בקשה לביטול פסק בורר. טענתם העיקרית של המבקשים, היא שהבורר לא אפשר להם להגיש תביעה שכנגד.

רקע

1. המשיבים (להלן: "התובעים") תבעו את המבקשים (להלן: "הנתבעים") בשל הפרה נטענת של הסכם למכר נכס מקרקעין.
2. ב- 23.5.11 החליט כב' השופט הבכיר חיים חדש, אשר התיק התנהל בפניו, בהסכמת הצדדים, להעביר את הסכסוך הכולל בין הצדדים לבוררות בפני כב' השופט בדימוס, שמואל חמדני (להלן: "הבורר").
3. ב- 2.11.11 נתן הבורר פסק בוררות, אשר נשלח לצדדים בדואר רשום ביום 8.4.12.
4. ב- 13.5.12 ביקשו התובעים לאשר את פסק הבוררות וב- 21.5.12 ביקשו הנתבעים לבטל אותו.
5. ב- 14.3.13, לאחר שהתיק הועבר לטיפולי, התקיים דיון בבקשה ולאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה, הגישו הצדדים את סיכומיהם.

העובדות הרלוונטיות

1. ב- 23.5.11 הועבר הדיון בתיק לבוררות בפני הבורר. בהחלטה קבע כב' השופט הבכיר חדש: "לנוכח הסכמת הצדדים, הנני מעביר את הסכסוך הכולל בין הצדדים לבוררות".
2. ביום 26.6.11 התקיים דיון ראשון בפני הבורר. בדיון הודיע נתבע 2 (להלן: "הנתבע"), בשם הנתבעים: "עד יום 3.7.11 אחליט אם אגיש גם תביעה שכנגד". בסוף הדיון נתן הבורר הוראות פרוצדוראליות שונות.
3. ביום 30.6.11 חתמו הצדדים על הסכם בוררות, על פיו הבורר יהיה כפוף לדין המהותי, לא יהיה כפוף לסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט ולא יהיה כפוף לדיני הראיות הנהוגים בבתי המשפט.
4. הנתבעים העבירו לבורר את הסכם הבוררות החתום והודיעו, בקשר לתביעה שכנגד (להלן: "ההודעה בעניין התביעה שכנגד"):

"3. מבוקש כי הבוררות תשתרע גם על התביעה שכנגד אשר כלולה ומפורטת בסעיף 8 לכתב ההגנה בהשלמה לכל האמור בכתב ההגנה, זאת מהטעם שכתב ההגנה מפרט את החוב של התובעים כלפי הנתבעים כחלק מהגנתם ועל יסוד הסכם חתום בין הצדדים לביצוע שיפוצים בבנין ע"י הנתבעים בתמורה כספית נוספת למחיר הנכס כקבוע בהסכם השיפוצים.

4. הנתבעים יטענו כי ממילא בירור התביעה העיקרית מצריך ומחייב הכרעה בענין השיפוצים והתמורה המוסכמת בגינה אותה על התובעים היה לשלם לנתבעים".

1. ב- 10.7.11 נתן הבורר החלטה בעניינים שונים. בעניין התביעה שכנגד החליט הבורר:

"הנתבעים מבקשים לראות בנטען בסעיף 8 לכתב הגנתם תביעה שכנגד ולדון בה במסגרת הבוררות, כך שפסק הבוררות יהווה סוף פסוק לכל העניינים בסכסוך שבין הצדדים. ב"כ התובעים מתנגד לכך, בנמקו התנגדותו זו בעובדה שהליך כזה לא התגבש בבית המשפט וגם לא שולמה בגינו אגרה. לדבריו, הבוררות היא במסגרת שגובשה בבית המשפט, כך שיש לראות בטענות הנתבעים טענות קיזוז בלבד, בלי לאפשר להם לשנות חזית או להרחיבה.

בחתימתם על הסכם הבוררות, הצדדים הסכימו לפטור את הבורר מסדרי הדין ומדיני הראיות הנהוגים בבתי המשפט. אי לכך, לא הייתי מונע מהנתבעים דיון והכרעה גם בתביעה שכנגד, אם היתה תביעה מגובשת כזו. אלא שמעיון מעמיק בסעיפים 8 ו- 9 לכתב ההגנה נראה כי אין מדובר בתביעה שכנגד, אלא בטענות הגנה ובטענות קיזוז. אין תביעה שכנגד מגובשת, לבד מכותרת סעיף 8 לכתב ההגנה. לא בכדי לא שולמה אגרה לתביעה שכזו ולא בכדי לא נדרשו התובעים להגיש כתב הגנה לתביעה שכנגד. בקשת הנתבעים בענין זה נדחית. עומדת להם, אפוא, טענת הקיזוז כמפורט בסעיפים 8 ו- 9 לכתב הגנתם".

