מבוא:

1. התביעה הוגשה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, מר יועד מגל, כתוצאה מנפילה ביום 1.11.05, עת, לטענתו, התבקש ע"י אחת ממדריכותיה של הנתבעת 1 אשר ניהלה עסק לאימוני ספורט, לבצע תרגיל קפיצה מסוכן אליו לא הוכשר מעל ארגז.
2. התובע יליד 22.9.88, כיום משמש מוזג בבר בעיסוקו, היה בן 17 ביום התאונה ובן 27 כיום.
3. כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בראשו ובעורפו. התובע שב לביתו והובהל ע"י הוריו למרכז חירום רפואי בעיר מודיעין, שם נעשה צילום רנטגן אשר הדגים תת פריקה של חוליות הצוואר בגובה C5-6 ושבר בפצט הימני של החוליה C5 . מהמרכז הרפואי הובהל התובע לבית החולים אסף הרופא שם עבר ניתוח לקיבוע החוליות השבורות ואיחויין, וצווארו הושם בקיבוע לתקופה העולה על שלושה חודשים. לטענת התובע, הוא סובל וממשיך לסבול עד היום מקושי בתנועות הראש והגב מכאבים בגב העליון ובצוואר.

4. הנתבעת 1 הינה מדריכת ספורט אשר, כאמור, בזמנים הרלוונטים לתביעה ניהלה עסק הקרוי "סנונית" לאימון בני נוער והדרכתם, בין היתר בהתעמלות קרקע והתעמלות אקרובטית.

1. הנתבעת 2, אריה חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את הנתבעת 1.
2. הנתבעת 3 הינה העיר בתחומה התרחשה התאונה, ובזמנים הרלוונטים היתה הבעלים, המחזיקה והמפעילה של מרכז ספורט עירוני בשכונת שמשוני במודיעין, שבו בין היתר התנהלה פעילות הנתבעת 1.
3. המחלוקת נסובה הן סביב עניין האחריות והן לעניין גובה הנזק.
4. היות שאחריות הנתבעות מוכחשת, אתייחס תחילה לסוגיית האחריות לפני הדיון בשאלת הנזק.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובע

1. לטענת התובע, הנתבעות אחראיות לנזקיו בשל היותה של הנתבעת 1 מנהלת עסק לאימון בני נוער והדרכתם בספורט והיות הנתבעת 3 הבעלים, המחזיקה והמפעילה של מרכז הספורט שבו פעל העסק, והחייבת בפיקוח עליו.
2. לטענת התובע המבוססת על חוות דעת מאת מומחית בתחום ההתעמלות התחרותית, שופטת ומאמנת התעמלות, רשלנות הנתבעות באה לידי ביטוי, בכך שהתובע, ראשית ביצע קפיצת ידיים שהינה קפיצה המחייבת שמירה של המדריך וליווי המבצע עד הגיעו בבטחה לעמידה על מזרני הנחיתה, מה שלא התקיים, לדברי התובע, בעניינו. בנוסף התובע התבקש ע"י המדריכה נועה בוזנא לבצע קפיצת ידיים עם סלטו לפנים שהינה קפיצה קשה מאוד תוך שלא ניתנו לו כל הכנה מוקדמת או לימוד מקדים של חלקי הקפיצה ואף ללא אחיזה של המאמנת או שמירה מצידה. המומחית מוסיפה כי קפיצת ידיים כזו הינה קפיצה ברמה מאד גבוהה שמתאימה רק למתעמלים מקצועיים, הגדרה לה לא ענה התובע. המומחית הדגישה כי לדידה למדריכה לא היה ניסיון אישי בביצוע התרגיל, וגם לא קיבלה הכשרה מתאימה ללמדו.

המומחית הוסיפה כי גם הטיפול בתובע לאחר פגיעתו היה רשלני בכך שהוא לא פונה לבית חולים חרף פגיעת ראש אותה ספג, ואף נשלח לבדו אל ביתו מרחק הליכה האורך כעשרים דקות ללא כל השגחה.

