לפני: כבוד השופט יוסף יוספי

נציג (ציבור) מעבידים- מר משה אלחיאני

נציגת (ציבור) עובדים- גב' חנה זוהר

פסק דין

1. עסקינן בתובענה, במסגרתה מבקש התובע כי בית הדין ייתן צו עשה, המורה לנתבע לייחס את החובות הרשומים על שם התובע לבעליו האמיתיים, קרי אבי התובע, מר משיח עמר.

טענות התובע

2. לטענת התובע, דין התובענה להתקבל, מאחר והוכח כי החוב שייך בפועל לאבי התובע, מר משיח עמר, ולא לתובע, וכן כי מכתב הסירוב של הנתבע מיום 12.4.10 משולל כל בסיס משפטי.

עדות התובע, לפיה הוא עבד מאז ומתמיד כספר ומעולם לא הייתה לו כל נגיעה לעסק שעניינו עבודות חשמל, לא נסתרה.

בעת חתימתו על טפסי פתיחת העסק היה התובע בן 21, ולא הבין כלל את המשמעות האמיתית של החתימה, ומכאן שמדובר בחתימה שנעשתה בתום לב, ולא בנסיון להונות את הרשויות.

לתובע לא היתה נגיעה לעסק בשם "שיר עם חשמל" שהוקם על ידי אביו, והרישום על שמו של התובע היה פורמלי בלבד.

גם בכתב האישום המתוקן, שהוגש על ידי מע"מ, נוסף שמו של אבי התובע כמי שניהל את העסק הנ"ל.

עוד נתמכה גירסתו של התובע בתצהירו של האב, לפיו ניסה להחזיר חובות של עסק אחר שכשל, ולא כדי להתחמק מנושים כפי שנטען על ידי הנתבע.

נציג הנתבע הודה, כי כאשר הנתבע נפגע מהצהרה כוזבת הוא מנהל חקירה, ואינו מסתמך על הרישומים.

הנתבע לא הביע התנגדות להסבת החובות על שם האב, אלא התנה זאת בהסבת התיק במס הכנסה.

אילו המצב היה הפוך, והתובע היה פושט רגל, והאב לעומת זאת היה אמיד, אין כל ספק כי הנתבע היה משנה את החלטתו ומסב את החוב על שם האב, ואף העדרו של תיק במס הכנסה לא היה עומד בדרכו.

התובע ביקש להפעיל שיקול דעת זהה לזה שהיה מופעל על ידי רשויות אחרות במדינה באופן רגיל ויום יומי, והנתבע לא הצביע על כל טעם ראוי מדוע ינהג אחרת. הנתבע לא הצביע על כל טעם בחוק, המונע ממנו להסב את החוב על שם בעל החוב האמיתי.

לנתבע סמכות לקבוע שומות גם מקום שאין כל שומת מס הכנסה.

לסיכום, טען התובע כי יש להסב את חובותיו של התובע לבעל החוב האמיתי שהוא אביו.

טענות הנתבע

3. לטענת הנתבע, על פי כל המסמכים שבתיק עולה, כי הבעלים של העסק הוא התובע. יתרת חובו של התובע הן כמעסיק עובדים והן כעצמאי הינה בסכום העולה על 400,000 ₪.

התובע הוא זה שהיה רשום במסמכי פתיחת העסק שהוגשו למוסד ביטוח לאומי. התובע אף היה חתום על צ'קים וכן על הסדר תשלומים, כאשר העסק ערך הסדרי תשלומים במהלך השנים 1999, 2001.

בשנת 2008 הגיש התובע מסמך במחלקת הגבייה, לפיו היה עצמאי בשנים 2002 – 2004, ופירט הכנסות גבוהות.

רישום העסק על התובע נועד למעשה לאפשר לאב להתחמק מנושים. אין לאפשר מצב בו בעבר עשו שימוש ברישום על שם הבן כדי להתחמק מנושים, וכעת, כשיש לעסק חובות, שוב מנסים לשנות את הרישום כדי לא לאפשר לנושים אחרים להפרע. כעת, כאשר החוב מפריע לתובע, מבקש הוא להעבירו על שם אביו.

קבלת התובענה דנן תהיה למעשה עידוד מעשי תרמית והונאה מול הרשויות בפתיחת עסקים.

גם רשויות המע"מ השאירו את התובע בתמונה, ורק הוסיפו את האב כבעל דין נוסף, כלומר לא הוסרה החבות מהבן.