עיקרי פסק הבוררות

1. ב- 2.11.11 נתן הבורר פסק בוררות, אשר נשלח לצדדים בדואר רשום ביום 8.4.12. עיקרי פסק הבוררות מפורטים להלן.
2. התובעים רכשו מנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") זכויות בנכס מקרקעין בקרית גת (להלן: "הנכס"), על פי הסכם מכר מיום 15.12.04 (להלן: "הסכם המכר"), בסכום של 100,000 דולר + מע"מ. באותו יום חתמו הצדדים על הסכם נוסף לשפץ את המבנה על ידי הנתבעת, תמורת סכום נוסף של 30,000 דולר בצירוף מע"מ (להלן: "הסכם השיפוץ"). הנתבע חתם כערב להסכמים.
3. הבורר מפרט את עיקרי ההסכמים בין הצדדים ומוסיף שהנתבעים התחילו בשיפוצים, אך לקראת סוף חודש ינואר 2005, הפסיקו את העבודות, לאחר שהתגלעו בין הצדדים חילוקי דעות.
4. התברר שעל הנכס רובץ שיעבוד שעל מנת לבטלו יש לשלם לבנק לאומי סכום של 40,000 ₪, אשר בהתאם לסיכום בין ב"כ הצדדים, שולמו על ידי התובעים.
5. עוד התברר שקיימים חובות של הנתבעים לעיריית קרית גת ובהלך ההתנצחויות וההתכתבויות בין באי כוח הצדדים, הוסכם ביום 22.2.2007 כי התובעים ישלמו גם את חוב הארנונה בסך 63,608 ₪. הנתבעת הוציאה קבלה מס' 1151 ע"ס 63,608 ₪.
6. לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה, הגישו התובעים תביעה לבית המשפט המחוזי בב"ש לאכיפת הסכם המכר וחיוב הנתבעים בתשלום הפיצוי המוסכם בסך 40,000 $. ב- 15.6.09 ניתן פס"ד בהסכמה לאכיפת ההסכם, תוך מתן אפשרות לצדדים להגיש תביעות כספיות, אם יהיה צורך בכך.
7. הנתבעים לא קיימו את פסק הדין וטרם הומצא אישור על תשלום היטל ההשבחה, ולכן הזכויות בנכס טרם עברו ע"ש התובעים.
8. הבורר פירט את טענות הנתבעים (ס' 8 של פסק הבורר):
   1. הסכם המכר והסכם השיפוץ הם הסכם אחד, אשר פוצל לשני הסכמים מסיבות מס.
   2. הם ביצעו 90% - 95% מעבודות השיפוצים וכאשר לא קיבלו את התשלום, הפסיקו את העבודות.
   3. אם היו התובעים מקיימים את ההסכם, גם הם היו מקיימים את ההסכם והנכס היה נרשם ע"ש התובעים לפני זמן רב.
   4. התובעים נשארו חייבים להם סכום נומינאלי של 71,279 ₪ לפי החישוב הבא: סכום השיפוץ 150,589 ₪, בתוספת 4,346 ₪ אשר התחייבו התובעים לשלם כהשתתפות בהיטל ההשבחה, סה"כ 154,935 ₪. מתוך סכום זה שילמו התובעים 40,000 ₪ לבנק לאומי, וכן סכום נוסף של 43,656 ₪, משום שמתוך הסכום של 63,608 ₪ אשר שולם ע"י התובעים, סכום של 19,951 ₪ הוא חובם של התובעים.
9. הבורר קבע כי הוא מעדיף את גרסת התובעים על גרסת הנתבעים מהנימוקים הבאים (ס' 15 של פסק הבורר):
   1. לא רק שהוא לא התרשם ממהימנות הנתבע, אלא שגרסתו נסתרת מניה וביה. גרסת הנתבע נסתרת ממסמכים אשר הוצגו לבורר. לעומת זאת, גרסת התובעת מהימנה וסדורה. מכך הסיק הבורר שהנתבעים הפרו את שני ההסכמים.
   2. נדחתה טענת הנתבע כי מדובר בהסכם אחד ונקבע שמדובר בשני הסכמים.
   3. התובעים קיימו את הסכם המכר ושילמו את מלוא התמורה, אך למרות זאת ולמרות פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 15.6.09, לא שילמו הנתבעים את היטל ההשבחה ולכן לא נרשם הנכס ע"ש התובעים.
   4. הנתבעים הפרו גם את הסכם השיפוץ.
   5. הבורר דחה טענה עובדתית של הנתבעים כי על התובעים היה לספק מנורות מגן בשווי 20,000 ₪ ואת טענת הנתבע שמתוך הסכום של 63,608 ₪ אשר שולם על ידי התובעים, סכום של 19,951 ₪ שולם ע"ח חובם שלהם ולא במקום הנתבעת.
   6. לסיכום, בעניין עבודות השיפוץ קובע הבורר:

