1. התביעה היא לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1 בתאונת דרכים.

התובעים 2 ו- 3 הם הוריו של התובע 1.

לטענת התובעים, התאונה היתה תאונת "פגע וברח" ופרטי הנהג הפוגע אינם ידועים להם.

הנתבעת מכחישה את טענות התובעים וטוענת כי התובע לא נפגע בתאונת דרכים והפציעה שנפצע לא ארעה באופן ובנסיבות שהתובעים טוענים להם.

2. התובע הוא קטין, יליד 1995.

על פי טענת התובעים ארעה התאונה ביום 5/11/07 כאשר התובע היה כבן 12. לטענתם הוא נשלח על ידי אימו בשעות הערב ל מכולת הקרובה לביתם אך בדרך למכולת פגע בו רכב

שנסע במהירות ונמלט לאחר מכן מן המקום.

על פי טענת התובעים אין עדים לתאונה ועדותו של התובע לגבי התאונה היא למעשה העדות היחידה.

3. מדובר אפוא בעדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך לעניין הוראות סעיף 54

לפקודת הראיות, כאשר בנסיבות המקרה שבפני לא רק שמדובר בעדות יחידה של בעל דין

אלא מדובר גם בעדותו של קטין, שכן בעת עדותו היה התובע כבן 16 שנים בלבד.

על כל פנים, העדות לעניין עצם התרחשות התאונה היא אך ורק עדותו של התובע והיא, כאמור, עדות יחידה של בעל דין.

4. בנוגע לעדות כזו קובע סעיף 54 לפקודת הראיות כדלקמן:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין

לה סיוע והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק

בעדות זו...".

במקרה שבפני לא רק שלא מצאתי נימוקים לאימוצה של העדות שהעיד התובע, ההיפך הוא הנכון.

והשווה: ע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו (1) 733.

5. לאחר ששמעתי את כל העדויות ועיינתי בכל הראיות ובטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לסמוך על עדותו היחידה של התובע ואין בידי לקבוע כי התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם והוכיחו כי פציעתו של התובע אכן ארעה בתאונת דרכים, כהגדרת מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן - החוק).

וראה: רע"א 2176/95 (עליון) זיאד רפיק חלבי נ' קרנית ואח'.

6. שלושה טעמים עיקריים מביאים אותי לידי מסקנה שלא ניתן לסמוך על עדותו של התובע וכל שכן כאשר היא עדות יחידה של בעל דין.

א. מנגנון הפגיעה ואופייה של הפגיעה אינם מתיישבים, לכאורה, עם התאור שנתן התובע באשר לתאונה.

ב. עדות התובע באשר לנסיבות הסובבות את התאונה והארועים שארעו בסמוך לאחריה, אינה מתיישבת עם העדויות האחרות שהביא התובע ובכלל זה עדות אימו של התובע.

נמצאו סתירות רבות בגירסת התובע ובגירסאות העדים האחרים מטעמו.

ריבוי הסתירות הזה מערער במידה ניכרת את גירסת התובעים בכלל ואת טענת התובע, לפיה פציעתו ארעה כתוצאה מרכב שפגע בו, בפרט.

ג. מחדלם של התובעים מלזמן עדים שלכאורה היה מקום לזמנם. מחדל זה של התובעים פועל לחובתם וההלכות בעניין זה ידועות.

מנגנון הפגיעה ופציעתו של התובע

7. בתצהיר עדותו הראשית תאר התובע את התאונה באופן הבא: "... באופן פתאומי ותוך כדי היותי בסיבוב, רכב שלא הדליק האורות שלו והיה ממהר מאוד, שבא מהכיוון הנגדי, פגע בי בצורה קשה והעיף אותי.... עקב כך אני נפגעתי בצורה קשה בעיקר ברגלי השמאלית ולכן התחלתי לצעוק ולבכות מרוב כאבים.." (סעיפים 4 ו- 5 לתצהיר עדות ראשית).

