לפני | כב' השופטת רויטל באום | |
תובע | בנק מזרחי טפחות בע"מ | |
נגד | ||
נתבעים | 1.אנדריי פורושין 2.מיה פרנק (ניתן פס"ד) |
פסק דין |
לפני תובענה כספית לחיובו של ערב בהלוואה שניטלה לצורך רכישת דירת מגורים.
1. ביום 7.5.98 נטלה הגב' לריסה מוסייב (אשר שינתה את שמה בהמשך ל-ליאורה קלמנוביץ, להלן – "הלווה") הלוואה בסכום של 356,000 ש"ח מהתובע.
להלוואה ערבו הנתבעים בהתאם לחתימתם על הסכם ההלוואה מיום 8.5.98.
ההלוואה ניטלה ע"י הלווה לצורך רכישת דירה ברח' תענ"ך 36/14 בחיפה (להלן – "הדירה"), ולטובת התובע נרשמה משכנתא על הדירה.
2. הלווה לא עמדה בהחזרי ההלוואה, ועל כן ביום 14.7.03 פתח התובע בתיק הוצל"פ למימוש המשכנתא (תיק הוצל"פ 02-20283-03-6, להלן – "תיק ההוצל"פ"; וראו: סע' 3 לתצהיר עו"ד גרי אביבי).
מכר הדירה אושר בהחלטת ראש ההוצאה לפועל (כתוארו אז) ביום 16.5.08 (נספח ז' לתצהיר עו"ד אביבי), אך אף לאחר המכר - נותרה בחשבון הלווה יתרת חוב.
בין לבין, ביום 24.8.06 ניתן ללווה צו כינוס בבית המשפט המחוזי בחיפה בתיק פש"ר 678/06, ביום 3.9.07 הוכרזה כפושטת רגל, וביום 1.1.09 ניתן לה הפטר (נספח ד' לכתב התביעה).
אין מחלוקת, כי הלווה מעולם לא נתבעה ע"י התובע לתשלום החוב.
3. ביום 3.5.10 הוגשה התביעה דנן נגד הנתבעים; בכתב התביעה נרשם כי יתרת החוב בחשבון הלווה הינה 480,104 ש"ח נכון ליום 28.2.10, אך לפנים משורת הדין נתבע הסך של 300,000 ש"ח בלבד.
ביום 17.10.10 ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד שני הנתבעים; הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הדין, ובהחלטה מיום 15.9.11 בוטל פסק הדין נגדו בלבד וניתנה לו רשות להתגונן בשתי טענות: התיישנות ואי מילוי חובת גילוי כלפיו ע"י התובע בדבר מעמדו כערב רגיל, שאינו ערב יחיד או ערב מוגן, וזאת כאשר כתב הערבות נחתם 3 שבועות בטרם נכנס לתוקף תיקון תשנ"ח לחוק הערבות, התשכ"ז-1967.
יצוין, כי בבקשתו טען הנתבע אף לשיהוי, טענה אשר לא נדונה במפורש בהחלטה מיום 15.9.11, אך להבנתי, משניתנה לנתבע רשות להתגונן בטענת ההתיישנות, ומשכוללת טענתו זו בבקשתו גם התייחסות לשיהוי, ולמרות התוצאה אליה הגעתי, אדון גם בטענת השיהוי.
עוד אציין, כי בבקשתו טוען הנתבע טענות נוספות, אשר נדחו בהחלטה מיום 15.9.11. על כן ומשלא ניתנה בעטיין רשות להתגונן לא מצאתי לדון בהן, הגם שהתובע התייחס אליהן בסיכומיו.
4. ההליך
4.1 מטעמו של התובע הוגשו תצהיריהם של מר חיים זילבר, מורשה חתימה בבנק ותצהירו של עו"ד גרי אביבי, מייצג התובע וכונס הנכסים על דירת הלווה בתיק ההוצל"פ.
כן הובאה לעדות הגב' מירה אבשלום, אשר עבדה אצל התובע בתקופה הרלוונטית לחתימת מסמכי ההלוואה והערבות, והיא הפקידה אשר החתימה את הנתבע על המסמכים.