"סיכומו של דבר בעניין השיפוצים, מול חשבון מסודר ומגובה בראיות ובמסמכים שצורפו לתצהיר התובעת, עומדת גרסה מופרכת של הנתבעת, שאין בה כל סדר והגיון, כשהוא גם לא ראה צורך לערוך חשבון נגדי כזה, מה ביצע, באיזה שווי ומה נשאר לבצע. לדבריו, לא חשב שזה רלוונטי. לא רק שאין חשבון כזה, אלא שגם הערכותיו נעות ונדות מ- 95% ל- 90% ואולי 92% ו- 88% ... האם ניתן ליתן אמון בחשבון כזה ?

חשבונם של התובעים, ..., מקובל עלי ועל פיו על הנתבעים לשלם לתובעים סך של 8,164 ₪ בגין עבודות השיפוץ שלא הושלמו, לאחר קיזוז כל התשלומים ששולמו בפועל והנזקים שנגרמו להם, בשל אי השלמת חלק מהעבודות".

1. נוכח האמור, חייב הבורר את הנתבעים לשלם לתובעים את הסכומים הבאים (בערכים של יום הגשת התביעה, 8.5.10):
   1. סך של 30,811 ₪ עבור היטל השבחה שלא שולם ע"י הנתבעים, או לחילופין להמציא אישור היטל השבחה.
   2. בגין הפרת הסכם המכר: פיצוי בשיעור של 80,000 ₪, לאחר שהפחית את הפיצוי המוסכם שסוכם בהסכם המכר, בחצי.
   3. בגין הסכם השיפוץ: סך 8,164 ₪.
   4. הוצאות.

טענות הצדדים

1. טענתם העיקרית של הנתבעים היא שהבורר לא אפשר להם להגיש תביעה שכנגד ולכן, כך לטענתם, יש לבטל את פסק הבוררות בהתאם לסעיפים 24(3), 24(4), 24(5) ו- 24(6) לחוק הבוררות, תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק הבוררות") (פירוט הטענות, להלן).
2. התובעים מתנגדים לבקשה ומבקשים שפסק הבוררות יאושר.

דיון

1. לאחר שעיינתי בבקשה לביטול פסק בורר, התשובה שהוגשה, המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים וסיכומיהם, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, מהנימוקים הבאים:
   1. הבורר לא מנע מהנתבעים להגיש תביעה שכגד.
   2. הבורר דן בכל טענות הנתבעים ודחה אותן, לאחר שהעדיף עובדתית את טענות התובעים.
   3. התוצאה לא הייתה משתנה אם היה הבורר דן בטענות הנתבעים כ- "תביעה שכנגד" במקום "קיזוז".
   4. לא קיימת עילת ביטול בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות.
   5. אין לבטל את פסק הבוררות משום שלא נגרם עיוות דין (ס' 26 לחוק הבוררות).
2. כבר בתחילת הדברים, יש להעיר שנראה שכל מטרתה של הבקשה לביטול פסק הבורר היא לתקן טעויות ומחדלים של הנתבעים בהליך הבוררות. בדיון אשר התקיים ביום 14.3.13 טען ב"כ הנתבעים: "יש בכתב התביעה שכנגד שהיה בכוונתנו להגיש, עילות שונות מטענות הקיזוז בכתב ההגנה. אני מסכים שפסק הדין של כב' השופט בדימוס חמדני דן בעילות הקיזוז".