על פי גירסה זו נסע הרכב הפוגע במהירות ופגע בתובע כשהוא מעיף אותו.

לאור גירסה זו קשה להבין כיצד הייתה פציעתו של התובע אך ורק בקרסול רגלו השמאלית ואין כל ראיה לפציעות, חבלות או פגיעות אחרות בגופו של התובע.

ילד, בן 12, שנפגע ממכונית שנוסעת במהירות רבה עד כדי כך שזו מעיפה אותו, קשה להניח שלא תימצא בו פציעה או פגיעה או שריטה במקום נוסף בגופו.

8. ואכן, התובע שככל הנראה היה מודע לקושי זה בגירסתו טען בחקירתו הנגדית, לראשונה:

"ת. .....אני זוכר כשנפגעתי הראש שלי נדפק.

ש. קיבלת מכה בראש מהרכב?

ת. אני נחבטתי בארץ.

ש. באיזה חלק בראש נחבטת?

ת.(מצביע על מעל האוזן השמאלית)...."

(עמ' 36 שו' 21-25).

לגירסה חדשה זו אין זכר בתצהיר עדותו הראשית של התובע, אין לה זכר בכתב התביעה ואין לה גם כל ביסוס המסמכים הרפואיים שצרפו התובעים.

למעשה, מהמסמכים הרפואיים שצורפו על ידי התובעים עולה כי התובע לא התלונן אלא על כאבים ברגלו והרופאים גם לא מצאו ממצאים רפואיים או ממצאים אחרים. במסמכי בית החולים אף צויין במפורש "ללא חבלות נוספות בגולגולת או פגיעת חזה או בטן". (נספח ב' לכתב התביעה).

9. העדר כל סימן, ובכלל זה שריטה, פצע שפשוף, שטף דם או מכה במקום אחר בגוף, אינו מתיישב, לכאורה, עם תאורו של התובע את התאונה ולמעשה אינו מתיישב, לכאורה, עם תאונה שבה רכב שנוסע במהירות ופוגע באדם, וכל שכן בילד בן 12. תמיהה זו מצטרפת לכל הנימוקים האחרים, שיפורטו להלן.

הסתירות בעדויות

10. בנוסף לקושי ליישב בין התאור שמסר התובע לגבי התרחשות התאונה ובין הפציעה שנפצע באותה תאונה, יש קושי לקבל את גירסת התובע גם משום שנמצאו סתירות רבות בין הגירסאות השונות שמסר התובע ובין הגירסאות שמסר התובע לגירסאות העדים האחרים.

א. התובע טען כי לא ראה את הרכב שפגע בו (עמ' 38 שו' 3).

חרף זאת, אימו של התובע, התובעת 3, ציינה בתשובותיה לחוקר הנתבעת כי מדובר ברכב פרטי ואף ציינה כי התובע הוא שמסר לה את הנתון הזה (התמליל שצורף לעדות סרחאן בעמ' 3 שו' 9-14).

גירסה זו של האם תמוהה כאשר התובע עצמו, כשנשאל בעניין זה, לא ידע להשיב דבר לגבי גודלו של הרכב.

ואכן בעדותה בבית המשפט שינתה האם את גירסתה וטענה כי התובע לא אמר לה

פרטים על הרכב שפגע בו (עמ' 9 שו 28).

ב. התובע טען כי אורות הרכב היו כבויים (עמ' 39 שו' 18) ואילו אימו ציינה בפני החוקר שכאשר הגיעה לבנה ומצאה אותו מוטל על הכביש, סיפר לה התובע כי ראה את אורות הרכב שפגע בו (התמליל שצורף לעדות סרחאן בעמ' 3 שו' 6, ועמ' 17 שו' 4 לפרוטוקול).

