בפניי בקשה כי אפסול עצמי מהמשך הטיפול בתיק זה – מכח סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

1. המדובר בתביעה שהגיש המשיב מס' 1 (להלן: "הבנק") כנגד המשיבה מס' 2 (להלן: "החברה"), כנגד מנהל החברה לשעבר, המשיב מס' 3 (להלן: "הנתבע"), וכנגד אשת הנתבע דאז, המשיבה מס' 4 (להלן: "הנתבעת") – וזאת באשר לחוב נטען שהצטבר בחשבון של החברה בבנק. בתיק התקיימו כמה ישיבות בהן ייצג הנתבע את החברה, בהיותו הבעלים והמנהל של החברה.
2. אתמול התקיימה ישיבת ההוכחות בתיק, אליה התייצבו במועד תחילת הישיבה, בא כוחו של הבנק, שני עדים מטעם הבנק, הנתבע - אשר ייצג את עצמו, הנתבעת ובאת כוחה של הנתבעת.
3. לאחר שכמעט ונסתיימה חקירתו הנגדית של העד הראשון מטעם הבנק, הגיע לאולם מר ברוך מאירסון (להלן: "המבקש"). המבקש הסביר כי הוא רכש את החברה בערב ראש השנה, כלומר ככל הנראה בסוף שבוע שעבר או בתחילת שבוע זה, וכי מעתה הוא ייצג אותה בדיון במקום הנתבע. המבקש נשאל אם ברצונו לחקור את העד שהיה עדיין על דוכן העדים והוא השיב בחיוב, והוסיף כי יש בפיו טענה מקדמית, עוד טרם החקירה.
4. בקשתו המקדמית היתה כי אפסול עצמי מלשבת בדין, לאור כך שהוא הגיש נגדי בעבר תלונה לנציב קבילות הציבור על שופטים (להלן: "הנציב"). לבקשתי הוא אף הגיש לעיוני את העתק התלונה, מחודש דצמבר 2010 והסביר מה היה הרקע לאותה תלונה. המבקש סיכם בכך שלשיטתו יש חשש ממשוא פנים בנסיבות שנוצרו, שכן, מחד – אם אפסוק לטובת החברה הדבר יתפרש כ"כניעה" מצדי וכ"פחד" מפניו ומהאפשרות שהוא יגיש נגדי תלונות נוספות לנציב; ומאידך – אם אפסוק לחובת החברה, הדבר יתפרש כ"נקמה" מצדי, בשל התלונה שהוא הגיש.
5. במהלך הדיון הכתבתי לפרוטוקול החלטה קצרה לפי לא מצאתי לנכון לפסול עצמי. הואיל והמבקש מסר שבכוונתו לערער על ההחלטה, לאחר שמיעת עמדת שאר הצדדים, אף קבעתי שהדיון ימשיך מחמת הנימוקים שפורטו בכתב בהחלטה.
6. עם זאת, קבעתי שאשלח לצדדים החלטה נפרדת באשר לסוגית הפסילה, מעבר למה שנכתב בפרוטוקול, ואבקש כעת לנמק מדוע אין במקרה זה מקום לפסילתי.
7. ראשית, לאחר עיון בתלונה ניתן להבין שהמבקש אינו שבע רצון מהחלטה מסויימת שנתתי ביום 21/10/2010, כמו גם מכישורי כשופטת - אך למרות השפה הבוטה בה נקט המבקש, מבחינה עניינית אין בתלונה כדי להקים כל חשש למשוא פנים ולא מתקיימת עילת הפסילה הכללית, שבסעיף 77א(א) לחוק, החובקת "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים" (ע"פ 4978/12 סאם עדות נ' מדינת ישראל, מאגר נבו (2012), ע"פ 4007/12 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, מאגר נבו (2012), יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) להלן: "מרזל", 175). המדובר לכל היותר בחשש סובייקטיבי של המבקש בלבד, אשר אינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן, מאגר נבו (2001), ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם); מרזל, בעמ' 115). המבקש (בעמ' 15 שורה 14 לפרוטוקול) טען כי לאור התלונה "נוצרה יריבות" בינו לבין בהמ"ש, אך לא כך הם פני הדברים. לי אין "יריבות", אישית או אחרת, עם המבקש ואין מבחינתי כל מניעה להמשיך לדון בתיק שבו אחד הצדדים היא חברה בע"מ שנרכשה על ידי המבקש (כדבריו) ואין כל מניעה לנהל את התיק שעה שהמבקש מייצג את החברה ויופיע מטעמה בדיונים. אם למבקש יש "בעיה" להופיע בפני, כפי שניתן אולי להבין, הוא יכול לשכור את שירותיו של עו"ד שייצג את החברה בהליכים.
