכירות לסיומה בכל עת שנחפוץ בכך". כלומר, לא נזכרת הסכמה על הודעה של חודש מראש. ייאמר כי המכתב, נספח ג', אינו נושא תאריך, אולם לטענת הגב' אלבו הוא נשלח בסוף דצמבר 2009. הגב' אלבו נשאלה מדוע לא ציינה במכתבה כי הייתה הסכמה על הודעה של חודש מראש והשיבה שהדבר נבע מהקשר המאוד אישי בינהם, "כמו אח" (ע' 51 ש' 22). בחקירה הנגדית הוסיפה הגב' אלבו טענה שלא נזכרה על ידה בתצהירה, על פיה לפני שנשלח המכתב (נספח ג') נשלח על ידה גם מייל בעניין זה, אולם כשנשאלה היכן מייל זה השיבה כי לא חשבה שצריך להביאו ועל כן הוא לא הוצג לבית המשפט (ע' 52 ש' 5-8).
5. הגב' אלבו העידה כי ההסכמה בעל פה בעניין אפשרות פינוי הנכס בהודעה של חודש מראש נעשתה במועד החתימה על ההסכם. לטענתה, במקום נכחו היא ומר אלבו ומר ביטון (ע' 46 ש' 3-13). למרות טענתה זו של הגב' אלבו, היא לא מצאה לנכון להביא את מר אבי אלבו לעדות כדי לתמוך בגרסתה. בהקשר זה טענה הנתבעת כי הביאה עדים ניטראליים (עו"ד אלחריזי ורו"ח תנעמי), וזאת בניגוד לתובעת שלא הביאה כל עד מלבד מר ביטון. כמו כן טענה הנתבעת כי אילו הביאה את מר אלבו, ממילא הייתה התובעת טוענת כי הוא מעיד לטובת אשתו ונגד מר ביטון איתו הוא מסוכסך.
6. ייאמר בהקשר זה, כי הגב' אלבו לא טענה בשום שלב כי עו"ד אלחריזי או רו"ח תנעמי נכחו בעת שנחתם ההסכם והייתה הסכמה נוספת בעל פה בעניין פינוי בהודעה של חודש מראש ועל כן ממילא עדותם לא יכולה הייתה לשפוך אור בעניין זה. אין ספק כי אילו הובא מר אלבו לעדות, הייתה התובעת מטילה ספק בעדותו על רקע היותו בעלה של הגב' אלבו ומן הסתם הדבר היה משפיע על משקלה של עדות זו. יחד עם זאת, משקל נמוך יותר איננו זהה לאפס משקל ובהינתן טיב הטענה, של הסכמה בעל פה מעבר לאמור בהסכם הכתוב, שרק עד נוסף אחד היה לה, ראוי היה בכל זאת להביא עד זה, גם תחת המגבלה כי הוא בעלה של הגב' אלבו ולו רק כדי להוסיף משקל קטן מועט לנטען על ידי הגב' אלבו בהקשר זה. זאת במיוחד לנוכח עמדת התובעת, כי לא הייתה מערכת הסכמות חלופיות בין הצדדים וכשספציפית העיד מר ביטון, כי לא הייתה הסכמה בין הצדדים כי ניתן לסיים את ההסכם בהתראה של חודש או בהתראה אחרת (ראה תצהירו של מר ביטון בסעיפים 8 ו - ו – 11 וכן עדותו בע' 16 ש' 3-8).
7. בנסיבות אלה, אני סבורה כי לא הוכח כי הוסכם בין הצדדים, על אפשרות פינוי הנכס בהודעה מוקדמת של חודש בכל עת. במצב בו הנתבעת עצמה בתחילה לא טענה להסכמה של חודש הודעה מוקדמת, אלא להסכמה כללית על תקופת שכירות גמישה והטענה בדבר חודש הודעה מוקדמת עלתה רק במסגרת חקירתה הנגדית וכשהנתבעת טוענת כי תנאי זה סוכם במועד חתימת ההסכם בנוכחות מר אלבו אשר לא הובא למסור עדותו, אני סבורה כי לא ניתן לקבוע כי אכן הייתה הסכמה כזו בין הצדדים.