טענה זו סותרת את ההודעה בעניין התביעה שכנגד, בה הודיעו הנתבעים לבורר במפורש, שכל טענות התביעה שכנגד מפורטות בכתב הגנתם (ראו ציטוט לעיל).

1. להלן אפרט את נימוקיי.

הבורר לא מנע מהנתבעים להגיש תביעה שכנגד

1. טענתם העיקרית של הנתבעים היא שהבורר מנע מהם להגיש תביעה שכנגד. אין ממש בטענה זו והנכון הוא שהנתבעים בחרו שלא להגיש תביעה שכנגד.
2. בדיון אשר התקיים בפני הבורר ביום 26.6.11 הודיע הנתבע כי ישקול אם להגיש תביעה שכנגד. בהודעה בעניין התביעה שכנגד הודיע הנתבע כי הנטען בסעיף 8 של כתב ההגנה, מהווה תביעה שכנגד.
3. ביום 10.7.11 החליט הבורר כי סעיפים 8 ו- 9 של כתב ההגנה אינם מנוסחים ככתב תביעה ועל כן ראה הוא בהם טענות קיזוז.
4. לאחר החלטת הבורר מיום 10.7.11, יכלו הנתבעים לנסח תביעה שכנגד ולבקש מהבורר להגישה (ונוכח אמרתו של הבורר שלא היה מונע מהנתבעים להגיש תביעה שכנגד, סביר שבקשה כזו הייתה נענית על ידי הבורר). אולם, הנתבעים בחרו לשבת בחיבוק ידיים ולא לבקש להגיש תביעה שכנגד.
5. לסיכום נקודה זו- הבורר לא מנע מהנתבעים להגיש תביעה שכנגד, אלא הם בחרו שלא לעשות זאת ואם הם סבורים שעניינם נפגע עקב כך, אין להם להלין אלא על עצמם.

הבורר דן בכל טענות הנתבעים אשר פורטו בכתב ההגנה

1. עיון בכתב ההגנה מלמד כי לטענת הנתבעים נותרו התובעים חייבים להם סכום של 66,933 ₪, בתוספת הצמדה ורבית כדין ובסה"כ 93,135 ₪ (ס' 9(טז) לכתב ההגנה ביחד עם סעיף 7(י) ו- 7(יא) לכתב ההגנה), על פי הפירוט הבא:
   1. התובעים שילמו את מלוא היתרה בהתאם להסכם המכר.
   2. עבור השיפוצים התחייבו התובעים לשלם לנתבעים סכום של 150,589 ₪ .
   3. הנתבעים מאשרים שהתובעים שילמו סכום של 40,000 ₪.
   4. הנתבעים מאשרים שהתובעים שילמו סכך של 63,608 ₪ עבור חובות לעיריית קרית גת, אך לטענתם מתוך סכום זה, סכום של 19,951 ₪ שולם ע"ח חובות התובעים לעירייה. לכן, כך לטענת הנתבעים, יש לזקוף סכום של 43,656 ₪ ע"ח הסכם השיפוצים.
2. הבורר דן בכל הטענות הנ"ל של הנתבעים והכריע בהן, לאחר שדן בראיות ובמסמכים שהוגשו לו, וקבע:
   1. הבורר דחה את הטענה ש- 19,951 ₪ מתוך הסכום של 63,608 ₪ אשר שולם על ידי התובעים, שולמו ע"ח חובות התובעים.
   2. הוא דחה את טענות הנתבעים שביצעו 95% מהעבודות ואת חישוב החוב כמפורט בכתב ההגנה, מקבל את החישוב שערכו התובעים וקובע שעל חשבון הסכם השיפוץ חייבים הנתבעים להשיב לתובעים סכום של 8,164 ₪.
3. לסיכום נקודה זו- הבורר דן בטענות התובעים, אשר לטעמם היוו טענות תביעה שכנגד, ודחה אותן תוך שהוא דוחה את גרסתם העובדתית ומעדיף את גרסת התובעים.