ג. התובע טען כי אימו הגיעה לשמע צעקותיו ( עמ' 37 שו' 12). גם האם התובעת מסרה גירסה זו לחוקר הנתבעת כשציינה "שמעתי שהוא צועק, חשבתי שמישהו היכה אותו" (ראה התמליל שצורף לעדותו של החוקר סרחאן בעמ' 1 שו' 23 ובעמ' 2 שו' 20-23 וכן בתמליל שצורף לתצהיר והדאני בעמ' 4 שו' 25).

לעומת זאת בעדותה בבית המשפט ובתצהיר עדותה הראשית שינתה האם את גירסתה וטענה כי מצאה את בנה לאחר שיצאה לחפש אותו משום שהתעכב, ולא משום ששמעה את צעקותיו (סעיף 4 לתצהירה, עמ' 5 שו' 1-3).

לפי הגירסה הזו, לא צעקותיו של התובע הם שגרמו לאימו לצאת מן הבית ולחפש אותו אלא העובדה שהתובע התעכב מעבר לפרק הזמן הסביר, לדעתה, ורק כשיצאה מן הבית לחפשו, שמעה את צעקותיו. מדובר בשתי גירסאות שונות ולא שמעתי הסבר מניח את הדעת לשינוי הזה.

יצויין כי גירסת האם, לפיה צעקותיו של בנה הם שגרמו לה לצאת מהבית ולחפשו אינה מתיישבת עם גירסתה בבית המשפט לפיה לא ניתן לשמוע צעקות כאשר הבית סגור ודלתו נעולה (עמ' 6 שו' 2), וגירסתה לפיה לא ניתן לשמוע צעקות מתוך הבית עומדת גם בסתירה לטענתה, לפיה ילדיה האחרים שמעו את צעקותיה ויצאו אליה ואל התובע (עמ' 9 שו' 1).

ד. האם ציינה בתצהיר עדותה הראשית כי לאחר שמצאה את התובע מוטל על הכביש ניסתה להרימו אך הדבר היה למעלה מכוחותיה. אז, לטענתה,הגיעו שניים מחבריו של התובע למקום והיא שלחה אותם להביא עגלת סופר מהמכולת הקרובה (שאליה, לפי הנטען, יצא התובע בשליחותה).

כאשר שבו הילדים עם העגלה, הרימו כולם, בכוחות משותפים, את התובע אל תוך העגלה ודחפו אותה עד לבית הוריה.

בדרך, לפי גירסת האם, פגשה את אשתו של בעל המכולת וסיפרה לה את מה שהתרחש (סעיף 5 לתצהיר העדות הראשית) האם חזרה על גירסה זו גם בעדותה בבית המשפט (עמ' 8 שו' 15).

גירסה זו של האם נסתרה גם בעדויות העדים שהביאו התובעים וגם בעדותה של בעלת המכולת, נזמיה, שהעידה מטעם הנתבעת.

העד, עמאר עמאש, קטין שהגיע להעיד מטעם התובעים, טען כי אימו של התובע ונזמיה לא דיברו ביניהן מאחר שהן מסוכסכות ביניהן (עמ' 26 שו' 13, ושורות 16- 23).

נזמיה עצמה, (שתחילה ביקשו התובעים להביא אותה להעיד ואח"כ חזרו בהם, והיא הובאה להעיד מטעמם של הנתבעים) הכחישה מכל וכל קיומה של שיחה כלשהי בינה ובין אימו של התובע. לטענתה, ביום הארוע עצמו לא ראתה דבר ורק יומיים או שלושה לאחר מכן נודע לה מה שקרה לתובע (עדותה בעמ' 61 שו' 7-10 ובעמ' 64 שו' 8).

נזמיה גם הכחישה את טענת התובעים לפיה התובע נלקח בעגלת סופר שנלקחה מהמכולת וטענה כי בחנות המכולת אין בכלל עגלה כזו (עמ' 62 שו' 20 ועמ' 65 שו' 5).

ו. גם באשר למקום בו נפגע התובע נמצאו סתירות רבות בעדויות.