תניות שלא קוימו בהסכם – שינוי ההסכם בדרך של התנהגות

1. עוד טוענת הנתבעת כי ההסכם שונה בדרך של התנהגות, שכן הנתבעת נהגה בעניינים רבים שלא על פי ההסכם ואיננה יכולה לטעון היום כי יש לדבוק בכל מילה של ההסכם כלשונו. התובעת טוענת בתשובה, כי יש הבדל בין אי עמידה על תניות שעניינן ביטחונות ולבין אי עמידה על תניות מהותיות בהסכם ועל כן משהתובעת עמדה על קיום התניות המהותיות וממילא אלה לא הופרו על ידי הנתבעת עד לסיום החוזה על ידה באופן חד צדדי, לא היה שום דבר בהתנהלות הדברים בין הצדדים שישנה את ההסכם בדרך של התנהגות. כמו כן מפנה התובעת לסעיף 22 ג להסכם השולל מפורשות טענה של שינוי בדרך של התנהגות.
2. אבחן אם כן טענות אלה של הנתבעת, אשר התייחסו לתשלום הארנונה, למתן שיקים מעותדים למשך כל תקופת השכירות, לביטחונות ולהתחשבנות השנתית בין הצדדים.
3. לעניין תשלום הארנונה טענה הנתבעת כי הוסכם בעל פה כי מי שיישא בו תהיה התובעת ולא הנתבעת וזאת בניגוד לאמור בהסכם. לטענת הגב' אלבו, הסכמה זו הייתה בינה לבין מר ביטון ביום חתימת ההסכם, ללא קשר למר אלבו (ע' 47 ש' 15-26). במסגרת חקירתה הנגדית, הודתה הגב' אלבו, לאחר שטענה כי לא שילמה את הארנונה (ע' 48 ש' 1), כי מי שנשאה בתשלום הארנונה בסופו של יום, הייתה הנתבעת ולא התובעת (ע' 49 ש' 2-8), אולם לטענתה שילמה רק לגבי התקופה בה בפועל אכלסה את הנכס וזאת בהסכמה עם עיריית אשדוד.
4. לטענת הנתבעת, היא שילמה את הארנונה תחת מחאה, לאחר שהעירייה עיקלה את חשבונות הבנק שלה. בעדותה הציגה מסמך של עיקול של העירייה. המסמך לא הוגש לבית המשפט ועל כן לא ברור אם מדובר בעיקול בסכום של 160,000 ₪ או של 80,000 ₪. לטענת הנתבעת היא שילמה בסופו של דבר 45,000 ₪ (ע' 63 ש' 14-26), תוך הסכמה עם העירייה כי כשייגמר ההליך כאן תשולם יתרת הארנונה לפי תוצאות ההליך. לטענת הגב' אלבו קיים הסכם בכתב בעניין זה והיא אף התחייבה להציגו, אולם זה לא קרה (ע' 64 ש' 3-6).
5. הגב' אלבו הוסיפה וטענה שידעה כי הארנונה בפועל שולמה על ידי התובעת במהלך התקופה בה הייתה בנכס, אולם כשנשאלה מנין ידעה זאת, בסופו של דבר השיבה כי זה נראה לה הגיוני, כי אחרת היו פונים אליה בדרישה לתשלום הארנונה וזו מסקנה שלה (ע' 48 ש' 22-24). הגב' אלבו לא הצליחה להסביר מדוע הסכימה לשלם לעירייה ריביות על חוב ארנונה, למרות שלטענתה מעולם לא קיבלה הודעת חיוב מן העירייה (ע' 64 ש' 2, 16-19).
6. התובעת טענה כי אי תשלום הארנונה על ידי הנתבעת לא היה ידוע לה עד לאחר שהנתבעת עזבה את הנכס ואילו ידעה זאת בזמן אמת הייתה מטפלת בכך. מר ביטון העיד כי למעשה בתקופה בה הייתה הנתבעת בנכס, היה הנכס תחת השגה שהסתיימה בסוף 2011 וכי בעת שמתבררת השגה לא משולמת ארנונה (ע' 10,11 לפרוטוקול). הנתבעת מצידה טוענת, כי היא כלל לא ידעה על הליך ההשגה ומשלא קיבלה חיובי ארנונה סברה כי ההסכמה בעל פה בין הצדדים, על פיה התובעת תישא בתשלום הארנונה, מתקיימת. מר ביטון הסכים בעדותו כי לא עדכן את הנתבעת בנוגע להשגה, אולם טען כי לא היה זה מתפקידה של התובעת לעדכן את הנתבעת והנתבעת בתור שוכרת יכולה הייתה לברר כל פרט בעניין הארנונה בעצמה.
7. העולה מן הדברים הוא, כי קשה להסיק בנוגע לארנונה כי הייתה הסכמה בין הצדדים לפעול בניגוד לאמור בהסכם, שכן נוכח קיומה של השגה, אי ביצוע התשלום על ידי הנתבעת, התברר רק לאחר שעזבה את הנכס ולאחר שהחל הסכסוך בין הצדדים. על כן לא ניתן ללמוד מדרישת התובעת כי הנתבעת תשלם, אילו הסכמות היו בין הצדדים קודם לכן. על פני הדברים, הארנונה שולמה על ידי הנתבעת, לטענתה תחת מחאה, רק לגבי התקופה בה שהתה בנכס וזאת בעקבות עיקול חשבון הבנק שלה. מן הצד השני, יש לשים לב, כי הנתבעת לא הגישה תביעה נגד התובעת ולא דרשה כי תשלם לה את הארנונה ששולמה על ידה לטענתה בניגוד להסכמות בין הצדדים ואפילו לאחר שהתובעת הגישה נגדה תביעה זו, לא הגישה הנתבעת תביעה שכנגד בעניין זה. על כן, סביר יותר כי לא הייתה הסכמה בין הצדדים, אולם נוכח העובדה כי התובעת לא תבעה תשלומי ארנונה מן הנתבעת, די בכך שלא הוכח כי הייתה הסכמה אחרת בין הצדדים ואין צורך לקבוע מעבר לכך.