העתרות לתביעה עלולה להוות תקדים, ולשמש מפלט ופתרון למבוטחים חייבים, שיעבירו את חובם בדיעבד לאחר, והנתבע יתקשה להתמודד עם התופעה. בתקופה בה העסק היה רשום על שם התובע הוא נהנה מביטוח שהיה לו, ולו היה קורה לו מקרה המזכה בגימלה הוא היה נהנה מכך, בעוד שכיום מבקש התובע לבטל זאת בדיעבד.

העסק נפתח על שמו של התובע, לאחר שעסק קודם שנפתח על שם אחותו של התובע כשל. הדבר מלמד על שיטה בה נקטה המשפחה, ולא ניתן להכשיר את דפוס הפעולה על ידי היעתרות לתביעה.

לטענת התובע, במס הכנסה סירבו להסב את העסק על שם האב, ולכן שוב עולה תמיהה מדוע סבור התובע כי המוסד לביטוח לאומי מחוייב לעשות כן.

לסיכום, טען הנתבע כי יש לדחות את התובענה, וכי אין לקבל את טענת התובע לפיה מה שמנחה את הנתבע הוא כושר הפרעון; מה שמנחה את הנתבע הוא הנסיבות הנבחנות בכל מקרה ומקרה, ובמקרה דנן אין לאפשר לתובע להתחמק מתשלום חוב בעסק אשר הוא רשום בו כבעלים מטעמיו שלו.

דיון והכרעה

4. בפנינו העידו התובע ואביו, ומנגד העיד מר עמרם כהן, סגן מנהל תחום הגבייה בסניף באר – שבע של הנתבע, אשר הגיש תעודת עובד ציבור.

לאחר מסכת הראיות הגישו הצדדים את סיכומיהם. יצויין, כי לתובע ניתנה אפשרות להגיש סיכומי תשובה, אך בסופו של דבר הוא בחר שלא להגיש כאלה.

5. לאחר עיון בכתבי טענות הצדדים ובסיכומי הצדדים, ולאחר בחינת הראיות והעדויות שנשמעו בפנינו, הננו קובעים כי דין התובענה להדחות, ונפרט.

6. מהתמונה שנפרשה בפני בית הדין עולה, כי החברה הוקמה ע"י התובע, כאשר זה השתחרר משירות בצה"ל, לאחר שאביו נקלע לחובות כבדים ולפיכך לא יכל לפתוח עסק על שמו שלו.

במשך השנים צברה חברה זו הפסדים רבים, ונקלעה לחובות גדולים לרשויות השונות, ובכלל זה לנתבע.

כפי שהתברר בפנינו, התובע ידע על מעשי אביו, ידע שהוא עצמו רשום כבעלים ברשויות השונות, וידע על חובותיה השונים של החברה; וכעת, לאחר מספר שנים, מבקש הוא כי החובות יוסבו על שם אביו.

7. עדותו של התובע בפנינו הותירה רושם שלילי. מעדות זאת עולה, כי התובע מודה שלאביו היו חובות ונושים, וכי מאחר ולא יכל לפתוח עסק על שמו, וכדי להתחמק מהנושים, הוא הקים עסק על שמו של התובע, בשיתוף פעולה מלא מצד התובע. די היה בכך כדי לדחות את התובענה, שכן עדות זאת מבטאת חוסר תום לב, אשר לגביו עוד יפורט להלן.

התובע הודה, כי הקים את החברה כאשר השתחרר מצה"ל בשנת 1998, דהיינו כאשר היה בגיר לאחר שירות צבאי. התובע אף הודה, כי עובר לשנת 1998 הקים אביו חברה על שם אחותו של התובע, שגם היא בסופו של יום נקלעה לקשיים.

התובע העיד, כי שילם את החובות אשר החברה צברה, וזאת בעזרת אשתו. ולפי דבריו של התובע: "היו מגיעים מעקלים ופקודות מאסר. לא היתה ברירה ושילמתי".

זאת ועוד, כאשר נשאל התובע מדוע לגבי החובות לביטוח הלאומי החליט שלא לשלמם, ולנושים אחרים כן שילם, ענה הוא:

"גם למל"ל רציתי לשלם, אבל הביטוח הלאומי להבדיל ממס הכנסה ומע"מ לא רצה להוציא ממני כסף, הוא רצה להרוג אותי תוך כדי הוצאת הכסף. המל"ל לא רצה לבוא לקראתי בהסדר".

עוד הודה התובע, כי גם במס הכנסה לא שונה הרישום, הוא זה שנותר רשום כחייב, ואביו לא נרשם כבעל חוב.