1. עוד נטען ע"י התובע בסיכומיו כי במעשי הנתבעת ובמחדליה יש אף משום הפרת חובה חקוקה מכוח חוק הספורט תשמ"ח -1988 ותקנותיו.
2. נוסף על כך גורס התובע בסיכומיו כי במקרה דנן, בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר אל הנתבעות את נטל הראיה להוכחת היעדר התרשלות, שכן לא היתה לו הידיעה או לא היתה לו היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, וכי התאונה נגרמה ע"י נסיבות עליהן לנתבעות היתה שליטה. כמו כן לטענתו, במקרה דנן סביר יותר כי הנתבעות התרשלו מאשר לאו.

טענות הנתבעות

1. בראש וראשונה הכחישו הנתבעות בכתב ההגנה כל התרשלות מצידן ושאר הנסיבות הנטענות ע"י התובע.
2. הנתבעות טוענות כי התובע כלל לא הוכיח טענתו כי המדריכה נועה אכן הורתה לו לבצע את הקפיצה המסוכנת כטענתו, ולמעשה המדובר במצב של גרסה מול גרסה כאשר גרסתו של התובע לא גובתה בבדל ראיה והינה חסרת בסיס, כאשר לטענתן, האביזרים בהם נעשה שימוש, כגון מזרונים, היו תקניים לחלוטין, ועל הנעשה במקום, לרבות רמת הסכמתם של המדריכים והמכשור, התקיים פיקוח נאות מצד הנתבעת 3.

15. לחילופין טענו הנתבעות לאשם תורם מכריע של התובע. התובע, אשר במועד האירוע היה נער בוגר בן כ-שבע עשרה וחצי ומתעמל מיומן, בחר להסתכן מרצון בבצעו הקפיצה הנ"ל, ואי לכך אין לו להלין אלא על עצמו.

דיון והכרעה

1. מחומר הראיות עולה בבירור כי התובע נפל ונחבל בראשו במהלך ביצוע תרגיל התעמלות עת היה תלמיד מן המניין בעסק אותו ניהלה הנתבעת 1 בפיקוח הנתבעת 3. מכאן הסוגיה העיקרית הדרושה הכרעה הינה האם התאונה אירעה עקב רשלנותן של הנתבעות.

סוגיית נטל הראייה

1. על פי ההלכה "המוציא מחברו עליו הראיה", קרי, נטל ההוכחה מוטל על התובע.

במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה, כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה (ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל, פ"ד כא(2) 453, 47 9.11.67.

במקרה הנוכחי לטענתו של התובע, יש להחיל כאמור את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר אל הנתבעות את נטל הראייה להוכחת היעדר התרשלות מצידן.

1. בעניינו אין כלל וכלל מקום לקבל טענתו זו של התובע. התובע יודע היטב להצביע על הגורם שהביא לתאונה, היינו הוראה ע"י מדריכה אשר הסמכתה לא ענתה על דרישות החוק בסוג פעילות מעין זו לביצוע תרגיל ספורט קשה ללא כל תרגול או הכנה מוקדמים ואף ללא שמירה הדוקה של מדריכה כמתחייב. בנסיבות אלה, די בכך על מנת לקבוע כי אין מקום לתחולת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודה, החל רק בנסיבות בהן "לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". לפיכך, דין טענת התובע להידחות, ונטל ההוכחה נותר עליו להוכיח כי התאונה אירעה עקב רשלנותה של הנתבעת.

אחריות הנתבעות 1-2

19. דומה כי אין כל מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומה של חובת זהירות מצד הנתבעת 1 כלפי התובע בהיותה מנהלת עסק לאימוני קטינים בספורט ההתעמלות כאשר אין ספק כי חובתה לספק לתובע סביבה בטוחה ופיקוח מצד מדריכים מתאימים. המחלוקת בעניינו עוסקת בשאלה האם הפרה הנתבעת 1 חובה זו.

20. במקרה דנן עסקינן בגרסאות עובדתיות סותרות באשר להתנהלות הפעילות אותה ביצע התובע ביום האירוע. מחד גיסא טוען התובע כי המדריכה נועה הורתה לו לבצע תרגיל חדש בדרגת קושי גבוהה שלא ביצע בעבר, ללא אימון מתאים, הסברים והשגחה. מאידך גיסא, הנתבעת 1 מכחישה את גרסת התובע וטוענת כי לא היו דברים מעולם, וכי התובע בחר לבצע תרגיל מסוכן זה אליו לא הוכשר בעבר על דעת עצמו.