8. תנאי נוסף בהסכם אליו מתייחסת הנתבעת עניינו שיקים מעותדים עבור כל תקופת השכירות. לטענת הנתבעת, בניגוד לסעיף 7 ב להסכם, היא לא העבירה שיקים כאלה לתובעת. מר ביטון לא חלק על כך, אולם טען כי לא דרש שיקים מראש מהגב' אלבו משום שבעלה היה שותף במחצית העסק ולא שיער שיגיע לתביעה נגדה. מר ביטון הסביר כי לאחר כמה חודשי שכירות עלה הרעיון שהגב' אלבו ביחד עם גב' מיקי ארביב שעסקה בתחום הביגוד, ישכרו לא 70 מ"ר אלא 200 מ"ר וגם בגלל האפשרות שיידרשו שיקים על סכומים גדולים יותר – לא לקח שיקים מראש (ראה סעיף 10 לתצהירו וכן עדותו בע' 12 ש' 1-10). כשנשאל מר ביטון מדוע חתם על הסכם בכלל עם אשת השותף שלו, הסביר כי מדובר בשתי ישויות משפטיות וצריך הסכם, אולם הוא לא דאג בעניין השיקים (ע' 12 ש' 19-21).
9. עוד טענה הנתבעת כי היא לא שילמה דמי ניהול לחמש שנים מראש. מר ביטון העיד כי הוא גובה מכלל הדיירים דמי ניהול לשנה מראש ולא לחמש שנים, אולם ציין כי למעשה לא הוא גובה את השיקים אלא חברת ניהול. בתצהירו בסעיף 13.5 טען כי הנתבעת לא שילמה דמי ניהול, אולם בעדותו ציין כי הוא חושב שהיא שילמה חלק מדמי הניהול (ע' 17 ש' 18-26; ע' 18 ש' 1-7). לאחר שעומת עם טענת ב"כ הנתבעת כי דמי הניהול שולמו, טען מר ביטון כי כנראה כל עוד הייתה הנתבעת בנכס היא שילמה וכשעזבה חדלה לשלם. (ע' 18 ש' 8-19). אציין כי אף כי אי בהירות זאת איננה תורמת למהימנותו של מר ביטון, עיון בכתב התביעה מראה כי התובעת לא תבעה דבר בגין דמי ניהול, אלא רק דמי שכירות. מכל מקום בכל הנוגע לעמידה דווקנית על תניות החוזה, לא ברור כי סוגיה זו רלוונטית באשר על פי ההסכם, דמי הניהול לא אמורים היו להיות משולמים לתובעת אלא לחברת הניהול.
10. הנתבעת טענה עוד, כי בניגוד לסעיף 18 א להסכם השכירות, היא לא המציאה לתובעת "שטר חוב פתוח" או אחר להבטחת ביצוע התחייבויותיה, דבר שלכאורה היה עליה לעשות במעמד חתימת ההסכם. כך גם בניגוד לסעיף 7 ד, לא נערכה בין הצדדים התחשבנות בסוף כל שנת שכירות ביחס להפרשי שער הדולר. מר ביטון נשאל בעניין זה בחקירתו והשיב כי היה זמן רב לגבות את ההפרשים והוא לא מיהר (ע' 16 ש' 25).
11. ככלל, התובעת הסכימה כי לא תמיד עמדה על קיום תניות אלה בשל היחסים המיוחדים בין בעלי המניות של הצדדים וטעמים נוספים כפי שפורטו לעיל, אולם לטענתה לא ניתן ללמוד מכך על הסכמות העומדות בסתירה לתניות ההסכם שהוסכמו לכאורה בעל פה. לטענת התובעת אין לגזור גזירה שווה מתניות שעניינן ביטחונות להסכם לתניות שעניינן מהות ההסכם עצמו.
12. מכל האמור לעיל עולה, כי סוגיה מהותית שלכאורה טענה הנתבעת כי סוכמה בעל פה בניגוד לאמור בהסכם, היא תשלום הארנונה, לא הוכחה על ידה. בסוגיות נוספות שעניינן בטחונות להסכם והתחשבנויות קטנות יותר, אכן הסכימה התובעת כי לא תמיד עמדה על קוצו של יוד, אולם לטענתה לא נבע הדבר מהסכמות אחרות בין הצדדים, אלא מתוך היחסים המיוחדים בינהם שבגינם לא חששה התובעת כי הנתבעת למשל לא תשלם את דמי השכירות.
13. אני סבורה אם כן, כי אילו השאלה שבמחלוקת הייתה נוגעת להעברת שיקים מעותדים, או התחשבנות בגין שער הדולר, ייתכן וניתן היה להסכים כי ההסכם שונה בדרך של התנהגות. לא נובע מכך, שכל תנאי ההסכם לא היו רלוונטיים עוד. גם הגב' אלבו הסכימה כי ההסכם דרש ממנה לפחות לשלם דמי שכירות וזאת היא עשתה (עד עזיבתה את הנכס), גם אם לא נתנה שיקים מעותדים. על כן, נוכח מסקנתי הקודמת כי לא הוכחה הסכמה בין הצדדים על אפשרות פינוי הנכס בהודעה של חודש מראש, אינני סבורה כי ניתן להסיק הסכמה כזו בין הצדדים על בסיס אי העמידה על כל תנאי ההסכם כפי שפורט לעיל.