בעוד שהעד עמאר עמאש טען שהתובע נמצא בסמוך ממש למדרגות המכולת, ובמקום שממנו ניתן לראות את פתח המכולת (עמ' 25 שו' 3-10), מסר התובע גירסה שונה ולפיה מקום הפגיעה היה מרוחק מהמכולת ולא ניתן היה לראות את המכולת מהמקום הזה. (עמ' 37 שו' 4).

בעוד שהתובע טען תחילה כי הרכב פגע בו ממש כשיצא משער הבית, הוא טען בהמשך כי הפגיעה ארעה רק בהמשך השביל וליד העיקול והמקום שסימן בו את מקום הפגיעה (נ/4) מרוחק משער הבית.

אימו של התובע, לעומת זאת, טענה תחילה כי התובע נפגע כשכבר כמעט היגיע

למכולת (עמ' 5 שו 25) אך אחר כך שטענה כי עדיין היה "רחוק קצת" מהמכולת

(עמ' 8 שו 18). יצוין כי אם היה התובע סמוך למכולת , לא ברור כיצד יכלה אימו

לשמוע את צעקותיו, אף על פי שזו הגירסה שנמסרה על ידי התובעים תחילה.

ז. התובע טען כי לא ראה בכלל את המכונית, אך באותה נשימה גם טען "אני

השתדלתי לזוז" (עמ' 36-37 לפרוטוקול).

ברור שגירסתו,לפיה השתדל לזוז, שמשמעה כי ראה את הרכב וניסה להתחמק ממנו,

אינה יכולה להתיישב עם הטענה לפיה בכלל לא ראה את הרכב שפגע בו.

אי הבאת עדים -

11. התובעים ביקשו לזמן את העדה הגב' נזמיה וכן את אחיה של התובעת, ג'מאל, אך בהמשך חזרו בהם מבקשה זו מבלי שנתנו כל נימוק מניח את הדעת לכך.

בסופו של דבר הובאה נזמיה לעדות על ידי הנתבעים ואילו ג'מאל לא העיד בבית המשפט.

12. עדותה של נזמיה, שהכחישה מכל וכל את כל גירסת התובעים, הינה דוגמא מצויינת לחשיבותו של הכלל, לפיו צד שנמנע מלהביא עד רלוונטי, יש להניח שעדותו של אותו עד לא היתה תומכת בגירסתו אלא מחזקת דווקא את גירסת הצד שכנגד. אכן, נזמיה, שהתובעים החליטו להמנע מזימונה כעדה מטעמם, מסרה גירסה שלא תמכה כלל בגירסת התובעים וחיזקה דווקא את גירסת הנתבעת, לפיה פציעתו של התובע, ככל הנראה, לא ארעה בתאונת דרכים כי אם במהלך משחק.

13. אשר לאי הבאת ג'מאל לבית המשפט - בעניין הזה לא נתנו התובעים כל הסבר, וכל שכן הסבר מניח את הדעת.

מחדלם מלהביאו לבית המשפט פועל במקרה הזה לחובתם שכן מדובר בקרוב משפחה של התובעים, ובמי שהסיע את התובע לבית החולים לקבלת טפול רפואי.

מוזרה בעיני טענת התובעים כאילו יש לזקוף את מחדל באי הבאתו של עד זה, דווקא לפתחה של הנתבעת ואני דוחה טענה זו. (סעיף יא' (6) לסיכומי התובעים).

14. מכל האמור לעיל עולה כי בגירסת התובעים, לפיה נפצע התובע בתאונת דרכים בעת שרכב אלמוני פגע בו וברח מהמקום, בקיעים רבים והיא שזורה בסתירות ובתמיהות רבות.