הנתבע העיד מטעמו.
4.2 ביום 11.4.13, 15.1.14 ו-10.2.14 נשמעו עדי הצדדים, כאשר הזמן הרב שבין עדותיהם נבעה מבקשתם של הצדדים עצמם (וראו: פרוטוקול ישיבת קדם המשפט מיום 21.10.12); חופשת הלידה אליה יצאתי מחודש יוני 2013 ועד סוף דצמבר 2013 הביאה לכך שחלק מהעדים לא נשמעו בשלהי 2013 כפי שביקשו הצדדים, אלא בראשית 2014.
4.3 ביום 8.6.14 הוגשו סיכומי התובע, לאחר אורכות שהתבקשו ואושרו; סיכומי הנתבע הוגשו ביום 1.10.14, גם כן לאחר מתן אורכות בהסכמת הצדדים.
5. התיישנות
5.1 לטענת הנתבע, התגבשה עילת התביעה של התובע נגד הלווה עוד בשנת 1999, עת הופר הסכם ההלוואה כשהלווה לא ביצעה תשלומים על פיו.
לטענת התובע, אמנם הייתה הפרה, אך זו תוקנה ע"י הלווה, אשר חזרה לבצע תשלומים עד שחדלה מלבצעם לחלוטין סמוך לפני פתיחת תיק ההוצל"פ.
התובע מוסיף, כי הוראות הסכם ההלוואה (סע' 11 לנספח א' לתצהיר מר זילבר) קובעות כי התובע רשאי להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי ככל שלא תשולם, אך בנסיבות לא היה מקום לעשות כן, מששבה הלווה כאמור לשלם את החזרי ההלוואה.
טענה נוספת שטוען התובע היא כי נוכח תיקון לחוק ההוצאה לפועל משנת 2002 (סע' 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967), לא רשאי היה לפתוח בהליכים למימוש הדירה בטרם יופר הסכם ההלוואה משך 6 חודשים ברציפות (להלן – "התיקון משנת 2002").
5.2 על הערבות הנדונה חלות הוראות חוק הערבות (תיקון) התשנ"ב-1992.
בהתאם להוראותיו אין הנתבע ערב יחיד; בוודאי שאינו ערב מוגן, באשר תיקון תשנ"ח לחוק הערבות נכנס לתוקף ביום 1.6.98, בעוד שהערבות דנן נחתמה כאמור ביום 8.5.98, כשלושה שבועות קודם לכן.
על כן, אין כל נפקות לכל נושא מימוש הדירה.
גם אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע דנן הינו ערב רגיל.
5.3 משמעות הדבר היא כי המועד בו נוצרה העילה לתביעתו של הנתבע הוא המועד בו נוצרה העילה להגשת תביעה נגד הלווה.
5.4 בנספח י2 לתצהירו של מר זילבר ניתן לראות חיובים וזיכויים בחשבון ההלוואה, לרבות סכום הפיגורים בסוף כל חודש נתון.
ממסמך זה ניתן ללמוד כי בסוף שנת 1999 עמדה יתרת הפיגור בהלוואה על 72 ש"ח; ברור על כן, כי בשנת 1999 לא הייתה לתובע כל עילה לתבוע את הלווה או את הנתבע, בניגוד לטענת הנתבע.
בסוף שנת 2000 עמדה יתרת הפיגור בהלוואה על 2,872 ש"ח בלבד; ברור כי אף סכום זה אינו מצדיק נקיטת הליכים משפטיים.
בסוף שנת 2001 עמדה יתרת הפיגור בהלוואה על 907 ש"ח, ומשמעות הדבר היא כי הלווה הקטינה פיגוריה וביצעה תשלומים אף על חשבונם של תשלומים שלא שולמו על ידה קודם לכן. עובדה זו מלמדת, כי גם בשלב זה לא הייתה כל עילה לנקיטת הליכים כנגדה.
בסוף שנת 2002 עמדה יתרת הפיגור בהלוואה על 11,530 ש"ח, ואולם בחודשים ינואר ופברואר 2003 קטנה יתרת פיגורים זו עד לסכום של 7,865 ש"ח, עובדה המלמדת על כך שהלווה שילמה ע"ח פיגוריה, אף הקטינה אותם.