התוצאה לא הייתה משתנה אם היה הבורר דן בטענות הנתבעים כ- "תביעה שכנגד" במקום "קיזוז"

1. הנתבעים ביקשו שהבורר יכיר בטענות שפירטו בכתב ההגנה, כתביעה שכנגד. הבורר דחה את הבקשה וקבע שהוא ידון בהן כטענות קיזוז.
2. על מנת שיהיה הבדל בתוצאת פסק הבוררות בין דיון בטענות הנתבעים כ- "קיזוז" לבין דיון בהן כ- "תביעה שכנגד", היה צריך הבורר לקבוע כי- (1) התובעים נותרו חייבים לנתבעים כספים ע"ח הסכם השיפוץ; ו- (2) שהסכם השיפוץ והסכם המכר היוו הסכם אחד.
3. כמפורט לעיל, הבורר דחה את טענותיהם העובדתיות של הנתבעים אחת לאחת וקבע כי התובעים לא נותרו חייבים כספים לנתבעים בגין הסכם השיפוץ, אלא שהנתבעים הפרו את הסכם השיפוץ ועליהם להשיב לתובעים סכום של 8,164 ₪ מתוך הכספים ששולמו ע"ח הסכם השיפוץ.

בנוסף, דחה הבורר את טענת הנתבעים ששני ההסכמים (הסכם השיפוץ והסכם המכר) היוו הסכם אחד.

1. לסיכום נקודה זו- אם היה הבורר מתייחס לטענות כתב ההגנה כאל תביעה שכנגד, כפי שביקשו הנתבעים, במקום להתייחס אליהן כאל טענות קיזוז, לא הייתה התוצאה משתנה.

טענות התובעים לעילות ביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות

1. למרות שדי באמור לעיל כדי לדחות את הבקשה לבטל את פסק הבורר, אדון להלן בטענות התובעים לעילות הביטול בהתאם לסעיף, 24 לחוק הבוררות.

האם חרג הבורר מסמכותו (ס' 24(3))

1. לטענת הנתבעים, חרג התובע מסמכותו בכך שמנע מהם להגיש כתב תביעה שכנגד. לטענתם, סמכותו של הבורר הייתה להכריע בכל המחלוקות בין הצדדים. הסכסוך שהיה מונח בפני בית המשפט כלל גם את טענות הנתבעים כי התובעים חייבים להם כסף בגין הפרות שונות של ההסכמים.
2. כמפורט לעיל בהרחבה, לא מנע הבורר מהנתבעים להגיש תביעה שכנגד, אלא הם החליטו לא להגיש תביעה שכנגד, תוך שהם מפנים לכתב הגנתם ומבקשים לראות בו ככתב תביעה שכגד. בנוסף, הבורר דן בטענות הנתבעים כי התובעים חייבים להם כספים ודחה אותן.
3. אמנם הבורר קבע שהטענות בכתב ההגנה אינן מנוסחות ככתב תביעה שכנגד, אלא כטענות קיזוז, אולם התובעים לא ביקשו להגיש תביעה שכנגד ולא קיימת החלטה האוסרת עליהם לעשות זאת.
4. גם אם טעה הבורר בהחלטתו שכתב ההגנה אינו מגובש מספיק כדי להוות תביעה שכנגד, הרי שטעות של בורר אינה מהווה עילה לביטול פסק הבוררת [רע"א 9077/12 ריאד אספניולי נ' בן עזריה בע"מ, 13.05.2013, להלן: "פס"ד אספניולי"], ובכל מקרה, לא הייתה להחלטה השפעה על ניהול ההליך והתוצאה הסופית מאחר והבורר דן בטענות הנתבעים.
5. על כן, אני דוחה את טענת הנתבעים כי הבורר חרג מסמכותו.

האם לא ניתנה למבקשים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם (ס' 24(4))

1. לטענת הנתבעים, סירב הבורר לאפשר העלאת תובענה שכנגד באופן מסודר, דהיינו באמצעות הגשת תובענה שכנגד ולא באמצעות כתב הגנה. בכך, לטענתם, מנע הבורר מהם להעלות את מלוא טענותיהם.
2. טענה זו רחוקה מההליך אשר התקיים כמרחק מזרח ממערב. בהודעה בעניין התביעה שכנגד, אשר צוטטה לעיל, הודיעו הנתבעים לבורר כי הם מבקשים להסתמך על סעיף 8 של כתב הגנתם כתביעה שכנגד. גם לאחר החלטת הבורר מיום 10.7.11, לא ביקשו הנתבעים להגיש כתב תביעה שכנגד.
3. בסעיפים 10 – 14 לפסק הבוררות, פירט הבורר את העדויות שנשמעו מטעם התובעים (התובעת, המפקח אריק מדר ומר דוד פרץ, קבלן חשמל) ובסעיף 14 של פסק הבוררות, פירט הבורר את העדות שנשמעה מטעם הנתבעים (עדותו של הנתבע).