אמנם, הסתירות עניינן בפרטים שונים שאינם נוגעים, לכאורה, לשאלה העיקרית שבמחלוקת – האם נפגע התובע מרכב חולף- ואולם יש לזכור כי :

"קל הדבר ביותר להציג גירסה כללית. אך אמינותה של גירסה כללית נבחנת בפרטיה. כאן חשיבותה של החקירה הנגדית, החודרת פנימה לפרטי הדברים. כשאלה מופרכים, נופלת הגירסה הכללית".

ע"א 463/89 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' חסנה עלי סארי שדידה, פדי מה 5 857, 864.

15. בענייננו, ולנוכח הסתירות המרובות והתמיהות שעולות מגירסתם הכללית של התובעים, לא ניתן לקבל אותה, ולא ניתן לקבוע כי עלה בידי התובעים להרים את הנטל המוטל עליהם ולהוכיח כי פציעתו של התובע אירעה בתאונת דרכים.

16. טרם סיום יש להתייחס למספר עניינים שעלו בסיכומי הצדדים:

א. ב"כ התובעים הקדיש חלק ניכר מטיעוניו (ומשאלותיו בחקירות העדים) לשמועות שנפוצו ביישוב אודות האופן שבו נפצע התובע.

לפי שיטתו של ב"כ התובעים אם הדעה הרווחת ביישוב היא כי התובע נפצע בתאונת דרכים הרי שיש בכך משום תמיכה לגרסת התובע.

אני דוחה טענה זו מכל וכל.

שמועות - כשמן כן הן - והן בגדר עדות שמיעה לכל דבר ועניין. לא ניתן לייחס כל משקל לשמועות כאלה או למידת תפוצתן ואין לכן בכוחן להטות את הדף לטובת מי מהצדדים.

ב. ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי העובדה שהעדים מטעם התובע היו קטינים ש"נשרו מכיתות של חינוך מיוחד", מחייבת את המסקנה כי לא יוכלו לשקר או להמציא עובדות לגבי נסיבות התאונה וכי "עדים אלה יכולים אך ורק לומר אמת ורק אמת שכן כל חשיפה שלהם למה שאינו אמת, אמור להתגלות במהרה..." (ס' 10 בעמ' 8 לסיכומים).

אין בידי לקבל טענה זו, שמבוססת - אם בכלל, על עניינים שבמומחיות.

אכן, בית משפט זה התרשם כי מדובר בקטינים שכישוריהם מוגבלים ביותר. די לעיין בתשובותיו של מר עמאש עמאר, שלא ידע לפרט נתונים בסיסיים באשר לחיי היום יום שלו. ואולם ממש כפי שמוגבלות זו יכולה לשמש "ראיה" ליושרם של העדים, היא עלולה להביא לכך שיכולתם להבחין בין אמת לשקר ובין טוב לרע, תהיה גם היא מוגבלת ביותר - ולא אוסיף.

בשל התרשמותי ממגבלותיהם של העדים הללו אני אכן מייחסת לעדותם משקל נמוך ביותר, אך עם זאת - מאחר שהתובעים הביאו עדים אלה לתמוך בגרסתם - לא ניתן להתעלם מכך שעדות העדים הללו סותרת, בעניינים מסוימים, את גרסת התובעים - על כל המשתמע מכך.

ג. הגירסה הכללית, לפיה נפצע התובע מרכב חולף, חזרה אומנם בפיהם של כל העדים מטעם התובע, אך בחינת הפרטים המרכיבים את הגירסה הזו, וריבוי הסתירות בנוגע לפרטים אלה, יחד עם העובדה שפציעתו של התובע אינה מתיישבת, לכאורה, עם תאור התאונה, ומחדלם של התובעים באי הבאת עדים, מביאים אותי למסקנה כי לא ניתן לקבל גירסה זו.

16. התוצאה היא שאני דוחה את התביעה.

אני מחייבת את התובעים ביחד ולחוד לשאת בהוצאות הנתבעת בגין התביעה, וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ₪.

המזכירות תשלח עותק מפסק דין לצדדים.

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ג, 25 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.