מחודש מרץ 2003 ואילך הולכת יתרת הפיגורים וגדלה, וניתן לקבוע, כי החל ממרץ 2003, לכל המאוחר, עמדה לתובע עילת תביעה נגד הלווה והערב; בהליכים למימוש הדירה יכול היה הבנק לנקוט רק בחלוף 6 חודשי פיגורים רצופים בתשלומי המשכנתא לאור הוראות תיקון 2002, אך – וכאמור לעיל – אין בכך כדי להעלות או להוריד לעניין מועד היווצרות עילת התביעה נגד הערב.
אציין, כי מר זילבר העיד שמנספח י2 הנ"ל ניתן לראות האם הפיגורים מצדיקים פעולה אם לאו, ואין די בנתונים המופיעים בנספח י1 לתצהירו לשם כך (פרוטוקול מיום 11.4.13 עמ' 14 ש' 7-15). עוד אמר מר זילבר –
"ברגע שהיא [הלווה – ר.ב.] שלמה חייב להיות שקט מוחלט ואסור לי לפעול כאשר הגב' משלמת ולכן אסור לנו לפעול וגם לא נפעל"
(שם ש' 21-22).
5.5 התביעה דנן הוגשה ביום 3.5.10. אף אם אניח, לטובתו של התובע, כי התובע יכול היה לדעת רק בסופו של חודש מרץ כי התשלום של אותו חודש לא מבוצע, הרי שמיום 1.4.03 ועד 3.5.10 חלפו שבע שנים חודש ויומיים.
ויודגש: באופן סובייקטיבי יכול היה התובע להבין בוודאות, כי הלווה אינה משלמת את החזרי ההלוואות בחודש יולי 2003, עת פתח בהליכים למימוש הדירה. לא נמצא כל טעם, סובייקטיבי או אובייקטיבי, לכך שבמקביל להליכי המימוש לא הוגשה גם תביעה נגד הערב – הנתבע כאן.
5.6 מקובלת עליי גישתו של התובע, כפי שזו באה לידי ביטוי בעדויותיהם של עו"ד אביבי ומר זילבר, כי אל לו לבנק למהר ולנקוט בהליכים משפטיים כבר בהפרה הראשונה (וראו: פרוטוקול מיום 11.4.13 עמ' 10 ש' 22-27, עמ' 15 ש' 25-28).
ואולם, טענתו של מר זילבר, כי לו היה התובע מגיש תביעתו כנגד הנתבע-הערב בד בבד עם מימוש הדירה היה הערב טוען כי על התובע לממש את הדירה קודם (עמ' 15 ש' 12-15) לא תוכל לסייע ולהאריך את תקופת ההתיישנות;
לו היה התובע מגיש תביעה נגד הנתבע והיה נקבע – ע"י בית משפט (באשר אין די בטענות הגנה בלבד), כי זו הוגשה מוקדם מידי, על יסודה של טענת הנתבע, היה הנתבע מנוע מלטעון כעת להתיישנות, כפי שעשה; במקרה מעין זה מובן שהערב לא יכול היה לאחוז במקל בשתי קצותיו.
אך לערב כאן לא ניתנה כלל האפשרות לטעון טענות, באשר התובע בחר לעכב הגשת תביעתו עד מאי 2010. התובע לא יכול לטעון להארכת תקופת ההתיישנות עקב פעולות שהוא עצמו נקט או שלא נקט; טענה מעין זו ניתן היה לטעון רק במענה לטענות שהיו מועלות ע"י הנתבע. בפועל כאמור, לא טען הנתבע דבר, באשר לא הוגשה נגדו תביעה באותן שנים.
יתרה על כן, יכול היה התובע להגיש תביעה נגד הנתבע במקביל לפתיחת תיק ההוצל"פ למימוש הדירה, ולו היה הנתבע טוען כי יש לממש את הדירה – יכל התובע לבקש לעכב את ההליכים בתביעה זו – עד אשר תמכר הדירה, ולאחר מכן להמשיך בה בגין יתרת החוב שנותרה, או לקבל פסק דין בתביעה זו ולהסכים לעכב ביצועו עד למכר הדירה (התיישנותו של פסק דין היא 25 שנה, כידוע).