כלומר, הבורר לא מנע מהנתבעים להעלות טענותיהם, ואם לא הציגו חלק מהן, אין להם להלין אלא על עצמם.

1. על כן, אני דוחה את טענת הנתבעים שלא ניתנה להם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם.

האם לא הכריע הבורר באחד המעניינים שנמסרו להכרעתו (ס' 24(5)) ?

1. לטענת הנתבעים, לא הכריע הבורר בטענתם שהתובעים הפרו את הסכם המכר, אשר הייתה אמורה להיטען במסגרת תובענה שכנגד וכן כי הבורר לא דן בשאלה מדוע לא בוטל היטל ההשבחה או לכל הפחות מדוע לא הופחת משמעותית ובשאלת חובתם החוזית של המשיבים לנקוט בצעדים אשר יובילו להפחתה כזו בהיטל ההשבחה.
2. בכתב הגנתם טענו הנתבעים כי שני ההסכמים מהווים הסכם אחד, ולכן הפרת הסכם אחד (הסכם השיפוצים) מהווה הפרה של ההסכם השני (הסכם הרכישה). בלשונם של הנתבעים: "דין התביעה להידחות בעיקר בשל כך שהתובעים באים בידיים לא נקיות בכך שהם הפרו את התחייבויותיהם כלפי הנתבעים, תוך שהם מבקשים להסתמך על טענת סרק לפיה שני ההסכמים שנעשו יחדיו וביחס לאותה העסקה, הינם נפרדים, דהיינו מותר להם לפי עמדתם היה להפר הסכם אחד ולתבוע את אכיפתו של ההסכם האחר".

הבורר דן בטענה זו ודחה אותה.

1. הבורר דן בטענות הצדדים וקבע שהתובעים קיימו את הסכם המכר במועד, וכי הנתבעים הפרו אותו. בנוסף, הבורר התייחס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו קבעה כב' השופטת חני סלוטקי, ביום 15.6.09, בהסכמת הצדדים, כי: "ניתן בזה פסק דין לפיו על הנתבע לעמוד בתנאי ההסכם לענין אכיפת ההסכם ונכון להיום ולאחר פסק הדין החלקי, כל שנותר הוא לקבל אישור מעיריית קריית גת לרישום הנכס על שם התובעים". דהיינו, אין ולא יכול להיות ממש בטענת הנתבעים כאילו התובעים הפרו את הסכם המכר.
2. לטענת הנתבעים, יכלו התובעים לשלם את היטל ההשבחה ובכך למנוע את הפרת ההסכם על ידי הנתבעים. לטענתם, לא היה נגרם נזק לתובעים משום שהם נותרו חייבים כספים לנתבעים, ולכן יכולים היו הם להפחית את סכום היטל ההשבחה מסכום החוב. משקבע הבורר כי התובעים לא נותרו חייבים כספים לנתבעים, אלא הנתבעים חייבים להשיב לתובעים כספים אשר שולמו על ידם בעודף, אין בסיס לטענה זו.
3. על כן אני דוחה את הטענה שהבורר לא הכריע בעניין אשר נמסר לטיפולו.

האם לא נימק הבורר החלטתו (ס' 24(6))