21. לתמיכה בטענותיו הביא התובע לעדות את חברו תמיר שטיגל. עדותו הראשית של מר תמיר שטיגל מאשרת את קרות המקרה והפציעה אשר למעשה אינה שנויה במחלוקת, אך אינה מתייחסת לתרגיל שנדרש התובע לבצע. עוד אציין כי עדותו של מר שטיגל מחלישה את גרסת התובע משהיא מתעלמת מסוג התרגיל, היותו כביכול חדש לתובע ודרגת הקושי.

22. עם זאת, מצד הנתבעת לא הוצגה למעשה כל גרסה עובדתית, שכן הנתבעת 1 הגב' רותי זוהר, העדה היחידה מטעם עצמה, מאשרת שלא ראתה את התאונה בהתרחשותה (פרוטוקול הדיון מיום 10.9.14 עמ' 15 ש' 7-8). מי שנכחה בזמן התאונה, הדריכה והורתה על ביצוע התרגילים היתה הגב' בוזנא (עמ' 15 ש' 12-13).

דא עקא, הגב' בוזנא לא התייצבה לדיון. ברי כי לפחות ניתן היה לגבות ממנה תצהיר חרף שהייתה באוסטרליה, כאשר למעשה אף טענה זו לעזיבת המדינה והגירתה אוסטרליה לא גובתה בבדל ראיה. זאת ועוד, לא הוכח כי הגב' נועה החזיקה בתעודת "מדריך", והנתבעת 1 לא יכולה היתה להשיב איזו הסמכה היתה באמתחתה של אותה נועה (עמ' 15 ש' 28-29). צילום מן התעודה ניתן לשלוח גם מיבשת אוסטרליה הרחוקה, ובוודאי שניתן לקבל עותק או צילום מן המוסד שהעניק את התעודה. הנתבעת 1 אף אישרה כי התעודה מצויה בידי נועה עצמה, והיא עצמה אף אינה יודעת היכן נשמר העתק התעודה (עמ' 15 ש' 28-32). לא זו ההתנהלות המצופה ממוסד המנהל פעילותו באופן ראוי תוך שימת דגש על סוג ההכשרה אותה עברו מדריכיו.

23. כל שיכולה היתה הנתבעת 1 לציין בתצהירה (ס' 5-9 למשל) הינם פרטים על ההתנהלות העקרונית במקום כשלדבריה בעסק מתבצעת ככלל תמיד פעילות בטיחותית, על ידי מדרכים מוסמכים, ללא כל התייחסות מצידה לעובדות הקונקרטיות של האירוע מושא תביעה זו. יש לציין כי הנתבעת אף לא טרחה להציג בפני בית המשפט חוות דעת נגדית בנושא בטיחות הנעשה במקום, הסמכותיהם של מדריכיה ועוד, ובחרה כאמור להסתפק בדבריה שלה בנידון.

24. מהאמור לעיל יוצא אפוא כי אל מול גרסתו של התובע, גם אם מוחלשת, לא עומדת כל גרסה נגדית. אי לכך, אני מקבל את גרסתו של התובע באשר לנסיבות בהן ארעה התאונה, לרבות אי עמידתה בכללי בטיחות מתחייבים, כפי שמפורט בחוות דעת המומחית לבטיחות, ובשל כך קובע כי הנתבעת 1, שניהלה את בית הספר לאקרובטיקה "סנונית" נכשלה בתפקידה והתרשלה כלפיו כמפורט בחוות הדעת אותה צירף.

25. נוכח מסקנתי לעניין ההתרשלות לא מצאתי להידרש לטענה החלופית של התובע כי התנהלות הנתבעת 1 מהווה אף הפרת חובה חקוקה, טענה לה התנגדו הנתבעות בהיותה, לשיטתן, הרחבת חזית אסורה, משלא נזכרה בכתבי טענותיו עד מועד סיכומיו, אך דומה כי גם מנימוק זה היה מקום להטיל על הנתבעת אחריות, שכן הנתבעת הפרה את חוק הספורט התשמח-1988 ואת תקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה) תשנ"ז-1977 בענייין דרישה לקיום תעודות הסמכה מתאימות למדריכים בסוג הפעילות בה עסק התובע ואף את תקנות הספורט (הוראות לעניין כוח אדם רפואי וציוד עזרה ראשונה) תשנ"ט -1999 עת לא נמצא במקום חובש או אח כמתחייב מסוג פעילות זה.