5.7 המסקנה העולה מכל המפורט לעיל היא כי התביעה דנן אמנם התיישנה, כטענת הנתבע.
שומה היה על התובע להגישה בתוך 7 שנים ממרץ 2003, עת נוצרה, לכל המאוחר, לתובע עילת התביעה נגד הלווה.
5.8 ציינתי שבחודש מרץ 2003 נוצרה עילת תביעה 'לכל המאוחר'; הטעם לכך פשוט: ביום 1.12.02 נשלחה ללווה התראה חריפה (וראו: נספח טו לתצהירו של מר זילבר וכן דבריו בעדותו בעמ' 14 ש' 14-15), משמע כבר במועד זה ידע התובע על הפרת הסכם ההלוואה, ואפשר שכבר אז, בדצמבר 2002, נוצרה עילה לתביעה.
זאת ועוד: עו"ד אביבי ציין בעדותו את התיקון משנת 2002 לחוק ההוצאה לפועל, המאפשר פתיחת תיק למימוש משכנתא רק בחלוף 6 חודשי פיגורים (וראו: עדות מר אביבי בעמ' 8 ש' 26-27 ובעמ' 9 ש' 1-2).
אין חולק כי תיק ההוצל"פ נפתח בחודש יולי 2003. שישה חודשי פיגורים עובר ליולי 2003 משמעם פיגורים שהחלו בחודש דצמבר 2012, ינואר או פברואר 2003 (מסמכי פתיחת תיק המימוש לא הוגשו, לכן לא ניתן לדעת במדויק ממתי נספרו שישה החודשים האמורים).
למרות שדין התביעה דחייה מהטעם של התיישנות, מצאתי להתייחס לשתי טענותיו האחרות של הנתבע, אשר אין בהן לטעמי, כשלעצמן, כדי להביא לדחיית התביעה.
6. חובת הגילוי
6.1 באת-כוחו של הנתבע טענה, כי במועד חתימתו כערב ביום 8.5.98, היה על התובע ליידע את הנתבע על דבר כניסתו הקרבה של תיקון תשנ"ח לחוק הערבות, ועל כל הזכויות העומדות לרשותו עקב כך.
6.2 אין בידי לקבל טענה זו לא במישור הנורמטיבי-עקרוני, ולא במישור הספציפי הנוגע לעניין דנן.
6.3 במישור הנורמטיבי העקרוני, אני סבורה, כי כניסתו לתוקף של חוק ממועד מסוים משמעותה בדיוק זו: כניסתו לתוקף מאותו מועד.
ככלל, לחוק אין תחולה רטרואקטיבית, וכאשר המחוקק מבקש כי תהיה לו תחולה כאמור, הוא קובע כן במפורש.
אם המחוקק לא קבע תחולה רטרואקטיבית, מדוע על גוף מסחרי, חזק ואמיד ככל שיהא, חובה להחיל הוראותיו של חוק זה על עצמו רטרואקטיבית?
על תאגיד בנקאי קיימת חובת גילוי והסבר של הוראות הדין כפי שהן בתוקף במועד בו נחתמים עמו הסכמים שונים. מובן, כי אם הפקיד נשאל על כך מפורשות ע"י הלקוח או הערב עליו לתת תשובה מלאה בהתאם לידע שלו באותו זמן נתון, ובוודאי שאסור לו להסתיר מידע, לרבות מידע אודות שינוי חקיקה עתידי, ככל ששינוי זה ומשמעויותיו ידועות ונהירות לו.
אך מכאן ועד למסקנה שקיימת על תאגיד בנקאי חובת הסבר של הוראות דין אשר יחולו בעתיד, אף זה הנראה לעין, רחוקה לטעמי הדרך.