1. לטענת הנתבעים, לא נימק הבורר את החלטתו לפיה דווקא הנתבעים הם אלו אשר הפרו את הסכם המכר. לטענת הנתבעים, הבורר לא התייחס לטענתם שהתובעים הם אלה אשר הפרו את הסכם המכר, מהנימוקים הבאים: (1) בהתאם לסעיף 12 של הסכם המכר, התחייבות התובעים להשתתף בהליכים אשר יובילו להפחתה או ביטול היטל ההשבחה, והתובעים הפרו את הסכם המכר בכך שלא פעלו להפחתה או ביטול היטל ההשבחה, ו- (2) היה על התובעים לשלם את היטל ההשבחה מתוך הכספים שהם נותרו חייבים לנתבעים ע"ח הסכם השיפוץ.
2. אני סבור שדי באמור בפסק הבורר כדי להבין על מה מבסס הבורר את החלטתו שהנתבעים הם אלה אשר הפרו את ההסכם [ראו: רע"א 6749/10 ד"ר משה וינברג נ' עדי רייסנר, 02.11.2010].
3. הבורר נימק גם נימק מדוע הפרו הנתבעים את הסכם המכר: התובעים שילמו את מלוא התמורה בגין הנכס (ס' 2); לאחר תשלום מלוא היתרה, הסתבר כי על הנכס רובץ שעבוד לטובת בנק לאומי וקיימים חובות ארנונה וכי על הנתבעת לשלם היטל השבחה (ס' 5); ביום 15.6.09 ניתן פסק דין בתביעת התובעים לאכיפת הסכם המכר, המחייב את הנתבעים להעביר לתובעים אישור עירייה, אך הנתבעים לא קיימו את פסק הדין (ס' 6); עדותו של הנתבע אינה מהימנה והוא מעדיף את עדות התובעת, התובעים מילאו את התחייבויותיהם על פי הסכם המכר, אך טרם הושלמה העברת הזכויות על שמם (ס' 15); הוא דוחה את טענת הנתבע כי מדובר בהסכם אחד (ס' 15).
4. ביחס לטענות הנתבעים שהם לא הפרו את הסכם המכר באי תשלום היטל ההשבחה, אלא התובעים הם אשר הפרו את הסכם המכר, די באמור בפסק הבורר על מנת להבין מדוע אין בהן ממש:
   1. סעיף 12 של הסכם המכר קובע: "הצדדים מתחייבים להופיע לפני כל מוסד או גוף בכל עת שיהא צורך בכך ולחתום על המסמכים, ההצהרות, ההסכמים, והאישורים שיהא צורך בהם לשם ביצוע הסכם זה". לא מצאתי בכתב ההגנה טענה כי התובעים הפרו בצורה כלשהי את סעיף 12 של הסכם המכר.
   2. הטענה בבקשה לביטול פסק הבוררות, כאילו התובעים הפרו את הסכם המכר בכך שלא פעלו להפחתה או ביטול של היטל ההשבחה, סותרת את טענת הנתבעים בכתב ההגנה, שם טענו הם כי על התובעים היה לשלם את חוב היטל ההשבחה, מתוך יתרת החוב שהם חבו לנתבעים (ראו, לדוגמה, סעיפים 9(יב) ו- 9(יג)).
   3. הטענה שעל התובעים היה לשלם את היטל ההשבחה, ע"ח חובם לנתבעים אינה יכולה לעמוד משום שכאמור, הבורר קבע שהתובעים לא נותרו חייבים כספים לנתבעים ע"ח הסכם השיפוץ.
5. הבורר גם התייחס לכך שנוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היה על הנתבעים לשלם את היטל ההשבחה, ולתבוע את הכספים המגיעים להם, לטענתם, בהליך נפרד.
6. בנוסף, גם אם טעה הבורר בהחלטתו, ואינני סבור שזה המצב, הרי שאין הדבר יכול להוות עילה לביטול הפסק [פס"ד אספניולי הנ"ל].
7. נוכח האמור, אני דוחה את טענת הנתבעים שהבורר לא נימק את פסק הבוררות.

אין לבטל את פסק הבוררות משלא נגרם עיוות דין (ס' 26 לחוק הבוררות)

1. סעיף 26(א) לחוק הבוררות, קובע: "בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין".
2. גם אם הייתי מגיע למסקנה שמתקיימת אחת מעילות הביטול שבסעיף 24, הרי שנוכח פסק דינו הברור של הבורר, אינני סבור שנגרם עיוות דין.
3. הטענה העיקרית של הנתבעים היא, כאמור, שהבורר לא אפשר להם להגיש כתב תביעה שכנגד. אולם, כמפורט לעיל, הבורר דן בכל טענות הנתבעים, דחה אותן אחת לאחת, ולא היה הבדל בתוצאה אם היה הוא דן בהן כאל "תביעה שכנגד" במקום "קיזוז".

התוצאה

1. אני דוחה את הבקשה לביטול פסק בוררות.
2. המבקשים (הנתבעים) ישלמו את הוצאות המשיבים (התובעים) בסך 6,000 ₪.

54678313המזכירות תשלח עותק לצדדים.

ניתן היום, כ"ח סיון תשע"ג, 06 יוני 2013, בהעדר הצדדים.