אחריות הנתבעת 3

26. נקודת המוצא הנורמטיבית הינה כי לעירייה כרשות, בדרך כלל יש אחריות בנזיקין בגין רשלנות ככל מזיק אחר כאשר במקרה דנן אחריותה נגזרת מהיותה הבעלים, המחזיקה והמפעילה של מרכז ספורט בו פעל העסק אותה ניהלה הנתבעת 1 באשר היא שהיא העמידה לרשות הנתבעת 1 והחניכים, את אולם הספורט על מתקניו. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו לא כל שכן במצב בו אין מחלוקת כי חובתה של הנתבעת 3 היתה לפקח על בטיחות הפעילות במקום.

27. באשר לנתבעת 3 לא נטען ולא הוכח כי היה פגם באולם או במתקנים / מכשירים. זאת ועוד, מטעם הנתבעת היה ממונה בטיחות שבחן את המתקנים (תצהיר מר דנציגר ס' 8 , פרוטוקול הדיון מיום 7.5.15 עמ' 21 ש' 6-9, עמ' 22 ש' 5-8 בעדותו של מר דנציגר).

הנתבעת 3 אף ביקשה כי הנתבעת 1 תמציא לה את רישיון העסק וכן תעודות ההכשרה של המאמנים והמדריכים (עמ' 21 ש' 29-30). בכך יצאה לטעמי הנתבעת ידי חובתה, במיוחד משנציגה ביקר בחוגי הנתבעת 1 ופיקח כמיטב הבנתו (ראה לעיל עדות דנציגר).

28. לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 3. התובע ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 13,688 ₪ לנתבעת 3 .

אשם תורם

29. אין מקום, בנסיבות המקרה, להטיל על התובע אשם תורם. אין לצפות מקטין בן שבע עשרה אפילו הינו בעל ניסיון כי ידע לבצע באופן בטיחותי קפיצה קשה ומסוכנת אליה נדרש לראשונה בחייו. עת קיבלתי את גרסת התובע כי המדריכה נועה היא שהורתה על ביצוע הקפיצה אציין כי התובע בהחלט רשאי היה להניח עת קיבל הוראה לבצע תרגיל מסוים ממדריכה אשר לתפיסתו היתה בעלת סמכות במקום ומטבע הדברים בודאי בעלת הכשרה מתאימה כי אין בתרגיל לסכנו. בודאי כי במצב עניינים זה אין לומר כי בחר להסתכן מרצון. אי לכך לא מצאתי, אפוא, כל נימוק בעטיו יש להטיל על התובע רשלנות תורמת לתאונה.

שאלת הנזק

הנכות הרפואית:

1. עקב הנפילה נחבל התובע בראשו, הוא סבל תת פריקה של חוליות הצוואר בגובה C5-6 ושבר בפצט הימני של החוליה C5.
2. ד"ר לוינקופף מטעם התובע העריך את נכותה בשיעור 10% לפי סעיף 37 (5) א' לקובץ תקנות המל"ל. מומחה מטעם הנתבעות, ד"ר ביאליק קבע כי לתובע לא נותרו כל אחוזי נכות בעטייה של התאונה.
3. מטעם בית המשפט מונה מומחה רפואי בתחום האורטופדי, ד"ר אייכנבלט, אשר מצא בבדיקת התובע הגבלה קלה של תנועות הצוואר ללא כיווץ פתולוגי של שרירים או ממצא אובייקטיבי אחר כאשר הבדיקה הנוירולוגית הפריפרית שערך נמצאה על ידו כתקינה. בגין הגבלה קלה של תנועות הצוואר העניק המומחה לתובע 10% לפי סעיף 37 (5) א' לתקנות.