משרד 21 - ההסכם נ/1

1. סוגיה אחת נוספת שיש לבחון עניינה ההסכם שנחתם בנוגע למשרד 21. במסגרת הדיון, הגישה הנתבעת את נ/1, שהוא הסכם שכירות נוסף בין הצדדים ביחס למשרד 21 במבנה. בהסכם זה, אשר נחתם ארבעה חודשים לאחר שנחתם ההסכם, הושכר לנתבעת, משרד 21 לתקופה של שנים עשר חודשים ללא אופציית הארכה ועם אפשרות לקצר את תקופת השכירות בהתראה של 30 יום. על כן טוענת התובעת, כי מכלל הן נלמד לאו – מה שלא נכתב בהסכם, אין בו וכשרצו לקבוע אפשרות סיום ההסכם בטרם תום תקופת השכירות, היא נקבעה מפורשות כפי שנעשה בנ/1. מר ביטון בעדותו, עוד בטרם הוגש נ/1, הזכיר מושכר נוסף זה והסביר את ההבדל בינו לבין הנכס, בכך שבמשרד 21 לא נדרשה כל השקעה של התובעת והיה מדובר בניסיון שאילו הצליח, הייתה הנתבעת שוכרת משרד נוסף גדול יותר ועל כן הוסכם שהנתבעת תוכל לעזוב את משרד 21 בכל עת שתרצה (ע' 14 ש' 24-26; ע' 15 ש' 1-7).
2. הנתבעת טוענת כי התובעת הסתירה הסכם זה, אשר יש בו כדי להראות כי בניגוד לעמדתה הראשונית של התובעת כי כל ההסכמים שלה הם לתקופות של 60 חודשים וללא אפשרות קיצור, אין הדבר כך. בהקשר זה ראוי לציין כי מר ביטון אכן העיד כי 95-100% מן הדיירים במבנה, חותמים על הסכם כדוגמת ההסכם, שהוא מאסטר (ע' 4 ש' 24,25), אולם כשנשאל אם כל השוכרים בבניין חתמו על אותו הסכם השיב: "לא בדיוק, בגדול כולם חתומים עליו." (ע' 5 ש' 4). כלומר ברור מהתשובה, שזה הכלל אולם יש גם חריגים לכלל.
3. לטענת הנתבעת, התובעת התנגדה להגשתו ובוודאי אין בו כדי לתמוך בשום דרך בפרשנות של התובעת להסכם. מעצם הגשת הסכם זה על ידי הנתבעת היא טוענת לתום ליבה, לעומת חוסר תום הלב של התובעת שחשבה כי ההסכם לא מיטיב עמה ועל כן הסתירה אותו למרות שהעתקו וודאי קיים אצלה. ייאמר כי ב"כ התובעת אכן התנגד תחילה להגשת נ/1, אולם נראה כי הדבר נבע בעיקר מ"שליפתו" הפתאומית בשלב מאוחר יחסית של ההליך ולא מטעמים מהותיים ובסופו של יום הוגש נ/1 בהסכמה (ע' 45 ש' 10-12).
4. לטענת הנתבעת הסיבה היחידה שבהסכם נ/1 ניתנה אפשרות לעזוב בהתראה של חודש הייתה דרישתה של הגב' ארביב כי כך יהיה. בהקשר זה טענה התובעת בסיכומי התשובה שלה, כי טענה זו של הנתבעת איננה מעוגנות בחומר הראיות ונראה כי הצדק עימה, שכן נ/1 לא נזכר בתצהיר הנתבעת, אף הגב' אלבו כשהעידה לגביו לא הזכירה דרישה זו של הגב' ארביב והגב' ארביב לא זומנה לעדות.
5. בנסיבות אלה, נותרנו עם נ/1 עצמו והעדויות של הצדדים לגביו. נראה כי נ/1 וודאי איננו תומך בטענת הנתבעת כי אין משמעות להסכמים שנחתמו בין הנתבעת לתובעת. הגב' אלבו אמרה בעדותה: "בפעם הקודמת אלי דיבר על משרד מס' 21 ואני מראה לך עוד חוזה שאני ואלי חתומים עליו למה הוא לא תובע אותי גם על זה?" (ע' 44 ש' 23,23) ובהמשך: "זה על מנת להראות שכל החוזה הזה קשקוש אחד גדול." (ע' 45 ש' 15).