6.4 במישור הספציפי של המקרה שלפניי, דומני כי לא היה הדבר מעלה או מוריד לצרכיו של הנתבע כאן: הנתבע העיד, באופן הגון וישר, כי חתם על ערבות לאישה שאינו מכיר, כפי שאחרים, שגם אותם לא הכיר, חתמו לו כערבים לצורך רכישת דירתו. הנתבע הסביר, כי באותה תקופה התכוון לעזור לאנשים אחרים, זרים, כמו שאנשים אחרים, זרים אף הם – עזרו לו (וראו: פרוטוקול הדיון מיום 10.2.14 בעמ' 28 ש' 18, עמ' 29 ש' 7-8, ש' 18-19).
ובמילותיו -
"ש. אם קנית דירה לפני זה, למה היית צריך לעזור לעוד מישהו. כבר קנית דירה?
ת. כי באנו הרבה אנשים לישראל, והיה לעוד אנשים קשה. לא באנו לטיול פה, אלא לגור. עזרנו אחד לשני"
(עמ' 30 ש' 31 עמ' 31 ש' 1-2; ההדגשות שלי – ר.ב.).
במילים אחרות, לנתבע לא שינו הוראות הדין באותה עת, מאחר ודעתו לא הייתה לזכויותיו כלל ועיקר; מניעו לחתימה על הערבות היה מניע אלטרואיסטי, עזרה לזולתו, כשם שעולים חדשים אחרים שעלו יחד עמו עזרו לו.
6.5 יתרה על כן, אין מחלוקת בין הצדדים, כי שלושה חודשים קודם לחתימתו כערב, נטל הנתבע משכנתא בעצמו מהתובע; מקובלות עליי טענות התובע, כי אדם שנטל משכנתא בעצמו שלושה חודשים קודם לכן, כפי הנתבע כאן, משכנתא לה ערבו ערבים, כפי שהוא ערב כאן, יודע ומבין משמעותה של משכנתא ומשמעותה של ערבות לה.
הנתבע גם אמר בעדותו, כי הבין היטב לאיזו מטרה הגיע לבנק, לשם מה הביא תלושי שכר שלו (עמ' 29 ש' 2-3, ש' 16-17), ואף הודה באופן ברור ומפורש – אף אחד בבנק לא אמר לו שהוא חייב לחתום, איש בבנק לא הכריח אותו לחתום כערב (עמ' 31 ש' 15-16).
לשאלתי, אישר הנתבע כי הוא מבין שמדובר בהלוואה, כי צריך להשיבה, וכי אם הלווה לא משיב את הכספים, מי שחתם כערב צריך לשלם (עמ' 32 ש' 4-7, ש' 11-12).
אבל הנתבע גם הוסיף שכל מי שהוא חתם לו כערב משלם את החזרי ההלוואה שלו, כפי שגם הוא משלם (שם, ש' 9), ולמעשה כל מה שעניין אותו כאשר חתם כערב לכמה אנשים - היה לעזור להם; הוא לא חשב מה יקרה אם כולם לא ישלמו (שם, עמ' 13-15).
הנתבע לא התעניין בכלל, אף ניראה שגם היום אינו ממש מבקש להבין, מה המשמעות של מעשיו. הנתבע אדם בוגר; אם הוא בוחר לבצע פעולות בעלות השלכות משפטיות או כלכליות מבלי שהוא שוקל השלכות אלה בטרם מעשה – בוודאי שלא הבנק צריך לשאת בתוצאות, ובית המשפט בוודאי שלא יתן לו פטור עקב כך.
6.6 על כן, הטענה בדבר אי הגילוי נדחית.
7. שיהוי
7.1 אין כל ספק בידי, כי הבנק השתהה ביותר בהגשת תביעתו, וזאת גם אלמלא הייתי קובעת כי זו התיישנה.
7.2 גם אם סבר, בתום לב אך לטעמי בטעות, כי עליו להמתין בתביעת חובו מהלווה והערבים עד למכירת הדירה, הרי שהלווה פתחה בהליכי פשיטת רגל ביום 24.8.06, מועד מתן צו הכינוס, אשר ממנו ואילך לא ניתן עוד לנקוט בהליכים משפטיים כנגדה; לדירה ניתן אישור מכר עוד ביום 16.5.08. הלווה עצמה עיכבה את הליכי המימוש ופינויה מהדירה בבקשות לצווי מניעה ובערעורים, ולא ברור מדוע היה על הבנק להתחשב בה או בערביה משנקטה בדרך זו של עיכוב במימוש הבטוחה.