33. במקרה דנן, המומחה הרפואי לא נחקר ע"י מי מהצדדים בחקירה נגדית על חוות דעתו, ואף לא הוצגו לבית המשפט שאלות הבהרה למומחה, כך שהאמור בחוות דעתו לא נסתר. בנוסף שומה היה על הנתבעות להציג למומחה את בדיקות הרופאים האחרים (במסגרת הצבאית למשל) ולחקור אותו על טווחי התנועה של הצוואר על מנת לבסס טענתן כי לתובע לא נותרו כל אחוזי נכות, אך דבר זה לא נעשה.

המומחה הרפואי אשר בדק את התובע, מונה ע"י בית המשפט, ולפיכך אין לו כל עניין לרצות את אחד הצדדים, וכל חוות דעת של מומחה נטולת פניות ואובייקטיביות, ולמעט מקרים חריגים, בית המשפט נוטה לאמצה.

בית המשפט עמד על מעמדו של המומחה בבר"ע (מחוזי חי') 776/06 רז נ' פרוינד (פורסם בנבו), 20.11.06) : "למומחה מטעם בית המשפט מעמד מיוחד, והוא חב נאמנות והגינות מוגברות כלפי בית המשפט, עליו להיות נטרלי ולפעול ללא משוא פנים או ניגוד עניינים, כמי שמסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת, וככזה הוא משמש כזרועו הארוכה של בית המשפט"

1. לאור האמור לעיל אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה.

יוצא אפוא כי נגרמה לתובע נכות בשיעור 10% בתחום האורתופדיה כתוצאה מן התאונה.

נכות תפקודית אל מול נכות רפואית

1. המונח "נכות תפקודית" מבטא מגבלה או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מגבלה זו נכון שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה למידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בכלל. אחוזי הנכות אינם מהווים בהכרח ראייה לאובדן במקביל של הכושר לתפקוד יום – יומי, לרבות הכושר לבצע עבודה.

קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פוחתת משיעור הנכות התפקודית.

בע"א 646/77 יהודה לוי נ' אברהם עמיאל ושני אח' לב(3) 589, (12.10.78) נפסק:

"הלכה פסוקה היא שאחוזי נכות רפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של הכושר לבצע עבודה. הכל תלוי בטיב עבודתו והתעסקותו של המערער ובטיב הפגיעה בבריאותו".

1. לטענת התובע אין מדובר בנכות שולית וזניחה, אלא בנכות רפואית המסבה לו מאז התאונה קושי בתנועות הראש והגב וכאבים בגב העליון ובצוואר כאשר כל פעילות יומיומית שמבצע כרוכה בקשיים מפאת מצבו כאשר לנוכח פגיעתו אף נמנע ממנו לשרת בצה"ל ביחידה קרבית והוא בלית ברירה הוכר לבסוף כמתנדב. אי לכך סבור התובע כי יש לחשב הפסדיו על בסיס נכות תפקודית ששיעורה 20% אחוזים.

37. לעומתה, הנתבעת סבורה מנגד כי התובע מתפקד ללא רבב חרף פגיעתו הקלה, הוא לא הלין על כל מכאובים בגב הקשורים לתאונה במשך שנים לאחר התאונה ולמעשה לא הוכיח כי מצבו הינו בכי רע כטענתו.

דיון

38. התובע כיום כאמור הינו מוזג בבר וחרף טענתו לקשיים בכל אשר פונה הוא לא הציג בפני בית המשפט כל נתונים אודות שכרו או תפקודו במקומות העבודה בהם הועסק מאז שחרורו מהצבא. התובע אף לא טען עד למועד סיכומיו לפגיעה בכושר השתכרותו באופן האומר דרשני ומותיר רושם כי ניסיונו לטעון זאת בסיכומיו נועד כפי שיפורט בהמשך להאדיר נזקיו.

39. היה בהחלט מצופה כי התובע יזמן לעדות את חבריו לעבודה ומעסיקיו כיום אשר יעידו על קשייו במקום העבודה למול פעילות דומה של אדם בריא בגופו אך באופן תמוה הוא בחר שלא לעשות כן. היה אף מצופה כי בני משפחתו וחבריו יזומנו לעדות לביסוס טענותיו על קשיים חמורים אפילו בכל פעילות רגילה ויומיומית היבטי היומיום (ראה ס' 69 לסיכומיו).