6. אולם, נראה כי העובדה כי הנתבעת לא נתבעה בעניין משרד 21 נובעת מכך שנ/1 לא הופר על ידה, שכן הוא היה לתקופה של 12 חודשים עם אפשרות מפורשת לתת הודעה של 30 יום לסיום מוקדם של השכירות. על כן, אם בכלל, ניתן ללמוד כי בין הצדדים להליך זה נחתמו סוגים שונים של הסכמים והם לא היו זהים ויש לבחון כל אחד לגופו. סביר יותר בהקשר זה לקבל עמדת התובעת כי כשהייתה הסכמה בין הצדדים לתקופת שכירות גמישה, הדבר בא לידי ביטוי בהסכם הכתוב ולא נחתם הסכם שלא התכוונו לקיים עם הסכמות נוספות בעל פה.

הלכת אפרופים

1. אני סבורה אם כן כי במישור הראייתי, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי הייתה בין הצדדים הסכמה על פיה הנתבעת רשאית לעזוב את הנכס בכל עת שתרצה בכפוף להתראה של חודש. בנסיבות אלה, אני סבורה כי הלכת אפרופים איננה מועילה לנתבעת, משום שלא הצליחה להוכיח שהרקע לחתימת ההסכם או היחסים המיוחדים בין הצדדים, הביאו להסכמה שונה מזו הכתובה בו, בכל הנוגע לפינוי הנכס לפני תום התקופה שנקבעה בהסכם.
2. על כן, אף אם בפן המשפטי אקבל לחלוטין את עמדת הנתבעת (ואינני נדרשת לקבוע זאת), הרי שלאחר שבחנתי את היחסים בין הצדדים ואת הרקע לחתימת הסכם, לא מצאתי כי הייתה בין הצדדים הסכמה כפי שטוענת לה הנתבעת. בהקשר זה, נקבע בפס"ד ארגון מגדלי ירקות בסעיף 12 לפסק הדין של כב' הש' א. רבלין:

"... אכן, גם אם יקשה על בית המשפט לאתר את הכוונה המשותפת לשני הצדדים, הוא יעשה כל שביכולתו כדי לעשות כן. העובדה שבשעת המשפט טוען כל אחד מהצדדים היריבים שכוונתו הייתה אחרת מזו של חברו - אין בה דבר. זהו טבעו של כל סכסוך חוזי. אל לשופט להירתע מכך, ולקבוע שלא ניתן לאתר כוונה משותפת. על בית המשפט לבחון היטב את הראיות השונות שהצדדים מביאים בפניו, להשתכנע, ולקבוע מה היה אומד דעתם האמיתי במועד כריתת החוזה, עת שרצונותיהם נפגשו. אל לו לשופט למהר לקבוע שלא ניתן לאתר את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה. על בתי המשפט להימנע מליצור "תחושה או 'אוירה' שלפיה אף חוזה אינו ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות" (פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל, בעמ' 245; כמו כן ראו: שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 410-406; רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית נ' סהר חברה לביטוח, פ"ד נ(3) 281, 304). אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. הבחינה האובייקטיבית תעשה רק כאשר איתור כוונתם המשותפת הסובייקטיבית של הצדדים אינו אפשרי.