8. גם עדותו של אבי התובע הותירה עלינו רושם שלילי ביותר.

אבי התובע טען, כי החברה הוקמה על שם בנו (התובע), מאחר וחברה אחרת שפתח נקלעה לקשיים.

בעדותו בפנינו, השיב האב תשובות מעורפלות כאשר נשאל לגבי זהות החותמים על צ'קים ועל מסמכים שונים של החברה מול הרשויות. פעם טען שבנו (התובע) חתם רק על מסמכים במע"מ, ושבשאר המקומות הוא עצמו חתם. כאשר עומת עם כך שחתימת בנו מתנוססת על הסכם תשלומים עם הנתבע משנת 1999, ענה הוא שיכול להיות שהוא חתם בשמו של בנו, וכי הוא לא זוכר. אביו של התובע אף טען, כי יכול להיות שחתם בשמו של בנו מכוח ייפוי כוח שניתן לו על ידי בנו.

המדובר בטענה שמוטב היה ולא נטענה כלל. ראשית, אם ניתן ייפוי כח, נשאלת השאלה אשר הופנתה לאביו של התובע ושעליה לא ענה, מדוע נדרש לחתום בשם של בנו.

כמו כן, במידה וקיבל ייפוי כח מבנו, הדבר מלמד על כך שהתובע ידע גם ידע על פעולות אביו, וגם נתן להן יד והיה שותף להן באופן מלא.

האב ניסה להתחמק ממתן תשובות ישירות, אך לבסוף הודה שמע"מ הגיש כתב אישום נגדו ונגד בנו, ואף שבמס הכנסה שמו של התובע לא נמחק.

לבסוף, עלה מעדותו של אביו של התובע, כי הוא מעוניין שחובותיו של התובע יועברו על שמו, הגם שהוא יודע ואף מודה כי הוא לא יכול לשלמם; היות שהוא היה במעמד של פושט רגל, מעמד אשר בוטל כי לא שיתף פעולה, קרי לא שילם את שהוטל עליו. עוד טען, שהוא מתכוון להחזיר את מעמדו כפושט רגל, וגם הודה כי גובה חובותיו עומד על 4 מיליון ₪.

9. לאחר עדויותיהם של התובע ואביו, עליהן עמדנו לעיל, העיד מר כהן עמרם, המשמש כסגן תחום הגבייה בסניף הנתבע בעיר באר-שבע.

עדותו של מר כהן הותירה רושם חיובי ומהימן, והאמור בתעודת עובד ציבור שהגיש לא נסתרה בעדותו ואף נתחזקה.

מעדותו של מר כהן עולה, כי הנתבע נעזר ברישומים שונים ובהצהרות במקרים כגון המקרה דנן, וכן שלנתבע יש שיקול דעת בקביעה מיהו בעל העסק, והוסיף כי אינו יכול להעביר שומות סתם כך מאדם לאדם.

כאשר עומת עם פסק דין אשר צורף על ידי התובע (אליו נתייחס בהמשך), ענה מר כהן כי יתכן ששם היתה רמאות גדולה, וכי השופט קיבל שם את עמדת הנתבע; אך במקרה דנן האב דווח כשכיר אצל הבן (התובע), ובעבר הרחוק הבן דווח כשכיר אצל האב, כך שיש לבן (התובע) קשר לעסק.

מתעודת עובד הציבור ומעדותו של מר כהן עולה, כי התובע ואשתו באו בדברים עם הנתבע לסילוק החוב, והתובע אף התבקש בשנת 2009 לפנות לפקיד השומה במס הכנסה לשנות את השומות על שם אביו, אם ברצונו שהחובות ייוחסו לאביו.

10. מכל האמור לעיל, עולה כי התובע ידע כל העת, קרי לאורך השנים, כי החברה הרשומה על שמו צברה חובות רבים. התובע שיתף פעולה עם אביו, ובין השאר חתם על מסמכים במע"מ, על צ'יקים של החברה לטובת הנתבע, וכן על מסמכים שונים לפתיחת העסק אצל הנתבע.

התובע אף היה במשא ומתן עם רשויות המס, ושילם להן חלק מחובות החברה. גם מול הנתבע ניהל התובע משא ומתן לתשלום החובות, ורק בשנת 2009 טען שהחוב הינו של אביו. עוד יצוין, כי התובע לא נמחק מכתב האישום אשר הוגש על ידי מע"מ,על אף שאביו גם מוזכר שם כנאשם, וגם שומת מס הכנסה היא עודנה על שמו.