"אי הבאת עד רלוונטי מעוררת מדרך הטבע את החשד כי יש דברים בגו וכי בעל דין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו ומחקירתו שכנגד.... ככלל אי העדת עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו..." (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פ"ד מד (1) 239 עמ' 245 8.1.90 וראה גם ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א.לוינשטיין בע"מ נ. צ'רבוס ניהול סחר וייעוץ בע"מ (פורסם בנבו) 30.5.02).

40. זאת ועוד, פגיעה תפקודית בשיעור של 20%, כנטען על ידיו פגיעה כה קשה המקשה עליו בכל פעילות יומיומית ורגילה , הייתה באה לידי ביטוי עד היום בין היתר בטיפולים רפואיים מוגברים, בשימוש משמעותי יותר בתרופות משככות כאבים ובביקורים חוזרים לכל הפחות אצל רופא משפחה. התובע לא הציג בפני בית המשפט קבלות על שימוש מוגבר עד היום בתרופות נגד כאבים, והמסמכים הרפואיים שהובאו לרבות טיפולים הינם ממועד סמוך לתאונה ללא כל אזכור לטיפול כלשהו או היזדקקות לתרופה בכל השנים מאז . יש אף לציין כי גם הבדיקות שערכו לו הרופאים בעת השירות הצבאי אשר הצביעו על העדר מוגבלות בצווארו ובראשו מחזקות המסקנה כי נכותו התפקודית נמוכה מזו הרפואית.

התובע אף לא הראה כי קיבל טיפולים פיזיותרפיים בשנים שחלפו מאז למעט טיפולים בסמוך לתאונה ובהחלט היה מצופה מהסובל מכאיבם כה קשים הכרוכים בפגיעה יומימית קשה ינצל זכותו בקופת חולים לטיפולים לפחות פעם בשנה אך באופן תמוה בחר שלא לעשות זאת.

41. אמנם התובע לא גוייס לצה"ל אלא כמתנדב באופן המעיד על פגיעה תפקודית אולם המדובר היה במועדים סמוכים לתאונה ואף לשיטתו הפרופיל הצבאי שלו עלה לאחר בדיקתו הראשונית ע"י שלטונות צה"ל ל-45 המאפשר שירות והוא שירת שלוש שנים בתחום הבקרה האוירי מה שמצביע כי ככל הנראה מצבו הוטב באופן דרסטי.

42. יתר על כן, יש אף לזכור הפסיקה והספרות קבעו לא אחת כי "נכויות בשיעור נמוך,של 5% או אפילו עד 10% מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן היישוב. במקרים כאלה הנטייה היא שלא לפסוק את הפיצוי לפי אחוזי נכות, אלא מקום שבית המשפט משתכנע שאפשר שהנכות תהיה בעלת משמעות תפקודית הוא עשוי לפסוק סכום גלובלי בפריט נזק זה" (קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" בעמוד 191).

43. עם זאת לא נסתרה ע"י הנתבעות טענת התובע כי סובל מכאבים בצוואר ובגב בעקבות התאונה ולא נסתרה חוות דעתו של מומחה בימה"ש כי לתובע כיום הגבלה קלה בתנועות הצוואר קרי התובע מוגבל בפעולות הדורשות הטייה ו/או סיבוב מלא של הצוואר לצד שמאל ועליו להימנע מפעילות ספורט עם סיכון לפגיעה ולחץ אקסיאלי המופעל על עמ"ש צווארי. ברי כי למגבלה זו עלולה להיות השלכה כלשהי על תפקודו.

44. לאור האמור לעיל אף אם נגרמה לתובע נכות תפקודית היא פחותה משיעור נכותו הרפואית. בנסיבות אלו אני מעמיד נכותו בשיעור של 5%.

הפסד השתכרות לעבר:

45. התובע לא עתר להפסדי השתכרות לעבר.

הפסד השתכרות לעתיד

46. בסיכומיו בלבד העלה התובע לפתע טענות לעניין הפסד השתכרותו לעתיד.

טענות זו מהווה הרחבת חזית ומשכך אסורה.