1. ובענייננו, ייתכן והסכם סביר בין הצדדים, היה קובע אפשרות של סיום השכירות לפני תום 60 חודשים בהודעה סבירה מראש, אולם כאמור לעיל, אין זה מתפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם.

התנהלות הנתבעת בסיום ההסכם

1. טענה נוספת של התובעת היא כי התנהלות הנתבעת בקשר לסיום השכירות היא בגדר קיום ההסכם בדרך שאינה מקובלת ובחוסר תום לב.
2. לטענת התובעת עוד לפני יולי 2009, הסתכסכו מר ביטון ומר אלבו, שהיו בעבר שותפים בתובעת וביולי 2009, נחתם בינהם הסכם לפירוק ופירוד (נספח א' לתצהירו של מר ביטון). לטענת התובעת, הנתבעת, המתינה עד שנפרע אחרון השיקים של התובעת למר אלבו ולנתבעת ואז הודיעה על עזיבתה את הנכס.
3. הגב' אלבו הודתה בעדותה, כי החליטה לעזוב את הנכס עקב הסכסוך בין בעלה לבין מר ביטון (ע' 53 ש' 24). הגב' אלבו התקשתה להסביר מדוע נשארה בנכס עד דצמבר 2009 ורק אז עזבה, אם הסכסוך בין בעלה לבין מר ביטון הגיע לידי פירוד כבר ביולי 2009. גב' אלבו הסבירה כי נשארה בנכס עוד מספר חודשים משום שהיה לה טוב במשרד ואף אחד לא דרש ממנה לשלם ארנונה (ע' 54 ש' 1-9). הגב' אלבו טענה כי היא לא יודעת מתי קיבל בעלה את הכסף מהתובעת במסגרת פירוק השותפות, אולם בסופו של דבר כשנשאלה מדוע חיכתה חצי שנה השיבה "לא יודעת" (ע' 54 ש' 23-24).
4. על אף שנראה כי יש חיזוק לטענת התובעת כי הנתבעת התעכבה בנכס עד לאחר שהסתיימה ההתחשבנות בין השותפים לשעבר, ספק אם יש בכך כדי להוסיף לטענות התובעת, שכן טענת התובעת הייתה כי היה על הנתבעת להישאר בנכס 60 חודשים ללא אפשרות לקיצור התקופה ועל כן נראה כי גם אילו עזבה הנתבעת את הנכס ביולי 2009, עדיין התובעת הייתה טוענת להפרת ההסכם והעובדה כי הנתבעת המתינה לסיום ההתחשבנות בין מר אלבו לבין מר ביטון ובין התובעת לנתבעת איננה משנה. על כן אינני מתייחסת לחקירתה הארוכה של הגב' אלבו בנוגע לדמי הניהול שקיבלה הנתבעת מן התובעת (ע' 54-57), שכן אין נפקות לסוגיה זו.

הקטנת הנזק

1. לטענת הנתבעת הייתה על התובעת חובה להקטין את הנזק והיה עליה להשכיר את הנכס אפילו בהנחה כדי לא להותירו ריק. הנתבעת טוענת כי בדיון ביום 24.10.11, טען ב"כ התובעת כי מאוקטובר 2011 הנכס הושכר ועל כן לא היה מקום להותיר את כתב התביעה כפי שהוא.
2. כהוכחה לטענתה בדבר האפשרות להשכיר את הנכס מוקדם יותר טענה הגב' אלבו בעדותה, כי שלחה מתעניינים לשכור את הנכס אולם מר ביטון לא הסכים להשכיר להם את הנכס. הגב' אלבו לא כתבה זאת בתצהירה ולא היה בפיה הסבר להימנעות זו ולא הביאה אף אחד מאותם שוכרים פוטנציאליים להעיד (ע' 62 ש' 4-20).
3. נוכח הצהרת ב"כ התובעת כי הנכס הושכר באוקטובר 2011, נראה כי אכן לכל היותר הנזק של התובעת הוא דמי שכירות בגין החודשים פברואר 2010 ועד ספטמבר 2011, היינו 20 חודשים. נוכח העובדה כי הנתבעת לא הוכיחה כי שלחה מתעניינים שנדחו על ידי התובעת ואף לא טענה טענה זו בתצהיר שהוגש על ידה, אני סבורה כי לא הוכח כי התובעת לא עשתה מאמצים להשכיר את הנכס.
4. הנתבעת העלתה טענות גם בנוגע לתשלום הארנונה, כשלטענתה אילו הצהירה התובעת כי הנכס ריק הייתה פוטרת עצמה מתשלום ארנונה. אולם, נראה כי ברכיבי הנזק שנתבעו על ידי התובעת, לא נכלל רכיב של ארנונה ועל כן אין נפקות לטענת הנתבעת בעניין זה.
5. אשר על כן, בכפוף לאמור לעיל לעניין אורך התקופה לגביה יכולה התובעת לתבוע, אני דוחה טענת הנתבעת בכל הנוגע לחובת הקטנת הנזק על ידי התובעת.