בהקשר זה יצויין, כי המקרה דנן אינו דומה כלל לפסק הדין אשר צויין על ידי התובע במסגרת חקירתו הנגדית של מר כהן. התובע כיוון לפסק דין בו אחותו של התובע שם, אשר לא ידעה קרוא וכתוב, הוחתמה על ידי אחיה על מסמכים שונים בעורמה ובחוסר תום לב.

במקרה שלפנינו, התובע ידע היטב על פעילותה של החברה, שהוא היה ועודנו רשום בה כבעלים. התובע היה מודע למצבו הכלכלי של אביו, אשר מנע ממנו לפתוח חברה על שמו, לאור חובותיו הרבים לנושים השונים. חתימותיו של התובע אף מתנוססות על צ'יקים של החברה, ואף אביו של התובע טוען שקיבל לעיתים ייפוי כח מהתובע לחתום בשמו, וכן נערכו הסדרי תשלומים על שמו של התובע בצ'יקים אותם מסר.

התנהלות התובע במקרה דנן, כפי שמשתקפת מן העדויות והראיות, לרבות מעדותו בבית הדין, מבטאת חוסר תום לב.

כך למשל, במידה ובמהלך השנים התובע זכאי היה למענק או לגימלה, התובע היה נהנה מחסותו של הביטוח הלאומי, בעוד שכיום הוא מבקש לבטל את מעמדו בדיעבד.

11. אכן, כפי שטען הנתבע, העתרות לתובענה בנסיבות המקרה דנן היתה יוצרת מפלט ופתרון לחייבים, אשר יעבירו את חובם בדיעבד לאחר, וכך למעשה יתחמקו מחובותיהם. ייחוס החוב לאבי התובע היה מכשיר רישום כוזב של בעלי חברות ועסקים.

התובע הקים את החברה בעת שהיה בגיר, וחתם על המסמכים שנדרשו להקמתה ולפתיחת תיקים ברשויות. לאורך השנים היה התובע מעורב במתרחש לגבי החברה, ידע כל שהתרחש, ידע על החובות שנצברו, ואף עשה מאמצים להגיע להסדרים ביחס לחובות החברה, לרבות מול הנתבע. למעשה, לו הנתבע היה יוצא לקראת התובע יותר ממה שעשה, היה התובע מגיע להסדר גם עם הנתבע. משלא הצליח התובע לעשות כן, שלף את נשק יום הדין, וטען כי יש לייחס את החובות לאביו, וזאת לאחר 12 שנים בהן החברה היתה פעילה תחת שמו ובמעורבות מלאה שלו.

אין לקבל טענה זו של התובע. ישנן חברות רבות שאדם מקים, והוא מניח לאחרים לנהלן עבורו מסיבות שונות, לרבות מהסיבה שאינו בעל מקצוע בתחום בו עוסקת החברה. ואם חברה שכזו כושלת, לא יוכל הבעלים לחמוק מאחריות לחובותיה בטענה כי לא ניהל אותה.

חובת תום הלב אף היא מצריכה את דחיית התובענה; שהרי, אדם כדוגמת התובע, שמקים חברה, נרשם כבעלים, פותח תיקים ברשויות המס, מודע לחובות שהחברה צוברת ואף מנסה להגיע להסדרים, לא יוכל לחמוק מאחריות לחובות בטענה שרק סייע לאביו להקים חברה כדי לחמוק מחובות קודמים.

יידע כל אדם המקים חברה ונרשם כבעלים, כי לצדדים שלישיים מותר להסתמך על מצג זה שהוא מציג, ולראות בו בעלים לכל דבר ועניין.

12. לאור כל המפורט לעיל, הרי שיש לדחות את התובענה, וכפועל יוצא אין מקום לשינוי הרישום כך שחובות התובע ייוחסו לאביו של התובע.

אחרית דבר

13. דין התובענה להדחות.

14. בנסיבות העניין, התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 4,000 ₪, בתוך 45 ימים מהיום.

הוצאות אלה מושתות לאור התנהלות התובע ולאור התרשמותנו מעדותו, והכל כמתואר לעיל.

בין היתר לקחנו בחשבון כי התובע ניהל הליך זה בחוסר תום לב, וגרם להתמשכותו שלא לצורך.

15. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

16. פסק הדין ישוגר לצדדים בדואר.

ניתן היום, י"ג באייר תשע"ג (22 אפריל 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' חנה זוהר מר משה אלחיאני