ראה ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו 20.8.09)

"האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ- סניף בורסת היהלומים פ"ד נח((2) 145, פסקה 6 לפסק דינה של חברתי השופטת חיות (2003); וראו גם תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי ביחס להליך ערעור). הכלל האוסר על הרחבת חזית משקף עקרונות חשובים של ייעול הדיון וסופיות הדיון".

47. למעלה מן הנחוץ אציין כי טענה זו אף לא הוכחה, שכן התובע כאמור לא הראה כי הפסיד עד היום משכרו, לא הציג כל נתונים על שכרו או על מקומות עבודה בהם מועסק והועסק ולפיכך אין בידי ביהמ"ש כל נתונים על שכרו דהיום.

הוצאות רפואיות לעבר והוצאות נסיעה

48. לגבי העבר עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו.

וראה ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281 10.6.76 שם נקבע:

"נזק מיוחד חייב להיטען במפורש ובמפורט. הוא טעון הוכחה מדוייקת ואסור לו לשופט להעריכו לפי אומדנו. תובע הטוען כי נגרם לו נזק מיוחד חייב להוכיח לא רק שאכן נגרם לו נזק אלא גם את היקפו או שיעורו."

49. התובע טוען כי נגרמו ויגרמו לו הוצאות בגין טיפולים רפואיים, נסיעות, טיפולים ופיזיוטרפים. הוא עותר לפצותו בגין הוצאות הטיפולים אלו לעבר ולעתיד בסך של 20,000 ₪ ועבור הוצאות נסיעה מוגברות לטיפולים בין היתר לנוכח ביצוע טיפולים מסויימים ביעדים רחוקים מביתו לעבר ולעתיד לפיצוי נוסף בסך 5,000 ₪ .

50. לעומת זאת טוענות הנתבעות כי אין מקום לפצות את התובע כלל בגין ראש נזק זה שכן לא הוכיח כדבעי טענותיו אלו ולא גיבה בבדל ראייה כאשר אף מומחה ביהמ"ש קבע כי לא יזדקק בעתיד לטיפולים רפואיים בעטייה של התאונהנוכח נכותו המזערית. יתרה מכך טוענות הנתבעות, הוצאות אלו מכוסות באמצעות קופות החולים.

51. ראשית אציין כי במקרה דנן התובע לא הציג קבלות בגין הטיפולים הרפואיים ושאר הטיפולים להם נזקק , ואין לו להלין אלא על עצמו. לפחות אין לכך הסבר במהלך השנים מאז הוא מיוצג ע"י באי כוחו, שמן הסתם העמידוהו על החשיבות שבשמירת האסמכתאות. התובע אף לא הראה כי נזקק לטיפולים ביעדים רחוקים מביתו מה שמזכה אותו לכאורה בהוצאות נסיעה מוגברות.

52. בנוסף, אכן, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994 (להלן חוק הבריאות) קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות ניתנים ע"פ סל הבריאות בתחומים המוגדרים בסעיף 6 לחוק.

התובע נזקק לבדיקות ומעקבים וטיפולים רפואיים הניתנים לו באמצעות קופת החולים בה הוא חבר. כן נזקק לתרופות הכלולות בסל הבריאות.

על כן אין מקום לפצותו מכוח הוראת הפסיקה כי "אם יכול התובע לקבל טיפול רפואי ללא תמורה עליו לקבלו ולא לגולל על המזיק הוצאות שאינן נחוצות" (ע"א 2596/92 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' אבינועם כהן ואח' פורסם בנבו 5.2.95).

וכן בע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד פ"ד נא (2) 724 30.4.97 נקבע כי "אין לפצות תובע אשר הוא זכאי כחבר קופת חולים לקבלם חינם במסגרת סל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד 1994)".

53. יחד עם זאת, עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע סביר כי התובע נשא בדמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקק להוצאות נסיעה מסויימות לטיפולים אלה. מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע בפריט זה על דרך של אומדנה פיצוי 2,000 ₪ עבור הוצאות טיפולים ו-1,000 ₪ עבור הוצאות נסיעה לטיפולים.

54. אשר לעתיד סבורני כי כל הטיפולים הרופאים והתרופות שיצרוך התובע בגין התאונה מכוסים, כאמור, ע"י קופות החולים אליה הוא שייך, כאשר בכל מקרה קביעת מומחה ביהמ"ש הינה כי לא יזדקק לטיפולים רפואיים בעטייה של התאונה.