לא מצאתי בתצהיריהם של מי מעדי התובע כל הסבר להמתנה עד מאי 2010, מועד הגשת התביעה.
7.3 אלמלא הייתה תביעה זו מתיישנת, לא היה כל מקום לחייב את הנתבע בריבית הבנקאית החריגה אשר הצטרפה על קרן החוב מאז מרץ 2003, ולטעמי נכון היה להעמיד את החוב נכון לאותו תאריך (כ-380,000 ש"ח) בתוספת הפרשי הצמדה בלבד ובהפחתת אותם סכומים ששולמו, בין ע"י הלווה עצמה ובגין ממכר הדירה (כ-211,000 ש"ח) ובניכוי הוצאות הכינוס שאושרו בתיק ההוצל"פ (ככל שאושרו).
8. התוצאה היא כי אני דוחה את התביעה.
בנסיבות העניין, למרות התוצאה, אני קובעת שכל צד יישא בהוצאותיו; אלמלא ההתיישנות, היה הנתבע מחויב לשלם את ערבותו (ולו בחלקה), ערבות לה חתם, ואשר את השלכותיה לא לקח בחשבון, מסיבותיו. אינני מוצאת שיש לתת לו "פרס" בגין התנהלותו זו.
אני גם סבורה, כי המחלוקת בין הצדדים לעניין המועד בו נוצרה עילת התביעה, הייתה מחלוקת אמיתית וכנה, והכרעה בה הייתה דרושה לשני הצדדים גם יחד.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ה, 20 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.
תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
---|---|---|---|
30/08/2010 | פס"ד | ניר זיתוני | לא זמין |
14/10/2010 | בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה | ניר זיתוני | לא זמין |
27/12/2010 | החלטה על בקשה של נתבע 1 ביטול החלטה / פס"ד 27/12/10 | ניר זיתוני | לא זמין |
13/03/2011 | החלטה על בקשה של נתבע 1 כללית, לרבות הודעה תשובת המבקש 13/03/11 | ניר זיתוני | לא זמין |
15/09/2011 | החלטה מתאריך 15/09/11 שניתנה ע"י ניר זיתוני | ניר זיתוני | לא זמין |
24/10/2011 | החלטה מתאריך 24/10/11 שניתנה ע"י דניאל פיש | דניאל פיש | לא זמין |
09/05/2012 | החלטה על בקשה של נתבע 1 כללית, לרבות הודעה הודעה 09/05/12 | רויטל באום | לא זמין |
14/06/2012 | החלטה על בקשה של נתבע 1 כללית, לרבות הודעה הודעה 14/06/12 | רויטל באום | לא זמין |
28/07/2012 | החלטה על בקשה של מבקש 1 כללית, לרבות הודעה בקשה למחיקת תביעה 28/07/12 | רויטל באום | לא זמין |
31/08/2012 | הוראה לנתבע 1 להגיש תצהיר עדות ראשית | רויטל באום | צפייה |
24/01/2013 | החלטה מתאריך 24/01/13 שניתנה ע"י רויטל באום | רויטל באום | צפייה |
10/02/2014 | הוראה לתובע 1 להגיש הודעה | רויטל באום | צפייה |
07/05/2014 | החלטה על בקשה של מבקש 1 שינוי / הארכת מועד 07/05/14 | רויטל באום | צפייה |
29/05/2014 | החלטה על הודעה על הגשת סיכומים מטעם התובע 29/05/14 | רויטל באום | צפייה |
20/10/2014 | פסק דין שניתנה ע"י רויטל באום | רויטל באום | צפייה |
21/10/2014 | החלטה שניתנה ע"י רויטל באום | רויטל באום | צפייה |
תפקיד | שם | בא כוח |
---|---|---|
תובע 1 | בנק מזרחי טפחות בע"מ | גרי אביבי |
נתבע 1 | אנדריי פורושין | ענת פרטוש |
נתבע 2 | מיה פרנק |