8. שנית, עצם העובדה שהוגשה תלונה לנציב – אינה יכולה להוות סיבה לפסילה, אלא בנסיבות מיוחדות וחריגות, שלא מתקיימות דכאן (מה גם שהתלונה נדחתה – כך לפי דברי המבקש, ויש עוד לזכור כי היא התייחסה להליך מעצרים אשר אינו קשור כלל לתביעה הכספית הנוכחית). יש להיזהר שבעתיים מפסילה עצמית לאחר הגשת קבילה, שאחרת עלול מוסד הנציבות לשמש לצורך השפעה על המותבים וההרכבים שבערכאות השונות (אם כי התלונה כאן הוגשה לפני שנתיים, טרם רכש המבקש את החברה). כבר נפסק בעבר כי אין בהגשת תלונה נגד שופט, כשלעצמה, כדי לבסס עילת פסלות – אף אם התלונה מתקבלת, והדברים ברורים (ע"א 5714/97 מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל, טרם פורסם (1997); ע"א 2116/08 אהרון כובשי נ' מיכאל אסרף, מאגר נבו (2008); ע"א 941/06 ישראלה רוזנצוויג נ' רהיטי צרעה בע"מ, מאגר נבו (2006); ע"פ 7472/96 טלמור נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4744/99 סארי שיבלי נ' הועדה לתכנון ולבניה גליל מזרחי (לא פורסם), מרזל בעמ' 37).
9. שלישית, קבלת הבקשה בשלב בו החלו כבר ההוכחות – תסב נזק שאינו הכרחי לשאר הצדדים.
10. רביעית, המבקש טען כי הוא רכש את החברה בערב ראש השנה וידע בעת הרכישה על ההליכים המתנהלים בתיק זה. לא הוצגו כל מסמכים לגבי הרכישה, אך אף אם נצא מנקודת ההנחה שאכן הרכישה התבצעה רק לאחרונה – ניתן היה להעלות את בקשת הפסילה מוקדם יותר. היה צריך להגיש בקשה מתאימה, ולו בפקס' יום לפני מועד הדיון, טרם טרחו ובאו העדים, ובמובן הזה ניתן אף לומר שאולי הטענה לא הועלתה ב"הזדמנות הראשונה" (ע"א 3214/12 דליה גורן נ' פריאל פאר, מאגר נבו (2012), מרזל בעמ' 64).
11. מעבר לאמור לעיל, ההלכה היא כי –

"הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן";

(ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא (4) 673, 677);

כי –

"חובת השיפוט היא חובת השופט"

(ע"פ 5756/95 עתאמנה ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (לא פורסם));

כי –

"פסילה עצמית ללא בסיס אינה מעצימה את התחושה כי צדק נעשה. אדרבא, יש בה לכרסם באמון הציבור בשלטון הדין ובמקצועיות הדיין"

(ע"פ 5223/03 מדינת ישראל נ' ניסימוב, פורסם במאגר תקדין) ;

וכי –

"השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגורר אחריו עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו"

(ע"פ 47/03 שמואל שינבך נ' מדינת ישראל, פורסם בתקדין).ו

1. אשר על כן, לאור המקובץ, אני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, ה' תשרי תשע"ג, 21 ספטמבר 2012, בהעדר הצדדים.