עזרת צד ג' בעבר ולעתיד

55. התובע מציין כי מבתקופה הסמוכה לתאונה היה מושבת מכל פעילות ונזקק לסיוע וסיעוד צמוד מצד הוריו. הוא עותר בראש נזק זה לעבר ולעתיד פיצוי בסך 15,000 ₪.

56. לעומתו טוענות הנתבעות בסיכומיהן כי התובע לא הוכיח היזדקקותו לעזרת צד ג' לא כל שכן לעזרה בתשלום בת'קופה בה נזקק לסיעוד. למעשה טוענות הנתבעות כי מצבו של התובע לא מצריך עזרת צד ג' באופן החורג מעזרה רגילה.

57. הלכה היא כי פיצויים בשל עזרה יפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני ביהמ"ש, וכאשר מדובר בפיצוי של עזרת הזולת פסק ביהמ"ש זה מכבר כי:

"מדובר בפיצוי בשל עזרת הזולת ועל כן ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העזרה. (ע"א 619/86 שחר זר מתכות בע"מ נ' שלום אטדגי תק-על 90(30) 551, 553 29.10.90). .

58. במקרה דנן מדובר בנכות רפואית של 10%. נכות זו הינה כאמור בעלת משמעות נמוכה מבחינה תפקודית.

התובע אף לא השכיל לצרף ראיות לתמיכה בטענתו לגבי עזרת הזולת, הוא אישר כי לא נזקק לעזרה חיצונית בתשלום (פרוטוקול הדיון מיום 10.9.14 עמ' 13 ש' 29-31, עמ' 14 ש'1 ). היה אף מצופה כי התובע יביא לעדות את בני משפחתו ובמיוחד הוריו אשר סעדו אותה לאחר התאונה אך הוא נמנע מלעשות זאת.

59. יחד עם זאת אין ספק כי בתקופה הסמוכה לתאונה עת צווארו של התובע היה נתון בקיבוע ולנוכח השבר שסבל בחוליות הצוואר הוא נזקק לקבלת סיוע מוגבר מבני משפחתו במידה החורגת מעזרה רגילה המושטת לבן משפחה אשר נפגע בתאונה.

בנסיבות אלו, נחה דעתי כי עזרה כזו היא עזרה מוכרת ע"י הדין בתור ברת פיצוי, אפילו לא הוציא בגינה הניזוק הוצאות, ואפילו הקרוב המסייע לו לא נפגע בהכנסתו שלו כתוצאה מהושטת הסיוע (ר' קציר בספרו בעמ' 820, ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (פורסם בנבו) 19.11.97 הנזכר שם בעמ' 829).

ההלכה היא כי המזיק אינו זכאי ליהנות מן העובדה שנפגע נעזר בבני משפחתו העושים מלאכתם ללא שכר (ע"א 1164/02 קרנית בן חיון (פורסם בנבו) 4.8.05; ע"א 8380/03 קרנית נ' עבדאלולי (פורסם בנבו) 8.12.05).

אני לנכון לפסוק פיצוי בגין ראש נזק בסכום גלובלי של 5,000 ₪.

כאב וסבל

1. בעניניינו מדובר בתובע אשר היה קטין בעת מועד התאונה וסבל שבר בחוליות הצוואר בתאונה אשר גרמה לו לנכות צמיתה ששיעורה 10%. בהתחשב בגובה הנכות הסבל והמוגבלות שהיא גורמת לתובע ובהתחשב בגילו וב8 ימי אשפוז אני פוסק סך של 50,000 ₪.

סוף דבר

61. אני מחייב את הנתבעות 1-2 לשלם לתובע את הסך של 58,000 ₪

62. הנתבעות תישאנה בתשלום האגרה ובנוסף לכך בשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 13,688 ₪. כמו כן יישאו הנתבעות 1-2 בשכ"ט המומחה הרפואי מטעם התובע וכן בשכ"ט המומחית בתחום ההתעמלות האמנותית.

63. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעות יקבל את פסק הדין שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש ערעור בזכות בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"א אלול תשע"ה, 26 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.