סוף דבר - ההסכם

1. העולה מן המקובץ הוא כי אני דוחה טענת הנתבעת כי הייתה רשאית בהתראה של חודש לעזוב את הנכס ועל כן אני נעתרת לתביעת התובעת ומחייבת את הנתבעת לשלם לה פיצויים בגין הפרת ההסכם.
2. יחד עם זאת וכאמור לעיל, הסכומים שנתבעו על ידי התובעת אינם מוצדקים כפי שאפרט להלן. ראשית, הנכס הושכר באוקטובר 2011. היות שהתובעת לא התייחסה לכך בתצהיר מטעמה ולא נתנה נתונים לגבי דמי השכירות שגבתה מאוקטובר 2011, יש להניח כי גבתה דמי שכירות לפחות בגובה דמי השכירות שהיו קבועים בהסכם. על כן אין מקום לפצות את התובעת בגין דמי שכירות החל ממועד זה, באשר הפרת ההסכם לא גרמה לה נזק מעבר למועד זה.
3. שנית, אין מקום לפסיקת פיצוי מוסכם בנוסף לפיצוי בגין הנזק. בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תש"ל 1970 (להלן: "חוק התרופות"), ניתן לקבל פיצויים מוסכמים ללא הוכחת נזק, או במקומם פיצויים על פי סעיפים 10-14 לחוק התרופות. לא ניתן גם להוכיח נזק וגם לקבל פיצוי מוסכם שלא טעון הוכחת נזק.
4. על כן ובהתאם לכתב התביעה, יש לפסוק כי הנתבעת תשלם לתובעת דמי שכירות בגין חודשים 2-3/10 בסכום של 9,249 ₪; דמי שכירות בגין חודשים 4-6/10 בסכום של 13,873.82 ₪; דמי שכירות בגין חודשים 7/10-9/11 בסכום של 73,994 ₪.

הציוד

1. אשר לציוד, לא הייתה מחלוקת כי הוא נלקח על ידי הנתבעת עת עזבה את הנכס, אולם טענה הגב' אלבו, כי קיבלה אותו במתנה מבעלה. התובעת חולקת על טענה זו וטוענת כי מר אלבו לא הגיע להעיד בעניין זה. לטענת התובעת, גם אם מר אלבו היה בעלים של מחצית התובעת בזמנו, לא יכול היה לתת רכוש של התובעת במתנה לאשתו, ללא רישום כדין בהנהלת החשבונות של התובעת ורישום כזה איננו בנמצא ועל כן יש להסיק כי הנתבעת נטלה רכוש של התובעת ללא רשות.
2. הנתבעת טוענת כי התובעת דרשה לקבל את שווי הציוד כחדש בתוספת ריבית הוצמדה, כאילו לא נעשה בו שימוש במשך תקופת השכירות, כאילו לא קיבלה התובעת פחת בגינו וכאילו ערכו משתבח עם השנים. מר ביטון טען כי תבע את עלות הרהיטים בצירוף הצמדה וריבית משום שכשיקבל את הכסף ישלם בגינו מס ומס זה יקזז את הפחת (ע' 20 ש' 15-17). בהקשר זה יש לציין כי אם טוענת הנתבעת כי התובעת ניכתה בספריה פחת בגין הציוד, יש בכך הסכמה שלה כי מדובר בנכס של התובעת.
3. לטענת הנתבעת, הריהוט הושב לחזקת התובעת לאחר שנפתח ההליך. מר ביטון אישר כי הריהוט הוחזר אם כי טען כי הדבר התרחש בשבוע בו התקיים הדיון (ע' 19 ש' 17,18). שוב, לכאורה אם הנתבעת החזירה את הריהוט, יש בכך הסכמה שלה, כי הוא לא שלה ואף לא של הגב' אלבו.
4. על אף שהצדדים עסקו רבות בעניין זה נראה כי נוכח ההסכמה למעשה, כי מדובר בציוד של התובעת, יש לקבוע מה שווי הציוד ובאיזה סכום יש לחייב את הנתבעת בגין עיכובו שלא כדין אצלה.
5. גב' אלבו בעדותה טענה כי היא לא עשתה שום התאמות של המשרד וצביעת רהיטים לא הייתה קשורה אליה כלל (ע' 43). לטענתה, לא הייתה כל סיבה לצבוע את הריהוט החדש שנקנה עבורה בלבן שהוא צבע סטנדרטי, בעלות של מעל 12,000 ₪, כשלכאורה אפשר היה להזמין את הריהוט בצבע הזה.
6. מר ביטון בעדותו טען כי הגב' אלבו דרשה ריהוט כמי שהולכת להיות בנכס חמש שנים ובעלה ביקש שיספקו אותו וכך היה ועל כן סופק ריהוט ונצבע בעלות כוללת של כ – 30,000 ₪ ועל כן לא סביר שהיא לקחה אותו אחרי פרק זמן קצר, כשלמעשה עלות הריהוט כמעט משתווה לדמי השכירות ששולמו על ידה (ע' 19 ש' 1-13).
7. בהקשר זה ראוי להזכיר, כי הגב' אלבו בתצהירה בסעיף 5, ציינה כי כשקיבלה את המשרד התאימה אותו לצרכיה וערכה בו שינויים רבים ושונים כדי שיתאים לשימושה ועל כן קשה לקבל טענתה בעדות, כי לא עשתה שום התאמות של המשרד.
8. הגב' אלבו טענה כי חלק מן הריהוט שעלותו נתבעה כלל לא סופק לה אולם כשנשאלה בחקירה לגבי פריטי ריהוט ספציפיים, לגבי חלקם אישרה שהיו אצלה ולגבי חלקם לא שללה את האפשרות, לגבי חלקם תחילה שללה אחר כך אמרה כי איננה זוכרת (ע' 58 ש' 17-26, ע' 59). הגב' אלבו לא זכרה שקיבלה מכתב בו נדרשה להשאיר את הרהיטים במשרד למרות שהוצג לה מסמך עם חותמת הנתבעת, היא טענה כי כל אחד יכול לעשות חותמת (ע' 61 ש' 6-15). הגב' אלבו טענה כי טוב היה אילו קיבלה את המכתב כי לא היה לה מה לעשות עם הרהיטים הללו (ע' 61 ש' 16,17).
9. עולה מכל האמור, כי הגרסה של הנתבעת על פיה הריהוט בנכס נרכש עבורה על ידי בעלה כמתנה, חסרת שחר. ראשית, כי כאמור לעיל, הנתבעת עצמה טענה כי התובעת ניכתה פחת בגין ציוד זה ושנית כי החזירה את הריהוט בסופו של יום. גם אמירתה כי ממילא לא היה לה מה לעשות עם הריהוט, מעידה כי לא מדובר היה במתנה שקיבלה מבעלה, שספק אם הייתה נוהגת בה זלזול כזה.
10. כאמור, מר ביטון הסכים כי הציוד הושב לו בינואר 2013, כלומר לאחר שנתיים. אין בפני ראיות לגבי מצבו של הציוד שהושב ואם הוא ראוי לשימוש, אולם נראה כי לנוכח טענת השווא של הנתבעת כי הציוד היה שלה ועל כן לקחה אותו, יש לחייב אותה במרבית העלות הנדרשת על ידי התובעת ועל דרך האומדנה אני מחייבת את הנתבעת בסכום של 25,000 ₪ בגין רכיב זה בתביעת התובעת.

סוף דבר

1. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 97,120 ₪ בגין דמי השכירות, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום, היינו סכום של 111,316 ₪ ו – 25,000 ₪ בגין הציוד (כשסכום זה לוקח בחשבון הפרשי הצמדה וריבית עד היום) ובסך הכל 136,316 ₪.
2. בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסכום של 7,580 ₪ בגין אגרת בית המשפט ששולמה על ידי התובעת ושכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ₪.
3. הסכומים הנזכרים לעיל ישולמו לתובעת על ידי הנתבעת תוך 30 יום מן המועד בו תקבל את פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
4. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

ניתנה היום, ט' אדר ב תשע"ד, 11 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.